"ועובר בבל תשחית הדיו" - מלחמתו של המהרש"ל ב"מגדל עוז"

בתולדות הספרות ההלכתית שמור מקום מיוחד למחלוקות הגדולות שחרגו מן הדיון הענייני בפרטי הדינים ונגעו בשאלות היסוד באשר לגבולות הלגיטימיות של הפרשנות ההלכתית. אחד מן המקרים המרתקים והחריגים בעוצמתם הוא הפולמוס שניהל הרב שלמה לוריא, המהרש״ל, מגדולי חכמי אשכנז ופולין במאה השש עשרה, נגד חיבורו של הרב שם טוב בן אברהם אבן גאון, בעל מגדל עוז על משנה תורה לרמב״ם, שפעל בספרד ובארץ ישראל במאה הארבע עשרה.

המפגש בין שני החכמים הללו לא היה מפגש פיזי של בני אותו דור, אלא מפגש שהתנהל בין כתלי בית המדרש ודפי הספר, עימות בין תודעות למדניות ואידאולוגיות הרחוקות זו מזו כ 200 שנה ומצויים במרחק גיאוגרפי ותרבותי רב, ובעיקר חלוקות בתפיסה באשר לתפקיד הפרשן והפוסק.

כפי שנראה להלן, לשונו של המהרש״ל כלפי בעל מגדל עוז, אותו הוא ראה כמי המעקם את האמת ההלכתית מתוך נאמנותו לפוסק מסויים ו"ובוגד" בתפקידו כמורה הלכה, מתייחדת בחריפות יוצאת דופן שאין לה כמעט אח ורע בספרות הפסיקה ביחס שבין אחרון לראשון. המהרש״ל הטיח בבעל מגדל עוז האשמות כבדות משקל, החל מעיוות הסוגיות ועד לעבירה על איסור "בל תשחית" של הדיו... תוך שהוא מאשים אותו בסינוור עיני הלומדים ובשיבוש המשא ומתן התלמודי.

כדי לרדת לשורשיה של סערה למדנית זו, ראוי להקדים ולהציג את עולמם של שני החכמים בהם אנו עוסקים, לחשוף את ההקשר ההיסטורי והרוחני של חיבוריהם, לעמוד על שורשיה של המגמה האפולוגטית הספרדית למול הפילולוגיה הביקורתית האשכנזית, ולבחון את הדי המחלוקת בספרות ההלכה ובמחקר האקדמי בן זמננו.

דמותו של הרב שם טוב בן אברהם אבן גאון ומפעלו הפרשני

הרב שם טוב בן אברהם אבן גאון נולד בסוריה שבחבל קסטיליה בספרד סביב שנת ,1275 ופעל בתקופת הזוהר של היצירה הרבנית והמיסטית בחצי האי האיברי. בצעירותו נדד לברצלונה, שם זכה להסתופף בצילם של גדולי הדור, ובראשם רבו המובהק הרב שלמה בן אברהם אבן אדרת, הרשב״א, וכן הרב יצחק בן טודרוס. חוג זה שילב בקיאות בתלמוד עם עיסוק שיטתי ועמוק בחכמת הקבלה, שצמחה והתפשטה באותם עשורים בעקבות הפצת ספר הזוהר וכתבי הרמב״ן.

אישיותו של הרב שם טוב אבן גאון הייתה מורכבת ורבת פעלים. הוא ראה את עצמו לא רק כתלמיד חכם האמון על מסורת הפסיקה הקטלונית, אלא גם כממשיך של שושלת יוחסין מפוארת וכמקובל בעל ייעוד רוחני. בהקדמתו לספרו "כתר שם טוב", שהוא ביאור שיטתי ומקיף לסודות הרמב״ן על התורה, פירט את שושלת אבותיו שבעה דורות לאחור, תוך הדגשת השורשים המשפחתיים והתורניים שהזינו את יצירתו. מלבד "כתר שם טוב" חיבר חיבורים קבליים נוספים, ובהם ספר "בדי הארון" ו"מגדל חננאל". בערוב ימיו, ככל הנראה בעשור השני או השלישי של המאה הארבע עשרה, הגשים את שאיפתו ועלה לארץ ישראל, התיישב בצפת, ושם השלים חלק מכתביו עד לפטירתו סביב שנת .1330

חיבורו ההלכתי המרכזי והנודע ביותר, אשר קיבע את מקומו בדפי ההיסטוריה היהודית, הוא ספר "מגדל עוז" על משנה תורה להרמב״ם. החיבור נכתב בתקופה שבה ספר משנה תורה עמד במוקד ויכוחים סוערים בעולם היהודי. שיטתו המהפכנית של הרמב״ם, אשר בחר להשמיט מחיבורו את שמות החכמים, את המשא ומתן התלמודי ואת הראיות לפסקיו, יצרה קושי מובנה עבור הלומדים בדורות הבאים. רבים התקשו להתחקות אחר מקורותיו, ובמקביל ספג החיבור ביקורת נוקבת מצד חכמי פרובנס, ובראשם הרב אברהם בן דוד מפושקירה, הראב״ד, שהשיג על הרמב״ם במאות מקומות, לעיתים בלשון קשה ובוטה.

הרב שם טוב אבן גאון ראה בהשגות הראב״ד פגיעה במעמדו של הרמב״ם ובסמכות הקודקס ההלכתי שלו. הוא התגייס למפעל חייו מתוך תחושת שליחות ברורה: לבצר את משנה תורה, לאתר את מקורותיו התלמודיים של הרמב״ם שלא צוינו בגוף הספר, ולהדוף באופן שיטתי את השגות הראב״ד. כפי שעולה מתוך חיבורו, אבן גאון העריץ את הרמב״ם הערצה בלתי מסויגת, ואף ניסה לייחס לו ידיעה בחכמת הקבלה כדי לגשר על הפערים שבין התפיסה הפילוסופית המיימונית לבין העולם המיסטי שהיה יקר לליבו. מגדל עוז עוצב אפוא לא כפירוש ניטרלי, אלא כ"כתב הגנה" שנועד להוכיח כי הרמב״ם צדק בכל פסקיו, וכי השגותיו של הראב״ד נבעו מאי הבנה של כוונת הרמב״ם או מחוסר היכרות עם מקורות נסתרים בספרות חז״ל.

דמותו של הרב שלמה לוריא ועצמאותו ההלכתית

כמאתיים שנה לאחר פטירתו של בעל מגדל עוז, צמח במזרח אירופה ענק הלכתי בעל מזג שונה בתכלית. הרב שלמה לוריא נולד בפולין סביב שנת 1510 למשפחת רבנים רמת מעלה שהתייחסה ישירות לרש״י ולחכמי צרפת ואשכנז הקדמונים. המהרש״ל פעל ולימד בקהילות החשובות של בריסק, אוסטרוג ולובלין, שבה הקים ישיבה גדולה והנהיג את הציבור עד לפטירתו בשנת .1573

המהרש״ל חי ופעל בתקופת מעבר היסטורית ותרבותית חסרת תקדים. עולם התורה היהודי חווה באותן שנים שתי מהפכות עמוקות שהשפיעו עמוקות על היצירה ההלכתית: מעבר מרכז הכובד הדמוגרפי והתורני מגרמניה ומחצי האי האיברי אל פולין וליטא, ומהפכת הדפוס שהציפה את בתי המדרש במהדורות מודפסות של התלמוד, הראשונים וספרי הפסקים. מהפכות אלו יצרו תסיסה עזה בדרכי הלימוד ובאופני הפסיקה.

בתוך מציאות זו בלט המהרש״ל כקול עצמאי וביקורתי. תפיסתו הלמדנית וההלכתית הושתתה על עקרון יסוד אחד שאין לסטות ממנו: האמת התלמודית הצרופה. בעיני המהרש״ל, התלמוד הבבלי הוא המקור הבלעדי והמוחלט שממנו שואבת ההלכה את כוחה וסמכותה. שום פוסק מאוחר לתלמוד, יהא מעמדו אשר יהא, אינו חסין מפני ביקורת, ואין לקבל שום פסק הלכה שאינו מעוגן היטב בפשט הסוגיה התלמודית ובלשונה המדויקת.

יתרה על כן, המהרש״ל היה מהחלוצים של הגישה הפילולוגית-טקסטואלית בעולם הרבני. הוא היה מודע היטב לשיבושים הרבים שחדרו לספרי התלמוד ולספרי הראשונים בעקבות שגיאות מעתיקים וצנזורה של הדפוסים הראשונים. על שולחנו בלובלין לא עמדו ספרי דפוס רגילים, אלא כתבי יד עתיקים ומהדורות מוגהות, שבאמצעותם הגיה את נוסח התלמוד מילה במילה, תיקונים שהונצחו לימים בספרו הקלאסי "חכמת שלמה".

מפעל חייו המרכזי של המהרש״ל היה חיבורו הגדול "ים של שלמה", שנועד להקיף את כל הש״ס ולברר את שורשי ההלכות ישירות מן המקורות התלמודיים. בכתיבתו שם הוא השתדל להימנע מכל ניסיון ליישר הדורים באופן מלאכותי. הוא תיעב את הפלפול הספקולטיבי שהחל לפרוח בישיבות פולין באותה עת, הידוע כשיטת החילוקים, וראה בו תעתוע אינטלקטואלי המרחיק את האדם מן האמת. המהרש״ל האמין כי תפקידו של הפוסק הוא לחשוף את פשט השמועה התלמודית, וכאשר פוסק קדמון טעה בהבנת הגמרא או סמך על נוסחה משובשת, חובה להצביע על כך בגלוי וללא מורא, תהא גדולתו וחשיבותו של הפוסק אשר תהא. מתוך תפיסת עולם זו באה ההתנגשות עם דברי ה"מגדל עוז".

לידתה של האפולוגטיקה המיימונית וספר מגדל עוז

נעמוד כעת בתמצית על המנגנון הפרשני של מגדל עוז כפי שהוא משתקף מתוך החיבור עצמו ומן המחקר ההיסטורי. ספרו של הרב שם טוב אבן גאון נולד מתוך צורך הגנתי. להבנתו של בעל מגדל עוז - הראב״ד בהשגותיו על הרמב"ם, היווה איום ממשי על סמכותו של הרמב״ם כמקור פסיקה בלעדי. השגות הראב״ד היו במקרים רבים מדויקות ומבוססות על פשט סוגיות הש״ס, והן העמידו בספק את הדיוק ההלכתי של משנה תורה.

מול מציאות זו גיבש אבן גאון תפיסה שהושפעה עמוקות מדרכו של הרמב״ן בספר מלחמות השם, בו הגן הרמב״ן על הרי״ף מפני השגות המאור. אולם בעוד שהרמב״ן שמר על חירות ביקורתית מסוימת, הרב שם טוב אבן גאון אימץ עמדה הגנתית טוטלית. במאמרו המקיף "מגדל עוז להרב שם טוב אבן גאון על משנה תורה לרמב״ם – פרשנות, אידיאולוגיה ופולמוס", (ראה אור בכתב העת JSIJ כרך 24 בשנת ,2024 עמודים 1–35), מנתח פרופ' עודד ישראלי את הצהרתו המתודית של אבן גאון עצמו. אבן גאון הבהיר ביושר כי תכלית חיבורו אינה לברר את הסוגיה התלמודית כשלעצמה או לחפש את הפירוש הסביר ביותר, אלא אך ורק ליישב את מה שקשה על הרמב״ם ולהסיר מעליו את השגות הראב״ד.

עמדה מתודית זו הכתיבה בהכרח דרך לימוד מסוימת. בכל מקום שבו נראה היה כי הרמב״ם סוטה מפשט הגמרא, או במקום שבו הראב״ד הקשה עליו קושיה חזקה, לא ראה בעל מגדל עוז את תפקידו כשופט ניטרלי. במקום לשקול את טענות הצדדים, הוא רתם את כל כוחותיו הלמדניים למציאת מוצא עבור הרמב״ם. מוצא זה הושג פעמים רבות באמצעות דוחקים פרשניים: העמדת הסוגיה באוקימתא נדירה, פירוש מחודש ומאולץ של מונחים תלמודיים, טענה כי הגמרא שלפנינו אינה כפי שהייתה לפני הרמב״ם, או קביעה כי השגת הראב״ד מבוססת על טעות בהבנת עומק דברי הרמב״ם.

מבחינתו של אבן גאון, גישה זו הייתה מוצדקת לחלוטין ואף מחוייבת מטעמים דתיים. הרמב״ם נתפס בעיניו כדמות מופתית שהשכינה דיברה מתוך גרונה, אדם שלא ייתכן ששגה בהבנת סוגיה מפורשת בתלמוד. על כן, כל קושיה על הרמב״ם נתפסה כבעיה אצל המקשה ולא אצל המחבר. אולם מתודה זו, שיצרה לעיתים פלפולים מורכבים ומנותקים ממהלך הסוגיה הטבעי, עתידה הייתה להפוך למטרה ראשונה במעלתו של המהרש״ל, שראה בה עיוות מוחלט של מלאכת העיון התורני.

לשונו הנוקבת של המהרש״ל

הביקורת של המהרש״ל על בעל מגדל עוז מופיעה בכמה מן הצמתים המרכזיים ביותר ביצירתו של המהרש״ל, ומתאפיינת בשימוש באוצר מילים חריף, זועם וחד משמעי, המדגים את כעסו וסלידתו משיטת הלימוד של אבן גאון.

הטקסט המכונן והמפורט ביותר של ביקורת זו מופיע בספר ים של שלמה על מסכת בבא קמא, פרק החובל, בסימן ט. הסוגיה שם עוסקת בדיני נזקי גוף, תשלומי בושת ומשמעות מעמדם של נזקים שונים. במהלך הדיון בוחן המהרש״ל את שיטתו של הרמב״ם בהלכות חובל ומזיק, ומציב מולה את השגות הראב״ד ואת ניסיונו של בעל מגדל עוז ליישב את הרמב״ם. לאחר שהוא מנתח את מהלך הסוגיה מתוך לשון הגמרא, עוצר המהרש״ל את שטף הדיון ההלכתי וכותב על בעל מגדל עוז דברים נוקבים:

"והנה מרוב שיבושיו לא כתבתיו, ושריה ליה מאריה, אף שהיה חכם ותלמודי בודאי, אבל מי שמעיין ברוב דבריו ובפלפולו ומעיין אחר כך בשמעתא, יהיו דברים זרים ומבולבלים ואינם מתוקנים. ומה נאה למגיד משנה שאינו נושא פנים לעולם, כי לפעמים הוא מכריע גם כן כהראב״ד, מה שאין כן המגדל עוז שלעולם הוא מסכים עם הרמב״ם, ואלמלא היה מיישבו החרשתי, אבל הוא מסמם את עיני הרואים...".

קטע זה ראוי לניתוח מדוקדק של כל תיבה ותיבה שבו. המהרש״ל פותח בהצהרה כי מרוב שיבושיו של מגדל עוז הוא בחר שלא להביא את דבריו במלואם, שכן אין טעם להטריח את הלומד בסברות שאינן מבוססות. הביטוי הארמי "שריה ליה מאריה", שפירושו "יסלח לו קונו", מבטא תרעומת עמוקה, אך מיד לאחריו מגיעה הבחנה מתודית חשובה: המהרש״ל אינו מכחיש את גדלותו האישית של הרב שם טוב אבן גאון, ומודה כי היה חכם ובקי בתלמוד. אולם ההכרה בבקיאותו של אבן גאון רק מעצימה את האשמה: כיצד אדם חכם ובקי בתלמוד מפרסם פלפולים שכאשר משווים אותם לפשט הסוגיה התלמודית, הם נראים כדברים זרים ומבולבלים שאינם מתוקנים.

חמורה מכך היא הטענה המוסרית-אינטלקטואלית: מגדל עוז "מסמם" את עיני הרואים. המהרש״ל ראה בסנגוריה המאולצת אחיזת עיניים מסוכנת, הפועלת כסם המערפל את כושר השיפוט של הלומדים וגורמת להם לחשוב כי דברי הרמב״ם מיושבים, בשעה שבפועל נעקר פשט הגמרא ממקומו.

התבטאות קיצונית אף יותר, אשר שברה את כל המוסכמות של השיח התורני, נמצאת בהקדמתו של המהרש״ל לחלק הראשון של ים של שלמה על מסכת חולין. בהקדמה זו משרטט המהרש״ל את תולדות ההלכה, מבקר את ספרי הפסיקה של זמנו, ומסביר את מניעיו לחיבור ספר המבוסס על פשט הגמרא. בהתייחסו לספרות המפרשים על הרמב״ם, הוא מטיח בבעל מגדל עוז מילים חסרות תקדים:

"וכותב דבריו כמצליף ומקלקל, ומעוות הדברים בלי טעם וריח, ועובר בבל תשחית הדיו, כאשר כתבתי עליו בפרק החובל בסימן ט' ובכמה מקומות...".

זו אמירה רדיקלית ומכון לכתיבת פלפולי סרק שאינם נכונים. הדימוי של כותב כמצליף ומקלקל מתאר כתיבה כוחנית, המנסה לכפות על הטקסט התלמודי משמעויות בכוח הזרוע, תוך עיוות הדברים והפיכתם לחסרי טעם וריח.

ביטוי נוסף לחוסר הנחת של המהרש״ל משיטתו של מגדל עוז מופיע בספרו ים של שלמה על מסכת כתובות, פרק שלישי, סימן ז. בדיונו בסוגיה העוסקת בדיני קנסות ובושת, מתייחס המהרש״ל לניסיונו של מגדל עוז להסביר מדוע פסק הרמב״ם כרבי מאיר בניגוד לכללי הפסיקה הרגילים, וכותב עליו בלשון תמציתית ונוקבת:

"ומה שרצה בעל מגדל עוז ליישבו ואמר שפסק כרבי מאיר, כי לא ראה באור השכל, כאשר כתבתי עליו בפרק החובל...".

ההכרזה כי בעל מגדל עוז "לא ראה באור השכל" ממחישה את התפיסה האפיסטמולוגית של המהרש״ל, שלפיה התורה והשכל הישר חד המה. פלפול שאינו מתיישב עם ההיגיון הבריא ועם הלוגיקה הטבעית של הסוגיה מעיד על עיוורון שכלי, שנגרם מתוך הרצון לכפות על התלמוד פסק הלכה מוגדר מראש.

זאת ועוד, בספר ים של שלמה על מסכת יבמות, פרק שישי, סימן כ, דן המהרש״ל בסוגיות מורכבות של איסורי כהונה ופסולי חיתון. גם שם הוא נפגש בניסיונותיו של מגדל עוז להגן על הרמב״ם מפני השגות הראב״ד, ודוחה אותם מכל וכל. המהרש״ל מוכיח שם כי פירושו של מגדל עוז סותר את מסקנת הסוגיה במסכת נדה ובמסכת יבמות, וכי הראב״ד צדק לחלוטין בהשגתו, ורק קנאותו של בעל מגדל עוז לרמב״ם הביאה אותו לנסות להעמיד את הגמרא בתירוצים מופרכים.

הנגדת מגדל עוז למגיד משנה כמודל למדני

חלק מהותי בביקורתו של המהרש״ל הוא השוואתו של בעל מגדל עוז עם ה"מגיד משנה", הרב וידאל די טולוזא, אשר פעל בתקופתו. כפי שציין המהרש״ל במפורש בדבריו בפרק החובל, מגיד משנה הוא מופת לפרשן ישר דרך שאינו נושא פנים לעולם.

שני הפרשנים הללו יצאו מאותו בית מדרש ספרדי, שניהם חיו במאה הארבע עשרה, ושניהם חשו בחובה העמוקה לבאר את דברי הרמב״ם ולאתר את מקורותיו. אולם דרכם הייתה שונה מן הקצה אל הקצה. בעוד שבעל מגדל עוז ראה את עצמו כסנגור המחויב מראש לתוצאה שלפיה הרמב״ם צודק תמיד והראב״ד טועה תמיד, בעל מגיד משנה ראה את עצמו כמבאר וכשופט נאמן של הסוגיה.

כאשר ניגש הרב וידאל די טולוזא לפרש את משנה תורה, הוא חיפש את מקורותיו של הרמב״ם וכאשר מצא מקור מוצק בגמרא, הציגו בבהירות. כאשר ניתן היה ליישב את הרמב״ם בדרך הפשט וההיגיון, עשה כן. אולם כאשר ראה שהשגת הראב״ד מבוססת על פשט הגמרא, או שקשה ליישב את דברי הרמב״ם ללא דוחק מופרז, לא היסס בעל מגיד משנה לומר כי השגת הראב״ד נכונה, או להשאיר את הדברים בצריך עיון.

המהרש״ל רואה בגישת המגיד משנה משום יושרה למדנית. המהרש״ל סבר כי תלמיד חכם אמתי אינו נמדד בנאמנותו העיוורת לרבו או לפוסק קדמון, אלא בנאמנותו הבלתי מתפשרת לאמת התלמודית. העובדה שהמגיד משנה ידע להכריע כהראב״ד נגד הרמב״ם במקום שבו נדרש הדבר על פי הסוגיה התלמודית, הפכה אותו בעיני המהרש״ל למפרש אמין שדבריו ראויים להילמד בכובד ראש. לעומת זאת, העובדה שבעל מגדל עוז לעולם מסכים עם הרמב״ם שללה ממנו בעיני המהרש״ל את התוקף ההלכתי, והפכה את חיבורו למערכת של הצדקות מלאכותיות.

מהותו של הפולמוס

הוויכוח בין המהרש״ל לבעל מגדל עוז משקף התנגשות עמוקה בין שתי תפיסות יסוד בפסיקת ההלכה ופרשנות הטקסט. מצד אחד ניצבת התפיסה של סנגוריה הרמנויטית, שאותה ייצג בעל מגדל עוז. תפיסה זו מניחה היררכיה נוקשה בין הדורות ורואה בגדולי העבר, ובראשם הרמב״ם, ענקי רוח שהבנתם בתלמוד עולה לאין ערוך על הבנת הדורות הבאים. מנקודת מוצא זו, אם מתגלית סתירה בין דברי הרמב״ם לבין פשט הגמרא, ההנחה היא שהחיסרון נעוץ בהבנתנו שלנו או שהרמב״ם נשען על מקורות וסודות שאינם גלויים לעינינו. לפיכך, תפקידו של הפרשן אינו לשפוט את דברי הרמב״ם אלא לגייס את כל כושר ההמצאה הלמדני והפלפולי כדי ליישב את דבריו עם המקורות, מתוך הנחה כי כל מאמץ פרשני מוצדק אם הוא משרת את שימור סמכותו של הפוסק.

מן הצד השני מתייצבת הפילולוגיה הביקורתית והחתירה אל הפשט התלמודי, שאותה ייצג המהרש״ל. המהרש״ל כפר בהנחה שסמכותו של פוסק יכולה לגבור על הפשט הברור של התלמוד. לשיטתו, ברגע שחכם פוסק פסק שאינו עולה בקנה אחד עם לשון הגמרא ועם כללי הניתוח ההגיוני, חובה לדחות את הפסק. המהרש״ל ראה בגישתו של מגדל עוז סכנה ממשית לעתידה של ההלכה. אם כל פסק הלכה ייושב באמצעות פלפולים דחוקים, יאבד עולם התורה את עוגן האמת שלו, וההלכה תהפוך למגרש משחקים של חריפות אינטלקטואלית שאין בה ממשות. הקיצוניות בביטוייו של המהרש״ל נבעה אפוא מתוך תחושת חירום: הוא חש כי עליו להציב תמרור אזהרה בוער בפני הלומדים, ולהרחיקם משיטה פרשנית המסכנת את טהרת העיון התלמודי.

תקדימים לחריפות לשונו של המהרש״ל בכתביו

שאלה מרכזית המתעוררת למקרא דבריו הקשים של המהרש״ל היא האם קיימים תקדימים לשימוש בלשון כה חריפה בכתביו כלפי חכמים אחרים, או שמא מדובר ביחס חריג ומבודד שנשמר אך ורק לבעל מגדל עוז. בדיקה רחבה של כתבי המהרש״ל מגלה תמונה מורכבת: המהרש״ל אכן נודע במזגו הפולמוסי ובנטייתו לביקורת חסרת פשרות, אך עוצמת הביטוי כלפי מגדל עוז מתייחדת באופייה החמור.

הדוגמה המובהקת ביותר לפולמוס של המהרש״ל עם חכמי דורו היא מאבקו במפעלו ההלכתי של מרן הרב יוסף קארו. בהקדמתו לספר ים של שלמה על חולין, ובמקומות שונים בתשובותיו, יצא המהרש״ל בביקורת נוקבת כנגד שיטת הפסיקה של הספר בית יוסף והשולחן ערוך. המהרש״ל התנגד בחריפות לעיקרון של הכרעת ההלכה על פי רוב מבין שלושת עמודי ההוראה – הרי״ף, הרמב״ם והרא״ש. הוא טען כי מתודה זו מתעלמת מן הראיות בסוגיות הגמרא ומביאה לכך שהלכות ייפסקו על פי ספירת קולות טכנית ולא מתוך בירור האמת התלמודית. כמו כן, הוא הביע חשש כבד מכך שלומדים יחדלו מלעיין בתלמוד ויסמכו ישירות על קיצורי השולחן ערוך. עם זאת, בכל ביקורתו על הרב יוסף קארו, שמר המהרש״ל על כבודו התורני העצום, כינה אותו בתוארי כבוד, ומעולם לא הטיח בו האשמות של עיוות מכוון, סימוי עיניים או השחתת דיו.

עימות בולט נוסף התחולל בין המהרש״ל לבין קרובו הצעיר - הרמ״א. השניים החליפו ביניהם שורה של איגרות ותשובות, כפי שמשתקף בשו״ת מהרש״ל בסימנים ו ו-ז ובשו״ת הרמ״א. הפולמוס ביניהם נגע הן לשאלות מעשיות של איסור והיתר, כגון דיני בדיקת ריאות בטרפות, והן לשאלות עקרוניות של השקפת עולם. כאשר נודע למהרש״ל כי הרמ״א עוסק בספרי פילוסופיה של אריסטו וחכמי יוון ומשלבם בדרשותיו, הוא שלח לו מכתב תוכחה חריף שבו הזהיר אותו מפני הסכנה של הכנסת חכמות זרות לבית המדרש. הרמ״א השיב לו באיגרת מפורטת, שבה הגן על לימודי המחקר והדקדוק תוך הסתמכות על הרמב״ם וחז״ל. למרות הוויכוח הסוער והטונים הגבוהים, התנהל הפולמוס מתוך הערצה הדדית עצומה ואהבה משפחתית, ושניהם חתמו על דבריהם בלשונות של כבוד וידידות עמוקה.

המהרש״ל לא נרתע גם מלחלוק על גדולי הראשונים. בים של שלמה הוא משיג לעיתים על רש״י, על בעלי התוספות, על הטור ועל המרדכי, כאשר ראה שדבריהם אינם עולים בקנה אחד עם פשט הסוגיה או כאשר מצא כי הגרסה שלפניהם הייתה משובשת. הוא גם מתח ביקורת עזה על ראשי הישיבות בדורו בפולין, שהרבו להתפלפל בחילוקים ריקים, וכינה את דרכם לימוד של תהו.

אולם ההשוואה בין מקרים אלו לבין יחסו למגדל עוז מגלה הבדל קטגורי. כלפי הרב יוסף קארו, הרמ״א, בעלי התוספות או ראשי הישיבות, הביקורת של המהרש״ל נגעה לשגיאה בהבנת הדין, לחשש חינוכי או למחלוקת על דרך הפסיקה וההשקפה. הוא לא ייחס לאיש מהם כוונה זדונית או שיטה שנועדה לעוות את האמת ביודעין. לעומת זאת, כלפי בעל מגדל עוז ראה המהרש״ל כשל שורשי של משוא פנים. ההחלטה המודעת של אבן גאון לסנגר על הרמב״ם בכל מחיר נתפסה בעיני המהרש״ל כבגידה בחובתו הראשונית של הלומד. בשל כך, הלשון שבה השתמש כלפיו חרגה מכל פרופורציה מקובלת והגיעה לדרגת חומרה שאין לה אח ורע בכתביו.

אנקדוטות היסטוריות וקבלת הדברים בבית המדרש

אישיותו של המהרש״ל, שליוותה את מאבקו למען האמת הטקסטואלית, שזורה באנקדוטות היסטוריות המאירות את דרך פעולתו בבית מדרשו. בלובלין, שבה הנהיג את ישיבתו, נודע המהרש״ל בסירובו המוחלט להורות מתוך ספרי דפוס שנדפסו ללא הגהה מדעית מדוקדקת. מסופר כי כאשר הגיעו לישיבתו המהדורות המודפסות של משנה תורה לרמב״ם שנדפסו בוונציה בשנת ה'רפ״ד (1524), שבהן צורף לראשונה פירוש מגדל עוז סביב הטקסט של הרמב״ם והשגות הראב״ד, הביע המהרש״ל חרדה עמוקה. הוא ראה כיצד חיבור זה, שעד אז נותר בכתבי יד ולא היה נפוץ בקרב חכמי אשכנז, זוכה לקאנוניזציה מיידית באמצעות מכבש הדפוס. המהרש״ל הזהיר את תלמידיו כי הדפסת מגדל עוז על דף הספר תיצור רושם מוטעה שלפיו כל קושיות הראב״ד כבר מיושבות, ותמנע מן הלומדים להעמיק במקורות התלמודיים.

השפעת התייחסותו של המהרש״ל לבעל מגדל עוז הדהדה לאורך מאות שנים בספרות ההלכה. הפוסקים הגדולים של הדורות הבאים נאלצו לקבוע עמדה ביחס לחיבורו של אבן גאון. המקרה הבולט ביותר הוא יחסו של הרב שבתי כהן, הש״ך, מגדולי נושאי הכלים של שולחן ערוך במאה השבע עשרה. הש״ך, שהושפע עמוקות מדרכו הביקורתית של המהרש״ל, אימץ את עמדתו ביחס למגדל עוז. בכמה מקומות בחיבורו שפתי כהן, ובראשם בשולחן ערוך יורה דעה סימן רמ״ו ובחושן משפט, כאשר הוא דן בדברי הפוסקים שהסתמכו על מגדל עוז, מעיר הש״ך כי אין לקבל את דברי מגדל עוז כדברים מוחלטים, ואף מפנה לביקורתו של המהרש״ל בפרק החובל. מנגד, חכמים אחרים חשו אי נוחות רבה מעוצמת הפגיעה בכבודו של אחד מגדולי הראשונים. הרב חיים יוסף דוד אזולאי, החיד״א, בספרו הביבליוגרפי שם הגדולים, נדרש בהרחבה לדמותו של בעל מגדל עוז הן בערך מגדל עוז והן בערך ים של שלמה. החיד״א יצא להגנתו של הרב שם טוב אבן גאון, תוך שהוא מדגיש את ייחוסו המשפחתי המפואר, את העובדה שהיה תלמיד מובהק של הרשב״א, ואת היותו מקובל קדוש. באשר לביקורתו של המהרש״ל, החיד״א ניסה לפשר בין הדברים וכתב כי המהרש״ל, בשל שקידתו העצומה וקנאותו לפשט הגמרא, לא יכול היה לסבול שום דרך לימוד הנראית כנטייה מן האמת, אך אין בדבריו כדי להטיל דופי במעלתו הרוחנית העצמית של בעל מגדל עוז. הדים נוספים לזהירות מפני שימושו של המהרש״ל בביטויים כה חריפים מופיעים בדברי אחרונים נוספים, שהדגישו כי לצד ביקורתו של המהרש״ל, ספר מגדל עוז נותר מאוצרות היסוד של הפרשנות המיימונית.

ניתוח המחלוקת בספרות האקדמית

בעשורים האחרונים זכתה מחלוקת זו לעיון מעמיק ומחודש במסגרת המחקר האקדמי של מדעי היהדות, תולדות ההלכה והמיסטיקה היהודית. חוקרים שונים ניתחו את הפרשה מנקודות מבט היסטוריות, פילולוגיות וסוציולוגיות, והאירו באור חדש את המניעים שעמדו מאחורי המחלוקת. חלוץ המחקר המודרני על דמותו של בעל מגדל עוז היה דוד שמואל לוינגר, אשר פרסם את מאמרו המונוגרפי "הרב שם טוב בן אברהם בן גאון" בכתב העת ספונות: מחקרים ומקורות לתולדות קהילות ישראל במזרח, ספר ז (ספר צפת א), אשר ראה אור בירושלים בשנת תשכ״ג (1963), בעמודים ז–לט. לוינגר חשף לראשונה מתוך כתבי יד נדירים את מסכת חייו של אבן גאון, את קשריו עם חכמי צפת בראשית המאה הארבע עשרה ואת מכלול יצירתו. לוינגר הדגיש במחקרו את הקשר ההדוק שבין תפיסתו הקבלית של אבן גאון לבין יחסו למשנה תורה. לטענתו, אבן גאון לא ראה ברמב״ם פוסק הלכתי גרידא אלא דמות מוארת שהלכותיה טומנות בחובן סודות עליונים, ומכאן נבעה חובתו הפנימית להגן על כל מילה במשנה תורה מפני חצי הביקורת של הראב״ד, שלא היה שותף לתפיסה זו.

מחקר נוסף שהעמיד את הפולמוס בהקשרו הפרשני הרחב הוא מחקרו של פרופ' יעקב שמואל שפיגל "על שני פירושים למשנה תורה: מגדל עוז ומגיד משנה", אשר נדפס בספר היובל מברכת משה: קובץ מאמרים במשנת הרמב״ם לכבוד הרב נחום אליעזר רבינוביץ, בעריכת צבי הבר וכרמיאל כהן, חלק ב, מעלה אדומים תשע״ב (2012), בעמודים 929–.993 שפיגל ערך השוואה טקסטואלית ומתודולוגית שיטתית בין שני הפירושים. הוא הראה בבירור כי בעוד שהרב וידאל די טולוזא פעל מתוך מחויבות לפילולוגיה התלמודית ונהג להודות בקושי ללא משוא פנים, הרב שם טוב אבן גאון פעל מתוך מודל של סנגוריה מוחלטת, אשר הובילה אותו לעיתים תכופות לפתרונות דחוקים מבחינה עיונית. שפיגל ניתח את התבטאויותיו של המהרש״ל והוכיח כי המהרש״ל קרא את שני הפירושים הללו בעין ביקורתית חדה, והשתמש במגיד משנה כדי לבסס את האבחנה שסנגוריה עיוורת אינה כורח המציאות אלא בחירה פרשנית פגומה.

העיון הממצה והמעודכן ביותר בנושא זה מצוי במחקרו של פרופ' עודד ישראלי, "מגדל עוז להרב שם טוב אבן גאון על משנה תורה לרמב״ם – פרשנות, אידיאולוגיה ופולמוס", שראה אור בכתב העת JSIJ כרך 24 בשנת ,2024 עמודים 1–.35 ישראלי עוסק במאמרו במתח שבין התקבלותו של מגדל עוז בדפוסי הרמב״ם לבין היחס החשדני והביקורתי לו זכה מצד למדנים מאוחרים. הוא מנתח באריכות את דברי המהרש״ל בפרק החובל ומסביר כי המהרש״ל זיהה את הבעייתיות המובנית במגדל עוז משום שהרב שם טוב אבן גאון הגדיר את מטרתו הפרשנית בצורה מוצהרת כסנגוריה, ובכך ויתר מראש על החתירה החופשית אל האמת התלמודית. ישראלי מראה כי בעיני המהרש״ל, עמדה זו מהווה סתירה למהותו של העיסוק בתורה, ומכאן נבעה התבטאותו יוצאת הדופן.

בהקשר הסוציו-היסטורי הרחב של חכמי פולין במאה השש עשרה, מחקרו הקלאסי של פרופ' חיים הלל בן-ששון בספרו "הגות והנהגה: השקפותיהם החברתיות של יהודי פולין בשלהי ימי הביניים", אשר ראה אור בירושלים בהוצאת מוסד ביאליק בשנת תשי״ט (1959), מעניק מפתח להבנת אישיותו של המהרש״ל. בן-ששון מתאר את המהרש״ל כלוחם עצמאי ובלתי תלוי, שסירב להתכופף בפני מוסכמות ממסדיות ונלחם בעוז כנגד מה שראה כהשחתת המידות והלימוד. לפי בן-ששון, התקפתו של המהרש״ל על מגדל עוז אינה עומדת בפני עצמה, אלא היא חלק ממאבקו הכולל של המהרש״ל להגנת פשט התלמוד והיושרה האינטלקטואלית מפני סכנות הניוון של הפלפול המלאכותי.

השלכות המחלוקת

הפולמוס שבין המהרש״ל לבעל מגדל עוז מייצג רגע שיא בו נחשפו בעוצמה חסרת תקדים השאלות היסודיות ביותר של היצירה ההלכתית. מחלוקת זו אינה שייכת לעבר בלבד, אלא היא ממשיכה להדהד בכל דיון העוסק בפרשנות טקסטים קנוניים, ביחסי כוח בין סמכות לבין אמת, ובגבולותיה של הסנגוריה הלמדנית.

הרב שם טוב אבן גאון ביקש לבצר את חומותיו של משנה תורה, להגן על אחד מגדולי האומה ולשמור על אחידותה וסמכותה של מערכת הפסיקה. בראייתו, הפרשן הוא חייל המשרת את הטקסט הקדמון ומגן עליו מפני מבקריו. לעומתו, הרב שלמה לוריא התייצב כשומר החותם של האמת התלמודית הראשונית. בעיני המהרש״ל, אין גדולה או חשיבות תורנית המצדיקה עיוות של פשט המקראות וסוגיות הש״ס, ואין כבוד חכמים יכול לדחות את קולו של התלמוד עצמו. קריאתו הבלתי מתפשרת לחזור אל הגמרא, לבחון את הדברים באור השכל ולא לשאת פנים לאיש, הציבה רף גבוה של יושרה למדנית.

לאורך הדורות הוסיפו שני הקולות הללו של המהרש"ל ושל המגדל עוז, להזין את בית המדרש. ספר מגדל עוז המשיך להידפס לצד הרמב״ם ושימש מפתח חיוני לאיתור מקורותיו, אך לצדו נותרה עומדת אזהרתו המהדהדת של המהרש״ל. אזהרה זו מזכירה לכל מעיין כי הסמכות העליונה בהלכה אינה נתונה לפירוש המבריק או לסנגוריה המתוחכמת, אלא לבירור הישר, הטהור והמדויק של האמת כפי שהיא עולה מתוך מעיינות התלמוד עצמם.