בשנות השלושים של המאה השמונה-עשרה, התחוללה סערה סביב דמותו של הרב משה חיים לוצאטו (הרמח"ל), יליד פדובה שבאיטליה, עילוי תורני, איש אשכולות, משורר ומעל לכל – מקובל בעל השגות מיסטיות מרוממות.
כדי להבין את עוצמת החשדנות והחרדה שליוו את הופעתו של הרמח"ל, יש לבחון את המציאות ההיסטורית המורכבת באיטליה ובמערב אירופה באותה תקופה.
במהלך המחצית השנייה של המאה השש-עשרה הוטלו במדינות האפיפיור באיטליה גזירות חמורות של שריפת התלמוד והחרמתו, דבר שהוביל למחסור חריף בספרי ש"ס ולמיעוט העיסוק בתלמוד בקהילות איטליה. מציאות זו הובילה תלמידי חכמים רבים להפנות את משאביהם הרוחניים לעבר תורת הסוד והקבלה הלוריאנית, שלא הוגבלה בבולות האפיפיוריות, ומצאה באיטליה כר נרחב להפצה ולפיתוח. אולם, במקביל להתפשטות הקבלה, חוו הקהילות היהודיות את המשבר התיאולוגי והחברתי הטראומטי של התנועה השבתאית, שהובלה בידי שבתי צבי ונביאו נתן העזתי באמצע המאה השבע-עשרה. טראומה זו הותירה את הממסד הרבני באירופה במצב של דריכות וחשדנות מתמדת מפני כל גילוי משיחי, כתות סודיות, או יומרה לגילויים מיסטיים חדשים העלולים לערער את המסגרת ההלכתית והקהילתית.
דף שער למסילת ישרים, ספרו הידוע ביותר של הרמח"ל
הרמח"ל נולד בפדובה בשנת תס"ז (1707) למשפחה אמידה. כבר בנעוריו התבלט בגאונות נדירה, ועוד לפני גיל ארבע-עשרה ידע את כל כתבי הרב יצחק לוריא (האר"י) בעל פה. הוא למד קבלה מפי הרב ישעיה באסאן (תלמידו וחתנו של המקובל הרב בנימין הכהן ויטאלי), ובמקביל רכש השכלה כללית רחבה באוניברסיטת פדובה. בשנת תפ"ו (1725) נסמך לרבנות על ידי הרב שבתי מאריני. ראשית התפנית הדרמטית בחייו התרחשה בראש חודש סיוון שנת תפ"ז (1727), כאשר החל להתגלות אליו "מגיד" שמימי אשר מסר לו סתרי תורה וגילה לו חיבורים קבליים נשגבים. כך באיגרת ט"ו מתוך אוסף אגרות הרמח"ל שקיבץ ד"ר שמעון גינצבורג, הוא כותב -
"ביום ראש חודש סיון התפ"ז, בהיותי מיחד יחוד אחד, נרדמתי ובהקיצי שמעתי קול אומר: 'לגלאה נחיתנא רזין טמירין דמלכא קדישא' ]=לגלות ירדתי סודות טמירים של המלך הקדוש[. ומעט עמדתי מרעיד, ואחר נתחזקתי. והקול לא פסק, ואמר סוד מה שאמר. ביום הב' בשעה ההיא השתדלתי להיות לבדי בחדר, וחזר הקול ואמר סוד אחר. עד שאחר כך ביום אחד גלה לי שהוא מגיד שלוח מן השמים, ומסר לי יחודים פרטים לכוין בכל יום".
בפתחה של איגרת זו מסביר הרב לוצאטו את תפיסתו לגבי הנסיבות הרוחניות שהביאו לגילוי זה :
"ועתה ברצות ה' להיטיב לעמו רצה לגלות עוד אורה חדשה מבחינת הזוהר... והוא בחסדו בחר בי. ומה אומר בזה, אם על הכנתי ידרוש? הן אמת, שרק חסד ה' עשה זאת, ולא כהכנתי... ושרש הכל – הארת המדרגה אשר שלטה בזמן ההוא, ולקח הקב"ה אותי לכלי כאשר חפץ"
מכל מקום, התגלויות אלו הובילו להתלכדות "חבורת מבקשי ה'" בפדובה, שכללה תלמידי חכמים צעירים (שחלקם למדו רפואה באוניברסיטה המקומית), אשר קיבלו עליהם את הרמח"ל כמנהיג רוחני. החבורה מיסדה את הנהגותיה בי"ז בשבט תצ"א (1731) ב"שטר התקשרות" וב"תקנות החבורה", שכללו לימוד רצוף ובלתי פוסק בספר הזוהר בכל שעות היממה במשמרות, לימוד לשם תיקון השכינה, תעניות דיבור והשלמת לימוד התנ"ך והמשניות מדי חודש. הנה מספר ציטוטים מהתקנון של אותה חבורה המצוטטים באגרות הרמח"ל –
א. לימוד רצוף ובלתי פוסק בספר הזוהר (משמרות):
"תקנה א': לא יפסק הלימוד בבית זה מן הזוהר הקדוש... שיהיו לומדים בספר הזוהר תמיד, ולא יפסיקו אפילו רגע אחד... וכיון שישלים זה שיעורו – יתחיל חברו מיד, כדי שלא יפסק הלימוד כלל".
ב. כוונת הלימוד לשם תיקון השכינה בלבד:
"שלא תהיה כוונת הלימוד הזה כלל לחנף לשום אדם... ולא להנאת עצמם ולא לשום שכר, כי אם לתקן את שכינת עזנו ולעשות רוח נחת ליוצרנו".
ג. תענית דיבור ואיסור שיחה בטלה בזמן הלימוד:
"ובשעת הלימוד לא ידברו שום שיחה בטלה, ולא שום ענין מעניני העולם, כי אם דברי תורה ויראת שמים... וישבו באימה ובפחד וברתת ובזיע".
תקנות אלו נוסחו בקפידה על ידי הרמח"ל וחבורתו כדי ליצור סדר יום רוחני תובעני של משמרות לימוד רצופות סביב השעון, מתוך תפיסה שלפיה לימוד זהר רצוף, טהור ומנותק מנגיעות אישיות פועל תיקון רוחני וגאולי.
וכאן עיקר - האש שהציתה את הפולמוס הציבורי פרצה בעקבות הגעתו לפדובה של יקותיאל גורדון, תלמיד חכם וסטודנט לרפואה מווילנא. גורדון נסחף בקסמו של הרמח"ל וכתב בשנת תפ"ט (1729) איגרת נרגשת לקצין מרדכי יפה ולרב יהושע העשיל בפולין, שבה תיאר בהתפעלות בלתי מסויגת את מראות המלאכים, התיקונים המיסטיים והגילויים השמימיים של הרמח"ל (לדמותו של יקותיאל גורדון ראו בקישור המצורף - )PDF(שיר המגילה של ר 'יקותיאל גורדון(.
עמדת מחנה המתנגדים
הפצת איגרתו של יקותיאל גורדון עוררה סערה רבתי כאשר הגיעה לידיו של הרב משה חגיז (הר"מ חגיז), מחכמי ירושלים שפעל באלטונה והיה מראשי הלוחמים בשבתאות באירופה. הרב חגיז זיהה בתיאורים על אודות הרמח"ל סכנה מוחשית לצמיחת תנועה משיחית סודית במתכונת שבתאית. בתגובה לאיגרת, הוסיף הרב חגיז בשוליה פנייה חריפה ביותר אל רבני ונציה (מכתב שפורסם באוסף אגרות הרמח"ל של ד"ר שמעון גינצבורג ובמחקרים שונים):
"אתם הרי ישראל מורי ורבותי, אל חכמי רבני ומנהיגי הקהילות הקדושות שבגולה מוטל הדבר לקרוע על כתב זה ולדרוש ולחקור ולעקור מן השורש חברה רעה זו, קודם שתתפשט צרעתה בין ההמוניים, ולדון את כל בני חברה זו כרודפים את ישראל, ואני את נפשי הצלתי".
קריאה זו להטלת חרם ולעקירת החבורה מן השורש פתחה מסע מתוזמר של מכתבים והתראות מצד הרב חגיז אל הקהילות השונות. באיגרתו המפורסמת (איגרת ז' באוסף גינצבורג) הטיח הרב חגיז האשמות קשות בהתנהלותו של הרמח"ל ובגאותו הנתפסת, תוך שהוא מביע חרדה עמוקה מפני חידושים בתורת הסוד:
"רק מקום הכלייה וההפסד, ומידיעת תהפוכות הזמן, אשר אין אמון בו, לבו חסר, סכל הוא וחבור עצבים. וזה וזה גרמא לו, שעדיין הוא כסומא, שעדיין לא נתפקחו עיניו, ויבז בלבו לאחרית הימים, ומסרב ונותן כתף סוררת לעצת החכמים הבאים בימים... והעיקר אצלנו הוא, דאין ישראל בדור היתום הזה נצרכים לשום דבר חדש המתחדש מדי שנה בשנה נגד האמת המקובל אצלנו ומאומת על פי הראשונים. כי לדעתי בדבר זה כל קהלות ישראל, חכמיהם ומנהיגיהם יסכימו בו כי ההתחדשות אינו אלא דבר רע, ואין דבר טוב יוצא ממנו... ואם הבער הזה שמכירין בו שהוא נער ולא יטעו אחריו, ודאי יש לחוש על התלמידים הבאים אחרינו... איך לא נחוש במה שנער זה שולח יד לשונו וקולמוסו נגד שרי מעלה... על דבר זה ודאי תצלנה כל אזן שומעת".
לצד הרב חגיז, התגייס לפולמוס גם הרב יחזקאל קנצנלבוגן, אב"ד קהילות אלטונה, המבורג ורנדסבורג (אה"ו). באיגרתו אל רבני ונציה (איגרת לו' באוסף גינצבורג), ביטא הרב קנצנלבוגן חשש עמוק מכך שהרמח"ל מושפע מכוחות הטומאה (הסיטרא אחרא) ומשתווה בעיני עצמו למקובלים קדמונים:
"ובתחלה היה בעיני כשחוק והיתול, לא פסק חכי כל היום לאמר: גם זה הבל יהבל כרופא אליל, הלא בכסלו כימה וכסיל פתי יאמין לכל דבריו, והכסיל בחשך הולך, וכסיל לא יבין את זאת... דברו בגאות כאלו הוא נמשל להאר"י, והוא לכד את אר"י ביום השלג... אז חרדה גדולה נפלה עלי, שמים לרום וארץ לעומק... הנהיה כדבר הזה בארץ אשר תחת השמים של מעלה, עד כי יבא שילה? אמרה לבי: ודאי נברא סטרא דשמאלא בעוונותינו הרבים, וכל החזון הזה שוא ותפל בלא מלך מחלק הצפוני, ופן הבחור משש מאות רכב בחור מסטרא דס"מ הרוכב על הנחש הצפוני... בגלל כן, אליכם אישים אקרא בקול גדול ולא יכין דעת האיש הזה: האספו, קדמו שרים, משחו מגן!".
מנגד, עמדתו של הרב שמשון מורפורגו, רבה של אנקונה, הייתה מורכבת ומתונה יותר. מחד גיסא, באיגרת ששלח אל הרב משה חגיז, ביטא הרב מורפורגו תמהון וזעזוע ממעמדו הרוחני הנטען של הרמח"ל, בהתחשב בגילו הצעיר, באורח חייו כרווק ובגילוח זקנו:
"מעיד אני עלי שמים וארץ שעשתונותי יבהלוני על התפארות סדר שבחים נוראים ומבהילים המגיעים עד כסא הכבוד לרך בשנים, פלג גופא על אדמת נכר, אשר מנעוריו ילדי נכרים הספיקוהו, ומה זה היה לבן כיס, נושא ונותן בפרקמטיא בשווקים וברחובות, ועודנו מובלע בין האנשים ודעתו מעורבת עם הבריות".
מאידך גיסא, באיגרת תשובה שנחשפה ופורסמה על ידי פרופ' יעקב שמואל שפיגל בכתב העת "המעין" (גיליון 230), סירב הרב מורפורגו להגדיר את כתבי הרמח"ל כספרי מינות הדורשים שריפה, והבדיל בינו לבין מפיצי מינות שבתאית כדוגמת נחמיה חיון:
"בשנת דע"ת רצצתי מוחו של נח"ש בשיתין פולסי דנורא, כי ראיתי מתוך כתביו שהיה מפריד בין הדבקים, ובהפקרא דהוה ניחא ליה התיר הרצועה... מה שלא נראה ולא נמצא עד עתה לפי הנשמע בכתבי חמ"ל ]חיים משה לוצאטו[. והגם שהתפארותו וגובה וזדון לבו נשאוהו לתאר עצמו מגלה רזין עילאין על פי מגיד מישרים... לא קצץ בנטיעות, לא התיר איסורים ולא טיהר את הטמא, לכן לא דנתי ספריו וכתביו כספרי וכתבי מינין, ולא גמרתי דינן לשריפה".
הרב מורפורגו הציע גישה של הצנעה ואי-פרסום כדי למנוע סערה ציבורית:
"לבי אומר לי דשב ואל תעשה עדיף, ויפה שתיקה לחכמים מדאגה מדבר שלא ירבו הנוטפים טיף טיף על הזוחלים ויפסלו מקוה טהרה, והדברים אשר עד הנה מסורים לצנועים יושלכו על פני חוצות בפי עוללים ויונקים, וחכמת סופרים תסרח חס ושלום".
הביקורת נגד הרמח"ל כללה גם האשמות הלכתיות ונורמטיביות מוגדרות: היות שהיה רווק כבן עשרים ושלוש, הואשם בביטול מצוות פריה ורביה מצד הרב יוסף אירגס והרב מורפורגו; הימנעותו מטבילה במקוואות טהרה הוקעה ע"י המקובל הרב יוסף אירגס; ומנהגו לגלח את זקנו ספג גינוי תקיף מצד הרב יונתן אייבשיץ וחכמי הדור. הרב יעקב עמדין (היעב"ץ) הקדיש מקום נרחב לפרשה בספרו "תורת הקנאות", שבו טען כי יש לחושדו בשבתאות בשל ניסוחיו הפשרניים ביחס למאמיני שבתי צבי ובשל השימוש שעשה בכתבי נתן העזתי.
כך באיגרת הרב יוסף אירגאס לרב ישעיה באסאן (אגרות הרמח"ל, עמ' קא), המקובל הרב יוסף אירגאס מליוורנו, מראשי הלוחמים בשבתאות, כתב לרבו של הרמח"ל, הרב ישעיה באסאן, מכתב תמיהה וביקורת על הנהגותיו הרוחניות והמעשיות של הרמח"ל הצעיר:
"הוא חכם וחריף בנגלה ובנסתר, אבל ריח של חסידות לא עבר בו כלל. ושאלתי אותם אם הוא נשוי, ואם הוא נזהר בטבילה של ערב שבת, ושלא לספר זקנו כלל ואפילו במספרים – ועל כולם השיבוני שאינו מקיים כלל".
הימנעותו של הרמח"ל מגידול זקן בצעירותו – תופעה שהייתה רווחת באיטליה בתקופת הרנסאנס והעת החדשה המוקדמת – שימשה קו טיעון מרכזי מצד מתנגדיו (ובהם הרב יונתן אייבשיץ והרב שמשון מורפורגו). מתנגדיו טענו כי מי שטוען להשגות מיסטיות ולגילויי "מגיד" על פי הקבלה הלוריאנית, אינו יכול לנהוג בקלות ראש בנוגע לגידול הזקן, לו מיוחסת חשיבות קבלית וסודית מופלגת בכתבי הזוהר והאר"י.
אגרות הרמח"ל ותגובות הרב ישעיה באסאן
לנכח מסע ההשמצות והאיומים בחרם, פעל הרמח"ל להגן על ישרתו ועל מקור גילוייו. באיגרת שכתב בערב שבת קודש, ראש חודש אדר ה'ת"ץ, לידידו הרופא הרב עמנואל כלבו בליוורנו (איגרת לב' באוסף גינצבורג), תיאר הרמח"ל את ראשית השתלשלות המאורעות מנקודת מבטו:
"אשתקד הלוך הלכתי לעיר ריגייו להקביל פני מורי ורבי כמוהר"ר ישעיה באסאן נר"ו. ואז עבר חכם אחד ירושלמי פֹ ה פאדובה וראה איזה כתב מבין החרכים ולא אמר פֹ ה לשום אדם, אלא בוויניציאה דיבר. ובשובי לביתי נתגלגל דבר מדבר, עד שנודע לתלמיד חכם אשכנזי העומד פֹ ה לקבל כתר הרפואה, שמו כמהר"ר יקותיאל. והנה כבר היה פֹ ה ד' חדשים ולא ידע דבר. וכאשר ידע – אז נדבק אחרי הרבה, כי חשקה נפשו ללמוד חכמת האמת. וגם קבעתי לו לימוד. והוא מרוב להבת תאותו כתב לקצין אחד נכבד בעבור זה העניין כדי לבשרו בשורה טובה, ובאמת לא ראיתי אגרתו טרם לכתה".
איגרת זו מוכיחה כי הרמח"ל תפס את התפרצות הפולמוס כתוצאה של חוסר זהירות מצד תלמידו גורדון, ולא כיוזמה מתוכננת מצדו להופעה משיחית פומבית.
תמיכתו העיקרית של הרמח"ל באה מרבו המובהק, הרב ישעיה באסאן, אשר עמד כצור חלמיש להגן על תלמידו. הרב באסאן הכיר בגאונותו של הרמח"ל, ודחה מכל וכל את הטענות על שבתאות או מינות. עם זאת, באיגרת מיום ט"ו בכסלו ת"ץ, מזהיר הרב באסאן את הרמח"ל עצמו לנהוג בהצנע לכת ולהישמר מלהתגרות במתנגדיו, בציינו לגבי הרב חגיז "כי הוא מן היוצאים לריב מהר ולשונו כאש צרבת".
בתשובה נחושה ועמוקה ששלח הרמח"ל לרבו הרב באסאן (איגרת מג' באוסף גינצבורג, ת"ץ), דחה הרמח"ל בתוקף את החשד שמא השגותיו נובעות מכוחות הטומאה (הסיטרא אחרא) והביע ביטחון מוחלט בצדקת דרכו:
"פליאה היא לי על פה קדוש, יאמר דברים כאשר אמר! ואיך ולמה ומתי היתה כזאת בישראל, לבא הס"א לאמר דברים קדושים, כלם דברי אלקים חיים? או מה אות יותן על זה יותר מן הספרים והחיבורים אשר עידיהם המה?... עזב ה' את הארץ, אין רואה? עתה על דבר אמת יענני: היצדק אלוק בשפטו, והמכשלה הזאת היה משים לעולמו, אשר תבא רוח הטומאה לבלבל את העולם ואין מבין, כי מכל צד קדוש יאמר לו? וכי הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא על בריותיו? חלילה לשדי מעול!... אם אין – ככל רצונו יעשה. כי אני, תודה לאל, לא קם ולא זע: ה' לי לא אירא, מה יעשה לי אדם? כי אם כל גבורי אנשים וכל חכמי אדם נקבצו עלי – רבים אשר אתי ודי לי במעוז ה'".
טיעונו המרכזי של הרמח"ל מבוסס על מבחן התוכן: הקדושה והאמיתות התורנית העולה מחיבוריו הקבליים הן ההוכחה הניצחת לכך שמקורן בעולם הקדושה, שכן אין הקדוש ברוך הוא מביא מכשלה רוחנית כה מטעה על יראיו.
מ'משפט שלום' ועד לגזירות פרנקפורט
המאבק הממוסד נגד הרמח"ל רוכז בעיקרו על ידי בית הדין ורבני ונציה, בראשות הרב יצחק פאציפיקו. תיעוד מפורט ועדכני של הפעילות ההלכתית והמשפטית נחשף במחקריו של פרופ' יעקב שמואל שפיגל בכתב העת "המעין". פרופ' שפיגל חשף ופענח את ספר התשובות של הרב יצחק פאציפיקו, "משפט שלום", השמור בכתב יד בספריית אוניברסיטת פרנקפורט (107 .Oct .Hebr .Ms(. כתב יד זה, המחזיק חמישה כרכים, מציג את תכתובות הדיפלומטיה הרבנית בין ונציה, אלטונה וריג'יו, ואת הניסיונות לגבש חרם מקיף נגד הרמח"ל והדפסת ספרי קבלה.
הפולמוס התפתח בשני גלים מרכזיים:
בשנת ת"ץ (1730), בעקבות הלחץ הרבני הכבד, הגיע הרב ישעיה באסאן לפדובה. בפשרה שנכרתה עם רבני ונציה, נמנעה הטלת חרם, והרמח"ל קיבל על עצמו בשבועה חמורה לחדול מללמד קבלה ברבים, לא להדפיס חיבורים קבליים, ולא לחבר ספרים בלשון ה"מגיד". כתבי היד הקבליים שלו ננעלו בתיבה מיוחדת, ומפתחותיה נמסרו לרבו הרב באסאן ולרבני ונציה.
הגל השני של הפולמוס התלקח בשנת תצ"ה (1735). מתנגדי הרמח"ל טענו כי כתיבת חיבורו התיאורטי "חוקר ומקובל" וחיבורים נוספים מהווה הפרה של השבועה. הלחץ והאיומים בחרם מצד רבני ונציה הלכו וגברו, והרמח"ל נאלץ לעזוב את איטליה במטרה להגר לאמסטרדם.
ספרו של הרמח"ל שעורר פולמוס – חוקר ומקובל
בדרכו לאמסטרדם עבר הרמח"ל בפרנקפורט דמיין, שם נעצר והובא בפני בית הדין הרבני בראשות הרב יעקב כהן פופרש. תחת איום בנידוי מוחלט, הוכרח הרמח"ל לחתום על שבועה שנייה, שבה התחייב לחדול כליל מכל עיסוק, לימוד או כתיבה בתורת הקבלה עד בהגיעו לגיל ארבעים. בחורף שנת תצ"ז (1737) נגזרה כליה על כתביו שהופקדו באיטליה ובפרנקפורט. באיגרת ששלח הרב יעקב כהן פופרש לרב משה חגיז בל' בשבט תצ"ז, הוא מבשר לו על ביעור התיבה וכילוי כתבי הרמח"ל שהיו בה, ומבקש ממנו להמשיך לפעול לביעור שרידי כתביו מן העולם.
הרמח"ל הגיע לאמסטרדם, שם התקבל בכבוד רב על ידי הקהילה הפורטוגזית, ועסק לפרנסתו בליטוש יהלומים.
בשנים אלו חיבר את חיבוריו התורניים והמוסריים הנודעים, ובראשם ספר המוסר היסודי "מסילת ישרים", ספר "דרך ה'" וחיבורים בלוגיקה ובדקדוק. בשנת תק"ג (1743) עלה לארץ ישראל והתיישב בעכו, אך כעבור שלוש שנים, בכ"ו באייר תק"ו (1746), נפטר במגפה עם אשתו ובנו והוא בן שלושים ותשע שנים בלבד.
ספר "מסילת ישרים": מהותו, מבנהו והשפעתו על עולם התורה
ספרו התורני והמוסרי הנודע ביותר של הרמח"ל, "מסילת ישרים", אשר נדפס לראשונה באמסטרדם בשנת ה'ת"ק (1740), מהווה אבן פינה בעולם המוסר וההשקפה היהודית. הספר נכתב בתקופת שהייתו באמסטרדם, לאחר שהוגבל מעיסוק פומבי בתורת הסוד, והוא מציג תפיסה סדורה של עבודת ה' הנגישה לכל אדם.
מבנה הספר ומקורו מושתתים במישרין על ברייתא המובאת במסכת עבודה זרה (דף כ' ע"ב) מפי התנא הרב פנחס בן יאיר: "תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי קדושה". הרמח"ל בנה את פרקי חיבורו כסולם עולה של מדרגות רוחניות ומוסריות, כשכל מידה נבחנת בשלושה היבטים: מהות המידה, חלקי ההוצאה שלה לפועל, והדרכים לרכישתה מול המכשולים המעכבים אותה.
בהקדמתו המפורסמת לספר עומד הרמח"ל על מטרת החיבור ועל הנחיצות שבלימוד המוסר:
"החיבור הזה לא חיברתיו ללמד לבני האדם את אשר לא ידעו, אלא להזכירם את הידוע ומפורסם אצלם פרסום גדול... אלא שכפי רוב פרסומם והיות אמתתם גלויה לכל, כך ההעלם מהם מצוי מאוד והשכחה רבה".
הרמח"ל חיבר את החיבור בשתי גרסאות: הגרסה המקורית שנכתבה במתכונת דיאלוג ("סדר ויכוח" בין חכם לחסיד), והגרסה המוכרת והרווחת שנדפסה במתכונת פרקים נושאיים ("סדר פרקים"). אף שעיקרו של הספר עוסק במוסר ובתיקון המידות בגלוי, חוקרי הקבלה עמדו על כך שמתחת לסגנונו הבהיר וההגיוני מובלעות יסודות עמוקים מתורת הסוד.
התקבלותו של "מסילת ישרים" בעולם התורה הייתה יוצאת דופן. הגאון מווילנא (הרב אליהו) הביע התפעלות עצומה מן הספר, ואמר כי אור חדש ירד לעולם בחיבור זה, ואף ציין שאם הרמח"ל היה עודנו בחיים היה הולך ברגל לקבל את פניו. הגאון מווילנא אף הוסיף כי עד פרק י"א בספר אין בו אף מילה יתרה. במאה התשע-עשרה, עם צמיחתה של תנועת המוסר בליטא בהנהגת הרב ישראל סלנטר, הפך ספר "מסילת ישרים" לספר הלימוד היסודי והמרכזי בכל הישיבות המוסריות, כשהוא משמש הדרכה מעשית ומדויקת לבניית האישיות והתעלות רוחנית.
מחזותיו וספרותו הכללית של הרמח"ל והתקבלותם
לצד גאונותו הקבלית והתורנית, היה הרמח"ל יוצר ספרותי פורה, משורר, מחזאי וחוקר שפה. עוד בצעירותו באיטליה הפגין שליטה מופלאה בלשון העברית ובסוגות ספרותיות קלאסיות, וחיבר ספרי הדרכה בלוגיקה ("ספר ההגיון"), ברטוריקה ומליצה ("ספר המליצה"), ובדקדוק ושירה ("לשון לימודים").
יצירתו הדרמטית של הרמח"ל כוללת שלושה מחזות מרכזיים:
.1 "מעשה שמשון": המחזה הראשון שחיבר בנעוריו (נספח לספרו "לשון לימודים"), העוסק בדמותו של שמשון הגיבור ומדגיש מסרים מוסריים וחינוכיים מתוך העלילה המקראית.
מעשה שמשון לרמח"ל
.2 "מגדל עז" (או "תומת ישרים"): מחזה דרמטי-אלגורי שנכתב כמשל על יגיעת התורה והשגתה, הממחיש כי השגת החכמה והשלמות כרוכה בעמל ובנאמנות פנימית.
.3 "לישרים תהילה": יצירת המופת הדרמטית-פסטורלית של הרמח"ל, שנכתבה באמסטרדם בשנת ה'תק"ג (1743) לכבוד חתונת ידידו. המחזה הינו אלגוריה עמוקה העוסקת במאבק בין אמת ושקר, ובפער בין חיצוניות כוזבת ליושר פנימי. בעלילת המחזה, הדמויות המואנשות – כגון 'יושר' (בנו של 'אמת'), 'תהילה' (בת 'המון'), 'רהב', 'תרמית' ו'שכל' – מתרוצצות בעולם של מבוכה, עד אשר האמת והיושר מנצחים והשקר נחשף.
לישרים תהילה לרמח"ל
התקבלותם של מחזות הרמח"ל וספרותו הייתה מורכבת ובעלת השפעה רחבת היקף הן במרחב התורני והן מחוצה לו: משכילי ברלין ומזרח אירופה ראו במחזותיו של הרמח"ל את נקודת המפנה של השירה והדרמה העברית. סגנונו המלוטש, החוזר ללשון המקרא הצחה והטהורה תוך זניחת המליצה (הנהוגה בפיוט הערבי) של ימי הביניים, נתפס בעיניהם כבשורת התחייה של השפה העברית. אנשי ההשכלה רוממו את הרמח"ל כאבי הספרות העברית החדשה וכמופת של שילוב בין חכמה, היגיון ואסתטיקה ספרותית. המחזה "לישרים תהילה" יצא בעשרות מהדורות והפך למודל לחיקוי עבור משוררים ומחזאים משכילים.
בעוד שחלק מהגורמים השמרניים הסתכלו בחשדנות על העיסוק במחזות ובחכמות חיצוניות, רבים מחכמי ישראל ראו במחזות אלו יצירות מוסר זכות המושתתות על אדני קודש, שמטרתן להוכיח את שחיתות התבל ולהמחיש את ניצחון ההשגחה האלוהית והתמימות.
המשורר חיים נחמן ביאליק, במאמרו "הבחור מפדובה", הגדיר את הרמח"ל כאישיות ייחודית שיוצקת גשר בין עולמות. ביאליק ציין כי שירתו ומחזותיו של הרמח"ל חוללו מהפכה סגנונית וצורנית, והיוו את הערסל שמתוכו צמחה הספרות העברית החדשה.
ביאליק טען כי הרמח"ל הוא אביהן הרוחני של שלוש התנועות המרכזיות שצמחו ביהדות זמן קצר לאחר מותו: תנועת החסידות (במגמת הדבקות והפנימיות), תנועת ההשכלה (בסגנונו העברי המקראי והמחזאי), ותנועת המוסר (שאימצה את "מסילת ישרים" כספר היסוד שלה).
השלכות היסטוריות והערכה היסטוריוגרפית
לפולמוס הרמח"ל נודעה השפעה מכרעת וארוכת טווח על עולם הקבלה והנהגת הקהילות באירופה. בעקבות הפרשה חודשו והוחמרו בכל קהילות אירופה ההגבלות על לימוד הקבלה: איסור לימוד בקבוצות, איסור לימוד לבני פחות מארבעים, והתניית העיסוק בסוד במילוי כרס בש"ס ופוסקים.
עם התפזרות חבורת פדובה, חזר יקותיאל גורדון לווילנא והקים בה חבורה סודית ללימוד כתבי הרמח"ל. חבורה זו תרמה להפצת תורתו של הרמח"ל בליטא, והייתה צינור מרכזי שהביא את כתביו אל בית מדרשו של הגאון מווילנא (הרב אליהו). הגאון מווילנא רכש הערצה עמוקה לספר "מסילת ישרים".
הניתוח ההיסטוריוגרפי המודרני רואה בפולמוס הרמח"ל מפגש דרמטי בין שאיפה מיסטית-משיחית לחידוש וגאולה לבין מנגנוני ההגנה הקהילתיים וההלכתיים של דור שחווה את שבר השבתאות. חרף הרדיפות, החרמות ושריפת הכתבים בחייו, הפכה משנתו של הרמח"ל לאחד מנכסי הצאן וברזל של התיאולוגיה, הקבלה והמוסר היהודי לדורותיו.
