גולי ארץ כוש ושבט דן

עיון בשו"ת הרדב"ז, חלק ז, סימן ה

(ובצירוף שו"ת הרדב"ז, חלק ד, סימן רי"ט [אלף ר"צ])

תשובה אחת, שלוש שאלות

נבקש לעיין באחת התשובות בעלות ההשפעה בספרות השו"ת, אשר נכתבה בקהיר במאה השש עשרה בידי רבי דוד בן זמרא, הרדב"ז. היא עוסקת ביהודי "ארץ כוש" – בני ביתא ישראל מאתיופיה – שנפלו בשבי ונמכרו בשוקי מצרים.

התשובה המרכזית נדפסה בשו"ת הרדב"ז, חלק ז, סימן ה. לצדה עומדת תשובה נוספת, בחלק ד, סימן רי"ט, העוסקת ב"שפחה כושית שנשבתה עם בניה". שלוש שאלות עולות מן התשובות: מה מעמדו של יהודי שנקנה בשוק העבדים; האם יהודי כוש הם יהודים לכל דבר, אף שאינם מכירים את התורה שבעל פה; ומה דינם לעניין נישואין ויוחסין. במאמר שלהלן נעמוד על הרקע ההיסטורי, על דמותו של הרדב"ז, על לשון התשובות ועל השפעתן עד ימינו.

הרקע ההיסטורי – מצרים העות'מאנית וקרן אפריקה

בשנת 1517 כבש הסולטאן סלים הראשון את מצרים, סוריה וארץ ישראל מידי הממלוכים. קהיר, שהייתה מן הערים הגדולות בעולם המוסלמי, הפכה למרכז שלטוני עות'מאני ולצומת מסחרי שחיבר את אגן הים התיכון עם חצי האי ערב, האוקיינוס ההודי ואפריקה שמדרום לסהרה. היציבות היחסית שהביא השלטון החדש חידשה את תנועת השיירות והסחורות – ועמן גם את סחר העבדים.

באותן שנים התחוללה בקרן אפריקה טלטלה אלימה. ברמה האתיופית התקיימו זו לצד זו – ולעיתים קרובות זו נגד זו – שלוש ישויות: הקיסרות הנוצרית של חבש, בהנהגת השושלת הסולומונית; סולטנות עדאל המוסלמית במזרח; והקהילה היהודית של ביתא ישראל, שהחזיקה במאות השנים הקודמות באוטונומיה מדינית וצבאית באזורי ההרים של סמיאן, גורה ודמביה.

בני ביתא ישראל קיימו אורח חיים דתי ייחודי: מרכזו היה המקרא בתרגומו לשפת געז ("אורית"), לצד מוסד נזירות, ליטורגיה עתיקה, שמירת שבת קפדנית ודיני טהרה מחמירים. כל זאת בניתוק כמעט מוחלט מן התורה שבעל פה ומספרות התלמוד שהתגבשה בארץ ישראל ובבבל.

במחצית הראשונה של המאה השש עשרה פתח האימאם אחמד אבן אבראהים אל-ע'אזי, המכונה גראן ("השמאלי"), במלחמה לכיבוש אתיופיה. צבאותיו, שנעזרו בנשק חם ובלוחמים עות'מאניים, החריבו חלקים נרחבים של הרמה. הקיסר לבנה דנגל ובנו גלאוודווס נלחמו מלחמת מאסף, עד שבשנת 1541 נחת כוח פורטוגזי בפיקוד כריסטובאו דה גאמה לעזרתם.

יהודי ביתא ישראל נלכדו בין הצדדים. צבאות מוסלמיים ונוצריים כאחד פשטו על כפריהם, ובמקביל הפעילו הקיסרים לחץ ממושך לנשל את היהודים מאדמותיהם ולהמיר את דתם. מכאן כנראה צמח כינוי הגנאי "פלאשים" – מגולים, נודדים חסרי קרקע.

תוצאת המלחמות הייתה זרם גדול של שבויים אל נתיבי סחר העבדים. שבויים הובלו בשיירות דרך נמלי הים האדום, כגון מסאווע, זילע וסוואכין, או במעלה עמק הנילוס, אל שוקי מצרים. בין העבדים שהגיעו לקהיר היו גם שבויים שטענו בתוקף כי הם יהודים: הם סירבו לאכול נבלות וטרפות, שמרו שבת והזכירו את מוצאם מישראל. סוחרים יהודים שפקדו את השווקים קנו אותם מבעליהם הנוכרים – והשאלה עלתה ובאה לפני הרדב"ז.

יהדות מצרים ומצוות פדיון שבויים

קהילת קהיר בראשית המאה השש עשרה הייתה פסיפס של קבוצות: המוסתערבים – היהודים המקומיים דוברי הערבית, שנהגו על פי מסורת הרמב"ם שחי ופעל בפוסטאט; הרומניוטים, יוצאי האימפריה הביזנטית; קהילה קראית גדולה ומבוססת, שיחסיה עם הרבניים נעו בין פולמוס לשכנות; ומגורשי ספרד ופורטוגל, שהגיעו אחרי 1492 ו־1497 והביאו עמם למדנות, כושר ארגון וקשרי מסחר. תוך עשורים ספורים תפסו חכמי ספרד את עמדות ההנהגה.

עד הכיבוש העות'מאני עמד בראש יהדות מצרים הנגיד. עם השלטון החדש בוטלה המשרה, וההנהגה עברה לרבנים ולבתי הדין – ובראשם, בתוך זמן קצר, הרדב"ז.

בתוך מציאות זו תפסה מצוות פדיון שבויים מקום מרכזי. מצרים הייתה צומת של סחר עבדים ושל שוד ימי, ויהודים רבים הובאו לשוקי קהיר ואלכסנדריה. הקהילה החזיקה קופות ונאמנים לפדיון שבויים, וגייסה כספים בכל פעם שהגיעה שיירה או ספינה. את חשיבות המצווה ניסח הרמב"ם:

"פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן, ואין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים, שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים, ועומד בסכנת נפשות."

(רמב"ם, משנה תורה, הלכות מתנות עניים, פרק ח, הלכה י)

אולם שבויי כוש הציבו בפני הקהילה דילמה כפולה. אם נוכרים הם, דינם כעבדים כנעניים, ויש לנהוג בהם על פי דיני עבדים. ואם יהודים הם, הרי שהחזקתם כעבדים היא עוול, והפדיון הוא מצווה – אך אז נשאלת השאלה מה דינו של הממון שהוציא הקונה, ומה יהיה על השבוי, שאין לו שפה, מקצוע או משפחה בעיר הזרה. במתח הזה, שבין ממון, הצלת נפשות והגדרת זהות, ניתנה פסיקת הרדב"ז.

הרדב"ז – תולדותיו ודרכו בפסיקה

רבי דוד בן שלמה אבן אבי זמרא נולד בספרד בשנת 1479 בקירוב. כנער בן שלוש עשרה עבר את גירוש ספרד, ולאחר נדודים הגיע לצפת, שם למד אצל רבי יוסף סרגוסי. בסביבות שנת 1513 ירד למצרים, ותוך שנים מעטות עמד בראש חכמיה. כארבעים שנה הנהיג את יהדות מצרים.

הרדב"ז נמנע מלקבל שכר מקופת הציבור, ברוח דברי הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה על האיסור לעשות את התורה "קרדום לחפור בו". הוא התפרנס ממסחר והיה מעשירי מצרים, ועצמאותו הכלכלית העניקה לו חירות לפסוק בלא משוא פנים. את הונו הקדיש לצדקה, לתמיכה בלומדי תורה, לישיבתו בקהיר ולפדיון שבויים.

אל הרדב"ז הגיעו שאלות מכל קצוות התפוצה, והוא השיב אלפי תשובות, שנקבצו בשבעה חלקים של שו"ת הרדב"ז. גדולי הפוסקים שאחריו, ובהם רבי יוסף קארו, הביאו את דבריו. הוא היה גם מקובל, ומחיבוריו בתחום זה "מגן דוד" ו"מצודת דוד". לפי המסורת למד אצלו האר"י בצעירותו במצרים, ומתלמידיו נמנו גם רבי בצלאל אשכנזי, בעל "שיטה מקובצת", ורבי יעקב קאשטרו (מהריק"ש).

בשנת 1553 בקירוב חילק את מרבית רכושו ועלה לירושלים. לאחר שנים אחדות, בשל מסים כבדים שהטיל עליו השלטון המקומי, עבר לצפת, ושם נפטר בשנת 1573 בקירוב, בשיבה טובה (ויש מסורות המייחסות לו אריכות ימים רבה עוד יותר).

דרכו בפסיקה מתאפיינת בריאליזם, בבירור עובדתי יסודי ובזהירות מחומרות שאין להן בסיס. תכונות אלו ניכרות היטב בתשובותיו על יהודי כוש: הוא בירר את העובדות מפי סוחרים ונוסעים, עיין במעמדם על רקע ההיסטוריה של עם ישראל, והכריע מתוך אחריות להצלת נפשות ולשמירה על יוחסין.

התשובות

התשובה היסודית של הרדב"ז מצויה בשו"ת הרדב"ז, חלק ז, סימן ה. השואל קנה בשוק אדם מן "היהודים הדרים בארץ כוש", וביקש לדעת כיצד ינהג בו: האם חלים עליו דיני עבד עברי – כגון יציאה לחירות בשנה השביעית – ושאר דיני עבדים. עיקר ההכרעה מנוסח בתשובה כך:

"הילכך זה שקנה העבד החפשי כיון שנתברר לו שהוא יהודי, אין זה אלא פדיון שבוים, לא קנין עבדים."

(שו"ת הרדב"ז, חלק ז, סימן ה)

ובהמשך הדברים קובע הרדב"ז את זהותם של הבאים מכוש, ומנמק מדוע אין לראות בהם כופרים:

"אבל אלו הבאים מארץ כוש הם משבט דן בלי ספק, ומפני שלא היו ביניהם חכמים בעלי קבלה תפסו להם פשטי הכתובים, ואם היו מלמדים אותם לא היו פוקרים בדברי רבותינו ז"ל, והרי הם כתינוק שנשבה לבין העכו"ם ... ואפילו אם תמצא לומר שהדבר ספק, מצוה לפדותם"

(שו"ת הרדב"ז, חלק ז, סימן ה)

התשובה בחלק ד, סימן רי"ט (אלף ר"צ), עוסקת במקרה אחר: שפחה כושית שנשבתה עם שני בניה ונמכרה ליהודי, ונולד לה בן מבעליה. השאלה הייתה אם הבן כשר לבוא בקהל, שהרי ייתכן שאמו הייתה נשואה, ולא ברור שבעלה הראשון מת במלחמה. בתשובה זו פורש הרדב"ז את הידיעות שהגיעו אליו על ארץ כוש: יש שם מלחמה תמידית בין שלוש ממלכות – מוסלמית, נוצרית ויהודית – והיהודים שבה הם משבט דן. מכאן גם נובע שטענת שלום אינה מתקבלת שם, ושבויה משם נחשבת כמי שנלקחה ממלחמה ודאית.

שתי התשובות משלימות זו את זו: האחת פורשת את התמונה הגיאוגרפית והדמוגרפית שאסף הרדב"ז על ממלכה יהודית הלוחמת בשכניה, והאחרת מציגה את הניתוח ההלכתי של מעמד השבויים וזהותם.

הניתוח הממוני

השואל יצא מהנחה פשוטה: הוא קנה אדם בשוק העבדים, ועתה עליו לברר אילו מדיני עבד עברי חלים עליו. הרדב"ז דוחה הנחה זו מיסודה. על פי ההלכה, עבד עברי נוצר רק באחת משתי דרכים – גנב שאין לו לשלם ובית הדין מוכרו, או אדם שמוכר את עצמו מחמת עוני – ושבי מלחמה או קנייה מנוכרים אינם בכללן. יתרה מזו, דיני עבד עברי נוהגים רק בזמן שהיובל נוהג, ואין להם מקום בזמן הזה, ובוודאי שלא בחוץ לארץ (ראו רמב"ם, הלכות עבדים, פרק א).

אם כן, מה עשה הקונה? תשובת הרדב"ז ברורה וחד משמעית: הקנייה איננה קניין עבדים אלא פדיון שבויים. מי שקנה את השבוי הצילו מידי שוביו וקיים מצווה גדולה. ממילא אין הקונה רשאי לנהוג בו מנהג עבדים: האדם הנפדה הוא יהודי בן חורין, ואין לשעבדו או להשפילו.

ועם זאת אין הרדב"ז מתעלם מן הממון שהוציא הפודה. כאשר הפודה מוציא את דמי הפדיון בהסכמת הנפדה, אפשר לראות בהם הלוואה שהנפדה חייב בפירעונה, ומותר להעמידו בעבודה שבשכרה ינוכה החוב – כמו פועל שקיבל את שכרו מראש. אבל גם אז החוב הוא חוב ממוני ולא קניין הגוף: הנפדה רשאי לעבוד אצל אחרים כדי לפרוע את חובו, והפודה אינו יכול לכפות עליו עבדות.

בכך הפך הרדב"ז מציאות של שבי ועבדות למנגנון של הצלה, ערבות הדדית ושיקום כלכלי, השומר על כבודו ועל חירותו של הנפדה.

הזיהוי עם שבט דן

לאחר שהסדיר את הצד הממוני, עובר הרדב"ז ללב העניין – זהותם של שבויי כוש – וקובע: "הם משבט דן בלי ספק". ודאות כזו מעוררת תמיהה: כיצד יכול פוסק במאה השש עשרה לייחס קהילה לשבט מסוים מעשרת השבטים שגלו כאלפיים ומאתיים שנה קודם לכן?

התשובה טמונה במסורת על עשרת השבטים. השבטים הוגלו בידי מלכי אשור בשנת 722 לפני הספירה בקירוב, ובמשך הדורות נשמרה האמונה שהם ממשיכים להתקיים בממלכות עצמאיות בקצות תבל. בסוף המאה התשיעית הופיע בקירואן שבצפון אפריקה נוסע בשם אלדד הדני, שסיפר כי הוא משבט דן, וכי שבטי דן, נפתלי, גד ואשר יושבים בממלכה עצמאית ב"ארץ כוש". חכמי קירואן שאלו את רב צמח גאון, ראש ישיבת סורא, אם לסמוך עליו, והוא השיב שיש לדבריו על מה לסמוך.

הרדב"ז, שישב בקהיר, חיבר מסורת זו עם ידיעות עכשוויות. כאמור, בתשובתו בחלק ד הוא מעיד על הידוע מפי סוחרים ונוסעים: בכוש שלוש ממלכות הנלחמות זו בזו, ואחת מהן יהודית. תיאור זה תואם את מה שידוע לנו על ביתא ישראל בהרי סמיאן. לכך הצטרפו העדויות שהביאו השבויים עצמם: שמירת שבת, הקפדה על טהרה ועל מאכלות אסורים, וזיקה עמוקה לעם ישראל.

לקביעה זו הייתה משמעות מעשית מיידית: היא הטילה חובה לפדות את השבויים. ואף אם יעלה אדם ספק בזיהוי, מוסיף הרדב"ז, "מצוה לפדותם" – שכן כשיש ספק בהצלת נפש מישראל, החובה עומדת בעינה.

תינוק שנשבה – לא קראים ולא מינים

האתגר העיוני המורכב ביותר שעמד לפני הרדב"ז נגע לאופי שמירת המצוות של יהודי כוש. הם לא הכירו את התלמוד ואת תקנות חכמים, ובקהיר, שבה פעלה קהילה קראית גדולה, עלתה מיד ההשוואה לקראים. הרדב"ז עצמו מזכיר שיש שאמרו עליהם שהם "מכת קראים".

הרדב"ז דוחה את ההשוואה בשני נימוקים. הראשון כרונולוגי: הכפירה בתורה שבעל פה נולדה בימי הבית השני, בכתות הצדוקים והביתוסים, ואילו שבט דן גלה עוד לפני כן, בגלות אשור. בני כוש לא מרדו בתורה שבעל פה – הם פשוט לא הכירו אותה. היעדרה אצלם נובע מבידוד גיאוגרפי, לא מבחירה אידאולוגית.

הנימוק השני נשען על מושג "תינוק שנשבה" – ילד יהודי שנשבה וגדל בין נוכרים, שאינו נחשב חוטא במזיד משום שלא ידע. כבר הרמב"ם (הלכות ממרים, פרק ג, הלכה ג) החיל מושג זה על צאצאי הקראים שנולדו לתוך שיטתם, וקבע שיש לקרבם בדרכי שלום. הרדב"ז הולך בדרך זו ומחיל אותה על שבט שלם, והמבחן שלו הוא הנכונות ללמוד: "אם היו מלמדים אותם, לא היו פוקרים בדברי רבותינו". לפיכך אין דינם כמינים או כפורקי עול, אלא כאחים שיש לפדותם ולקרבם.

תלמידו של הרדב"ז, רבי יעקב קאשטרו (מהריק"ש), שעמד אחריו בראש בית הדין במצרים, הלך בעקבותיו והורה הלכה למעשה:

"שהיהודים החבשיים אע"פ שנוהגין כקראים, אנו מצווין לפדותם ולהחיותם, כי משבט דן הם ולא למדו מצדוק ומבייתוס."

(מהריק"ש, ערך לחם, יורה דעה, סימן קנ"ח)

עם זאת, גם דבריו של מהריק"ש אינם נקיים לגמרי מספק. בהגהותיו לדיני עבדים (ערך לחם, יורה דעה, סימן רס"ז) הורה לכתוב לעבדים החבשיים גט שחרור, אף שלא הטבילו אותם בשעת שחרורם, כפי שנוהגים בעבד כנעני. יש שפירשו שהגט ניתן לראיה בעלמא, שהרי יהודים הם ואינם צריכים שחרור; ויש שראו בכך ביטוי לספק שליווה אפילו את מי שקיבל את פסק רבו בלב שלם.

נישואין, גירושין ויוחסין

לצד ההכרה ביהדותם עמדה שאלה רגישה: היוחסין. על פי ההלכה, אישה נשואה שנפרדה מבעלה בלא גט כשר ונישאה לאחר – ילדיה מן השני ממזרים. בני ביתא ישראל ערכו נישואין בפומבי, אך גירושיהם לא נעשו על פי דיני הגט שתיקנו חכמים. לכאורה, אם נישואיהם תקפים וגירושיהם אינם תקפים, נוצר חשש ממזרות בצאצאי נישואים שניים.

הרדב"ז עצמו היה ער לחשש זה. בסוף תשובתו בחלק ז, מיד לאחר שקבע שבני כוש הם משבט דן בלי ספק, הוסיף הסתייגות:

"אבל לענין יוחסין אני חושש שמא קידושיהן קדושין וגיטם אינו כתיקון חז"ל."

(שו"ת הרדב"ז, חלק ז, סימן ה)

דברים אלו נראים לכאורה כסותרים את מה שכתב בתשובתו על השפחה הכושית, ושני הצדדים שימשו את פוסקי הדורות הבאים: המחמירים נאחזו בחששו שבחלק ז, והמקילים בהכרעתו שבחלק ד.

הרדב"ז מתמודד עם החשש בתשובתו על השפחה הכושית (חלק ד, סימן רי"ט). הוא מזכיר את הדיון הידוע בדבר הקראים, שנישואיהם וגירושיהם נעשים בפני עדים שאינם כשרים על פי ההלכה, ולכן קידושיהם אינם קידושין לפי דין תורה – וממילא אין צורך בגט, ואין לחשוש לממזרות בילדיהם. על פי סברה זו העריך שהחשש בצאצאי יהודי כוש רחוק. בכך הניח את היסוד לפסיקת הדורות הבאים, ובראשם הרב עובדיה יוסף.

הזהירות שבתשובות מבטאת את האיזון שאפיין את הרדב"ז: הכרעה נועזת בשאלת הצלת הנפשות וההכרה ביהדות, לצד דקדוק בשאלת היוחסין – שהוא אינו מתעלם ממנה, אלא פותר אותה בכלים הלכתיים מוכרים.

השפעת התשובה לאורך הדורות

תשובת הרדב"ז הפכה למקור הסמכות המרכזי בכל דיון הלכתי ביהודי אתיופיה. כבר תלמידו מהריק"ש אימץ את פסיקתו. במאה התשע עשרה, כשהגיעו לאירופה ידיעות על פעילות מיסיונרית בקרב ביתא ישראל, פרסם הרב עזריאל הילדסהיימר בשנת 1864 קריאה בעיתונות היהודית להצלתם הרוחנית. בשנת 1904 יצא החוקר ד"ר יעקב פייטלוביץ' לראשונה לאתיופיה, ובעקבות פעילותו נשמעו קולות רבניים נוספים, ובהם קריאה שהשתתף בה הרב אברהם יצחק הכהן קוק בשנת תרפ"א (1921), לקרב את "אחינו הפלשים".

המסתייגים: הרב הרצוג, ה"ציץ אליעזר" והרב פיינשטיין

לא כל הפוסקים קיבלו את קביעת הרדב"ז ללא הסתייגות. הבולט שבמסתייגים בדור המדינה היה הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, הרב הראשי לישראל. במכתבו מכ"ט באדר א' תשי"ד (1954) הטיל ספק ביהדותם, בנימוק שחוקרי זמנו סברו שאינם ממוצא יהודי. במכתב נוסף, מג' בשבט תשט"ו (1955), הוסיף נימוק הלכתי מעניין: גם אם יהודים הם, ייתכן שאבותיהם נתגיירו שלא כהלכה:

"שמא נתקבלו לגיור בבית דין של צדוקים, ואז יש לומר שאינם גרים ... ולכן יש לגיירם בבית דין כשר."

(מכתבי הרב הרצוג, מובאים בשו"ת יביע אומר, חלק ח, אבן העזר, סימן יא; וראו: הרב מנחם ולדמן, תחומין ח, עמ' 121)

הרב אליעזר יהודה ולדנברג, בעל "ציץ אליעזר", נשען דווקא על דברי הרדב"ז עצמו. מתיאור המלחמות התמידיות בין שלוש הממלכות שבכוש הסיק שיש לחשוש לתערובת של זרים בקהילה, והוסיף שבני העדה אינם בקיאים בדיני ייבום וחליצה ובדיני עריות. לעניין היוחסין חזר על חששו של הרדב"ז שמא קידושיהם קידושין וגיטיהם אינם כתיקון חכמים. לפיכך דרש שיתגיירו כדת וכדין – טבילה, קבלת מצוות, ולזכרים מילה או הטפת דם ברית – בטרם יבואו בקהל (שו"ת ציץ אליעזר, חלק יב, סימן סו).

הרב משה פיינשטיין, במכתב משנת תשמ"ד (1984) לרב מרדכי טנדלר, הטיל ספק בשני רבדים: האם הרדב"ז הכיר את המציאות לאשורה, והאם מעמדם של בני העדה נשאר כשהיה בימיו. משום כך ראה את יהדותם כספק, ודרש מהם גיור של ממש. ועם זאת הדגיש שיש לקרבם ולהצילם, ודחה כל הבחנה על רקע צבע עורם. לעניין הממזרות כתב:

"אבל לדינא אינם באיסור ממזרות ... שהרי יש בהם כמה וכמה ספקות."

(מכתב הרב משה פיינשטיין, תשמ"ד; נדפס בתחומין יב (תשנ"א), עמ' 98)

בעקבות עמדות אלו דרשה הרבנות הראשית במשך שנים מן העולים "גיור לחומרה" – טבילה, ולגברים גם הטפת דם ברית. הדרישה עוררה מחאה חריפה בקרב בני העדה, שראו בה פגיעה ביהדותם, והגיעה לשיאה בהפגנה ממושכת מול משרדי הרבנות הראשית בירושלים בשנת 1985.

הכרעת הרב עובדיה יוסף

נקודת המפנה הגיעה בשנת תשל"ג (1973). הרב עובדיה יוסף, הראשון לציון והרב הראשי לישראל, פסק על יסוד דברי הרדב"ז ומהריק"ש כי בני ביתא ישראל הם צאצאי שבט מישראל. וכך כתב:

"לכן באתי למסקנא שהפלשים הם צאצאים לשבט מישראל שהדרימו לכוש."

(שו"ת יביע אומר, חלק ח, אבן העזר, סימן יא)

לעניין היוחסין המשיך הרב עובדיה את קו המחשבה שהתווה הרדב"ז: מאחר שנישואיהם לא נערכו בפני עדים כשרים על פי ההלכה, אין לחשוש לממזרות בצאצאיהם. בתשובה מאוחרת יותר הוסיף וכתב שאינם צריכים גיור אפילו לחומרה. לפסיקתו הצטרף הרב הראשי האשכנזי, הרב שלמה גורן.

הרב עובדיה השיב גם לספקו של הרדב"ז עצמו בחלק ז: לדבריו, החשש שהביע שם היה רושם ראשוני בלבד, ומסקנתו בתשובותיו האחרות היא שאין לחשוש. את הכרעתו סיכם כך:

"בהא סליקנא ובהא נחיתנא דליכא למיחש לפיסולי חיתון בעדת האתיופים."

(שו"ת יביע אומר, חלק ח, אבן העזר, סימן יא)

בעקבות הפסיקה הוחל חוק השבות על יהודי אתיופיה בשנת 1975, בהחלטת ממשלת יצחק רבין. בכך נסללה הדרך לעליות הגדולות: מבצע אחים, מבצע משה (1984–1985), מבצע יהושע ומבצע שלמה (מאי 1991), שהביאו עשרות אלפי בני ביתא ישראל לארץ.

סיכום

מול אחת התופעות הקשות של זמנו – סחר העבדים והמלחמות בקרן אפריקה – לא נסוג הרדב"ז אל העיון התאורטי בלבד, אלא בירר את העובדות מפי סוחרים ונוסעים, הכיר את המפה הפוליטית של חבש, ושמר על נאמנות מלאה לעקרונות ההלכה.

בתשובותיו שלושה חידושים יסודיים. ראשית, קניית יהודי בשוק העבדים אינה קניין עבדים אלא פדיון שבויים, והחוב שנוצר ממנו נפרע בעבודה הוגנת ולא בשעבוד. שנית, בני כוש הם צאצאי שבט דן, ודינם כתינוקות שנשבו ולא כקראים או כמינים – משום שהיעדר התורה שבעל פה אצלם נבע מבידוד ולא ממרד. שלישית, שאלת היוחסין נבחנה בכלים הלכתיים מוכרים, ונמצא שהחשש לממזרות רחוק – הכרעה שעליה נשענו פוסקי הדורות הבאים.

ממרחק של כחמש מאות שנה, תשובה זו, שנכתבה בקהיר של המאה השש עשרה, שימשה גשר הלכתי ורוחני לשיבתם של בני ביתא ישראל אל לב העם היהודי ואל ארץ ישראל.

לקריאה נוספת

1. שו"ת הרדב"ז, חלק ז, סימן ה; חלק ד, סימן רי"ט (אלף ר"צ). מהדורה מקוונת: ויקיטקסט, "שו"ת רדב"ז/חלק ז/ה"; ספריא.Teshuvot HaRadbaz, Volume 4, 1290.

2. הרב עובדיה יוסף, שו"ת יביע אומר, חלק ח, אבן העזר, סימן יא.

3. הרב אביעד תבורי, "24 במאי 1991 | מבצע שלמה | עליית יהודי אתיופיה", הסדרה "הלכה והיסטוריה ישראלית", שיעור 22, בית המדרש הווירטואלי של ישיבת הר עציון (etzion.org.il), 16.9.2020.

4. ד"ר מיכאל ויגודה, "מעמדם של בני העדה האתיופית לעניין ממזרות", חוות דעת של המחלקה למשפט עברי במשרד המשפטים, מתפרסם באתר "דעת" (daat.ac.il), מדור משפט עברי – חוות דעת – משפחה.

5. הרב מנחם ולדמן, "הרב הרצוג זצ"ל על יהודי אתיופיה", תחומין ח (תשמ"ז), עמ' 121.

6. "חובת קרובם של יהודי אתיופיה" (ובו מכתב הרב משה פיינשטיין), תחומין יב (תשנ"א), עמ' 98.

7. הרב מנחם ולדמן, "ושבו בנים לגבולם", מוסף "שבת" – לתורה, הגות, ספרות ואמנות (מקור ראשון), 11.10.2013.

8. מיכאל קורינאלדי, יהדות אתיופיה – זהות ומסורת, ירושלים: ראובן מס, תשמ"ט (1989).

9. הרב עזרא ברוך, "דעת פוסקי זמנינו בשאלת מעמדם ההלכתי של יהודי אתיופיה", מחניך ג, עמ' 273–283 (מתפרסם באתר "אסיף", asif.co.il).

10. הרב אליעזר יהודה ולדנברג, שו"ת ציץ אליעזר, חלק יב, סימן סו.

11. רבי יעקב קאשטרו (מהריק"ש), ערך לחם, יורה דעה, סימנים קנ"ח ורס"ז.