פולמוס דג השטיריל (Sterlet) מהווה את אחד הפרקים הסוערים והמרתקים בתולדות הפסיקה ההלכתית במאה ה-18 וה-19. במרכז המאבק עמד דג מים מתוקים השייך למשפחת החדקניים (Acipenseridae), ששמו המדעי הוא Acipenser ruthenus. בספרות הרבנית וההלכתית לאורך הדורות כונה הדג בשמות שונים, ובהם "שטירל", "שטיריל", "אשטוריאן", "האספן", או "זאב מים". תפוצתו הטבעית של השטיריל משתרעת לאורך אגני הניקוז של נהרות הדנובה, הוולגה, הטיסה והדון, וכן בנהרות הזורמים אל הים השחור והים הכספי. דג זה עשוי להגיע לאורך של כ-100 עד 125 סנטימטרים ולמשקל של עד 16 קילוגרמים, וחי לרוב בין 22 ל-25 שנים.
דג השטיריל
לאורך ההיסטוריה נחשב בשר השטיריל למעדן קולינרי ראשון במעלה במטבח המזרח-אירופי והרוסי, וביציו שימשו להפקת קוויאר יוקרתי. מרק השטיריל נחשב לסמל של המטבח הרוסי העילי, ומחירו היה מרקיע שחקים. במסעדות היוקרה ובחצרות המלוכה היה מקובל להציג את הדג חי בתוך אקווריום לעיני האורחים קודם להכנת הארוחה. חשיבותו הכלכלית והסוציולוגית הייתה כה רבה, עד כי בני האצולה בסנקט פטרבורג החזיקו בעגלות הובלה מיוחדות המצוידות בבריכות מים ומנגנוני חימום, כדי להוביל דגי שטיריל חיים מנהר הוולגה ומנהר האוקה אל עירם מבלי שהמים יקפאו בדרך ויגרמו למות הדגים.
מבחינה אנטומית, דג השטיריל אינו נושא קשקשים עדינים, חופפים וגמישים כפי שמצוי בדגים טהורים קלאסיים כדוגמת הקרפיון או הסלמון. תחת זאת, גופו מעוטר בשורות של בליטות גבוביות קשות ומשוריינות, המזכירות לוחיות עוריות או צלחות עצם קשיחות המחוברות בחוזקה לעור הדג. מבנה אנטומי ייחודי זה הוא שהוליד את הספק ההלכתי הכבד בדבר כשרותו.
יסודות הספק ההלכתי
התורה קובעת בפרשת שמיני את סימני כשרותו של דג: "אֶ ת זֶה תֹּאכְלּו מִ כֹּל אֲשֶ ר בַּ מָּ יִם כֹּל אֲ שֶ ר לוֹּ סְ נַּפִ יר וְ קַּ שְ קֶ שֶ ת בַּ מַּ יִם בַּ יַּמִ ים וּבַּ נְחָ לִים אֹּתָ ם תֹּאכֵלּו" (ויקרא יא, ט).
בעוד שהגדרת הסנפיר פשוטה ומתייחסת לאיבר השחייה, גדר הקשקשת דרש בירור מעמיק בחז"ל ובפוסקים.
במשנה ובגמרא במסכת חולין (דף סו עמוד ב) נקבע היסוד ההלכתי כי "קשקשת לבושא הוא" – כלומר, הקשקשים נתפסים כמעין מלבוש המחפה את גוף הדג. אולם, הרב משה בן נחמן (הרמב"ן) בפירושו על התורה הוסיף תנאי יסודי ומגביל להגדרת קשקשת. לפי שיטת הרמב"ן, כדי שקשקש ייחשב כסימן טהרה, עליו להיות כעין מלבוש הנפרד מגוף הדג, באופן שניתן לקלפו או להסירו בנקל ביד או בכלי, מבלי לקרוע או לפצוע את עור הדג עצמו. קשקשים או בליטות הקבועים בתוך העור בצורה שאינה ניתנת להסרה אלא אם כן נתלש עור הדג עמם, אינם נחשבים לקשקשת להתיר את הדג, אלא מוגדרים כחלק מגוף העור.
על רקע הגדרה זו, התגבשה בעולם היהודי חלוקה מנהגית וגאוגרפית שרחשה תחת פני השטח במשך דורות. בקהילות אשכנז במרכז אירופה ובמזרחה הוחזקו דגי החידקן והשטיריל כדגים טמאים לחלוטין. הניסיונות לקלף את הבליטות הקשות מעל עור הדג באמצעות סכין או ביד הובילו לקריעת העור, ומכך הוסק כי אין אלו קשקשים כשרים. לעומת זאת, בקהילות הספרדיות של האימפריה העות'מאנית, כגון בקונסטנטינופול (קושטא), בסלוניקי ובאזורי הבלקן, רווחה מסורת ארוכת שנים שהתירה את אכילת השטיריל. תושבי הקהילות הללו החשיבו את הבליטות הצידיות לקשקשים מיוחדים, ואכלו מדג זה בהכשר רבניהם.
פסיקת ה'נודע ביהודה'
המפגש הטעון בין המסורת הספרדית למנהג האשכנזי הגיע לכלל הכרעה בסתיו של שנת תקמ"ב (1781). למחרת יום הכיפורים הגיעה חבילה מיוחדת אל מעונו של הרב יחזקאל לנדאו, אב"ד פראג ומחבר שו"ת "נודע ביהודה", שהיה מפוסקי הדור הבולטים. שולח החבילה היה תלמידו משכבר הימים, הרב צבי הירש סגל, ששימש כרבה של הקהילה האשכנזית בעיר טמשווארווארה (Timiș / Temesvár שבחבל באנאט/טרנסילבניה).
בעיר טמשווארווארה, שהייתה במשך שנים תחת שלטון עות'מאני ועברה לשליטה אוסטרית, התגוררו אשכנזים וספרדים כאשר הקהילה הייתה כפופה לבית דין אחד. בעוד שהאשכנזים נמנעו מאכילת השטיריל, העידו תושבי העיר הספרדים כי באימפריה הטורקית נאכל הדג בהיתר גמור - ונתקנאו האשכנזים בספרדים יען כי גם רצו לטעום טעמו של קוויאר. כדי להכריע בספק המעשי, נטל הרב צבי הירש סגל דג שטיריל משומר ושילח אותו בצירוף מכתב שאלה אל רבו בפראג.
הרב יחזקאל לנדאו ניגש לבחון את הדג באופן אמפירי ומעשי. בבדיקתו מצא כי לדג שתי שורות של בליטות וקשקשים קשים לאורך צדדי גופו. כאשר ניסה לקלפם ביד בעודם יבשים, לא עלה הדבר בידו, והקליפה בכלי חד גרמה לקריעת העור. כדי לעמוד על אופיים המדויק של הקשקשים, נקט הנודע ביהודה תחבולה כימית: הוא הישרה את הדג במשך כשלש שעות בתמיסה עזה – מי אפר (שנקראו בלשונם "לויג", Lye Solution). לאחר השרייה חריפה זו, נוכח לדעת כי הקשקשים נתרופפו ונקלפו בנקל באמצעות האצבעות בלבד.
בעקבות הניסוי שביצע, כתב הנודע ביהודה תשובה הלכתית מפורטת ומפורסמת, שנדפסה לאחר מכן בשו"ת "נודע ביהודה" מהדורה תניינא (חלק יורה דעה, סימן כח), ובה הכריע להתיר את דג השטיריל באכילה. בתשובתו ניסח הנודע ביהודה שתי טענות מרכזיות:
הטענה הראשונה התמקדה במבחן ההפרדה הפיזית. הנודע ביהודה קבע כי העובדה שהקשקשים נפרדים מהעור לאחר השרייה במי אפר מוכיחה כי אינם חלק מגוף העור עצמו, אלא מהווים שכבה נפרדת. ובלשונו - "ואמנם אני ניסיתי דג זה, ויש לו שתי שורות קשקשים, שורה אחת בצד ימין ושורה אחת בצד שמאל, ומה בכך שאין נקלפים ביד, והלא נקלפים בכלי, וגם ניסיתי לאחר ששרה... במים מן העפר שקורין לויג... כמו שלש שעות, ונקלפו ביד... ולדעתי, אפילו לא היו נקלפים לפני שרייה כלל, רק אחר שרייה הנ"ל, ג"כ הוא סימן טהרה. ואין לומר שהשרייה במים העזים הנ"ל גרם לו שיקלפו, דמה בכך? סוף סוף שריון קשקשים הוא לבוש".
הטענה השנייה הייתה ערעור מתודולוגי על עצם התנאי המחמיר שהציב הרמב"ן. הנודע ביהודה ציין כי הדרישה לקילוף קל ביד או בכלי אינה מופיעה במקורות התלמודיים: "וגוף החומרא שהמציא רבינו הרמב"ן בפירוש התורה בפרשת שמיני שאם אינם נקלפים כלל לא נחוש בו לסימן טהרה – אלמלא אמרה אדם אחר הייתי דן כנגדו; ומה בכך שאינם נקלפים, והיכן הוזכר הקילוף בבבלי, או בירושלמי, או בתורת כהנים? אדרבה במשנה אמרו קשקשים הקבועים בו".
תשובה זו נותרה בשעתה בכתב יד בארכיון בית הדין בפראג, ולא הופצה ברבים בחיי הנודע ביהודה, שנפטר בשנת תקנ"ג (1793).
התלקחות הפולמוס כעבור דור
השקט ההלכתי ששרר סביב תשובת הנודע ביהודה הופר כעבור כחמש עשרה שנה. בשנת תקנ"ח (1798) פרסם הרב אהרן חורין (Chorin), רבה של קהילת אראד (Arad) שברומניה/הונגריה, את ספרו "אמרי בינה". החיבור הוקדש לבירור הלכתי של כשרות דגים, ובו הסתמך חורין על תשובת הנודע ביהודה בכתב יד כדי להתיר בריש גלי את דג השטיריל ודג נוסף בשם "טיק".
הפרסום הפומבי עורר סערת רוחות אדירה בכל רחבי הונגריה, מוראביה וגליציה. העובדה שרב צעיר מניף את פסק ההיתר של פוסק הדור המנוח כדי לבטל מנהג אשכנז הקדום, נתפסה בעיני רבנים רבים כאיום ישיר על חומת המסורת.
הרב יצחק (איצק) גריסהאבר-פריינד, אב"ד פאקש (Paks) ומראשי הלוחמים למען השמרנות בהונגריה, שהיה אף הוא מתלמידי הנודע ביהודה, יצא למערכה נגדית חריפה. בשנת תקנ"ט (1799) הדפיס בווינה את קונטרסו "מקל נועם", שבו קבע נחרצות כי דג השטיריל טמא בתכלית. הרב גריסהאבר העלה טענה דרמטית, לפיה תשובת ההיתר המיוחסת לנודע ביהודה אינה אלא זיוף ושקר שבדה חורין מליבו. בנוסף, נטען כי אפילו נכתב מכתב היתר בשעתו, הרי שהנודע ביהודה חזר בו בהמשך מהוראתו וציווה לשלוח "אגרת הדרנא" (מכתב חזרה מההיתר) לרב מטמשוואר, או שהאיגרת שבידי חורין אבדה ולא הייתה תקפה. אל הרב גריסהאבר הצטרפו חכמים תקיפים ובהם הרב מרדכי בנט (רבה הראשי של מוראביה) והרב ירמיהו רוזנבוים ממטרסדורף, שתקפו את חורין בחריפות והאשימו אותו בפריקת עול ההלכה.
קונטרס מקל נועם לרב יצחק גריסהבר
כאשר הגיע הדיווח על הדיון הסוער לבית הדין בפראג, יצאו דייני העיר להגן על אמינות פסיקת רבם המנוח. בראש דייני פראג עמדו הרב אלעזר פלקלס (מחבר שו"ת "תשובה מאהבה") ובנו של הנודע ביהודה, הרב שמואל סג"ל לנדא. השניים ניגשו לארכיון כתבי היד של הנודע ביהודה ומצאו את הטיוטה המקורית של התשובה שנכתבה בכתב ידו של הרב יחזקאל לנדאו בשנת תקמ"ב, אשר הוכנה להדפסה במהדורה השנייה של "נודע ביהודה".
הרב שמואל לנדא פרסם מכתב גלוי שבו דחה בתוקף נחרץ את השמועות והטענות כאילו אביו חזר בו מהתרת הדג או שציווה לשלוח מכתב הדרנא. בתגובתו הציג הרב שמואל לנדא את הניתוח העובדתי והנסיבתי שהוכיח את שקריות הטענה, והדפיס את נוסח התשובה המלא מכתב היד. וכך כתב בלשונו המפורשת: "העתקתי מספר 'נודע ביהודה' מהדורא תנינא אשר הניח אחריו ברכה כבוד אאמ"ו... ומתוכו יראה מעלתו שאאמ"ו... התיר הדג הזה [הנקרא 'שטירל'] ששאל עליו הרב מטעמאשוואר להלכה... ותמה אני שכתב מעלתו שאאמ"ו... הדר בו מהוראה זאת וצוה על מעלתו לשלוח אגרת ההדרנא להרב מטעמאשוואר, ימחול לי מעלתו שדבר זה הוא שקר מוחלט!".
כדי לבסס את דחיית הטענה, הוסיף הרב שמואל לנדא הוכחה מתוך אורחות חייו והלכות כתיבתו של אביו: "וידוע לכל גודל צדקתו של אאמ"ו... והיה מהיר וזריז במלאכת הכתיבה, ולמה לא כתב בעצמו להרב מטעמאשוואר, שהיה מכירו והיה מאוכלי שולחנו של אאמ"ו... כמה שנים?".
בדברים אלו הבהיר הרב שמואל לנדא כי אביו, שהיה זהיר וזריז ביותר במכתביו, לא היה מפקיד שליחת הדרנא ביד אדם אחר, ובוודאי שהיה כותב בעצמו לתלמידו הקרוב מטמשוואר אילו אכן חזר בו.
מכל מקום, הרב אהרן חורין הדפיס בשנת תקס"ם (1800) בפראג קונטרס נוסף להגנתו בשם "שריון קשקשים", שבו שילב את תשובת הרב שמואל לנדא ורבני פראג שהגנו על אמיתות כתבי הנודע ביהודה. בעקבות גילוי כתב היד המקורי והודעת בית הדין בפראג, שקעה טענת הזיוף והחזרה מההיתר, והפולמוס הספציפי סביב האותנטיות של הפסק דעך בשלהי שנת 1800.
הרב אהרון חורין
דיוקנו, פסיקותיו וגורלו הטראגי של הרב אהרן חורין
כדי להבין את עוצמת הלהבות שעורר פולמוס השטיריל, יש להתבונן בדמותו המורכבת והשנויה במחלוקת של הרב אהרן חורין (אהרן בן קלמן חארינער). חורין נולד בכ"ח באב ה'תקכ"ו (3 באוגוסט 1766) בכפר הראניצה (Hranice) שבמוראביה לקלמן ושיינדל לבית דונאט. אביו, שהיה סוחר זעיר, השקיע רבות בחינוכו והעניק לו מלבד לימודי תלמוד גם ידע בדקדוק עברי מתוך הספר "צהר התיבה" לשלמה זלמן הנאו. בשנת 1780 עברה המשפחה לדויטשקרויץ ("צעהלים") שבבורגנלנד, והנער נשלח ללמוד בישיבתו של הרב ירמיהו רוזנבוים במטרסדורף הסמוכה.
בסוף שנת 1783 שב לביתו וב-26 בדצמבר נישא לרבקה, ועמה הוליד לימים שלושה בנים וארבע בנות. הוא ניסה את כוחו במסחר אך נכשל, ובשנת תקמ"ט (1789), והוא בן 23 בלבד, מונה לכהן כרבה של הקהילה היהודית באראד. חורין התבלט כעילוי תלמודי בעל השכלה רחבה, אך ככל שנשקפו השנים החל לאמץ עמדות משכיליות ורדיקליות שהעמידו אותו במסלול התנגשות חזיתי עם חכמי דורו. פסיקתו בעניין דג השטיריל הייתה רק הסנונית הראשונה בשורה של פסיקות מקלות ונועזות.
בשנת תקס"ג (1803) פרסם חורין את חיבורו האפולוגטי "עמק השווה". החיבור כלל רעיונות פילוסופיים, ביקורת עקיפה על מנהגים מקובלים והצעות לשינויים בהלכה. הרב מרדכי בנט יצא נגדו בחריפות חסרת תקדים, הכריז על הספר ככתב מינות וכפירה ודרש לשורפו. הקהילה באראד התפלגה לשני מחנות נצים, וחורין אף הותקף וקולל בבית הכנסת בעת דרשת שבת שובה בשנת תקס"ה.
הרב מרדכי בענט
שיאה של הדרמה התרחש בקיץ של שנת 1805. חורין הוזמן לבית דין מיוחד שהתכנס בעיר אובודה (בואדן-אופן, הסמוכה לבודפשט). בית הדין, בהנהגת רבנים תקיפים ובהם הדיין שמואל בודשפיץ, נטל את השליטה בהליך. חורין הועמד בפני ברירה אכזרית: לגנוז את ספרו "עמק השווה" או שזקנו יגולח בפרהסיה בעוון כפירה ויוטל עליו חרם חמור. תחת הלחץ הכבד נשבר חורין וחתם על כתב חזרה בו.
אולם, הטראומה לא הסתיימה בכך. כשהוא שב לאראד, התנפל עליו המון אורתודוקסי נזעם בחצר בית הכנסת ורגם אותו באבנים. חורין נפגע קשות והחליט לפנות לשלטונות הקיסרות האוסטרית. ב-24 ביוני 1806 קבעו המוסדות הממשלתיים כי ההליך המשפטי באובודה לא היה תקין, ביטלו את הפסק והשיבו את חורין לכס רבנותו.
בחלק השני של חייו הפך אהרן חורין לאחד ממבשריה המובהקים של היהדות הרפורמית באירופה. בעת פולמוס "ריב ההיכל" בהמבורג (1818–1819), היה חורין מבין הרבנים היחידים שסיפקו תמיכה הלכתית לשינויים שהונהגו בהיכל, ובהם נגינה בעוגב בשבת על ידי נכרי ושילוב קטעי תפילה בשפה הגרמנית.
בשנת 1826 פרסם את החיבור "איגרת אלאסף: מכתב של רב אפריקאי אל עמיתו באירופה", שבו התיר לראשונה תפילה בגילוי ראש, תקף בחריפות את הרבנים המדקדקים במצוות קלות כחמורות, וקרא לעריכת שינויים בבית הכנסת. בשנים שלאחר מכן קיצר את נוסח ברכת המזון, קיצר את תפילת כל נדרי בליל יום הכיפורים, קרא לשיוויון מעמד הנשים בבית הכנסת, והטיף לכינון סנהדרין חדשה שתתקן את דיני הדת לפי רוח הזמן.
חכמי דורו, ובראשם החתם סופר (הרב משה סופר מפרשבורג), נלחמו בחורין בעוז וראו בו מפר חומות הדת. למרות הניסיונות החוזרים של רבני פרשבורג, אובודה וניקלשבורג להביא לפיטוריו, נותר חורין בתפקידו כרב באראד עד יום מותו, הודות לתמיכת רוב בני קהילתו ולחסות החוק האוסטרי. הוא נפטר בט' באלול ה'תר"ד (24 באוגוסט 1844), כשהוא מותיר אחריו קהילה שסועה ומורשת שנויה במחלוקת חריפה.
סופו של הפולמוס והמעמד ההלכתי של דג השטיריל כיום
למרות שאמיתות תשובתו של הנודע ביהודה אינה מוטלת בספק ואישורה נחתם על ידי דייני פראג, עולם הפסיקה ההלכתי דחה את היתרו של הנודע ביהודה למעשה.
את קו ההתנגדות התקיף הוביל החתם סופר (שו"ת חתם סופר, חלק יורה דעה, סימן קא). החתם סופר קבע כי מנהג אבותינו שנמנעו מאכילת דג זה הוא יסוד מוסד, וציין כי אין לשנות מן המסורת המקובלת באשכנז. פוסקים רבים שקמו אחריו – ובהם שו"ת "כתב סופר" (יורה דעה סימן מה), בעל "ערוך השולחן" (יורה דעה סימן פג), ובעל "דרכי תשובה" (סימן פג, סעיף קטן יב) – הסבירו כי קשקש הנפרד אך ורק באמצעות חומרים כימיים עזים או מים רותחים שממיסים את רקמת החיבור, אינו מוגדר כ"קשקשת" כשרה על פי דין. לפי ניתוחם, הסרה כפויה זו אינה מגדירה את הבליטות כ"לבוש" טבעי של הדג, אלא כתלישה של חלק מעורו.
כיום, קיימת הסכמה כללית ומוחלטת בין כל מערכות הכשרות והבד"צים בעולם – ובהם הרבנות הראשית לישראל, בד"ץ העדה החרדית, והארגונים הבינלאומיים (כדוגמת OK ,OU ו-K-Star – )כי דג השטיריל (ruthenus Acipenser), כמו גם כל שאר דגי משפחת החדקניים (Acipenseridae / Sturgeon), הם דגים טמאים ואסורים באכילה מן התורה. כפועל יוצא מכך, גם ביצי הדג (הקוויאר השחור) המופקים מדגים אלו אסורים באכילה באיסור חמור.
סיכום
פולמוס דג השטיריל החל כשאלה מקומית בטהרת המאכלים שנשלחה מטמשוואר לפראג. ניסויו המדעיו-הלכתי של הנודע ביהודה ופסיקתו המקורית להתיר את הדג על ידי השרייתו במי אפר נותרו כפנינה הלכתית בכתביו. אולם, כשהונף פסק זה כדגל בידי הרב אהרן חורין, הפך הדיון על קשקשי הדג לשדה קרב אידיאולוגי יקוד על דמותה ועתידה של ההלכה בדור מעבר סוער. אף שהפסק המקורי של הנודע ביהודה הוכח כמאושר ואותנטי, הכריע קונצנזוס הפוסקים והמנהג בדורות הבאים לאסור את דג השטיריל, והוא נותר עד ימינו כסמל לעומק העיון ולהשפעתם של תהליכים היסטוריים על עולם הפסיקה.
