על שודדי ים ודילמת ההצלה של חכמי אלג'יר

הדרמה הימית של גזירות קנ״א

בקיץ ובסתיו של שנת ה׳קנ״א (1391), ובעשורים שבאו אחריהם לאורך המאה החמש-עשרה, הפך הים התיכון שבין חצי האי האיברי ומיורקה לבין חופי צפון אפריקה לנתיב מנוסה סוער. על סיפונן של ספינות מסחר גנואזיות, קטלאניות ומוסלמיות הצטופפו יחד שתי אוכלוסיות יהודיות שגורל אחד איחד ביניהן, אך תהום כלכלית הפרידה ביניהן. בבטן הספינה ובמחסניה התחתונים נחו ארגזי עץ כבדים, אריגי משי, חביות שמן ושקים חתומים של מטבעות זהב – רכושם של סוחרים יהודים ואנוסים אמידים מברצלונה, מוולנסיה ומפלמה דה מיורקה, שהצליחו לחלץ את הונם בעוד מועד. מעליהם, על הסיפון החשוף לרוח ולמלח, ישבו פליטים חסרי כול שנמלטו מן הפרעות ומאימת ההמרה הכפויה בעור שיניהם; רכושם היחיד – הבגד שעל גופם ונפשות ילדיהם.

באחת ההפלגות הללו, בלב הים שבין מיורקה לחופי צפון אפריקה, התהפכה השעה. פעמים היה זה נחשול אימים שאיים לשבור את תורן הספינה ולהטביעה תחת כובד משאה; ופעמים הייתה זו ספינת משוטים מהירה של קורסארים, שסגרה על הספינה המסחרית הכבדה והציבה בפני הקברניט ברירה אכזרית: מסירת חלק ניכר מן המטען וכופר כבד, או שוד הספינה ומכירת נוסעיה לעבדות בשוקי הים התיכון.

ברגעי האימה הללו לא היה פנאי לדיונים משפטיים. כדי להקל על הספינה השוקעת השליכו המלחים אל המים חביות וארגזים של סוחרים שעמדו בדרכם; וכדי לרצות את שודדי הים נטל הקברניט מן הסחורות הנגישות ומן הכספים שבכיסי בעלי הממון ומסרם לתוקפים. המהלך צלח: הספינה התייצבה, השודדים נסוגו, וכעבור ימים אחדים נכנסה הספינה החבולה אל נמל המבטחים של אלג׳יר.

אלא שברגע שבו דרכו כפות רגליהם של הניצולים על רציף האבן, התחלפה אימת המוות בסערה משפטית ומוסרית. הסוחרים שרכושם הושלך למצולות או נמסר ככופר דרשו מכלל הנוסעים להשתתף בנזקם. טענתם הייתה פשוטה: המטען שלנו הוקרב כדי שכולנו נחיה; אלמלא הושלכה סחורתינו לים, או שולם הכופר מכיסנו, היו גם סחורותיכם וגם חייכם אובדים במצולות. מנגד, בעלי הסחורות שניצלו טענו כי כל אדם ומזלו; והפליטים העניים, שלא היה להם בספינה כל מטען, עמדו נדהמים מול הדרישה לשלם מכיסם הריק על עצם הצלת גופם וחייהם.

שאלות מסוג זה באו לפני שני ענקי ההלכה שהנהיגו את קהילת אלג׳יר באותם דורות: רבי שמעון בן צמח דוראן (הרשב״ץ, בעל ספר התשב״ץ), שהגיע בעצמו כפליט ממיורקה בעקבות גזירות קנ״א, ובנו וממשיך דרכו, רבי שלמה בן שמעון דוראן (הרשב״ש). על שולחנם הונחה אחת השאלות היסודיות ביותר במשפט הימי ובדיני עשיית עושר: כיצד מחלקים את מחיר ההישרדות בשעת קיצון – והאם אפשר לתמחר חיי אדם במטבעות של זהב?

אלג׳יר כעיר מקלט ו״הקהילות הצפות״

כדי להבין לעומק את פסיקתם של התשב״ץ והרשב״ש אין די בניתוח פורמלי של הסוגיות התלמודיות; יש להציב את הדברים בהקשר ההיסטורי הסוער של יהדות צפון אפריקה במאה החמש-עשרה. עד שנת 1391 הייתה הקהילה היהודית באלג׳יר קטנה ושקטה יחסית. גזירות קנ״א, שפרצו בסביליה והתפשטו כאש בשדה קוצים ברחבי ספרד ועד האיים הבלאריים, שינו בתוך זמן קצר את המפה הדמוגרפית והרוחנית של העולם היהודי. אלג׳יר הפכה ליעד מרכזי לפליטים רבים, לאנוסים ששבו ליהדותם ולניצולים שחיפשו מקלט מעבר לים.

התשב״ץ עצמו נמנה עם גדולי הפליטים הללו. רופא, פילוסוף ותלמיד חכם מובהק בפלמה דה מיורקה, הוא איבד את רכושו בפרעות ונמלט על נפשו אל חופי אלג׳יר. במקום אחר בספרו הוא מתאר כיצד נאלץ שם, לראשונה בחייו, לקבל שכר על כהונת הרבנות – דבר שנזקק להצדיק בהרחבה מבחינה הלכתית – ובכך משתקפת הטלטלה שעברו בני דורו: סוחרים אמידים ומנהיגי קהילות שנעקרו מבתיהם, חצו ימים סוערים והגיעו לקהילות היעד בחוסר כול, ונדרשו לבנות את חייהם ואת מוסדותיהם מן היסוד.

מציאות זו יצרה תופעה משפטית וחברתית ייחודית שאפשר לכנותה ״הקהילות הצפות״. מרגע שספינה ניתקה מן החוף הנוצרי ובטרם עגנה בנמל מוסלמי, היא התקיימה במרחב שכמעט אין בו סמכות שלטונית מוכרת. בתוך בטן הספינה נפגשו שלוש מערכות נורמטיביות: המשפט ההלכתי, שעליו נשענו הנוסעים היהודים ביחסים שביניהם; מנהגי הים המסחריים של אגן הים התיכון – ובראשם ״ספר הקונסולאט של הים״ הקטאלוני (Llibre del Consolat de Mar) – שהסדירו את היחסים בין בעלי הספינות, הקברניטים והסוחרים; ומרותם המעשית של הקברניט והצוות, ששלטו בגורל הנוסעים בשעת חירום ויכלו לכפות עליהם פשרות קשות מול איום השודדים.

בתוך מרחב צפוף, לוחץ ומלא חרדה זה התחדדו פערים מעמדיים עמוקים. הסוחרים הגדולים, שהעלו לספינה ארגזי סחורות ומטבעות, חששו לאובדן הונם ודרשו מבית הדין הגנה קניינית קפדנית. מנגד, הפליטים העניים, ששרדו את הטבח ואת המסע בחסדי שמיים בלבד, חוו את תביעותיהם הכספיות של העשירים כאיום שני על עצם קיומם. בית הדין באלג׳יר לא שימש אפוא ערכאה הלכתית פנימית בלבד, אלא חלק ממערכת שיפוט קהילתית שנדרשה לייצר סדר חברתי ומשפטי בתוך מציאות של פליטות המונית.

השקלא וטריא ההלכתית

הברייתות בפרק הגוזל בתרא

התשתית המשפטית שעליה נשענו חכמי אלג׳יר מצויה בשתי ברייתות סמוכות בתלמוד הבבלי (בבא קמא קטז ע״ב), המבחינות בין שני מצבי קיצון: סכנת טבע (סערה בים) מול סכנה מידי אדם (שודדים וגייס). על סערה בים נאמר:

תנו רבנן: ספינה שהיתה מהלכת בים, עמד עליה נחשול לטובעה והקילו ממשאה – מחשבין לפי משאוי, ואין מחשבין לפי ממון; ולא ישנו ממנהג הספנים.

(בבלי, בבא קמא קטז ע״ב)

הרציונל התלמודי מבוסס על סיבתיות פיזיקלית ישירה: הים הסוער אינו מבחין בין סחורה יקרה לסחורה זולה; גורם הסיכון היחיד הוא המשקל המאיים להטביע את הספינה. משום כך, כאשר משליכים מטען לים כדי להציל את הספינה, ההשתתפות בנזקו של מי שמטענו אבד נקבעת לפי המשקל (״לפי משאוי״) ולא לפי השווי. אולם הברייתא עצמה מסייגת זאת במילים ״ולא ישנו ממנהג הספנים״, דבר המלמד שלמנהגם המסחרי של יורדי הים יש תוקף מחייב בדיני השותפות הימית.

לעומת זאת, כאשר מדובר בהתקפת שודדים, הכלל משתנה מקצה לקצה:

תנו רבנן: שיירא שהיתה מהלכת במדבר, ועמד עליה גייס לטורפה – מחשבין לפי ממון, ואין מחשבין לפי נפשות. ואם שכרו תייר ההולך לפניהם – מחשבין אף לפי נפשות; ולא ישנו ממנהג החמרין.

(בבלי, בבא קמא קטז ע״ב)

במקרה של שודדים הסכנה אינה נובעת ממשקל פיזי אלא מערכו של הרכוש, המעורר את תאוות הבצע של התוקפים. לכן הכופר מתחלק ״לפי ממון״ – לפי שווי רכושו של כל נוסע. לעומת זאת, שכרו של מורה דרך (״תייר״), שנועד למנוע מן השיירה לתעות במדבר ולסכן את חיי הולכיה, מתחלק ״אף לפי נפשות״. הברייתא עצמה מלמדת אפוא את העיקרון: התשלום מתחלק לפי מה שהוא נועד להציל.

האם הגייס בא על הממון או על הנפשות?

בעלי התוספות שאלו: הרי גם גייס הבא לשדוד עלול לפגוע בנפשות – מדוע אפוא ״אין מחשבין לפי נפשות״? ותשובתם הפכה לאבן יסוד בסוגיה:

כיון דאין סכנת נפשות לא אזלינן אלא בתר ממון, והכי נמי אמר בהגוזל בתרא: שיירא ההולכת במדבר ועמד עליה גייס מחשבין לפי ממון – דליכא סכנת נפשות, כיון דאין הגייס בא רק בשביל ממון.

(תוספות, בבא בתרא ז ע״ב)

הכלל ״אין מחשבין לפי נפשות״ אינו קביעה ערכית שחיי אדם אינם באים בחשבון, אלא הנחה עובדתית: הגייס בא לשדוד ולא להרוג, ואם לא יעמדו נגדו – לא יפגע בגופם. ומכאן המסקנה ההפוכה: כשהסכנה היא לנפשות – מחשבים גם לפי נפשות.

הרמב״ם, השולחן ערוך והרמ״א

הרמב״ם העתיק את שתי הברייתות כלשונן, בשתי הלכות נפרדות:

שיירא שחנתה במדבר ועמד עליה גייס לטרפה ופסקו עם הגייס ממון ונתנו לו – מחשבין לפי ממונם ואין מחשבין לפי נפשות. ואם שכרו תייר לפניהם להודיעם הדרך – מחשבין שכרו לפי ממון ולפי נפשות. ואל ישנו ממנהג החמרים.

(רמב״ם, הלכות גזלה ואבדה יב, יא)

ספינה שהיתה מהלכת בים ועמד עליה נחשול לטבעה והקלו ממשאה – מחשבין לפי משאוי ואין מחשבין לפי ממון. ואל ישנו ממנהג הספנים.

(רמב״ם, הלכות גזלה ואבדה יב, יד)

בשולחן ערוך נפסק העיקרון בהלכות מסי הקהל ושמירת העיר, ושם מתברר כי אין כאן מחלוקת עקרונית בין ספרד לאשכנז. רבי יוסף קארו עצמו קובע:

ואם באים על עסקי נפשות – גובים אף לפי שבח נפשות: החצי לפי שבח ממון והחצי לפי נפשות.

(שולחן ערוך, חושן משפט קסג, ג)

והרמ״א מוסיף בהגהתו, על סמך התוספות, המרדכי והרא״ש:

וכן אם טעו חבורה ההולכת במדבר ואיכא סכנת נפשות – גובין אף לפי הנפשות.

(רמ״א, חושן משפט קסג, ג)

המחלוקת בין הפוסקים אינה אפוא על העיקרון, אלא על הסיווג: מתי איום של שליט או של שודדים נחשב ״עסקי נפשות״? הרמ״א מביא שתי דעות: דעת הרא״ש, הסובר כי גם עלילות ויסורים שתכליתם סחיטת ממון נגבים לפי ממון; ודעת הרשב״א הסובר כי כל דבר שיש בו סכנת נפשות, אפילו גזירה שלא למכור לחם ליהודים, נגבה לפי נפשות. ומכריע הרמ״א: ״ולי נראה דדנין בזה לפי ענין הנראה לדיינים״. ההכרעה נמסרת לשיקול דעתו של בית הדין לפי נסיבות המקרה – ובדיוק כאן נכנסת המציאות של ספינות הפליטים.

תשובת התשב״ץ: פרשת הברחת הזהב והמרגליות בים

בשו״ת התשב״ץ (חלק ב, סימן קכט) נדרש רבי שמעון בן צמח דוראן למקרה מעשי ומורכב, המשקף את מציאות הפלגות הפליטים. בספינה שנקלעה למצוקה והקילה ממשאה התברר בדיעבד שאחד הנוסעים הסתיר בבגדיו מטבעות זהב ומרגליות יקרות, בלא ידיעת הקברניט ובלא לרשום אותם בספר הספינה. בעלי הסחורות הגדולות שאיבדו את רכושם תבעו לחייבו להשתתף בנזק לפי שווי הזהב שהציל, בהסתמך על ״מנהג הספנים״.

התשב״ץ פותח בביאור לשון הברייתא בדיני השלכת משא:

תנו רבנן בפרק הגוזל בתרא: ספינה המהלכת בים ועמד עליה נחשול לטובעה והקילו ממשאה – מחשבין לפי משוי, ואין מחשבין לפי ממון, ולא יסטו ממנהג הספנים... פירוש: שאם השליכו לים משא אחד מן הספינה להקל מעליה כדי שלא תטבע, כשמחשבין יושבי הספינה לשלם לזה מה שהפסיד בשביל הצלתם, אין מחשבין לפי ממון לומר זה שהיה לו בספינה אלף זהובים ישלם עשרה וזה שהיה לו מאה ישלם אחד, אלא מחשבין לפי כובד המשא, שזה שהיה לו משא של ברזל או של נחושת או של עופרת שהוא כבד ודמיו מועטים, ישלם יותר ממי שיש לו משא של משי או של אבנים טובות ומרגליות שמשקלם קל ודמיהם מרובים, מפני שהסכנה היתה מפני כובד המשא ולא מפני ריבוי הדמים.

(שו״ת התשב״ץ, ח״ב סי׳ קכט)

משם עובר התשב״ץ לבחון את תוקפו של מנהג הספנים לחייב לפי ממון, ומנסח הלכה חדה ומפוכחת בדבר מעמדם של נכסים מוסתרים שאינם רשומים בספר הספינה:

ומיהו קתני סיפא: ״ולא יסטו ממנהג הספנים״, שאם נהגו הספנים לחשוב לפי ממון – הולכין אחר מנהגם, דכל תנאי שבממון קיים, ועל דעת המנהג נכנסו בספינה... אבל מה שנושא אדם בכיסו של זהב או מרגליות ואינו נותן עליו שכר הספינה, וגם אינו נכתב בספר הסופר של הספינה – בזה ודאי אין מנהג הספנים לחייבו. תדע, שאילו נאבד אותו הכיס או הושלך לים, לא היו בעלי הספינה משלמין לו כלום, מפני שלא נכתב בספר הספינה ולא גילה דעתו לבעל הספינה, וכיון דאילו אבד דידיה לא משלמי ליה – אינהו נמי כי אבד דידהו לא משלם להו.

(שו״ת התשב״ץ, שם)

עקרון ההדדיות שמנסח כאן התשב״ץ – ״כיון דאילו אבד דידיה לא משלמי ליה, אינהו נמי כי אבד דידהו לא משלם להו״ – פועל לשני הכיוונים: מי שלא נכנס למעגל הסיכון המשותף, ברישום מטענו ובתשלום שכר ההובלה עליו, אינו זכאי לפיצוי מן השותפות ואף אינו חייב להשתתף בנזקיה. הסוחרים אינם יכולים לאחוז בחבל משני קצותיו: להתנער מאחריות לזהבו של הנוסע אילו אבד, ובה בעת לדרוש ממנו להשתתף בנזקם לאחר שניצל.

תשובות הרשב״ש: שודדי הים וגבולות החיוב של הפליט העני

בנו של התשב״ץ, הרשב״ש, נדרש בשתי תשובות (שו״ת הרשב״ש, סימן קכד וסימן תקי) לשאלה: האם פליט עני שאין לו רכוש חייב להשתתף בכופר ששולם לשודדי ים, כאשר הכופר הציל גם את חייו? בסימן קכד מכריע הרשב״ש כשיטת הרי״ף והרמב״ם:

על דבר השיירה או הספינה שעמד עליה גייס לטורפה ונתפשרו עמו בממון... הדין בזה פשוט בגמרא בפרק הגוזל בתרא: מחשבין לפי ממון ואין מחשבין לפי נפשות. והטעם בזה, מפני שהגייס אינו נותן עיניו אלא בממון, ומי שיש לו ממון הרבה הוא הגורם לבוא הגייס או לעכבם, ומי שאין לו ממון – אין הגייס חושש בו. הלכך, אף על פי שעל ידי הפשרה ניצולו כולם, אין העני שאין לו ממון חייב ליתן כלום בשביל הצלת נפשו, והעשיר נותן לפי רוב ממונו.

(שו״ת הרשב״ש, סי׳ קכד)

הרשב״ש אינו מתעלם מכך ששודדי הים במציאות זמנו איימו ישירות גם על חיי הנוסעים – כלומר, מן הטענה שלפי התוספות והרמ״א יש כאן ״עסקי נפשות״. תשובתו היא הבחנה משפטית בין כופר קולקטיבי לבין פדיון שבויים אישי:

ואם תאמר: הרי בזמננו זה הגייס והלסטים אינם באים על הממון בלבד, אלא יש בהם גם סכנת נפשות ושביית הגוף, ואם כן נחייב גם לפי נפשות? תשובתך: כל זמן שלא תפסו הלסטים את האנשים עצמם ולא קצבו דמים על כל נפש ונפש, אלא אמרו בסתם ״תנו לנו כך וכך ממון ונניח אתכם״ – הרי זה דין גייס האמור בגמרא, ומחשבין לפי ממון בלבד ואין מחשבין לפי נפשות. אבל אם תפסו הלסטים את האנשים וקצבו על כל ראש וראש סך ידוע לפדיון גופו – בזה ודאי כל אחד ואחד חייב לפדות את עצמו מכיסו, ואם הוא עני ואין ידו משגת – חייבין הציבור לפדותו מדין פדיון שבויים ומדין צדקה, ולא מדין שותפות הספינה.

(שו״ת הרשב״ש, שם, ובהרחבה בסי׳ תקי)

הבחנה זו מבצרת את מעמדו של הפליט העני משני כיוונים:

כופר כללי – כל עוד הכופר נדרש כתשלום כולל תמורת הנחת הספינה, זהו דין הגייס שבגמרא: החלוקה לפי ממון, והעני שאין לו דבר – פטור.

פדיון אישי – אם תפסו השודדים את הנוסעים וקצבו מחיר לכל ראש, כל אחד פודה את עצמו כפי יכולתו; ואם העני אין ידו משגת, הנטל עובר אל הציבור והעשירים מכוח מצוות פדיון שבויים וצדקה – ולא כחוב מסחרי הנובע מן ההפלגה המשותפת.

מהים התיכון אל המשפט המודרני: ״היזק כללי״ ודיני עשיית עושר

ההשוואה בין פסיקת חכמי אלג׳יר לבין המשפט הימי הכללי והמשפט האזרחי המודרני מעלה קווים מקבילים מרתקים. במשפט הימי מוכרת הדוקטרינה של ״היזק כללי״ (General Average), ששורשיה ב״חוק רודוס בדבר השלכת מטען״ (Lex Rhodia de iactu), שנקלט במשפט הרומי (הדיגסטה של יוסטיניאנוס, ספר 14, כותרת 2) ומעוגן עד היום בכללי יורק-אנטוורפן (York-Antwerp Rules). העיקרון היסודי קובע שכאשר מוקרב מטען במכוון ובאופן סביר בשעת סכנה משותפת כדי להציל את המיזם הימי, הנזק מתחלק באופן יחסי בין בעל הספינה לבין כל בעלי המטענים שניצלו.

ההשוואה מבליטה את תרומתו הייחודית של המשפט העברי בשלושה מישורים:

1. סיבתיות פיזית מול שווי כלכלי. המשפט הרומי והמודרני מחשבים את ההשתתפות בהיזק הכללי לפי שווי הרכוש שניצל, גם בסערה. התלמוד, ובעקבותיו התשב״ץ, מציגים ניתוח סיבתי מחודד יותר: כשהסיכון נובע מן המשקל – החלוקה לפי משקל (״לפי משאוי״); כשהוא נובע מן הערך – לפי ערך; וכשהוא נוגע לחיים – גם לפי נפשות. כל זאת לצד כיבוד גמיש של מנהג הספנים.

2. חיי אדם אינם נכס. הדיגסטה הרומית קבעה שאין לערוך שומה כספית לגופם של בני חורין (corporum liberorum aestimationem nullam fieri posse; דיגסטה 14.2.2.2). ההלכה מגיעה לתוצאה דומה בדרך משלה: בכופר לשודדים הבאים על הממון אין מחשבין לפי נפשות, ובכך נמנעת הפיכתם של פליטים חסרי כול לחייבים ב״מס הצלה״; וכשהסכנה היא אכן לנפשות, אין ההלכה ״משערכת״ את החיים, אלא מחלקת את הנטל בשוויון – אדם כנגד אדם – ואת חלקו של העני נושאת הקהילה מדין פדיון שבויים.

3. הדדיות וגילוי. עקרון ההדדיות שהציג התשב״ץ בפרשת המרגליות המוסתרות מקדים רעיונות המוכרים היום בדיני הביטוח הימי – חובת הגילוי ושותפות הסיכון במיזם הימי המשותף (common maritime adventure) – ובדיני עשיית עושר ולא במשפט: אין לתבוע השתתפות בסיכון ממי שהוחרג מלכתחילה ממעגל הפיצוי.

צדק על קו המים

פסיקתם של התשב״ץ והרשב״ש באלג׳יר של המאה החמש-עשרה משלבת למעשה נאמנות למקורות התלמודיים עם קשב ומבט מפוכח למציאות האנושית. במקום להטיל על הפליטים העניים עול חובות מסחריים, או להפקיר את בעלי הממון לספוג לבדם את מלוא נזקי ההצלה, שרטטו חכמי אלג׳יר גבולות ברורים: נזק שנגרם בגלל הממון מתחלק לפי הממון; סכנה שנשקפה לחיים נישאת בשוויון; וכשהעני אינו יכול לשאת בחלקו – הקהילה כולה פודה אותו. מתוך דפי השו״ת עולה קול צלול, המזכיר שגם בעיצומו של כאוס ימי ואימת שודדים, תפקידו העליון של המשפט הוא להבטיח שמשקל הזהב לעולם לא יכביד על משקלם של החיים.