חג הסוכות מעמיד את האדם הדתי במפגש ישיר עם תנובת האדמה ועם פגעי הטבע. התורה מצווה לצאת מן הבית הקבוע והבטוח אל סוכת הארעי, וללקוט ביום הראשון של החג ארבעה מינים: פרי עץ הדר, כפות תמרים, ענף עץ עבות וערבי נחל. המצווה נטועה בנוף החקלאי של ארץ ישראל, בעונת האסיף שבה השדות מתרוקנים והאסמים מתמלאים, והעיניים נשואות בתפילה אל שמי הסתיו וגשמי היורה. עבור עובד האדמה ביהודה ובגליל בעת העתיקה היו ארבעת המינים חלק מנוף מולדתו — ביטוי לשפע של ירק, מים ופרי.
עבור מיליוני יהודים שהתפזרו במזרח אירופה ובמרכזה הפכה נטילת ארבעת המינים לבעיה של ממש. בארצות הקרות — ליטא, פולין, רוסיה הלבנה, גרמניה וגליציה — אין פרי הדר צומח כלל; עץ האתרוג העדין זקוק לשמש ים-תיכונית, לחום יציב ולהגנה מרוחות עזות, וכל אלה זרים לאקלים הצפוני. במשך דורות ניהלו קהילות שלמות מבצעי סחר ולוגיסטיקה מייגעים ויקרים כדי להביא אל עיירותיהן אתרוג בודד, שמחירו הגיע לעיתים לשווי בית מגורים. הפרי הונח בקופסת כסף מרופדת פשתן וצמר גפן, ובבוקר החג עבר מיד ליד בבית הכנסת, כשכל בני העיירה נזהרים בברכתם עליו שלא יינזק עוקצו ולא יישבר פיטמו.
האתרוג הפך אפוא לחפץ שמגלם לא רק חובת מצווה אלא גם כיסופים לעולם אבוד — ניחוח בוסתני הדרום, תזכורת לארץ ישראל שממנה גורשו האבות. אך המרחק הגיאוגרפי והתלות המלאה בנתיבי סחר ימיים ויבשתיים יצרו קרקע פורייה למאבקים כלכליים קשים, לזיופים, לשאלות הלכתיות סבוכות בספרות השו"ת, ובסופו של דבר — לטרגדיה אנושית ואנטישמית שטלטלה את העולם היהודי בשלהי המאה התשע עשרה.
תעלומת ההרכבה: ההיתר המפתיע של בית אפרים
הסוגיה ההלכתית המרכזית שליוותה את מסחר האתרוגים בעת החדשה הייתה שאלת האתרוג המורכב. עץ האתרוג הוא צמח רגיש, שורשיו שטחיים ונוטים לריקבון ולפגיעת מזיקים, והוא גווע לרוב לאחר שנות תנובה מועטות. כדי להתגבר על כך למדו חקלאים באגן הים התיכון, בעיקר החל מהמאה השש-עשרה, להרכיב רוכב של עץ אתרוג על כנה חזקה של הדר אחר — לרוב לימון או חושחש, תפוז מר בעל שורשים עמידים. העץ המורכב הניב יבול גדול ועמיד יותר, ומבחינה מסחרית: פרי חלק, ישר, צהוב עז וגדול בהרבה מן האתרוג הטבעי.
אלא שמה שהיה הצלחה חקלאית הפך לאסון הלכתי. חכמי ישראל קבעו לדורותיהם כי אתרוג שנוצר מהרכבה עם הדר אחר פסול לחלוטין לקיום המצווה, משלושה נימוקים עיקריים. ראשית, התורה דרשה פרי עץ הדר — האתרוג המקורי והטהור — ואילו הפרי המורכב הוא כלאיים המשותף לשני מינים, שגם שמו וגם מהותו הבוטנית השתנו. שנית, ההרכבה בין מיני אילנות כרוכה באיסור כלאיים מן התורה, שלדעת פוסקים רבים חל אף על בני נח, ולפיכך נתפס הפרי כדבר שנעברה בו עבירה ואינו ראוי לשמש חפץ מצווה. שלישית, מדיני ערלה למדו הפוסקים את הכלל "הילדה בטלה בזקנה" — ולפיו נחשב הפרי כצומח מן הכנה הזרה של הלימון ולא מן האתרוג עצמו.
הפוסקים קבעו סימנים שנועדו לאפשר לרוכשים להבחין בין אתרוג כשר לאתרוג מורכב. האתרוג הטהור מתאפיין בקליפה גבשושית ומלאת בליטות ("אבעבועות"), עוקצו שקוע מעט בגוף הפרי, פיטמו בוקע מתוך גומה, קליפתו הפנימית הלבנה עבה בעוד ציפתו ובשרו מצומצמים, וזרעיו מסודרים לאורך הפרי. לעומתו, האתרוג המורכב נוטה לקליפה חלקה ודקה, בשר עסיסי כשל לימון, עוקץ ופיטם הבולטים במישור שווה, וזרעים השוכבים לעיתים לרוחב. בפועל, מלאכת הזיהוי הייתה קשה מנשוא, והחשש מהונאה ריחף תמיד מעל השווקים.
פסיקת בית אפרים והמחלוקת מול החתם סופר
במאות השבע עשרה והשמונה עשרה יובאו רוב האתרוגים האשכנזיים מחבל קלבריה שבדרום איטליה, סביב העיירה דיאמנטה, שם נשמרו פרדסים מוחזקים שלא הורכבו מעולם. אולם לקראת סוף המאה השמונה עשרה עלה כוכבו של מקור מתחרה: האי היווני קורפו שבים היוני, לצד חופי אפירוס הסמוכים לו. אתרוגי קורפו כבשו את השוק בסערה — מרהיבים ביופיים, עולים בכל קנה מידה חזותי על האתרוגים הקלבריים הקטנים והמצומקים. מחירם הנוח יחסית ומראם המושלם משכו את ההמונים שביקשו לקיים את המצווה בהידור.
הערעור ההלכתי הראשון לא איחר לבוא. כבר בשנת תק"ע (1810) הביע הגאון רבי דניאל מהורדנה, בספרו "חמודי דניאל", פקפוק חמור בכשרות אתרוגי קורפו, מאחר שלא הייתה לגביהם מסורת שהם נקיים מהרכבה, ופסק שלא לברך עליהם בשם ומלכות אלא בנוסח הארמי המסופק המוזכר בתלמוד: "בריך רחמנא אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על נטילת לולב". גם הרב מאיר פוזנר, מחבר "בית מאיר", העיד כי בעיר פיורדא נהגו זה דורות לפסול אתרוגים אלו לחלוטין.
בשנת תקע"ח (1818) הובאה השאלה לפתחו של הגאון רבי אפרים זלמן מרגליות מברודי, בעל שו"ת בית אפרים. בחלק אורח חיים סימן נ"ו הקדיש לסוגיה תשובה רחבת היקף: חקר את המציאות הבוטנית באי קורפו, גבה עדויות מסוחרים וממגלי ארצות, והגיע למסקנה מפתיעה — אתרוגי קורפו כשרים לכתחילה וראויים לברכה בשם ומלכות.
את הכרעתו ביסס רבי אפרים זלמן על טיעון אגרו-הלכתי מקורי: העצים בקורפו גדלים דורות רבים מזרעים ומייחורים שנקלטו ישירות באדמת האי, ללא הרכבה על כנות של אילנות אחרים. יתר על כן, הוא חידש כי גם אם בעבר הרחוק נעשתה הרכבה באילן שממנו נלקחו השתילים הראשונים, הרי משנקטף ענף ונשתל באדמה כייחור עצמאי, הוא הופך לצמח חדש הניזון מן הקרקע בלבד — ואיסור המורכב פוקע ואינו עובר לדורות הבאים, שכן "רק בהרכבה ראשונה ממין אחר ]יש איסור[... אבל בייחור הרי הוא כצומח מחדש". פסק זה העניק לאתרוגי קורפו חותמת כשרות, ובתוך עשורים ספורים הפכו לשליטים כמעט בלעדיים של שוק ארבעת המינים בפולין וברוסיה.
מנגד התייצבו ענקי הלכה שלא נחה דעתם. בראשם הגאון רבי משה סופר, בעל החתם סופר מפרשבורג, ולצדו רבי שלמה קלוגר מברודי. בתשובה מכוננת מי' באלול תקצ"ד (שו"ת חתם סופר, אורח חיים, סימן רז) פסק החתם סופר, בתשובה לרבה של וינה, באופן חד-משמעי כנגד השימוש באתרוגי קורפו ודומיהם:
"נידון אתרוגים הבאים מאיים חדשי' אשר לא הורגלו להביא משם — אם יש לסמוך אבדיק' סימנים הנאמרים בתשו' רמ"א".
ובהמשך קבע עיקרון מתודולוגי נוקב:
"כבר כתבתי בתשו' אחרת כי כל אלו הסימנים לאו דאוריי' ולא נזכרו בש"ס ובשום מקום, ומן הדין דינו של אתרוג כדין עוף טהור נאכל במסורת. ע"כ אותן הבאים מיעניווע (=עיר הנמל ג'נובה) שבצפון-מערב איטליה1 שמסורת בידינו מאבות אבותינו ורבותינו חכמי הצרפתים אשר מעולם יושבי מדינות אשכנז שיי"ח (=שיוצאין ידי חובתן) באתרוגי' הבאים מיעניווע הן הנה הכשרי' ואין צריך לשום סימן, והגאון מהרמ"פ ז"ל (=רבי מאיר מפדובה) לא בא אלא להודיע סימני האתרוגי' ההמה, כדי שאם לא ימצא בהם אותם הסימנים ידע שאינם מאותן שמסורת בידינו. אבל הבאים בוודאי מאיים אחרים2, אפילו יש להם אותן הסימנים, אין ראי' שאינם מורכבים... נמצא לפי זה נפל פיתא בבירא, שאיננו מועיל זה הסי' להכשירו בלא מסורת, כי אולי מורכב הוא ואיננו פרי של עץ הדר... העולה מזה: כל האתרוגי' שאינם מיעניווע אין ליקח בלי כתב הכשר שיודע המעיד שאינם מהמורכבים, ואין לסמוך על סימני', והשומע ישמע ויונעם לו".
שו"ת חתם סופר, אורח חיים, סימן רז
בתשובתו פירק החתם סופר את ההסתמכות על הסימנים המקובלים, והניח כמה עקרונות הלכתיים לעניין כשרות ארבעת המינים.
ראשית, סימני האתרוג המוכרים אינם דין דאורייתא ואף לא הוזכרו בתלמוד ("לאו דאוריי' ולא נזכרו בש"ס ובשום מקום"). בעוד שבכשרות בעלי חיים ודגים קבעה התורה או המשנה סימנים מובהקים — מעלה גרה, מפריס פרסה, סנפיר וקשקשת — הרי שסימני האתרוג נולדו רק במאות השנים האחרונות, מהרמ"א, ממהר"ם אלשיך וממהר"ם פדובה במאה ה,16- כניסיון לתאר את המציאות הבוטנית של זמנם. מאחר שאין להם תוקף תלמודי מחייב, אין בכוחם להכריע ספק דאורייתא של פרי מורכב.
שנית, כשם שבכשרות המאכלים אין אוכלים עוף על פי סימני טהרה בלבד אלא רק אם קיימת עליו מסורת רציפה מקהילות ישראל, כך גם באתרוג: לא די במראה של אתרוג, אלא נדרש ייחוס בעדות רצופה מדור לדור כפרי שלא עבר הכלאה והרכבה עם מינים זרים כלימון או חושחש.
שלישית, המקום היחיד שבו קיימת ליהדות אשכנז מסורת כשרה ורציפה כזו הוא חבל קלבריה וסביבות ג'נובה ("יעניווע") שבאיטליה — מסורת המיוחסת עוד לימי הראשונים, "אבות אבותינו ורבותינו חכמי הצרפתים" (בעלי התוספות ורש"י). לפיכך אתרוגי ג'נובה כשרים מעצם ייחוסם ההיסטורי, ואינם זקוקים לבדיקת סימנים.
ואם רק המסורת קובעת — שאל החתם סופר — מדוע טרחו פוסקים קודמים, כמהר"ם פדובה או מהר"ם פוזנר, למנות סימנים? תשובתו: הסימנים משמשים כלי בדיקה שלילי בלבד, לא חיובי. הם נועדו לוודא שבאתרוגים ממקומות שיש בהם מסורת לא חל שינוי ולא הוברח בטעות עץ זר לפרדס המיוחס; חוסרם מעיד שאינם מן הפרדס המסורתי. אך באתרוגים מ"איים חדשים" כקורפו, שמעולם לא הייתה לגביהם מסורת, אין הסימנים מעלים ואין מורידים — ייתכן בהחלט שהחקלאים המקומיים הרכיבו את הפרי עם הדר אחר, ומבנהו שמר בכל זאת על חלק מהסימנים המטעים.
מכאן ביטויו התלמודי החריף: "נפל פיתא בבירא" — נפל הלחם לתוך הבור, כלומר כל הטיעון קרס, שכן הסימנים אינם מועילים כלל להכשיר אתרוג מאי חדש. מסקנת החתם סופר הייתה שאין לקנות או לברך על אתרוג שאינו מפרדסי ג'נובה והמסורת הידועה, אלא אם יש "כתב הכשר" מובהק מעדים מהימנים שראו במו עיניהם כי העצים גדלו ישירות מן הקרקע ולא הורכבו מעולם.
1 במשך מאות שנים הייתה ג'נובה מוקד הסחר והשילוח הימי של אתרוגי איטליה — ובייחוד אתרוגי חבל קלבריה (דרום איטליה, אזור דיאמנטה) וחופי ליגוריה — אל קהילות מרכז אירופה ומזרחה. כשרבני אשכנז כתבו "אתרוגי יעניווע", כוונתם הייתה לאותם אתרוגים איטלקיים שהוחזקו בכשרות ובמסורת רציפה מימי הראשונים ("חכמי הצרפתים" — בעלי התוספות ורש"י).
2 הכוונה היא בראש ובראשונה לאי קורפו (Corfu (ולאיים היווניים הסמוכים לו, כגון זקינתוס ולפקדה. אלה היו מקור אספקה חדש יחסית, שהחל להציף את השוק בשלהי המאה ה18- ובראשית המאה ה,19- ולגביו — הדגיש החתם סופר — אין לקהילות אשכנז מסורת קדומה ורציפה.
בארבעת המינים, קבע החתם סופר, אין די בהיגיון בוטני או בסברות מחודשות; יש להישען על מסורת רציפה ובלתי מעורערת מאב לבן ומקהילה לקהילה. מסורת כזו קיימת רק לגבי אתרוגי קלבריה וג'נובה, שיהודי אירופה החזיקו בהם דורות ללא שינוי. אתרוגי קורפו, שהחלו להופיע רק לאחרונה בשוק ּומקורם בפרדסי נכרים שאינם נאמנים, נעדרי כל מסורת תקפה; מראם המהודר, לשיטתו, אינו אלא אחיזת עיניים של כלאיים, וקיים בהם ספק דאורייתא האוסר לברך עליהם.
מונופול יווני ותסיסה לאומית
במחצית השנייה של המאה התשע עשרה החריף המצב, כאשר לוויכוח ההלכתי המופשט נוספו כוחות שוק כלכליים. מגדלי האתרוגים הנוצרים באי קורפו, שזיהו את התלות היהודית במרכולתם, התאגדו בקרטל מסחרי: חברו לסוחרים גדולים, הגבילו את כמויות הפרי המשווקות, והעלו את המחירים לשיאים חדשים.
הסכומים שהוציאו קהילות ישראל המרוששות על רכישת אתרוגים הפכו למעמסה בלתי נסבלת. משפחות שלא מצאו פת לחם לילדיהן חסכו פרוטה לפרוטה במשך שנה שלמה כדי לרכוש אתרוג מקורפו, ביודען שהרווח זורם אל כיסי בעלי אחוזות יווניים הלועגים למנהגי היהודים. בשנת תרל"ו (1876) פקעה סבלנותם של רבני ליטא.
הרב יצחק אלחנן ספקטור, רבה של קובנה
הרב יצחק אלחנן ספקטור, רבה המפורסם של קובנה, הרים את קולו יחד עם בית הדין של וילנה, והציע להטיל חרם צרכנים גורף על אתרוגי קורפו כדי להשוות את מחיריהם למחירי פירות רגילים, בהסתמך על פסקי האוסרים מטעמי הרכבה. אולם הרגלי הציבור היו חזקים מן הכרוזים; מראהו המצודד של האתרוג היווני המשיך להכריע את הכף, והמונופול נותר על כנו.
בעל "נפש חיה" ומהפכת אתרוגי חיטין
בתוך המציאות הטעונה הזו התבלט מנהיג הלכתי יוצא דופן: הרב חיים אלעזר וקס מקאליש, מגדולי פוסקי פולין ומחבר שו"ת "נפש חיה". הרב וקס, נשיא כולל ורשה ומחשובי מנהיגי יהדות פולין, שילב גאונות תורנית עם חזון ציוני-מעשי שקדם בהרבה להופעת התנועה הציונית הממוסדת. הוא עמד בקשר מכתבים הדוק עם המקובל רבי אליהו גוטמכר מגריידיץ, שקבע כי גאולת ישראל תלויה בשיבת יהודים לעבד במו ידיהם את אדמת הקודש; וכך כתב לו גוטמכר, במכתב שהובא בכתבי ה"נפש חיה":
"ואצלי כבר ברור שאם יקיימו ישראל שיתחילו לעבוד אדמת הקודש בסך ק"ל משפחות, שיהיה התחלת הגאולה גם כשלא יהיו ישראל ראויים לכך".
הרב וקס לא השלים עם המציאות שבה כספי הגולה מתבזבזים על פירותיהם של נכרי קורפו, בעוד היישוב היהודי בארץ ישראל שרוי בעוני ומתקיים מנדבות. הוא פיתח תוכנית כלכלית-דתית: פיתוח ענף גידול אתרוגים רחב היקף בארץ ישראל, שיספק את צורכי הגולה כולה ויעניק בסיס של עצמאות כלכלית למתיישבים היהודים.
לשם כך לא הסתפק בכתיבה אלא פעל בשטח. בשנות השבעים של המאה התשע עשרה רכש הרב וקס, בהשקעה כספית עצומה מכיסו ומכספי תורמים, קרקעות נרחבות בכפר חיטין שבגליל התחתון, ממערב לטבריה. שם נטע פרדס ענק שבו צמחו למעלה משש מאות עצי אתרוג, שהניבו בתוך שנים ספורות עשרות אלפי פירות מזן האתרוג הבלאדי — הזן המקומי האותנטי שגדל פרא במורדות הגליל ובסביבות שכם.
בשו"ת "נפש חיה", חלק אורח חיים, כתב הרב וקס סדרה של תשובות שהיוו כתב אישום חסר פשרות כנגד אתרוגי קורפו, ופירק את התזה של בית אפרים. הוא הביא עדויות וחקירות בוטניות שהוכיחו כי כל עצי קורפו מורכבים באופן שיטתי על כנות לימון, שכן ללא ההרכבה העצים מתים כעבור שלוש שנים בלבד. לדבריו ההרכבה משנה את מהות הפרי מיסודו, וטענת הייחורים אינה תקפה לא מדעית ולא הלכתית, שכן תכונותיה הגנטיות של הכנה ממשיכות לפעפע ברוכב. הוא פנה בגילוי דעת אל "רבבות עם סגולה" בקריאה לבכר את אתרוגי ארץ ישראל המיוחסים והכשרים, ולהציל את ממון ישראל מלהישפך לפרדסי נכר.
מעבר לבירור ההלכתי, העמיד הרב וקס תפיסה על מהות ההדר. ההדר שציוותה התורה, טען, אינו יופי חיצוני ומסחרי הנובע מכלאיים ומהתערבות בסדרי הבריאה, אלא קדושת הפרי, טהרתו הגנטית וצמיחתו באדמת ארץ ישראל. אתרוג הבלאדי הארץ-ישראלי — גם אם מראהו מחוספס ועקום ואינו בוהק כפרי קורפו — נושא הדר נעלה: הדר של אדמה מקודשת, של מסורת אבות רצופה, ושל עם הבונה מחדש את ביתו. מאמציו של הרב וקס הכשירו את הקרקע, אך עולם המסחר נדרש לזעזוע עמוק בהרבה כדי לנטוש את הפרדסים היווניים.
עלילת הדם בקורפו ורצח רובינה סרדה
האירוע ששינה את פני ההיסטוריה היהודית של חג הסוכות התרחש בראשית ניסן תרנ"א, באפריל .1891 קהילת יהודי קורפו מנתה אז כחמשת אלפים נפש — קהילה עתיקה ומשגשגת, מיהודים רומניוטים דוברי יוונית לצד יוצאי ספרד ואיטליה שהשתקעו באי בתקופת השלטון הוונציאני. היהודים התגוררו ברובע צפוף שכונה גטו, ונהנו ממעמד כלכלי איתן כסוחרים, בנקאים, בעלי מלאכה ומתווכים מרכזיים במסחר האתרוגים הבינלאומי. הצלחתם, לצד השגת שוויון זכויות אזרחי בעקבות סיפוח האיים היוניים ליוון, עוררו קנאה ואיבה תיאולוגית בקרב האוכלוסייה הנוצרית-אורתודוקסית.
ב13- באפריל ,1891 ימים ספורים לפני חג הפסח היהודי ולפני שבוע הפסחא הנוצרי, נעלמה מביתה ילדה יהודייה בת שמונה בשם רובינה סרדה, בתו של חייט עני בשם ויטה (חיים) סרדה. הוריה חיפשו אחריה יממה שלמה, עד שבשעות הלילה המאוחרות נחשפה בסמטה צרה ברובע היהודי, ברחוב פלאולוגוס, גופתה בתוך שק יוטה — גרונה משוסף ופניה מכוסים בסיד חי שנועד להשחית את תוויה. בני המשפחה והקהילה זיהו מיד את הגופה.
באותו רגע החלה להתרקם אחת מעלילות הדם החשוכות של העת החדשה. שמועה זדונית פשטה בין תושבי האי הנוצרים: הילדה שנרצחה איננה יהודייה, אלא ילדה נוצרייה בשם מריה דסילה שנחטפה ונשחטה בטקס סודי לשם אפיית מצות הפסח. פקידי משטרה מקומיים, מונעים משנאה דתית ומאינטרסים פוליטיים, סייעו בהפצת השקר, ואף דוחות רפואיים ראשוניים "אישרו" כביכול את הטענה המופרכת.
ההסתה הפכה למרחץ דמים. המונים מוסתים, חמושים בנשק חם, בסכינים ובמוטות ברזל, התנפלו על הגטו היהודי של קורפו והטילו עליו מצור שנמשך למעלה משלושה שבועות. אספקת המזון נותקה, צינורות המים נהרסו, וכל יהודי שניסה לחמוק החוצה כדי להשיג לחם לילדיו נלכד והוכה עד מוות. למעלה מעשרים יהודים נרצחו במהלך המצור, עשרות נפצעו קשה, ובתי כנסת וחנויות נבזזו ונשרפו.
"עלילת הדם בקורפו" — כתבה בעיתון "דואר היום", 21.4.1930
השלטונות המקומיים עמדו מנגד באוזלת יד, והמצור נשבר רק כאשר ספינות קרב של הצי הבריטי והאיטלקי עגנו מול נמל קורפו ואיימו לפתוח באש, תוך הפעלת לחץ בינלאומי על הממשלה באתונה לשלוח צבא להשבת הסדר.
בחקירה המשפטית שהתנהלה לאחר מכן בעיר פטראס נחשפה האמת: עדים מקומיים ומסמכים רשמיים, שהוצגו בסיוע הקונסול הצרפתי, הוכיחו חד-משמעית כי הנרצחת הייתה רובינה סרדה היהודייה, וכי מעולם לא הייתה ילדה בשם מריה דסילה. הרצח היה פשע פלילי, ככל הנראה בידי נוצרי מקומי, שנוצל בציניות כדי לחולל פוגרום.
אך פסק הדין לא הושיע את הקהילה. תחושת הביטחון נשברה ללא תקנה, וכמחצית מיהודי קורפו — למעלה מאלפיים וחמש מאות בני אדם — ארזו את מעט מטלטליהם ונמלטו לנמלי טריאסטה, אלכסנדריה וקונסטנטינופול, כשהם משאירים מאחוריהם קהילה הרוסה. הייתה זו מכת מוות לעתיד היישוב היהודי בקורפו. לא הייתה זו עלילת הדם היחידה באי; עלילת דם נוספת בקורפו תועדה גם בעיתון "דואר היום" מיום 21.4.1930 (ראה העתק כתבה לעיל).
קריאתו של רבי יצחק אלחנן וקריסת השוק
הידיעות על הטבח בקורפו ועל גורלה של רובינה סרדה הגיעו לקהילות מזרח אירופה בעיצומו של חודש אייר תרנ"א, והיכו את העולם היהודי בהלם. הפעם לא הייתה זו שאלה מופשטת של כשרות בוטנית או מחלוקת מחירים בין סוחרים; התודעה הציבורית נחרדה מן המחשבה שבחג הסוכות הקרב ייטלו יהודים אתרוגים שנקטפו בפרדסי אותם פורעים שרצחו את אחיהם והשליכו את ילדתם לבור השחת.
בסיוון תרנ"א (יוני 1891) יצא מנהיג הדור, הגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור מקובנה, במנשר היסטורי שפורסם מעל דפי "הצפירה" (גיליון כ"ז באייר תרנ"א, 4 ביוני 1891) תחת הכותרת "תשובה כללית ופרטית על דבר אתרוגי קורפו". הוא הכריז על חרם טוטלי ואיסור גמור לקנות, לסחור או לברך על אתרוגי קורפו והאיים הסמוכים, וקרא לכלל ישראל:
"להישמר ולהיבדל מאתרוגי יוון וקורפו, וכל איש אשר נגע יראת ד' בלבו לא יקח מאתרוגי האיים ההם כלל".
מכתבו של הרב ספקטור, "הצפירה", 4.6.1891
במכתבו שילב הפוסק הקובנאי את כל שורות הטיעון: פסק כי הפירות מורכבים ופסולים מעיקר הדין, חידד את איסור הפקעת השערים, והציב תביעה מוסרית-לאומית שאסור להעביר כסף יהודי לידי שונאי ישראל צמאי דם.
הקריאה הפכה לקונצנזוס רחב, ופורסמה בקבצים ייעודיים — ובראשם "ילקוט פרי עץ הדר" ו"פרי עץ הדר: קובץ מכתבי גאוני דורנו בשבח אתרוגי ארץ הקודש והמזהירים להיבדל מאתרוגי יוון וקורפו". אל רבי יצחק אלחנן הצטרפו גדולי הדור: רבני וילנה בראשות רבי בצלאל הכהן, שפרסם את החוברת "דברי מלואים להוראת היתר על אתרוגי קורפו המכונה דעת קדושים"; גדולי אדמו"רי פולין; חכמי גליציה ורוסיה; וראשי תנועת חובבי ציון. החרם הופעל בעוצמה. כשעגנו ספינות המסחר היווניות עמוסות אתרוגים בנמלי אודסה, טריאסטה ולונדון לקראת אלול תרנ"א, ציפתה לסוחרים הפתעה מוחצת: אף יהודי לא הסכים לגעת בסחורה. רבבות אתרוגים מפוארים נותרו להירקב בארגזיהם על רציפי הנמל, או הושלכו למצולות הים. המונופול היווני, שהחזיק מעמד כמאה שנה, נשבר בתוך שבועות ספורים ולא התאושש עוד.
אצל היהודים זה תמיד מסובך — קולו של הרב מאדא
בתוך גל ההסכמה וההתלהבות שאפף את החרם, נשמע מסמטאות ירושלים קול מנוגד ונוקב שעורר תדהמה. הרב מרדכי אליעזר ובר, שנודע בכינויו "הרב מאדא" — תלמיד חכם הונגרי מובהק, מתלמידי הדברי חיים מצאנז, שעלה לארץ ישראל והתגורר בירושלים — הוציא לקראת חג הסוכות תרנ"ב (סתיו 1891) כרוז חריף ומנומק בשם "מענה על הסערה: אודות הפולמוס על אתרוגי קורפו ואתרוגי יפו".
"כי עלילת-הדם היא עלילה בדויה ובשקר יסודה... אך החרם הזה טומן בחובו איוולת גדולה, כי כורת הוא את מקור חיותם ופרנסתם של אחינו בני ישראל יושבי האי קורפו, אשר כבר שבעו מרורים וסבלו מעלילות שכניהם היוונים... ומאידך גיסא, הנה סוחרי האתרוגים בארץ ישראל הפקיעו שערים עד מאד, ועניי ירושלים אינם יכולים לעמוד במשא המחיר הכבד להשיג אתרוג כשר לחג".
קונטרס "מענה על הסערה" מאת הרב ובר
הרב ובר לא ביקש להגן על הפורעים, אך הציג ניתוח מפוכח של המציאות שנוצרה בעקבות החרם. ראשית, החרם פגע קשות דווקא ביהודי קורפו עצמם. פרנסתם של מאות פליטים יהודים באי, שאיבדו את רכושם בפרעות, הייתה תלויה לחלוטין בעמלות התיווך, המיון, האריזה וההובלה של האתרוגים; בהטלת החרם הטוטלי, טען, כרתו רבני אירופה את מקור מחייתם האחרון של הניצולים, והמיטו עליהם רעב בשעה הקשה ביותר. האם ראוי להעניש את הגויים במחיר השמדתם הכלכלית של אחינו — שאל הרב ובר.
שנית, הצביע על העיוות שנוצר בארץ ישראל עצמה. סילוקם המיידי של אתרוגי קורפו מן השוק יצר מחסור חריף בארבעת המינים, וסוחרי הארץ ניצלו את המצב והקפיצו את מחירי אתרוגי יפו וחיטין לממדים בלתי סבירים. התוצאה: עניי ירושלים, צפת וטבריה לא יכלו להרשות לעצמם אתרוג כשר לחג. הרב ובר התריע מפני מצב שבו מצוות התורה הופכת לכלי שרת בידי ספקולנטים כלכליים במסווה אידיאולוגי, על חשבון העניים והחלשים.
קונטרס "מענה על הסערה" עורר גל גינויים ברוסיה ובפולין, והרב מאדא הותקף קשות על שהעז לערער על פסקם של גדולי הדור. אך בעומק הדברים, תשובתו מלמדת שהלכה אינה פועלת בחלל ריק אלא קשובה למורכבות האנושית, לזעקת הנרדפים ולשאלות של צדק חברתי.
מהד חולף אל שורשי הנצח
פרשת פולמוס אתרוגי קורפו ועלילת הדם של תרנ"א אינה רק סיפור היסטורי על מסחר, פוליטיקה ופסיקה הלכתית; היא מראה עמוקה למהותו של חג הסוכות. חג הסוכות, המכונה "זמן שמחתנו", חותם את המסע הנפשי של חודש תשרי. לאחר ימי החרדה של ראש השנה ויום הכיפורים, שבהם עומד האדם לבדו מול שופט כל הארץ, מוריד הסוכות את הקדושה אל תוך החומר — אל האכילה, השתייה והישיבה בדירת ארעי.
הסוכה תובעת לנטוש את הביטחון המדומה שבקירות אבן מוצקים, ולחסות בצל האמונה — "צילא דמהימנותא", צל ענני הכבוד. במקביל, נטילת פרי עץ הדר תובעת מן האדם להגדיר מהו הדר אמיתי. דורות רבים נשבה העולם היהודי בקסמו של ההדר החיצוני של קורפו: פרי חלק, מבריק, סימטרי ומרשים לעין. אך היה זה הדר מושאל — יופי שנוצר מכלאיים מלאכותיים, שתול באדמת נכר ותלוי בחסדי מי שבשעת מבחן קם על שכניו לטובחם.
הטרגדיה של תרנ"א ניפצה את קליפת ההדר המזויף, והכריחה את עם ישראל להכיר בכך שיופי נעדר אמת פנימית, טוהר שורשים וצדק מוסרי אינו יכול לשמש עבודה לפני הבורא. פסיקתם של רבי חיים אלעזר וקס ב"נפש חיה" ושל רבי יצחק אלחנן ספקטור סימנה תפנית היסטורית: החזרת עטרת ההדר אל אדמת ארץ ישראל. אתרוג הבלאדי שצמח במטעי חיטין של הרב וקס — על אף פשטותו ומראהו המחוספס — נשא הדר נעלה הרבה יותר: הדר של אדמה מקודשת, של מסורת אבות רצופה, ושל עם הבונה מחדש את ביתו הלאומי והרוחני.
מדרש חז"ל מלמד שארבעת המינים מייצגים את כלל שכבות העם: האתרוג שיש בו טעם וריח מסמל את בעלי התורה והמעשים הטובים, הלולב שיש בו טעם ללא ריח את לומדי התורה, ההדס בעל הריח ללא טעם את אנשי המעשה, והערבה נטולת הטעם והריח את הפשוטים שבעם. הקדוש ברוך הוא ציווה לאגוד את כולם יחד, כדי שיתקשרו זה בזה ויכפרו זה על זה. פרשת קורפו הוכיחה שמושג האגודה האחת אינו סמל מופשט: כשנפגעו פשוטי העם, וילדה ענייה ברובע נידח של קורפו נרצחה, נזעק העולם היהודי כולו לוותר על פאר מדומה למען כבוד אחיו.
בסופו של דבר, המעבר מאתרוגי קורפו לאתרוגי ארץ ישראל בישר תחילתה של קימת "סוכת דוד הנופלת". בחג שבו האדם עוזב את ביתו הקבוע ונכנס אל מחסה הסוכה, ושבו נטילת ארבעת המינים מחברת בין שמיים לארץ, הושלם המעגל: עם ישראל הניח את פירות הגולה המורכבים, ושב לאחוז באתרוג האותנטי שנבט מעפר מולדתו — סמל לגאולה ולשיבת ציון.
