בשנת ה'תקנ"ב (1792) נוסד בעיירה סלאוויטא שבחבל וולין בית דפוס עברי שעתיד היה להפוך לאחד המפעלים הטיפוגרפיים והרוחניים המפוארים ביותר בתולדות יהדות מזרח אירופה. המייסד, רבי משה שפירא, שהיה רב העיירה ובנו של מנהיג החסידות הרה"ק רבי פנחס מקוריץ, ניהל את המוסד מתוך תפיסה של קדושה יתרה. ברבות השנים הצטרפו לניהול בית הדפוס שני בניו, רבי שמואל אבא ורבי פנחס שפירא, והפכו אותו למעצמת דפוס חסידית ששמעה יצא למרחוק.
ציון רבי פנחס מקוריץ בשפטיבקה
הדפסת הספרים בסלאוויטא לא נתפסה כעניין מסחרי גרידא, אלא כעבודת הקודש ממש. האותיות הטיפוגרפיות נוצקו מעופרת ומכסף זך, גלופות הדפוס הוטבלו במקווה טהרה טרם המלאכה, והפועלים נדרשו לעבוד ביראה ובקדושה. צדיקי החסידות הרבו לשבח את ספרי סלאוויטא; רבי שניאור זלמן מלאדי, בעל "התניא", תיאר את בית הדפוס במילים חמות באומרו כי זהו הדפוס המשובח, המעולה מכל הדפוסים במדינות אלו. הרה"ק רבי מרדכי מטשרנוביל הוסיף בהסכמתו כי בני משפחת שפירא האירו פני תבל בספרים היקרים הנדפסים אצלם, והרה"ק רבי ישראל מרוז'ין קבע כי ספרי קודש הנדפסים בסלאוויטא המה מסולאים מפז ומפנינים יקרה.
ר' ישראל מרוזין
גולת הכותרת של בית הדפוס הייתה הפקת מהדורות מפוארות של התלמוד הבבלי. מכיוון שהדפסת ש"ס שלם דרשה משאבים כספיים עצומים והשקעה אדירה, פנו בני משפחת שפירא בשנת ה'תקס"ז (1807) לגדולי הרבנים וקבלו הסכמה הלכתית המעניקה לבית הדפוס זכויות בלעדיות להדפסת התלמוד למשך חמש ועשרים שנים. הגנה הלכתית זו נועדה להבטיח כי המדפיסים יוכלו להחזיר את השקעתם מבלי שמדפיסים מתחרים יסיגו את גבולם ויביאו אותם לידי כליון כלכלי. ש"ס סלאוויטא יצא לאור בשלוש מהדורות שלמות וזכה לביקוש אדיר, לא רק בקרב חסידים אלא גם בקהילות המתנגדים, בשל יופיו הבלתי רגיל, איכות הנייר שיוצר במפעל עצמאי של המשפחה, והגהותיו המדויקות.
המחלוקת
בשנת ה'תקצ"ד (1834), בעוד אנשי סלאוויטא נמצאים בעיצומה של הדפסת מהדורה רביעית של התלמוד הבבלי, נכנסו למערכה אנשי בית הדפוס בווילנא ובאיליא-הוראדנא, אשר עבר לימים לבעלות "האלמנה והאחים רום". מדפיסי וילנא החלו להדפיס מהדורה מתחרה של הש"ס, תוך שהם משקיעים בה הון עתק ומצטיידים מראש בהסכמות מקיפות מרבני ליטא וזאמוט. צעד זה הצית סערה הלכתית, משפטית וציבורית חסרת תקדים שזעזעה את כל העולם היהודי.
טענותיהם של מדפיסי סלאוויטא ותומכיהם התבססו על דין השגת גבול ועל תוקפן של ההסכמות המקוריות. אמנם חלפו עשרים ושבע שנים מאז אישור הבלעדיות המקורי משנת ה'תקס"ז, אך חלפו רק עשרים ואחת שנים מאז השלמת הדפסת המהדורה השלישית בסלאוויטא. אנשי סלאוויטא טענו כי כל עוד לא תמה תקופת הבלעדיות ביחס למהדורה הקודמת, עומדת להם זכות קדימה בלעדית להדפיס מהדורה חדשה, וכל הדפסה מקבילה היא באיסור חמור. עוד הציגו טענה ממונית ישירה, ולפיה במחסניהם נותרו עדיין כרכים וטפסים שלא נמכרו, והדפסת ש"ס מתחרה תגרום להם להפסד ממון כבד.
כדי להגן על עמדתם ולהזים את השמועות שהפיצו מתחריהם בדבר חרמות שהוטלו עליהם, הדפיסו אנשי סלאוויטא בראש הכרכים הבודדים של המהדורה הרביעית מכתבים מפורשים מחכמי הדור. בין היתר, הביאו את דבריו של רבי אריה ליב הורוויץ, אב"ד סטניסלאב, אשר כתב בהסכמתו בלהט: "כל חכם לב יקח מצוה להעיר אוזן בלימודים, לקנות רק מספרי הש"ס מסלאוויטא, וההוגים בש"ס המוכשרין כאמור, והקונים אותם, יזכו לאור התורה שיאירו עיניהם".
לצדם התייצבו גדולי גליציה ופולין, ובהם רבי יעקב אורנשטיין אב"ד לבוב בעל "ישועות יעקב", רבי שלמה קלוגר אב"ד ברודי, רבי אלעזר לעוו בעל "שמן רקח", ורבי אברהם אבלי פאסוועלער אב"ד וילנא, אשר עמדו על המשמר להגן על זכויות הדפוס החסידי.
מנגד, מדפיסי וילנא והוראדנא, בגיבוי חכמי ליטא ובהם הגאון רבי יעקב מקארלין בתשובתו המפורסמת בספרו "קהלת יעקב", הציגו מערכת טיעונים הלכתיים ועקרוניים נגדיים. טיעונם הראשון והמרכזי היה אזילת המלאי מן השוק בפועל והצורך הציבורי הגדול. הם טענו כי ספרי התלמוד של סלאוויטא אזלו כליל מן השוק, וכי לומדים רבים צמאים לגמרות חדשות וישוטטו לבקש ולא ימצאו. לגבי הטענה על מלאי קיים במחסני סלאוויטא, הקשו מדפיסי וילנא כי לו אכן היו בידי סלאוויטא ספרים למכירה, מדוע לא שלחו סוכנים נודדים ומשולחים המסתובבים בכל ערים כמקובל בענף הדפוס כדי למכור אותם. עוד טענו כי סלאוויטא ביצעה הדפסה נוספת שנים קודם לכן ללא קבלת הסכמה מחודשת כדת וכדין.
ברמה העקרונית-ההלכתית, חכמי ליטא יצאו בחריפות נגד יצירת מונופול נצחי. רבי יעקב מקארלין הבהיר בתשובתו כי אם נפסק כשיטת סלאוויטא, מוציא לאור יוכל להזדרז ולהתחיל בהדפסת מהדורה חדשה בכל פעם שתקופת ההסכמה הקודמת עומדת להסתיים, ובכך ייהפך ל"קודם תמיד" ויקבל בלעדיות אינסופית. נימוק זה הסתמך על התפיסה כי תקנת ההסכמות נועדה רק כדי שלא יעכבו עושי מצוה מעשות מצותן מחשש היזק ושלא יהיו שלוחי מצוה ניזוקין, כלומר להגן על השקעת המדפיס שלא יפסיד ממון, אך אינה מיועדת ליצור חסימה קבועה של הפצת התורה בציבור.
פולמוס קאפוסט ושורשי המחלוקת
המערכה הלוהטת בין סלאוויטא לווילנא לא צמחה בחלל ריק, אלא נשענה על פולמוס מוקדם יותר שהתרחש בשנת ה'תקע"ו (1816) סביב דפוס העיר קאפוסט. עוד באותם ימים, כאשר החלו מדפיסי קאפוסט בהדפסת מהדורת ש"ס מתחרה, נזעקו אנשי סלאוויטא ומחו בתוקף בטענה כי תקופת הבלעדיות שלהם טרם הסתיימה. הסכסוך ההוא בעיר קאפוסט הציב לראשונה את השאלות ההלכתיות הסבוכות בנוגע לגבולות מונופול ההדפסה והגנת המדפיסים.
באותה מחלוקת המוקדמת התפצלו גדולי הדור. מחד גיסא, גדולי רבני רייסין, ובהם הגאון רבי יוסף צייטילס ורבי משה מטשאווס, דחו את מחאת סלאוויטא וצידדו במדפיסי קאפוסט. נימוקם המרכזי היה כי מכיוון שספרי הש"ס של סלאוויטא כבר נמכרו כליל מן המחסנים ולא היו נגישים עוד לציבור הלומדים, פקעה זכות הבלעדיות, ואיסור השגת גבול אינו עומד כאשר אין עוד הפסד ממוני ישיר למדפיס המקורי. מאידך גיסא, הגאון רבי אפרים זלמן מרגליות התייצב בתחילה בתוקף לצד סלאוויטא ואסר את הדפוס בקאפוסט.
אולם, תפנית משמעותית בעמדת הגרא"ז מרגליות נרשמה במכתב מאוחר יותר שפרסם בפאריצק, לאחר שהגיעו תלונות רבות מחכמי הדור לפתחו. במכתבו זה הביע הגרא"ז תרעומת גלויה על מנגנון ההסכמות החוזרות, תוך שהוא מוקיע את התופעה שבה מדפיס ממהר לבקש ולקבל הסכמות חדשות עוד בטרם כהתה או תמה תקופת הבלעדיות הראשונה שלו – מצב שאותו תיאר במילים "שניים ממהרת לבוא ושונה ומשלש". הגרא"ז הודה כי טענת הרבנים נגד יצירת בלעדיות נצחית היא טענה נכונה וקבע מפורשות כי באמת שהדין עמהם בזה.
במכתבו המאוחר מפאריצק מתאר הגרא"ז מרגליות את תרעומתם של גדולי הדור על פסיקתו הראשונה (שניתנה בפולמוס סלאוויטא–קאפוסט), שבה אסר להדפיס ש"ס מתחרה אף לאחר שספרי סלאוויטא כבר נמכרו כליל. כך כותב הגרא"ז מרגליות במכתבו על הוויכוח שפרץ בין חכמי הדור סביב עמדתו המחמירה: "ושמעתי אשר על פי מעשה שהיה נחלקו בזה העניין עמודי התווך הגאונים גדולי דורנו נרם יאיר, ולא נודע מי ניצח את מי ואיך יפול דבר"
בהמשך המכתב, מפרט הגרא"ז מרגליות את טענות הרבנים שהתנגדו לדעתו (ובתוכם הגאונים רבי מרדכי בנעט, רבי צבי הירש אב"ד אהו"ו, ובעל ה"הפלאה"), אשר תמהו על כך שהוא אוסר הדפסה חדשה גם כשאין עוד הפסד ממוני ישיר למדפיס הראשון. הציבור והרבנים מחו על כך שהסכמות חוזרות ונישנות יוצרות מצב שבו המדפיס המקורי מחדש את זכויותיו שוב ושוב. הגרא"ז מרגליות אמנם ניסה ליישב במכתבו את שיטתו ההלכתית והביא ראיות מרחיקות לכת (כגון מבדק "גזירה אטו לא נמכרו" ודיני מזל במסכת גיטין), אך עצם גילוי הדעת שלו על כך שגדולי הדור עמדו מנגדו, וקביעתו שלפיה ביחס לטענת הציבור נגד מונופול ממושך...": באמת שהדין עמהם בזה" שימשה כחומר עקרוני וראיה ניצחת בידי מדפיסי וילנא וחכמי ליטא במאבקם המאוחר יותר מול דפוס סלאוויטא.
מלחמת הענקים
מכל מקום, מה שהחל כוויכוח הלכתי ומשפטי על זכויות יוצרים וגבולות הגנת המדפיס, הפך במהירות למערכה יצרית ונוקבת בין מחנה החסידים למחנה המתנגדים. העולם הרבני באירופה התפצל לשניים, כאשר כמאתיים רבנים העלו את עמדותיהם על הכתב במכתבים גלויים, בקונטרסים ובשו"תים תקיפים שנשלחו הלוך ושוב.
הסערה הגיעה לשיא חסר תקדים כאשר פוסק הדור, הגאון רבי עקיבא איגר, יחד עם בנו רבי שלמה איגר, חתנו ה"חתם סופר", והרב אלכסנדר סנדר קפלן בעל "שלמי נדרים" צידדו במדפיסי וילנא. תמיכתו של רבי עקיבא איגר במחנה וילנא הייתה מכה קשה ואנושה למדפיסי סלאוויטא.
במאמץ נואש לערער את תוקף פסיקתו, הפיצו תומכי סלאוויטא טענה חריפה ולפיה רבי עקיבא איגר הישיש הוטעה על ידי בנו, רבי שלמה איגר, אשר כביכול הטה את לב אביו שלא כהלכה. כדי להחריף את הפגיעה ולהבאיש את ריחו, כינו תומכי סלאוויטא את רבי שלמה איגר בכינוי הפוגעני "בן כוזיבא", כרמז למשיח השקר ולתרמית.
העלבון שכוון כלפי בנו והפגיעה בכבודה של תורה הוציאו את רבי עקיבא איגר, שהיה ידוע בכל העולם היהודי בענוותנותו המופלגת, משלוותו. במכתב חריף ויוצא דופן שפרסם ברבים, דחה רבי עקיבא איגר מכל וכל את הטענות על הטייתו, וזעק – "מאוד הומה לבי על העזות והחוצפה של מדפיסי סלאוויטא, ודבריהם דברי נאצה הם, לא בלבד על בני הגאון נר"ו שהטה את לבבי, אלא גם עלי, שיכולים לפתות אותי לפסוק שלא כדין... אינני מוחל להם כלל וכלל, כי על בזיון התורה אי אפשר למחול".
לאחר מכן התקיים דין תורה בבית הדין בהורדנה, אשר הכריע בתחילה לטובת מדפיסי וילנה, בתנאי שיפצו את אנשי סלאוויטא ויקנו את כל העותקים שנשארו במחסניהם. אולם מדפיסי סלאוויטא סירבו לקבל את הדין. בוררות מאוחרת יותר של "זה בורר לו אחד" שנערכה בין שלושה רבנים לא הצליחה להנפיק פסק דין מוסכם, והמחלוקת המשיכה לסעור בעוז.
גוויה בבית הדפוס
בעוד המחלוקת ההלכתית והציבורית בשיאה, ניחתה על בית הדפוס בסלאוויטא מכה טראגית ונוראה ששינתה את פני הדברים מן הקצה אל הקצה והפכה את המאבק ההלכתי לטרגדיה אנושית ופוליטית. פועל בשם אליעזר פרוטוגין, שהתקבל לעבודה בדפוס סלאוויטא בעקבות נישואיו לאחת מקרובות משפחת שפירא, התברר כשתייין המתעמר באשתו. לאחר שנכשל פעם אחר פעם במילוי תפקידו, פוטר פרוטוגין מעבודתו בדפוס.
ימים אחדים לאחר פיטוריו, בשנת ה'תקצ"ה (1835), נמצא פרוטוגין כשהוא תלוי ללא רוח חיים בין כתלי בית הדפוס בסלאוויטא. ניסיונות להחיותו על ידי הנוכחים עלו בתוהו, ורופא שנקרא למקום קבע את מותו כהתאבדות. יחד עם זאת – מתוך חשש מסיבוכים בירוקרטיים מול השלטונות הרוסיים ומתוך רצון למנוע חילול שם שמים, קברו אנשי סלאוויטא את פרוטוגין בסתר.
צעד זה התברר כמשגה גורלי. בני משפחתו של פרוטוגין, בעידודם של מלשינים, משכילים, מומרים וגורמים עוינים – ובראשם המומר מיכאל בנדרסקי – פנו לשלטונות האימפריה הרוסית בעלילה נוראה. הם טענו כי האחים ר' שמואל אבא ור' פנחס שפירא רצחו את פרוטוגין בתלייה וקברוהו בסתר כדי למנוע ממנו להלשין לשלטונות על כך שבית הדפוס מפיץ ספרים עבריים ללא אישור הצנזורה הצארית.
העלילה נפלה על אוזניים קשובות בסנקט פטרבורג. השלטונות הצאריים, שחיפשו ממילא עילה להדק את הפיקוח על הדפוס העברי ולהגביל את הפצת הספרות היהודית, קפצו על ההזדמנות. עלילת הרצח הגיעה עד לשולחנו של הצאר ניקולאי הראשון עצמו, אשר גילה קשיחות חסרת רחמים כלפי הקהילה היהודית והורה על חקירה תקיפה.
ידו של הצאר
בהוראתו הישירה של הצאר ניקולאי הראשון, הוטל בשנת 1836 צו מיידי לסגירת בית הדפוס בסלאוויטא, ובהמשך הורחבה הגזירה לסגירת כל בתי הדפוס העבריים בליטא ובבלארוס, למעט בית הדפוס של ראם בווילנא ובית דפוס נוסף בז'יטומיר. האחים ר' שמואל אבא ור' פנחס שפירא נעצרו והושלכו למאסר במבצר קייב.
הצאר ניקולאי הראשון
במשך קרוב לארבע שנים ישבו האחים בצינוק אפל, תוך שהם עוברים חקירות ממושכות, עינויים ונגישות. אביהם הזקן, ר' משה שפירא, לא עמד במועקה וביגון הכבד על גורל בניו ונפטר במהלך ימי מאסרם. חוקרי הבולשת הרוסית סרקו כל פינה ולא הצליחו למצוא בדל ראיה שיקשור את האחים למותו של פרוטוגין, והבינו כי מדובר בהתאבדות. אף על פי כן, כדי לא להוציא את הממשל הצארי בידיים ריקות, הומרה האשמה לסעיפים של העלמת קטעים מעיני הצנזורה הצארית והדפסת ספרים אסורים.
בקיץ שנת ה'תקצ"ט (1839) נפסק גזר דינם של האחים שפירא. שופטי הצאר דנו את כל אחד מהם לעונש של אלף וחמש מאות מלקות ברצועות חורשות, ולגירוש לכל ימי חייהם לערבות סיביר הקפואות. עונש המלקות הצארי פירושו היה בדרך כלל גזר דין מוות באיטיות, שכן מעטים שרדו את המכות הקטלניות.
המצנפת
ביצוע עונש המלקות נקבע באופן המזוויע ביותר. הנאשם הכבול נאלץ לצעוד לאט בין שתי שורות של חיילים (מאתיים וחמישים חיילים בכל שורה), כשהללו מכים בגבו החשוף בשוטים ובשבטים ללא רחם. על פי גזר הדין, נדרשו האחים שפירא לעבור בין שורות המכים שלוש פעמים עד להשלמת אלף וחמש מאות המלקות.
בעת שהורדו האחים אל זירת המלקות והועברו בין חיילי הגייסות, התרחש המעשה המפורסם שנחקק בזיכרון ההיסטורי של יהדות מזרח אירופה. בספר "סדר הדורות החדש" מתאר המחבר את האירוע ומספר: "ויהי בעברם בין הגייסים, נפלה מעל ראש האח הצעיר מצנפתו. עמד על מקומו ולא זז, ולא פסע פסיעה קטנה. לא השגיח במכאוביו ובמכות הגדולות, וקיבל עליו דין שמים באהבה, ולא רצה להקל ראשו בדבר, ואחר אשר הרים את מצנפתו וישם אותה בראשו, הלך בין המכים והמייסרים עד עוברו".
עומק דבקותו במסורת התבטא בכך שלמרות מטר המכות הניצחות, המפקד הצארי שניהל את ההוצאה לפועל נדהם מעוצמת רוחו, ניגש בעצמו, הרים את המצנפת מן העפר והניחה על ראשו.
גילוי מסירות הנפש הזה עבור מנהג יהודי בתוך תופת העינויים הפך לאגדה עממית. מעשה זה שימש מאוחר יותר כבסיס ההיסטורי והרוחני למחבר יצחק ליבוש פרץ (י"ל פרץ) בסיפורו המפורסם "שלוש מתנות". בסיפורו של פרץ, נשמה יהודית אינה יכולה להיכנס לגן עדן עד שלא תביא שלוש מתנות של מסירות נפש. המתנה השלישית, היא כיפת בד שנגאלה מתוך העפר זבת דם על ידי שותת דם שסירב לצעוד בגילוי ראש...
החנינה
האחים שפירא שרדו באורח נס את אלף וחמש מאות המלקות, אך גופם נשבר לחלוטין. במשך שבע עשרה שנים תמימות הם הוטלטלו בין בתי חולים צבאיים, מצודות מעצר ותחנות מעבר בדרכם לסיביר, כשהם סובלים מפצעים פתוחים וממצב בריאותי ירוד ביותר. גם בתוך המאסר והייסורים לא נפלה רוחם. מסופר כי במהלך שהותם בצינוק הצליחו האחים לכתוב בכתב ידם ספר תורה זעיר. ברבות השנים נרכש ספר תורה זה עבור אדמו"ר מליובאוויטש, ר' מנחם מנדל שניאורסון, אשר נהג לרקוד עמו במהלך ההקפות של שמחת תורה.
בשנת ה'תרט"ז (1856), עם מותו של הצאר ניקולאי הראשון והכתרתו של אלכסנדר השני לקיסר רוסיה, הוענקה חנינה כללית לאחים שפירא. האחים שוחררו ממאסרם וחזרו אל הקהילה היהודית כשהם עטופים בהערצה עצומה ונחשבים לקדושים שנזדככו בייסורים.
אלכסנדר השני
לאחר ביטול הצו והחנינה, העבירו מדפיסי סלאוויטא את בית הדפוס אל העיר ז'יטומיר, שם המשיכו להדפיס ספרי קודש ומהדורות של התלמוד, עד אשר קמו נגדם מלשינים ומשכילים נוספים והדפוס נסגר סופית.
הסכסוך המסחרי וההלכתי שהחל כמאבק על זכויות הדפוס של התלמוד הבבלי, התגלגל דרך מלחמת רבנים אדירה והשמצות הדדיות, עד שנחתם בטרגדיה אנושית, בעלילת דם ובגזירות מלכות ששינו את מפת הדפוס העברי באירופה. למרות החורבן והסבל, ספרי דפוס סלאוויטא נותרו עד עצם היום הזה כנכסי צאן ברזל של האספנות העברית ושל הלימוד התלמודי, וכסמל נצחי למסירות נפש על קדושת התורה והספר העברי.
