הפולמוס ההלכתי על גורל העגונות במורביה |
באביב של שנת ה'ת"ח (1648) נבקעו סכרי הסדר החברתי והפוליטי במרחבי אוקראינה, והאירועים שכונו בפי הדורות הבאים "גזירות ת"ח ות"ט" החלו לכלות את קהילות ישראל. התקוממות הקוזאקים בפיקודו של בוגדן חמלניצקי, שכרתו ברית אסטרטגית עם הטטרים של חצי האי קרים, פגעה קשות באצולה הפולנית ובחכירה המלכותית, אך את עיקר זעמה האלים הפנתה כלפי היישוב היהודי. היהודים שימשו כחוכרים, כמנהלי אחוזות, כגובי מיסים וכמתווכים כלכליים של האצולה (השלאכטה), ונתפסו בעיני ההמונים המורדים כנציגיו הישירים של השעבוד החברתי והדתי. בתוך חודשים ספורים נחרבו עד היסוד עשרות קהילות מבוססות בפודוליה, בווהלין, במחוז קייב ולאורך נהר הדנייפר. קהילות מפוארות כנמירוב, טולצ'ין, פולנאה, אוסטרוה ובר נכבשו, תושביהן נטבחו באכזריות יוצאת דופן, ומרקם החיים שנבנה במשך מאות שנים קרס כהרף עין.
מחקריו המקיפים של אדם טלר על משבר הפליטים היהודי במאה השבע-עשרה משרטטים תמונה רחבת היקף של תנועת הגירה כפויה שטרם נראתה כמותה בתולדות יהדות אירופה (ראו סיפרו המצויין – פליטים ושבויים, בהוצאת מאגנס2026,). האוכלוסייה היהודית עמדה בפני שתי סכנות מקבילות: חרב הרצח הקוזאקית והשבי הטטרי. בעוד שהקוזאקים הונעו מזעם מעמדי, לאומי ודתי קנאי שטבח ביהודים ללא הבחנה, הרי שהטטרים פעלו מתוך רציונל כלכלי קר של סחר בבני אדם. עבור הפרשים הטטרים, גברים, נשים וילדים יהודים היוו שלל יקר ערך שנועד למכירה בשוקי העבדים של חצי האי קרים והאימפריה העות'מאנית. אלפי שבויים נקשרו בחבלים והוצעדו במסעות מפרכים מאות מילין אל בירתו של החאן בבחרצ'יסראי, ומשם הובלו דרך נמלי הים השחור אל שוק העבדים המרכזי בקושטא (איסטנבול).
בעוד שבלב אוקראינה נלכדו רבבות ברשת השבי, נסו עשרות אלפי פליטים אחרים מערבה. מנוסת החרב לא עצרה בגבולותיה ההיסטוריים של ממלכת פולין-ליטא. שיירות של עקורים – רעבים, מוכי טראומה ומחוסרי כול – חצו את נהר הוויסלה, המשיכו לעבר שלזיה, ומצאו את דרכם אל תוך נחלות הכתר ההבסבורגי בבוהמיה ובמורביה, ואף הלאה משם לגרמניה, איטליה והולנד. תנועת פליטים המונית זו שינתה את הגיאוגרפיה היהודית והפכה את קהילות מרכז ומערב אירופה לחזית קליטה ושיקום. החורבן הותיר בעקבותיו תהום אנושית ומשפטית: משפחות נקרעו, גברים נעלמו ללא עקבות, נשים נחטפו למחוזות רחוקים, ועננת חוסר הוודאות איימה לפורר את המבנה ההלכתי של התא המשפחתי היהודי.
פרידיננד השלישי קיסר הקיסרות הרומית הגדולה
פליטי פולין ואוקראינה בנחלות בית הבסבורג
מורביה שימשה באותן שנים כ"ארץ ביניים" (Between-In Land The(, כפי שהגדירה זאת מרקטה פנינה יונגר במחקרה על תנועת השבויים. מיקומה הגיאוגרפי והמדיני של מורביה הציב אותה כצוואר בקבוק טבעי וכצומת מעבר הכרחי בין מזרח אירופה ההרוסה לבין מרכז אירופה והמרחב העות'מאני. קהילות מורביה עצמן – כגון ניקולסבורג (מיקולוב), פרוסניץ (פרוסטיוב), קרמזיר (קרומז'יז'), לייפניק והולשוב – עדיין ליקקו את פצעיהן ממוראות מלחמת שלושים השנים שהסתיימה אך זה עתה (1648), שבמהלכה ספגו פלישות שוודיות ומרידות ולאכיות מקומיות. אף על פי כן, הקהילות המוראביות מצאו עצמן נדרשות לקלוט זרם מתמיד של אחיהם הפליטים מפולין ומאוקראינה.
כפי שמנתח אדם טלר, תגובת השלטונות ההבסבורגיים להגעת הפליטים הייתה עוינת וחשדנית. ב16- בנובמבר 1651 שיגר הקיסר פרדיננד השלישי צו מלכותי נוקב אל הממשל האימפריאלי בפראג, ובו הורה במפורש על בלימת זרם הפליטים וגירושם:
"משהתקבלו ידיעות מהימנות ולפיהן מספר גדול של יהודים זרים, רבים מהם נושאי מחלות, באים מפולין וממקומות אחרים לא רק לשלל אזורים בבוהמיה אלא גם לפראג, הורינו למושלים האזוריים להבהיר היטב שבכל מקום שיימצאו היהודים האלה, יש לגרשם".
ההאשמה בהפצת מחלות וזיהומים שימשה בעת ההיא ככלי תעמולתי שגור להצדקת איסורי כניסה וגירוש של פליטים יהודים, תופעה שתועדה גם בערי צפון ומזרח כגון קניגסברג וסלוצק. עם זאת, המבנה הפוליטי המבוזר של האימפריה הרומית הקדושה והאוטונומיה הרחבה של האצולה המקומית בנחלותיה סיכלו את יישומו של הצו. האצילים המקומיים, שביקשו לשקם את אחוזותיהם מנזקי המלחמה הארוכה, גילו עניין כלכלי מובהק במשיכת בעלי מלאכה, סוחרים ואנשי מקצוע יהודים, והתעלמו מפקודות הגירוש האימפריאליות.
במקביל למדיניות השלטון, החברה היהודית המקומית התמודדה אף היא עם האתגר. בשנת 1650 כונס מחדש ועד מדינת מעהרין (מורביה) וניסח קודקס מרשים של 311 תקנות להסדרת מוסדות הקהילה, המשפט והכלכלה. מעניין להיווכח, כפי שמדגיש טלר, כי הפליטים אינם נזכרים במפורש כמעמסה סוציאלית על קופות הצדקה הציבוריות. האזכור היחיד הנוגע ליוצאי פולין מופיע בתקנה רפ"ד, העוסקת בהגבלת פעילותם של סוחרים זרים המכונים "פאלָ אקין" (יהודים פולנים), שנועדה להגן על פרנסתם של תושבי המקום. עובדה זו מלמדת כי תנועת הפליטים, אף שחוללה זעזועים עמוקים בחיי הפרט, נקלטה באופן לא פורמלי דרך רשתות אירוח ביתיות וסולידריות פרטית.
במרחב מעבר זה התפתחה רשת תקשורת מחתרתית ולא רשמית של פליטים. באמצעות מכתבים שהועברו בידי סוחרים, נוסעים ופדויי שבי, זרמו ידיעות מקוטעות מן המזרח אל ערי מורביה. שמועות על גורלם של נעדרים, סיפורי הצלה, ודיווחים על קרובים שנצפו בשוקי השבי באיסטנבול עברו מפה לאוזן. במרחב רווי חוסר ודאות זה, שבו המידע היה חלקי, מעוות ולעיתים הרסני, נרקמו הדרמות האישיות וההלכתיות שהעמידו למבחן את גדולי הפוסקים של אותה תקופה.
התעלומה בהולשוב וסיפורו של יואל הפליט
בקיץ של שנת ת"ט (1649), בעוד הדי הקרבות באוקראינה טרם שככו, הגיע לעיירה הקטנה הולשוב שבמורביה תלמיד חכם צעיר בשם יואל. יואל נמלט מאש התופת באוקראינה, שבה נחרבה קהילתו ואבדו כל נכסיו. אשתו נחטפה בידי הפרשים הטטרים, הועברה לשבי ונעלמה במרחבי האימפריה העות'מאנית. בהולשוב, מרוחק מאות מילין מביתו החרב, ניסה יואל למצוא מחסה ולשקם את חייו המנופצים.
יואל לא היה אדם פשוט; הוא ניחן בחריפות תורנית מופלגת ובידע תלמודי מעמיק, תכונותיו אלו לא נעלמו מעיני עשירי הקהילה המקומית. אחד מנכבדי הולשוב ונדיביה ראה בו הזדמנות בלתי רגילה להכניס לביתו תלמיד חכם מובהק, והציע לו לשאת את בתו לאישה תוך התחייבות לספק לו נדוניה הגונה ומעמד כלכלי איתן. עבור פליט חסר כול, הייתה זו הצעה של גאולה אישית וחזרה למעגל החיים והתורה.
אולם הצעת הנישואין המפתה שמה את יואל במלכוד הלכתי ואישי מייסר. פורמלית, הוא היה גבר נשוי. מעמדו נכבל בשני מוסדות הלכתיים מוצקים: חרם דרבנו גרשום, האוסר על נשיאת שתי נשים ועל גירוש אישה בעל כורחה, וחובת הכתובה המחייבת תשלום דמי כתובה בעת פירוק הנישואין. יואל לא ידע בבירור מה עלה בגורל אשתו, לא מסר לה גט, ומחמת עוניו ופליטותו לא הייתה לו שום יכולת כספית לפרוע את שטר כתובתה.
בשלב זה חלה תפנית חדה. דרך רשת המידע הלא-רשמית של הפליטים הגיעה להולשוב שמועה מחרידה: נמסר כי אשתו של יואל מצויה בשבי הטטרים, ושם, תחת לחץ כבד ואיומים קשים, נשתמדה והמירה את דתה לאסלאם ("נשתמדה מחמת אונס").
ידיעה זו חוללה הזדמנות הלכתית פרדוקסלית. על פי ההלכה הפסוקה, עבודה זרה ושמד שייכים לשלוש העבירות החמורות שעליהן נאמר הכלל "ייהרג ואל יעבור". על כן, הועלתה הסברה כי יהודי שהמיר את דתו – אפילו עשה כן תחת אימת המוות – ייחשב כמי שפעל מרצונו החופשי, שכן החובה הדתית דרשה ממנו למסור את נפשו. אם האישה נחשבת כמי שהמירה את דתה מרצון, היא מוגדרת כ"עוברת על דת", מעמד המפקיע ממנה את זכותה לקבל כתובה ומאפשר לבעלה לגרשה בעל כורחה ובהיעדרה ללא חשש מחרם דרבנו גרשום.
כדי להכשיר את הנישואין, פנה יואל אל פוסק בעל סמכות עליונה ששהה במקרה במקום: רבי דוד הלוי סג"ל (הט"ז). הט"ז, חתנו של הב"ח ואחד מגדולי הפוסקים בפולין, כיהן לפני המלחמה כרבה של הקהילה המפוארת באוסטרוה. כשהחלו הפרעות, נמלט הט"ז מערבה בדרכים עקלקלות, כשהוא חווה על בשרו את אימת הנדודים וחוסר הוודאות של שיירות הפליטים, עד שהגיע להולשוב.
כשנפרש המקרה בפני הט"ז, ראה לנגד עיניו תלמיד חכם צעיר הנתון במצוקה קיומית, אשר עתידו התורני והאישי עומד על כף המאזניים. מתוך הנחה ריאלית כי הסיכוי שהאישה תשתחרר אי פעם ממעמקי השבי העות'מאני שואף לאפס, ומתוך רצון לסייע לפליט לבנות את ביתו מחדש, פסק הט"ז פסיקה דרמטית: הוא התיר ליואל לשאת את בת הנדיב המקומי לאלתר, ואף פטר אותו לחלוטין מן הצורך לזכות גט לאשתו הראשונה.
הוראה זו ניתנה בעל פה, בקצרה, בלא שהט"ז פירט את מקורותיו, ובלא שהעלה את נימוקיו על גבי הכתב. כפי שתיאר זאת לימים רבי גרשון אשכנזי בפתח תשובתו (שו"ת עבודת הגרשוני , סי' ל"ו):
"מעשה שהיה כך היה תלמיד ותיק א' היה לי שמו המעול' במהר"ר יואל ממדינת אוקרייני שבא מפליטת חרב למדינת מעררין לק"ק העלישויא ואשתו נשבית בין הקדריים (= מוסלמים) ועדים באו שנשתמדה מחמת אונס ובהיות שתלמיד ותיק הנ"ל היה צנוע ומעלי ולמדן מופלג חריף ובקי ומקשה מתני ומסיק נתן עיניו בו אחד מיוחד מן הנדיבים ורוצה לדבק בו ולהשיאו בתו וליתן לו נדוני' הגונה רק שהיה לבו מהסס אם הוא מותר לישא אשה אחרת מחמת חרם רגמ"ה והנה הגאון מוהרר"ד סג"ל בעל ט"ז עבר דרך ק"ק העלישוי' ושאלו ממנו אם התלמוד הנ"ל רשאי ליקח אחרת אם לאו והשיב שרשאי ליקח אשה אחרת ואינו צריך לזכות גט לאשתו הראשונה ע"י אחר ולא נתן טעם לדבריו רק השיב לשואל בע"פ כמו שמשיב החכם לשואלי הוראה שכתב בקצרה שמהרר"י הנ"ל מותר לישא אשה אחרת ואינו צריך לזכות גט לאשתו הראשונה ע"י אחר ועפ"ז סמך הנדיב הנ"ל ונשתדך עם התלמיד הנ"ל".
הוראת הט"ז פתחה את הדלת לנישואין המיוחלים, אך בעולם הרבני של מורביה נתפסה ההחלטה כרעידת אדמה הלכתית. התרתו של גבר נשוי לבנות בית חדש על יסוד שמועות בלבד, תוך הפקעת קשר הנישואין ללא מתן גט כלל, נתקלה בהתנגדות עזה והציתה פולמוס נוקב שחצה את עולם ההלכה.
שו"ת עבודת הגרשוני סימן לו: הגנת התלמיד והמשא ומתן בין גדולי מורביה
פסיקתו המהירה של הט"ז עוררה גלי סערה בקרב חכמי מורביה, שהתקשו להשלים עם תקדים המאפשר לנטוש אישה שבויה ללא כל הליך גירושין מסודר. מי שנחלץ להגנתו של יואל היה רבו המובהק, הרב גרשון אשכנזי, שכיהן באותה עת כרב וכראש ישיבה בפרוסניץ (פרוסטיוב). רבי גרשון חש מחויבות עמוקה לתלמידו המצטיין, וסירב לתת לו לשקוע בבושה ובביטול השידוך; כפי שהעיד על עצמו בשו"ת עבודת הגרשוני (סימן לו): "אמרתי לא אמזוג רישא אבי סדי עד דקא מהפכינא בזכותיה" (לא אשן – לא אניח ראשי על כרית - עד שאמצא זכות לתלמידי).
רבי גרשון הבין היטב כי עמדתו של הט"ז, שפטרה את הבעל ממתן גט לחלוטין, מעוררת קושי עצום. על כן, הוא ביקש לבסס פשרה הלכתית: יואל לא יינשא בלא כלום, אלא יגרש את אשתו השבויה באמצעות הליך של "זיכוי גט על ידי אחר" – שליחת גט באמצעות צד שלישי הפועל לטובתה של האישה שלא בפניה. כדי להכשיר מהלך זה, פרש רבי גרשון יריעה למדנית רחבה שביקשה להוכיח כי אישה שהמירה דתה מאונס מאבדת את הגנת חרם דרבנו גרשום וניתנת לגירושין בעל כורחה.
בבסיס הדיון הציב רבי גרשון את פסיקת השולחן ערוך (אבן העזר סימן ז', סעיף י"א), הקובעת כי אישה שנאנסה להמיר דתה בעת גזירות שמד ופרעות אינה נאסרת על בעלה, שכן מניחים שמעשיה נבעו מאימת המוות ולא מרצון מיני אסור. אולם, אף שאינה נאסרת עליו, האם הבעל רשאי להיפטר ממנה בעל כורחה? רבי גרשון ביסס את טיעונו על תשובת הרא"ש (כלל ל"ב), בה נקבע כי על אף שאינה אסורה לבעלה, היא נחשבת מבחינה הלכתית ומוסרית כ"עוברת על דת", שכן היה עליה למסור את נפשה:
"הן אמת שאין אשה שהמירה דתה בשעת הזעם והרג רב נאסרת על בעלה ולא חיישינן שמא נתרצית כמבוא' בש"ע סי' ז' סי"א מ"מ נל"עד שיוכל הבעל לגרשה שלא מדעתה בע"כ וחילי דידי מהא דכתב הרא"ש בתשובה כלל ל"ב ד"ה אעפ"י שלא נאסרה על בעלה (כאשר האריך שם בטעמא של דבר) מ"מ עוברת על דת היא ומהר"ר מא"י הביא דבריו בקיצור בסי' קט"ו ס"ג וא"כ הוא שעוברת על דת אף שהמירה באונס ממילא מלתא אמור' דמתגרשת בע"כ ואיננה יוכל לעכב על ידו ואין בזה משום חרם רגמ"ה כמבואר במרדכי ריש פרק המדיר ובתשובת הרשב"א סי' תקנ"ז... בקצרה ואמת נכון הדבר שלא הפסידה כתובת' כמבואר שם בתשוב' הרא"ש כיון שלא התרה בה מ"מ אין חיוב כתובתה מעכבת אותו לגרשה בע"כ במקום שיוכל לזכות לה גט לאשתו ראשונה ולישא אשה אחרת אף על פי שאינו בהשג יד להשלים לה כתובתה".
כדי ליישב את פסיקת הט"ז, שניקתה את יואל אף מחובת זיכוי גט, תלה רבי גרשון את הדברים בהבדלי מנהגים גיאוגרפיים בין קהילות אשכנז השונות:
"ומה שהתיר הגאון מהרר"ד סג"ל לישא אשה אחרת בלי זיכוי גט לאשתו הראשונה נלע"ד שטעמו ונימוקו עמו דס"ל שודאי בכה"ג לא תיקן הגאון רגמ"ה שלא ליקח ב' נשים רק שמנהג אישטרייך הוא ליתן לה גט קודם שישא אשה אחרת כמ"ש מהררא"י בפסקיו סי' מ"ד וסי' רנ"ו וכיון שבמדינות מערהרין וגם במדינות פולין אין שם מנהג ידוע ממילא מחמת ספק מנהג לא הוצרך לזכות גט לאשתו הראשונה והצעתי דברי הנ"ל לפני הגאון מורי חמי רב המדינה מהו"רר מענדיל נר"ו כי הוא היה ראש המדברים על הגאון מה"רר דוד הנ"ל".
את משנתו המלומדת שיגר רבי גרשון לחמיו – מנהיגה הבלתי מעורער של יהדות מורביה, רבי מנחם מנדל קרוכמל, מתוך ביטחון כי יצליח להפיס את דעתו. אולם תגובתו של קרוכמל הייתה נחרצת והפכה לכתב אישום חריף כנגד עצם המהלך ההלכתי.
רבי מנחם מנדל קרוכמל והגנתנו על כבוד השבויה
רבי מנחם מנדל קרוכמל, בעל שו"ת צמח צדק (הקדמון), כיהן כרב המדינה של מורביה וכאב בית דין בניקולסבורג. כמנהיג ציבור שנשא על כתפיו את שיקום החברה היהודית באזור, הוא סירב לראות בסוגיית יואל מקרה פרטני בלבד. קרוכמל הבין כי קבלת פסיקתו של הט"ז – או אפילו הצעת הפשרה של חתנו – תיצור תקדים הרה אסון: כל שבויה יהודייה שגורלה לא נודע תוכל להיחשב כ"עוברת על דת", להיזרק מברית הנישואין בלא כתובה, ולהיוותר מנודה וחסרת כול.
תשובתו של קרוכמל לחתנו, שהודפסה הן בגוף תשובת עבודת הגרשוני והן כסימן נפרד בשו"ת צמח צדק (סימן ע), פותחת בקריאה ישירה של הנתונים ההלכתיים ומפרקת את תזת "עוברת על דת" מן היסוד. כיון שכך מצא קרוכמל להבחין ולציין כי המושג התלמודי "עוברת על דת" מתייחס לאישה המפגינה זלזול מתמשך ומכוון במצוות, או מי שמכשילה את בעלה באיסורים ביודעין ובהרגל וכי לא ייתכן להחיל תווית זו על אישה שבשעת בהלה, תחת אימת החרב והטבח של "שעת הזעם והרג רב", אמרה מפיה מילים של כפירה כדי להציל את חייה. כל עוד ברור שאילו תינתן לה ההזדמנות תחזור האישה מיד לעמה ולאמונתה, מעמדה כבת ישראל כשרה וצדקת נותר ללא פגע. הטיעון הרטורי-מוסרי שטבע – "לא הנחת בת לאברהם אבינו" – ביטא את הסירוב המוחלט להפוך את קורבנות האונס והשבי לעברייניות המודחות מבתיהן.
בהמשך דבריו, פנה קרוכמל לערער על עצם הבסיס העובדתי של הפסיקה. הוא הצביע על כך שהמידע שהגיע להולשוב לא הוגש כעדות משפטית בבית דין, אלא היה בגדר "שיחה בעלמא" ושמועות קטועות. ותמה - כיצד מעז בית דין לקרוע אישה מבעלה על סמך פטפוטי אורחים?
"לכך האי גברא דנמלט מחרב רעה ואינו יודע מאשתו שהמירה דתה רק מה שהגידו לו שהמירה מאונס ואפשר שחזרה בה מיד לאחר שעבר האונס וברחה ולא זו אלא אף זו מה שהגידו שהמירה מאונס לא הגידו בשום ב"ד בתורת עדות רק הגידו כך דרך שיחה בעלמא ודאי דלאו שפיר דמי למיעבד כך לגרשה בע"כ ולישא אחרת ומה גם כי אין זה כי אם חמשת רביעית שנה שנמסרה בידי הזדים הארורים ואין עובר ושב מהתם להכא עדיין להוודע הכל על נכון שמא באריכות הזמן יוודע שום דבר ממנה או שחזרה מיד לאחר שעבר האונס וברחה או שנשתקעית ביניהם ומוטב שיאכל בשר שחיטה ואל יאכל בשר תמותה. בכן ישב בדד בטח שקט ושאנן".
הביטוי "חמשת רביעית שנה" (חמישה-עשר חודשים בלבד שחלפו מפרוץ הגזירות) מדגיש את תפיסתו המפוכחת של קרוכמל לגבי זמני תנועת המידע במאה השבע-עשרה. בנתיבי הנדודים המשובשים, כאשר פדויי שבי עושים את דרכם חודשים רבים מאיסטנבול דרך הבלקן והרי הקרפטים, אין שום אפשרות לגבש תמונת מצב אמינה בפרק זמן כה קצר. על כן, קבע קרוכמל בציוריות נוקבת: "מוטב שיאכל בשר שחיטה ואל יאכל בשר תמותה" – מוטב שיישאר בעגינותו ובבדידותו מאשר ייכשל בנישואי איסור ובפגיעה באשתו.
לבסוף, פנה קרוכמל להדוף את ההתנצלות על פסיקתו של הט"ז, וחרץ משפט חסר תקדים על אופן פסיקתו של הפוסק הגולה:
"תו כתב מכ"ת כהתנצל על הגאון מהר"ר דוד סג"ל על שהתיר לישא אחרת בלא שיה' מזכה גט לראשונה ע"י אחר מפני שמבואר בת"ה ומהריטב"א הביאו שהדבר תלוי במנהג ואפשר שבמדינה זאת המנהג היא לישא אחרת בלא שיהא מזכה גט לראשונה עכ"ל מכ"ת גם פה שגה מכ"ת ברואה כי הנה התם בת"ה בפסקיו סי' ר"פ מבואר בהדיא שמנהג איס"טרייך ואגפי' שצריך לגרש ראשונה ע"י אחר ואנו פה בקהלות כולם אגפי' איסטרייך הם ואפי' בכל מלכות פולין לית עיקר ושורש לזה לומר שההמנהג היא להתיר לישא אחרת בלא שיגרש לראשונה ע"י אחר ואם יש בידו קבלה שהמנהג כן היה לו לבאר בפסק הקצר שלו על כן אומר אני כי במרוצה כתב כן ולא שם על לבו לעיין בפוסקים".
האמירה הנוקבת "כי במרוצה כתב כן ולא שם על לבו לעיין בפוסקים" מגלמת את הפער שבין רב נודד ופליט, הפוסק בחופזה ומתוך לחץ הנסיבות בדרכים ללא ספרים, לבין מנהיג קהילה מיושב המוקף בספריו ובאחריותו הכוללת לשלום הציבור.
סיום הפרשה
עמדתו הבלתי מתפשרת של רבי מנחם מנדל קרוכמל, אשר כפתה על יואל להמתין ולדחות את הצעת הנישואין המפתה בהולשוב, עמדה למבחן המציאות. סיומה של הפרשה היה דרמטי ומפתיע, והוא נרשם בידי קרוכמל עצמו בהתרגשות גלויה בסוף תשובתו בסימן ע':
"אחרי כן בא אלי מכתב שכתב איש אחד נקרא רבי יהושע אחי האם של האשה ההיא, וכתב שהאשה ההיא נשבית על ידי קדרים ופדאוה בקוסטאנטינא, ונשארה בצדקתה ולא המירה מעולם. ושהיא בחזרתה בעיר יא"ס ]יאשי, כיום ברומניה[ עם כמה שבויים שנשבו ונפדו עמה. ובמעט ימים אחרי כן באתה האשה ההיא לגליל לובלין וכתבה לבעלה הנה שיחזור על אבידתו, והוא כן עשה, ויצא לקראתה וקבלה באהבה"
מכתבו של רבי יהושע חשף את האמת המרה מאחורי חרושת השמועות. האישה לא המירה את דתה מעולם; היא שרדה את תופת השבי הטטרי כשהיא דבקה ביהדותה ובצדקתה, הגיעה לאיסטנבול ושם נפדתה בכספי הקהילה היהודית המקומית. משם, יחד עם קבוצת פדויי שבי נוספים, החלה במסע השיבה הארוך לאירופה: היא חצתה את נסיכות מולדובה דרך העיר יאשי, הגיעה לפולין אל גליל לובלין, ומשם שלחה מכתב לבעלה בהולשוב בקריאה נרגשת "שיחזור על אבידתו".
יואל הנרגש, ששמע לקולו של הצמח צדק ולא כבל עצמו בנישואין שניים, לא היסס לרגע: הוא קם, יצא לקראתה, והחזיר את אשתו לביתו באהבה ובכבוד. סיומה המופלא של הפרשה הוכיח בעליל את עומק חוכמתו של קרוכמל ואת הסכנה האיומה שרבצה לפתחה של הוראת הט"ז; אילו מומש פסק הדין החפוז שניתן בדרכים, הייתה אישה צדקת זו שבה משביה כדי לגלות שבעלה נשוי לאחר, מעמדה נרמס ושמה הוכפש כבוגדת בעמה.
***
כפי שנראה להלן, פרשת יואל והשבויה לא הייתה מקרה בודד. קהילות מורביה הוצפו בנשים פליטות שבעליהן נעלמו או נרצחו, ושאלת עגינותן איימה להשאירן תלויות בחלל.
שו"ת צמח צדק סימן עח: שרה, זלאטא וטבח פולנאה
בשו"ת צמח צדק (סימן עח), נפרסת אחת העדויות המזעזעות והנוגעות ללב ביותר מתקופת הפרעות, שהובאה בפני בית הדין בהולשוב בכ"ד באלול תי"ג (1653). שרה בת רבי מרדכי מהעיירה צ'ארטוריסק ואחותה זלאטא הופיעו לפני קרוכמל כדי להתיר את שרה מעגינותה, לאחר שבעלה יואל נהרג בטבח הגדול בעיר פולנאה.
קרוכמל, המודע לחומרת איסור אשת איש, פתח בניסיון לבחון את עמידותן של הנשים, תוך שהוא משתמש בהשוואה מרתקת בין מעמד הגברים הפליטים למעמד הנשים:
"אתת לקדמאי איתתא אחת ושמה שרה בת רבי מרדכי מטשארטריאה בוכה ומייללת ומקוננת על הריגת בעלה רבי יואל בגזירת ק"ק פאלנאי בפני...source".
תשובתן של שתי הנשים המחישה הבנה משפטית צלולה של הפער המגדרי בהלכה: גבר שנשא אישה שנייה על סמך טעות יכול לפתור את המצב במתן גט, בעוד שאישה שתינשא בטעות תיאסר על שני בעליה וילדיה יוכרזו כממזרים. תשובה זו שכנעה את קרוכמל כי דבריהן נאמרים בכובד ראש ובדיוק מרבי.
בעדותה המפורטת, תיארה זלאטא את רגעי האימה במחבוא הצר בפולנאה:
"מרת זלאטא הגידה כי היא ורבי יואל ואשתו אחותה שרה ועוד איש אחד בעל קרובתה ועוד איש אחר וכמה נשים היו מטמינים את עצמם בחדר אחד מקום צר. ובאו שם הרוצחים והרגו האנשים ואת הנשים הכו ופצעו אבל לא נתכוונו להרוג כי אמרו...source. וכל זה נעשה ממחרת עד חצות היום והם נשארו שם באותו חדר כל אותו היום וההרוג רבי יואל היה מוטל לפניהם עד לעת הערב יצאו משם והניחו ההרוג רבי יואל שוכב שם".
בבואו לנתח את העדות, נדרש קרוכמל להתמודד עם הכלל ההלכתי הנוקשה הקובע כי אין האישה נאמנת לומר "מת בעלי" בשעת מלחמה אלא אם אמרה במפורש "קברתיו". החשש התלמודי המרכזי הוא "בדדמי" – שהאישה, מתוך הבהלה וההמולה של שדה הקרב, מדמה בלבה שבעלה מת אף שבפועל רק התעלף או נפצע בלבד.
קרוכמל מוכיח כי המקרה שלפניו אינו נכנס לגדר "מלחמה" הרגילה שדיברו בה חז"ל. בתלמוד מדובר על מערכה צבאית שבה לוחמים יורים חצים ובליסטראות ללא הבחנה, והאישה נמלטת על נפשה ואינה יכולה לשהות במקום-5[. כאן, הפורעים לא ביקשו להרוג את הנשים, והאחיות נשארו לשבת לצד הגופה שעות ארוכות – מחצות היום ועד הערב ("מנטרא ומיחזי"). יתרה מזאת, שרה לא הסתפקה בראייה מרחוק, אלא ניגשה לבעלה, טלטלה אותו, קראה בשמו ובדקה אם נותר בו זיק חיים. בהסתמך על תשובותיהם של גדולי הראשונים, הריב"ש והר"ן, פסק קרוכמל:
"והכי כתב בהדיא הריב"ש והר"ן בתשובה הביאם הרב ב"י וז"ל הריב"ש שאפילו למצריכים שיאמר מת וקברתיו ודאי קברתיו לאו דוקא אלא כל שנתעסק בטלטול ממקום למקום כדרך המתים ולא היה נודד כנף ופוצה פה ומצפצף וכו' בהא סגי. דהשתא ליכא למיחש למידי וכו' שהרי התעסקו בו וראו בטוב שמת עכ"ל: וכן כתב הר"ן וז"ל ומכל מקום הוו זהירין בדבר דלא בעינן דאמר וקברתיו ממש אלא כל שאמר דברים שהם ברורים שאין לספק בהם דאמר בדדמי סגי כגון דאמר אני נגעתי בו לאחר שמת או שניתיו ממקום למקום וכיוצא באלו וכו' עכ"ל. לכך פשיטא שהיא מותרת".
קרוכמל צירף לכך את העובדה שזלאטא, בהיותה אחותה של האישה, נחשבת כעדה עצמאית ("עד דעלמא"), ובדיני עגונות הוכשרה עדות נשים וקרובים. על יסוד זה התיר את שרה להינשא מחדש, אך מפאת כובד הראש והזהירות, התלה את ההיתר בהסכמתו של אב בית הדין בפראג, רבי אהרן שמעון שפירא.
שו"ת צמח צדק סימן קא: בונא מבורז'א וגבול שלושת הימים
בשו"ת צמח צדק (סימן קא), מתברר מקרה סבוך נוסף שמקורו בפרעות קיץ ת"ח (1648) בעיירה בורז'א, אשר נדון בפני בית הדין בניקולסבורג בחול המועד פסח של שנת תט"ז (1656). אישה צעירה בשם בונא (שכונתה בחיבה "בונקי"), בתו של אלקנה, התייצבה לפני קרוכמל בבכי תמרורים. בעלה, יוסף בן משה, נרצח בידי פועל מקומי שעבד במזקקת הי"יש שלו.
האישה סיפרה כי כבר נשמעה עדות על מות בעלה בפני בית דין בווילנה, וניתן בידה כתב היתר חתום, אך התעודה אבדה בדרכי המנוסה במהלך המלחמה הרוסית-פולנית בשנת תט"ז. להפתעתה, מצאה בניקולסבורג את שני העדים שהעידו בשעתם בווילנה – ראובן בן יצחק מלאחוויץ, ואלמנת אחיו דינה בת משה – וביקשה לגבות את עדותם בשנית.
העד הראשון, ראובן, סיפר כי נמלט מביתו לבית אחיו פרץ בבורז'א, ושם שמע שהפועל שחט את יוסף כנקמה על מכות שהכה אותו בעבר. אולם כאשר חקר אותו בית הדין האם ראה את הרצח בעיניו, נאלץ להודות שלא נכח במקום, אלא השתתף בקבורת הגופות בחלוף 14 יום מן הטבח:
"ושאלנו אותו אנחנו ב"ד שנית הלא אין אתה משיב לנו על מה שאנו שואלין אותך אם כן הוא שאתה היית במעמד ההוא איך נצלת ולא הרגו גם אותך והשיב אני לא הייתי שם במעמד ההוא ושאלנו אותו א"כ איך ידעת שנהרג והשיב אני קברתי אותו דהיינו י"ד ימים אחרי כן צוה עלינו אחד מיוחד שבריקים לקבור את ההרוגים שהיו שוכבים שם והבטיח אותנו שלא יעשה לנו מאומה והיינו שם ואני ואחי פרץ ושני ערלים להבדיל ושמנו כמו ח' נפשות לקבר אחד והיה כמר יוסף אחד מהם".
קרוכמל ניתח בדקדקנות את עדותו של ראובן ופסל אותה לחלוטין. המשנה בסוף מסכת יבמות קובעת כי אין מעידים על ההרוג אלא עד שלושה ימים, שכן לאחר מכן פרצוף הפנים משתנה ואינו ניתן לזיהוי ודאי, קל וחומר בימי החום הכבד של חודש סיון. ראובן, ששמע קול שיוסף נרצח ומצא גופה בביתו שבועיים לאחר מכן, פסק מתוך השערה ודימה בלבו שזהו יוסף ("בדדמי"). קרוכמל דחה בתוקף את הניסיון להכשיר את העדות על בסיס סברת "ממה נפשך" של הרא"ה והריטב"א (אם הקול אמת הרי נהרג, ואם אינו אמת הרי מציאתו היא תוך שלושה ימים), והבהיר כי כלל זה תקף רק כאשר נהרג אדם יחיד, אך לא כאשר נטבחו רבים וייתכן שהגופה שייכת לקרבן אחר:
"והאי עד ראובן בן הק"ר יצחק לא אמר מידי שיהא משמע ממנו שהכירוהו יפה שהרי לא אמר אלא שמצא אותו הרוג וקבר אותו ואית לן למיחש שלא בקש לדקדק אחריו אם זהו בעל אשה זאת אלא כיון שכבר שמע קול שנהרג בעל אשה זאת ומצא את ההרוג בביתו של בעל אשה זאת סבר שזהו שמצאוהו הרוג הוא בעל אשה זאת ואפשר שאינו כן אלא אחד הוא".
אולם מה שהחסיר ראובן, השלימה גיסתו דינה. דינה העידה בשבועה חמורה כי הייתה עדה ישירה לרצח בפתח הבית. תיאורה הפיזי והמוחשי סיפק את הראיה החותכת שנדרשה לבית הדין:
"ושאלנו אותה אולי ראית שחתכו בצוארו ואפשר הוא שהיה יכול להיות חי אחרי כן והשיבה אוי לנו כי חטאנו אנכי הייתי שם כל היום וראיתי את ההרוג יוסף בעל האשה הזאת מושכב לפני מת ונעשה נפוח וי"ד ימים אחרי כן בא לקבורה ע"י בעלי פרץ ואחיו ראובן ושני ערלים להבדיל ששמו אותו לקבר עם עוד שאר הרוגים שהיו שם ואמרנו לה אנחנו ב"ד אין אנחנו שואלים על הקבורה אלא אנחנו שואלים אותך על ההריגה אם תוכל להגיד דבר ברור שהיה מת ממש והשיבה פשיטא יכולה אני להגיד כי ראיתי אותו מושכב לפני כל היום ועיניו היו קמוצים ומגואלים בדם שהיה נקרש על עיניו ובידים שלי הסירותי את הדם מעל פניו ומעיניו באותו יום שנהרג ושאלנו אותה אם היא היתה מכירו שהיה בעל אשה זאת והשיבה פשיטא שהיתה מכרת אותו יפה זקנו היה שחור והיה בעל בשר ורך בשנים".
קרוכמל הבחין בין הקבורה המאוחרת לבין ראיית המוות המיידית. העובדה שדינה ישבה לצד הגופה במשך כל יום הרצח, נגעה בו בידיה והסירה את הדם הקרוש מעל עיניו, מוכיחה מיתה גמורה וזיהוי ודאי בתוך חלון הזמן הכשר:
"אבל על פי מה שהגידה מרת דינה בת משה אלמנת פרץ ודאי יש לסמוך להתיר האשה הזאת ברווח' להתנסבא לאיש אחר כיון שהגידה דברים ברורים שראתה אותו שנהרג ושהיה מת בודאי... ועוד כיון שהגידה שהיא היתה מסירה הדם בידיה הנקרש מעל פניו ומעל עיניו שהיו מגואלים בדם הרי היתה נוגעת בו לאחר שמת ודאי שמעידה על דברים ברורים שמת... אבל מה שאמרה שראתה כשקברוהו לא סגי שתהא הוראה על מיתה ודאית דכיון שלא נקבר אלא י"ד יום אחר הריגתו והעלימה עיניה ממנו ודאי דלא הכירה אותו אחרי כן... אבל לפי שאמרה דברים ברורים שראתה אותו מושכב לפניה כל היום ונוגעת בו וראתה שמת ממש ודאי דיש לסמוך על דבריה".
על בסיס עדותה הברורה של דינה, ולאחר שדחה את הטענה לסתירה בין העדים, התיר קרוכמל את בונא להינשא ללא כל פקפוק.
שו"ת צמח צדק סימן קג: גיטל מלובלין – עדות בכתב וסתירת עדים
מקרה סבוך ומטלטל במיוחד מובא בשו"ת צמח צדק (סימן קג), וממחיש את הכלל התלמודי הידוע "כל המוסיף גורע". מרת גיטל, נערה צעירה ("ילדה רכה בשנים"), בתו של יעקב הקדוש, הופיעה בפני בית הדין בניקלסבורג בכסלו תי"ז (1656). גיטל הייתה נשואה לשמואל, רופא אומן, שנה וחצי בלבד לפני שנרצח בטבח הגדול בלובלין שנערך ביום ראשון של חג הסוכות תט"ז (אוקטובר 1655) בידי צבאות מוסקבה והקוזאקים. גיטל הציגה כתב ראיה שנכתב ביידיש בר"ח חשוון תט"ז, חתום בידי מלמד ושמש מלובלין:
"אמת הדבר דש כמר שמואל בר יעקב איש של מרת גיטל בת הק' רבי יעקב איז נהרג גיווארדן בק"ק לובלין אין איך ח"מ האב אין מקבר גיוועזן בידי גם באותו פעם איז גיטל הנ"ל מעוברת גיוועזין כל הנ"ל כתבתי וחתמתי לעדות ולראיה היום ב' דר"ח חשון תט"ז לפ"ק. נאם אליה הרודנר מלמד: נאם מתתיה בן לא"א מהורר חיים זצ"ל שמש".
מסמך זה, שנכתב על גבי נייר ישן ומקומט מחמת המלחמה, היה בו די כדי להתירה, שכן עדות בכתב כשרה להיתר עגונה ("מפי כתבם"), והמלמד העיד שקבר את ההרוג במו ידיו. אולם גיטל, מתוך חרדה פנימית שמא המסמך הרעוע לא יספיק, הציגה שתי עדות ראייה נוספות: לאה ממעז'יבוז' ויוטא, אחותה של גיטל. עדות זו, שנועדה לחזק את ההיתר, כמעט והביאה לעיגונה המוחלט:
"אבל לפי שהאשה הזאת היתה יראה שלא יספיק לה הכתב הזה שתהא מותרת על ידו והביאה עדות נשים אשר העידו גם המה על הריגת בעלה נולד ספק גדול בהיתר דידה מתוך הגדת עדותן והיינו דאמרו כל המוסיף גורע".
בעדותן תיארו הנשים כי מצאו את גופתו של שמואל הרופא מוטלת על מרפסת בית הכנסת הסמוך לגשר ושער העיר לובלין. אולם כאשר נשאלו מתי אירע הדבר, התברר כי חלפו לפחות שמונה ימים מאז הטבח של סוכות. יתרה מזו, התברר כי הנשים הן שקראו למלמד אליה לבוא ולקבור את המת; מכאן נבע כי גם קבורתו של המלמד נעשתה למעלה משמונה ימים לאחר ההריגה. על פי ההלכה, לאחר שלושה ימים פרצוף הפנים משתנה ואין מעידים על ההרוג.
התסבוכת החריפה עקב סתירה חזותית בין העדות : לאה העידה שההרוג נראה "קצר וכחוש", בעוד יוטא טענה שהיה "ארוך כדרך המתים". יוטא יישבה את הסתירה בכך שבתחילה היו רגליו עקומות ומכווצות, עד שבאו אמו ואחיותיו, בכו, ביקשו ממנו מחילה ופשטו את איבריו.
מול פלונטר הלכתי זה, שבו העדויות המאוחרות ערערו את שטר הקבורה, סירב קרוכמל להרים ידיים. הוא חיפש ומצא פתח הצלה המבוסס על "סימן מובהק ביותר":
"אלא לפי שהרבה חששו חכמינו ז"ל לתקנות עגונות ונמצא בפוסקים דכח דהיתרא עדיף ושמוטל לחפש על כל צד וצדי צדדים למצוא היתר על פי הדין על כן נראה שגם בנדון דידן יש לצדד ולהתיר ולומר שזה רבי אליה מלמד שכתב על בעל אשה זאת שנהרג והוא הכירו אפשר שהכירו על ידי סימן מובהק ביותר בגופו ולא ע"י טביעות עין וסימן מובהק ביותר שאינו נמצא בשאר אנשים מהני אפילו בודאי שלשה ימים אחר ההריגה. וזהו הסכמת כל האחרונים הביאם הרב ב"י בסעיף כ"ו אלא שלא מלאני לבי להתיר על פי צד היתר זה אם לא בהסכמות".
הנשים תיארו סימנים חריגים בגוף הנרצח: חבורה ייחודית מאחורי האוזן סמוך לעורף, וכתמים ירוקים-שחורים בפניו שהוטבעו בידי פרסות ברזל של נעלי הרוצחים המכונות "פאטקוויש". סימנים מובהקים אלה, בשילוב היכרותו האישית המוקדמת של המלמד עם הרופא מעיר מגוריהם המשותפת (הורודנה), אפשרו לקרוכמל להכשיר את הזיהוי אף לאחר שחלפו שמונה ימים, ולהציל את הנערה מכבלי העיגון.
בין הפוסק הנודד לרב הקהילה המיושב
הפולמוס ההלכתי סביב פרשת יואל והוראת הט"ז זכה לניתוח מעמיק במחקר האקדמי המודרני, אשר האיר את ממדיו החברתיים, המגדריים והמשפטיים של המשבר.
מחקרו של יחזקאל (אדוארד) פראם, "תקדים הלכתי שאינו ראוי לשמו", עומד על המתח המבני שבין פוסק נודד המצוי בעיצומו של נתיב בריחה לבין רב קהילה מיושב המוקף בספריו ובאחריותו המוסדית. פראם מנתח את נסיבות מתן הפסק על ידי הט"ז בהולשוב: הט"ז, פליט בעצמו שנעקר מאוסטרוה, פסק על פי זיכרונו בלבד, בעל פה, מבלי לעיין בספרים ומבלי לכתוב תשובה מנומקת. כפי שמציין פראם, הט"ז עצמו התלונן בתשובות אחרות שנכתבו באותה תקופה (כגון בשו"ת הב"ח החדשות, סימן עח) על המצוקה הנוראה של פסיקת הלכה ללא ספרים. המפגש של הפוסק הגולה עם הפליט הצעיר והמוכשר הוליד הזדהות רגשית עמוקה, שהניעה את הט"ז לפסוק לקולא באופן רדיקלי כדי להציל את יואל מבדידותו. אולם פסיקה זו יצרה תקדים בעייתי ביותר שאיים לפרוץ את גדרי הגירושין המקובלים באשכנז.
תמר שלמון-מאק, במאמרה המקיף "שבויה בת"ח ות"ט – הקונפליקט הדתי, המנהגי והאנושי", מנתחת את המשבר מנקודת מבט מגדרית. נשים שנשבו בידי הטטרים עמדו בפני טראומה כפולה: לצד האלימות, סכנת החיים והאיום המתמיד של פגיעה מינית בשבי, ריחף מעל ראשן איום הלכתי על עתידן המשפחתי. גישתם של הט"ז ורבי גרשון אשכנזי, שביקשה להגדיר המרת דת תחת אונס כ"עוברת על דת", שיקפה עמדה מחמירה ובלתי מתפשרת שראתה באי-מסירת הנפש מעשה פלילי המצדיק את נטישת האישה. אילו אומצה גישה זו, היא הייתה מפקירה אלפי נשים שסבלו ייסורי איוב, והופכת אותן למגורשות ומנודות ללא משענת כלכלית. מנגד, עמדתו של הצמח צדק, שהגן על שמן הטוב של הנשים והכיר בחולשת האדם מול אימת החרב, הצילה את מקומן של השבויות בחברה היהודית והעניקה תוקף הלכתי לחזרתן המלאה לבתיהן.
מחקרם של אליהו שוחט על דמותו של הט"ז, ושל מרקטה פנינה יונגר על תנועת השבויים בין מורביה לאימפריה העות'מאנית, מוסיף נדבך גיאוגרפי-מוסדי קריטי. יונגר מדגישה כי קהילות מורביה תפקדו כמרכזי מידע ששאבו אליהם ידיעות מכל רחבי אירופה והמזרח התיכון. הפעילות המאומצת של ועדי פדיון השבויים בקושטא, שפדו אלפי יהודים באמצעות גיוס כספים מאיטליה, גרמניה והולנד, לוותה במנגנון שיבה הדרגתי שבו שבויים לשעבר שימשו כשליחים להעברת מכתבים ודרישות שלום. קרוכמל, שהכיר היטב את תפקודה של רשת זו, הבין כי שתיקת המקורות מאיסטנבול אינה מעידה על מותה של האישה או על אובדנה הדתי, אלא על הזמן הנדרש למנגנון הפדיון לפעול.
כך נחשף הפולמוס ההלכתי לא רק כוויכוח תיאורטי בפרשנות דברי הרא"ש והשולחן ערוך, אלא כעימות יסודי על גבולות האחריות הרבנית: האם על הפוסק להתמקד במצוקתו המיידית של האדם הניצב מולו בבית הדין, או שמא מוטלת עליו החובה לראות את התמונה החברתית הכוללת, להגן על זכויותיו של הנעדר, ולהמתין בסבלנות להשלמתם של תהליכי הפדיון וההצלה ההיסטוריים.
משפט, חמלה ואחריות קהילתית בעת שבר
ההתמודדות ההלכתית עם משבר העגונות והפליטים של גזירות ת"ח ות"ט מעמידה מופת היסטורי של שילוב בין רגישות אנושית עמוקה לאחריות משפטית ומוסדית עליונה. החורבן שפקד את קהילות מזרח אירופה איים לערער את מוסד הנישואין היהודי, כשרבבות עקורים ושבויים נקרעו ממשפחותיהם ללא יכולת להוכיח את מות בני זוגם או את הישארותם בחיים.
פרשת יואל הפליט בהולשוב והוראת הט"ז ממחישות את הסכנה הגלומה בפסיקת חירום הניתנת "במרוצה" ללא עיון בספרים ומתוך חמלה מקומית על פליט בודד. עמידתו הנחרצת של רבי מנחם מנדל קרוכמל כנגד הט"ז וכנגד חתנו רבי גרשון אשכנזי, הצילה את עולם ההלכה מקביעת תקדים מסוכן שהיה מפקיר את השבויות היהודיות לשרירות לב ולעוול היסטורי. קביעתו המוסרית כי אישה שנאנסה להמיר דתה בשעת טבח אינה מאבדת את מעמדה ואת כתובתה, יחד עם דרישתו להמתין בסבלנות למידע מהימן מרשתות הפדיון בקושטא, זכו לאישור היסטורי מובהק עם שובה של האישה בצדקתה לזרועות בעלה.
במקביל, בפסיקותיו בעניין עגונות פולנאה, בורז'א ולובלין, עיצב הצמח צדק מתודולוגיה שיפוטית קפדנית : מחד גיסא, סירוב בלתי מתפשר להסתמך על השערות, שמועות רחוב ועדויות מאוחרות הלוקות ב"בדדמי"; ומאידך גיסא, מאמץ עילאי למצוא "כוח דהיתרא" מבוסס – אם באמצעות טלטול הגופה בחדר הסגור, אם באמצעות הסרת דם קרוש מעיני ההרוג בו ביום, ואם באמצעות שילוב סימנים מובהקים ביותר המאפשרים זיהוי לאחר שלושה ימים. בכך הוכיחה המנהיגות הרבנית במורביה כי גם בתוך הכאוס הנורא ביותר של המלחמה, המשפט ההלכתי מסוגל לשמור על צדקתו, להגן על החלש והנעדר, ולשמש עוגן של יציבות מוסרית לחברה המשתקמת מן האפר.
