מלחמת הקמיעות: הפולמוס בין רבי יעקב עמדין לרבי יהונתן אייבשיץ: נסיבותיו, תוכנו והשלכותיו

הפולמוס בין רבי יעקב עמדין לרבי יהונתן אייבשיץ: נסיבותיו, תוכנו והשלכותיו

❖ ❖ ❖

קמע אחד שנפתח באלטונה

בחורף שבין ה'תק"י לה'תקי"א (1750–1751) פקדה את קהילת אלטונה שעל גדות האלבה מכה קשה: יולדות רבות מתו על ערש לידתן. הרב החדש של "קהילות אה"ו" – אלטונה, המבורג וונדסבק – רבי יהונתן אייבשיץ, שהגיע זה מקרוב ממיץ, עשה את מה שמקובל גדול עשה בימים ההם: כתב קמיעות לשמירת היולדות וחילקם לנשים המבוהלות. אלא שהקמיעות לא הועילו, וכמה מן הנשים שנשאו אותם מתו. על פי המסופר, מישהו – סקרן, מאוכזב או חשדן – פתח את אחד הקמעות, וזה הגיע לידי תלמיד חכם שדר בקרבת מקום : רבי יעקב עמדין, הידוע בכינוי יעב"ץ.

עמדין קרא, צירף אותיות, פיענח – והגיע למסקנה שהקמע נכתב בידי מי שמאמין בשבתי צבי, "משיח השקר" שהמיר את דתו לאסלאם כשמונים וחמש שנה קודם לכן. מן הרגע הזה נפתחה המחלוקת הסוערת ביותר שידעה יהדות אירופה במאה השמונה עשרה: פולמוס שהשתתפו בו כמעט כל גדולי הדור, שהגיע לסנאט של המבורג ולחצר מלך דנמרק, שגרם לתגרות ידיים ברחובות ובבורסה, ושהדיו טרם נמוגו עד היום.

הרקע: צילו הארוך של שבתי צבי

כדי להבין מדוע קמע אחד יכול היה להצית שריפה כזו, יש לחזור לשנת .1666 שבתי צבי, שהוכרז כמשיח ועורר התלהבות כלל-יהודית מתימן ועד אמסטרדם, המיר את דתו לאסלאם . רוב העם התפכח בבושה; אבל גרעין של "מאמינים" סירב לוותר. הם פיתחו תיאולוגיה מורכבת שהסבירה את ההמרה כ"ירידה לצורך עלייה", והמשיכו לפעול – לעתים בגלוי, ולרוב בסתר – גם לאחר מותו של שבתי צבי ב- .1676

במחצית הראשונה של המאה השמונה עשרה היו השבתאים "תנועת מחתרת" של ממש. הם כתבו בצופן, השתמשו ברמזים ובצירופי אותיות, והקפידו על מראית עין של חיים תורניים תקינים. לכן, בעיני מתנגדיהם, כל ביטוי קבלי חריג, כל רמז אפשרי, היו חשודים. החשש לא היה תיאורטי: בשנת 1725 גילו בתי הדין באמסטרדם, בפרנקפורט דאודר ובאה"ו כתבים שבתאיים שהופצו בקהילות, והכריזו חרמות חמורים על "כת המאמינים". כבר אז נקשר שמו של יהונתן אייבשיץ, אז דרשן וראש ישיבה צעיר ומבריק בפראג, לאחד הכתבים שנמצאו – חיבור קבלי-שבתאי בשם "ואבוא היום אל העין".

אייבשיץ הצליח לצאת מן הפרשה ההיא בשלום: הוא נשבע כי החשד שקר, ויחד עם שאר רבני פראג אף חתם על חרם נגד השבתאים. אבל החשד, כמו רוח רפאים, לא נקבר לגמרי. ברקע עמדה עוד דמות: אביו של יעקב עמדין, רבי צבי הירש אשכנזי, "החכם צבי", שהיה מן הלוחמים הנחרצים בשבתאות וניהל בשנים 1713– 1714 מאבק מר במקובל השבתאי נחמיה חייא חיון. הבן גדל, אם כן, בבית שבו המלחמה בשבתאות הייתה עניין של כבוד משפחתי ושל אמונה גם יחד.

שני הגיבורים: גאון הדור והקנאי בן הקנאי

קשה לדמיין שני אנשים שונים יותר. רבי יהונתן אייבשיץ (1690 בערך –1764), יליד קרקוב, היה עילוי מגיל צעיר, דרשן סוחף וראש ישיבה שהעמיד, לפי ההערכות, אלפי תלמידים. ספריו "כרתי ופלתי" על יורה דעה ו"אורים ותומים" על חושן משפט הפכו לאבני יסוד בלימוד ההלכה, ודרשותיו נאספו ב"יערות דבש". היה לו כושר נדיר לדבר עם כולם – עם בני הקהילה הפשוטים ועם אנשי הכנסייה והשלטון בפראג. הוא היה גם שנון, וללא תמיד הוא ידע לשמור על לשונו החדה.

עד כמה היה מעמדו רם בעיני בני דורו, מעיד דווקא יריבו המר. עמדין, בלי כל חיבה, מתאר את ההערצה שאייבשיץ זכה לה:

״כמעט בכל אשכנז, פולין, ואפילו בטורקיא, היו מאמינים שהוא יחיד בעולם, בתורה ובחכמה, בקדושה וענוה, ושאין על עפר משלו.״

— ר' יעקב עמדין, בית יהונתן הסופר (אלטונה 1762), דף א

רבי יעקב עמדין (1697–1776) קורץ מחומר אחר. בנו של החכם צבי, למדן עצום ובקי גם בקבלה, בדקדוק ובמדעים, אך אדם מסוגר, חשדן ובעל נפש לוחמ נית . הוא כיהן זמן קצר ברבנות עמדן שבהולנד (ומכאן כינויו), עזב אותה, ומאז סירב לכל משרה רבנית. באלטונה חי מכתב זכות ממלך דנמרק שהתיר לו להחזיק בית דפוס עברי פרטי – נשק שיתגלה כמכריע בפולמוס. על יחסו לתפקיד הרבנות אפשר ללמוד מן ה"ברכה" המפורסמת שכתב באוטוביוגרפיה שלו, "מגילת ספר": שהיה מברך בכל יום, בנוסח הברכה על העבד, "ברוך שלא עשני אב"ד".

והיה גם משקע אישי. לפי מסורת שהובאה אצל חוקרים ומסורות משפחתיות, אייבשיץ הצעיר התלוצץ על ספר השו"ת של החכם צבי, שנדפס על גיליונות רחבים, ואמר כי גם גיליונות רחבים אלה אינם מספיקים להכיל את כל טעויותיו. בנוסף חלק אייבשיץ בחריפות על פסקו המפורסם של החכם צבי בעניין תרנגולת שנמצאה בלי לב (שו"ת חכם צבי, סי' עד ואילך), וקבע כי אין בריה חיה בלא לב וכי התרנגולת שכזו היא בגדר טריפה (כרתי ופלתי, יו"ד סי' מ). ולבסוף: כס הרבנות של אה"ו, שעליו ישב פעם החכם צבי עצמו, נמסר כעת לאייבשיץ. האנציקלופדיה היהודית (1906) מציינת כי עמדין עצמו כינה במקום אחד את רבנות אלטונה "נחלת אבותי" (מגילת ספר, עמ' 209) – משפט שמתנגדיו לא שכחו לו.

הקמיעות: מה היה כתוב שם?

קמע קבלי אינו טקסט רגיל. הוא בנוי משמות קדושים, צירופי אותיות, ראשי תיבות וצפנים כגון "את-בש" (החלפת האות הראשונה באחרונה, השנייה בלפני אחרונה וכן הלאה). עמדין טען כי כאשר מפענחים את הצירופים שבקמיעות – מאלטונה וממיץ – עולה מהם שמו של שבתי צבי כמשיח. לפי הנוסח המפוענח שהביא עמדין בפתח חיבורו "שפת אמת", תוכן אחד הקמיעות היה בערך כך:

״בשם ה' אלהי ישראל, השוכן בתפארת עוזו, אלהי משיחו שבתי צבי, אשר ברוח שפתיו ימית רשע – אני גוזר ומשביע שלא יזיק שום רוח רעה ושום פגע לנושא קמע זה.״

— תמצית הפענוח של היעב"ץ, על פי שפת אמת ולשון זהורית (לבוב תרל"ז), תחילת הספר; בעיבוד עברי לפי תרגומה באנציקלופדיה היהודית, כרך ה (1906)

עבור עמדין, המסקנה הייתה חד-משמעית: מי שכותב "אלהי משיחו שבתי צבי" בקמע לרפואה הוא מאמין שבתאי. תשובתו של אייבשיץ, שנוסחה בספרו היחיד שיצא לאור בחייו, "לוחות עדות" (אלטונה תקט"ו), הייתה כפולה. ראשית, הקמיעות שהופצו אינם בהכרח מה שכתב: הם עברו ידיים רבות, הועתקו, ובקלות אפשר היה להחליף אותיות דומות כמו ב' וכ'. שנית – וזו טענה מתוחכמת יותר – הפענוח של עמדין שגוי מיסודו, משום שלפיו הקמע הוא בסך הכול "תפילה ובקשה בעלמא", בעוד שקמע אמיתי בנוי מסודות עליונים ומשמות שאין להם פירוש פשוט כלל. טענה זו קיבלה, לימים, תמיכה בלתי צפויה: לפי מסורת המובאת בשם רבי נחמן מברסלב, גם אילו היה הוא עצמו כותב קמיעות, היו מוצאים בהם מילים שאינן מתיישבות עם השכל לפי הפשט – ואין מכאן ראיה לדבר.

למיץ נודעה חשיבות מיוחדת. שם שימש אייבשיץ ברבנות בשנים 1741–,1750 ושם כתב קמיעות רבים. בית הדין של מיץ, בראשות יורשו רבי שמואל הלמן, גבה עדויות והעתיק קמיעות בנוכחות נוטריון. במשך דורות נחשבו העתקים אלה אבודים, עד שבשנת 2006 פרסמו שניאור (סיד) לימן ושמעון שוורצפוקס את ההעתקים הנוטריוניים שנמצאו מחדש (études des revue 165 juives – )ממצא שלדעת רבים מן החוקרים מחזק את טענת עמדין כי נוסח הקמיעות אכן שבתאי.

ההתלקחות: חרם, בריחה וחצר המלוכה

ב4- בפברואר 1751 עלה עמדין לבימה בבית הכנסת הפרטי שבביתו והכריז הכרזה מרעישה : הוא אינו מאשים את הרב הראשי – אבל יש לדעת כי כותב הקמיעות, יהא מי שיהא, הוא מאמין בשבתי צבי וראוי לחרם. ראשי הקהילה, שעמדו לצד רבם, הגיבו מיד: הורו לסגור את בית הכנסת של עמדין, ואייבשיץ ותומכיו אף הכריזו עליו חרם בפומבי.

עמדין לא שמר הדברים לעצמו. הוא כתב לגיסו, רבי אריה ליב, רבה של אמסטרדם, ולרבנים שהיו על הידוע לו מתנגדי אייבשיץ: רבי יעקב יהושע פאלק, בעל "פני יהושע", רבה של פרנקפורט דמיין; רבי שמואל הלמן ממיץ; ורבי נחמיה רייטשר, שהיה פעם ממעריציו של אייבשיץ ונעשה לאויבו. כולם הכריזו כי אייבשיץ חשוד במינות ופסול לכהן ברבנות. שניאור לימן הראה כי בשנים המכריעות 1751–1756 ניהל למעשה את המערכה נגד אייבשיץ דווקא בעל "פני יהושע", שנחשב בעל הסמכות ההלכתית הגדולה ביותר ואת השמועה שהיה עיוור ולכן לא יכול היה לבחון את הקמיעות, מצא לימן לראשונה דווקא במכתב של בנו של אייבשיץ.

המצב באלטונה נעשה בלתי נסבל. תומכי הרב נקטו עמדה מאיימת כל כך, עד שב22- במאי 1751 נמלט עמדין לאמסטרדם. הקהילה עצמה נקרעה: משפחות התפלגו לפי נאמנויות, ועמדין פסק כי כל הלחם והבשר שבהשגחת הרב הראשי, ואפילו המקווה שבאחריותו, פסולים. בהמבורג, כך מתאר לימן, פרצ ו תגרות ידיים בין תומכי שני הצדדים על רצפת הבורסה, וזו נאלצה להיסגר עד שהושב הסדר על כ נו. הסנאט של המבורג פרסם צווים חריפים להפסקת המהומות (1 במאי 1752 ו10- באוגוסט 1753).

הפולמוס עבר לזירה הנוצרית. מלך דנמרק, פרדריך החמישי, שאלטונה הייתה בתחומו, דרש מאייבשיץ להשיב על שאלות בדבר הקמיעות. להגנתו התייצב אדם מפתיע: קרל אנטון, לשעבר משה גרשון הכהן, תלמידו של אייבשיץ שהתנצר ונעשה פרופסור בהלמשטדט. בחיבורו הגרמני "kurze nachricht von dem falschen messias sabbathai zebhi" (1752 וולפנביטל") הסביר כי הקמיעות אינם שבתאיים. בית המשפט הדני לא הכריע רשמית בשאלת הקמיעות, אך הטיל קנסות על שני הצדדים בשל הפרת הסדר והורה לאפשר לעמדין לשוב לעיר; הוא חזר לאלטונה ב3- באוגוסט .1752 בדצמבר אותה שנה אסרו השלטונות כל פרסום נוסף בעניין הקמיעות – צו שעמדין, בעל בית הדפוס, לא ראה עצמו מחויב לו.

ובינתיים, מזרחה משם, נחלץ עולם התורה של פולין לעזרת אייבשיץ. ועד ארבע ארצות, הגוף העליון של יהדות פולין, שהתכנס בירוסלב בשנת ,1753 עמד לימינו והכריז חרם על כל המדבר סרה ברב. בפולין, במורביה ובבוהמיה נחשבה ההאשמה לבלתי מתקבלת על הדעת: הרי אייבשיץ עצמו חתם ב- 1725 על החרם נגד השבתאים. עמדין מצדו טען כי הרבנים נמנעו מלתקוף את אייבשיץ מחשש למשפחתו רבת ההשפעה ולתומכיו העשירים (ספר התאבקות, דף א ע"ב –ב ע"א).

מלחמת העטים: ספרות הפולמוס

עמדין הפך את בית הדפוס שלו לבית חרושת לחוברות נגד אייבשיץ. בזו אחר זו יצאו תחת ידו "עדות ביעקב", "שפת אמת ולשון זהורית", "ספר התאבקות", "ספר שימוש", "בית יהונתן הסופר", " עקיצת עקרב" ועוד. הלשון בהן חריפה עד כדי זעזוע: אייבשיץ מכונה בהן "המופקר", "החומד ממון" ו"האוכל טריפות". עמדין הרחיק לכת ובחיבורו "מגילת ספר" אף ייחס לו עבירות חמורות בתחום המוסר – טענות שרוב החוקרים, גם מבקריו החריפים של אייבשיץ, רואים בהן השמצה חסרת בסיס. עמדין אף החייה את הפרשה הישנה של הדפסת התלמוד בפראג: אייבשיץ קיבל בשנות העשרים היתר מן הכנסייה להדפיס את מסכת ברכות בגרסה מצונזרת, בשם "הלכות ברכות" (פראג תפ"ז), ועמדין טען שעשה זאת לשם בצע כסף וכפה על בעלי הבתים לקנות את הספרים. אייבשיץ עצמו תיאר את אותה פרשה אחרת לגמרי:

״היה לי הלילה למחשבת התורה, והיום למשמר, נכנס ויוצא בחצרות השרים וכוהני מלומדי הנוצרים להתווכח עימהם בתורתנו... ואני הייתי כמליץ, מוציא לאור תעלומות... עד שת"ל חכמתי עמדה לי, ומצאתי חן שהרשוני להדפיס ספרי תלמוד מה שלא היה מאז ומקדם.״

— ר' יהונתן אייבשיץ, מכתב, נדפס בגדולת יהונתן, ח"ב

אייבשיץ השיב בספר אחד בלבד, "לוחות עדות" (אלטונה תקט"ו, 1755): הקדמה ארוכה משלו, ואחריה עשרות מכתבי תמיכה של רבנים מכל רחבי אירופה, שכינו אותו "גאון הדור", "רבן של כל בני הגולה" ו"תפארת ישראל והדרו". בין השורות בוקע כאב אישי עמוק:

״שבעתי כלמות וריק, ויקיפו בי להוריד את שיבתי ביגון שאולה.״

— ר' יהונתן אייבשיץ, לוחות עדות (אלטונה תקט"ו), בהקדמה

ובהקדמה ל"כרתי ופלתי", שנדפס לאחר מותו, מסכם אייבשיץ את שנות הפולמוס בלשון מקראית שבורה, שבה הוא מלביש את עצמו בדמותו של איוב ובדמות שמו, יהונתן, שאליו יורים בחצים:

״"שלו חייתי ויפרפרני"... ירו המורים בחצים ביהונתן... מעט ימי חיי אשר מצאתי בהם מנוח ושקט רוחי.״

— ר' יהונתן אייבשיץ, הקדמה לכרתי ופלתי (אלטונה תקכ"ה); על פי איוב טז, יב ושמואל א לא, ג

אייבשיץ הבין את המחלוקת כולה כתולדה של קנאה בין תלמידי חכמים, ובאחת מדרשותיו ניסח זאת בחדות מרה:

״הקנאה היא ההורגת צדיקים והיא כל חולי ומחלה אשר לנו בגולה... תלמידי חכמים הם הנוחרים בי – בני אמי נחרו בי. הם הגורמים שאנו בקדרות, כי מכוח המחלוקת נתהווה הכל, וזהו מחמת קנאה ורמות רוח.״

— ר' יהונתן אייבשיץ, קשת יהונתן, ח"א; על פי שיר השירים א, ו

במיוחד כאב לו על בעל "פני יהושע", שעליו כתב כי "לקלוני הוא חוגג" וכי "לא נופל אנכי ממנו". הרבנים הבכירים, שלפי תחושתו עמדו מנגד כשהושפל עד עפר, נראו לו שותפים בעלבונו.

קול השלום: הנודע ביהודה והגאון מווילנה

בשנת ,1752 בשיא הסערה, יצא קול שלישי מעיירה קטנה בווהלין. רבי יחזקאל לנדא, אז רבה של יאמפולי ואדם כמעט אלמוני, שלח מכתב ארוך לכל הצדדים ולרבני אירופה. שניאור לימן כינה אותו "מכתב הפיוס" וקבע כי זהו אחד המסמכים החשובים ביותר שכתב רב במאה השמונה עשרה. המקור השלם לא שרד; הוא שוחזר מקטעים שפרסמו שני הצדדים – אייבשיץ ב"לוחות עדות" ועמדין בנוסח משלו.

המכתב הוא יצירת מופת של איזון. לנדא מטיל ביקורת על אייבשיץ על שהחרים בפומבי את עמדין, "קנאי בן קנאי", שלא התכוון אלא להסיר מכשול. הוא מודה בכנות שאילולא יוחסו הקמיעות לגאון כה גדול, היה מסיק מקריאה פשוטה שכותבם נפל ברשת השבתאות; ובאותה נשימה הוא מציע את מוצא הכבוד: אולי אינו יודע לפענחם, ואולי זויפו בדרך מידי הכותב אל בית הדין. בפסקה מרכזית, בתרגום חוזר לעברית, הוא כותב:

״אף אם הקמיעות כשרים לגמרי, בלי עיקש ונפתל – נעשו למכשול לכלל ישראל, ומחזיקים ידי החוטאים המאמינים בשבתי צבי.״

— ר' יחזקאל לנדא, מכתב הפיוס (יאמפולי תקי"ב); בתרגום חוזר מתרגומו האנגלי של ש"ז לימן, 43:4 tradition (2010), עמ' 92

מכאן גזר לנדא את הצעתו: כל הקמיעות ייאספו ויוחזרו לאייבשיץ או ייגנזו בכלי חרס בלי שייפתחו, כפי שביקשו חכמים לגנוז את ספר יחזקאל עד שיושבו סתירותיו, וכפי שחזקיהו כיתת את נחש הנחושת שעשה משה. אייבשיץ יתחייב בשבועה שלא לכתוב עוד קמיעות, ויחרים בשמו את השבתאים ואת כתביהם. ומנגד – כל המדבר סרה באחד משני הגאונים, אייבשיץ או עמדין, יהיה בחרם. לנדא אף תמה בגלוי מדוע בעל "פני יהושע", שאינו קרוב לאף צד, אינו פועל לכבות את האש.

אייבשיץ קיבל את ההצעה. עמדין דחה אותה על הסף, ודרש כניעה מוחלטת. לימן מעיר בעוקצנות שמאמציו של עמדין להשחיר את אייבשיץ מוצאים מקבילה אחת בלבד בתולדות ישראל: מאמציו של עמדין עצמו להשחיר את לנדא, שאותו כינה, בזהירות ואולי בחצי חיוך, חשוד בשבתאות. אך ההצעה לא נשכחה: המכתב משך את עיני ראשי קהילת פראג, ובשנת 1755 נקרא לנדא לכהן ברבנות העיר – ושם נעשה ל"נודע ביהודה".

גם אל הגאון מווילנה, אז עדיין צעיר, פנה אייבשיץ בבקשה לבחון את הקמיעות. תשובת הגר"א, שנדפסה ב"לוחות עדות", הייתה מנומסת ואוהדת כלפי אייבשיץ, אך בעיקרה הייתה סירוב: הוא הביע צער על המחלוקת וכתב כי אין בדברי אדם צעיר כמותו כדי להכריע בה. תומכי אייבשיץ ראו בה ראיה לחפותו.

הגל השני: פרנק, וולף והישיבה שנסגרה

אם אייבשיץ קיווה ששנת 1756 תביא שקט, ההיסטוריה סירבה. באותה שנה ממש נחשפה בפודוליה הכת של יעקב פרנק, צאצא רוחני קיצוני של השבתאות, שעוררה זעזוע בכל יהדות פולין. עבור עמדין הייתה זו הוכחה שהשבתאות היא סכנה ממשית ומיידית ולא רוח רפאים מן העבר – ומי שמגן על "מקובל חשוד" מגן על המחנה הזה. תופעה זו חיזקה את קולו גם בעיני רבנים שקודם לכן נמנעו מלהצטרף אליו.

המכה האישית הקשה ביותר באה מבית. בשנת 1760 נחשפו יסודות שבתאיים בקרב תלמידים בישיבת אייבשיץ באה"ו, והישיבה נסגרה. באותו זמן החל בנו הצעיר, וולף יונה אייבשיץ, להציג את עצמו כנביא שבתאי, התקרב לחוגים פרנקיסטיים, וניהל אורח חיים ראוותני שהסתיים בפשיטת רגל. בהמשך חייו נשא תואר אצולה אוסטרי ("פון אדלרסטל") והתיישב במורביה ובטרנסילבניה. יהודה ליבס פרסם בשנת 1982 חיבור משיחי שכתב וולף בעצמו (קרית ספר נז), ומשה כרמלי- וינברגר תיאר אותו כ"שבתאי נאור" (1997 6, studia judaica). בעיני עמדין, הבן היה העדות החיה לאמונת האב.

למרות כל זאת, מעמדו של אייבשיץ בקהילתו התחזק דווקא בשנים האחרונות. שנה לאחר פרסום "לוחות עדות" אישרו מלך דנמרק והסנאט של המבורג את כהונתו כרב הראשי של שלוש הקהילות, והוא חי את שנותיו האחרונות מוקף הוקרה. אשתו, אלקלה, נפטרה – לפי מסורת משפחתית, מעגמת נפש. הוא עצמו נפטר באלטונה בכ"א באלול תקכ"ד (18 בספטמבר 1764), לאחר מחלה של כשנה. והנה פרט מפתיע: עמדין עצמו מעיד ב"מגילת ספר" על הצער הכן של בני הקהילה במות יריבו (עמ' 208).

הנודע ביהודה, שבינתיים עלה לגדולה בפראג, הספיד את אייבשיץ בפסוק שהפך לסמל הפרשה כולה:

״צר לי עליך אחי יהונתן, נעמת לי מאד.״

— שמואל ב א, כו; מתוך הספדו של ר' יחזקאל לנדא על ר' יהונתן אייבשיץ, תקכ"ד

הנודע ביהודה גם העיד עליו, בלשון שנעשתה לשם דבר: "מי בדורו כמוהו היודע להוכיח?" עמדין האריך ימים אחרי יריבו בשתים עשרה שנה, ונפטר בשנת .1776 גם לאחר מות אייבשיץ לא חדל לכתוב נגדו. שניהם קבורים באותו בית עלמין יהודי ברחוב קניגשטראסה באלטונה – שכנים גם במותם.

ההשלכות על האישים המעורבים

לאייבשיץ עלה הפולמוס בשנים הטובות של חייו. חמש שנותיו הראשונות באה"ו עברו בצל המאבק, ובמקום להיות "רבן של כל בני הגולה" בשקט, נאלץ להתגונן מול בתי משפט נוצריים ולהסתייע בעדותו של תלמיד שהתנצר. מן היבול העצום שלו – לפי ההערכות, כמאה חיבורים – יצא לאור בחייו רק "לוחות עדות", ספר התגוננות. שאר ספריו, ובהם הגדולים שבהם, נדפסו לאחר מותו.

עמדין שילם מחיר אחר. הוא יצא מן הפולמוס כאדם בודד, שחלק ניכר מן הציבור ראה בו מחרחר ריב, ולשונו החריפה פגעה במוניטין שלו לדורות. עם זאת, חיבוריו ההלכתיים – "שאילת יעב"ץ", "מור וקציעה", והסידור "עמודי שמים" (הידוע כסידור יעב"ץ או "בית יעקב") – התקבלו בכל תפוצות ישראל, ובעולם הישיבות מלמדים אותו בכבוד רב עד היום. יש המייחסים לו, כפי שנכתב כבר באנציקלופדיה בריטניקה של ,1911 את הזכות על כך שנמחצה האמונה השבתאית שעוד קיננה בחוגים מסורתיים.

רבי יעקב יהושע פאלק, בעל "פני יהושע", עזב את כס רבנותו בפרנקפורט בעיצומה של המחלוקת, ונפטר באופנבך בשנת .1756 רבי יחזקאל לנדא, לעומתו, יצא ממנה בגדולה: מכתב הפיוס הביא אותו לפראג, ומשם לעמדת הרב המוביל בדורו.

ההשלכות על הסביבה היהודית

בטווח המיידי נוצר מצב כמעט אבסורדי. אייבשיץ ותומכיו החרימו את עמדין ואת תומכיו; עמדין ותומכיו החרימו את אייבשיץ ואת תומכיו. כיוון שכמעט כל רב בולט באירופה נקט עמדה, כמעט כולם היו, להלכה, בחרם של מאן דהו. הלכות בסיסיות – כשרות המזון, כשרות המקווה, שאלה אם מותר ללמוד בישיבה של הרב הראשי – הפכו לשאלות של נאמנות מפלגתית.

הנזק החיצוני היה חמור לא פחות. העיתונות הנוצרית ברחבי אירופה דיווחה בשמחה לאיד כי "מלחמת אחים" פורצת בין היהודים בשאלה אם המשיח כבר בא, וכי יש רבנים הפוסקים שבא ואחרים שלא. יהודים נעשו ללעג בשיחה הנוצרית ולמטרה לפעילות מיסיונרית. עצם העובדה שמלך דנמרק, הסנאט של המבורג ופרופסור מומר בהלמשטדט הם שנדרשו להכריע בשאלת אמונה פנים- יהודית, הייתה עדות לשחיקה עמוקה בסמכות העצמית של הקהילה ושל הרבנות.

בטווח הארוך, רבים מן החוקרים רואים בפולמוס נקודת מפנה בתולדות הסמכות הרבנית באשכנז. דור שראה את גדוליו מטילים חרמות הדדיים ומשמיצים זה את זה בדפוס, התקשה לקבל את החרם ככלי אפקטיבי. לא מקרה הוא שבדור שאחרי הפולמוס, בברלין ובהמבורג, צמחה תנועת ההשכלה, ושההיסטוריונים המשכילים – ובראשם היינריך גרץ – השתמשו בפרשה כמשל לקלקולי "העולם הישן" ולסכנתה של הקבלה. גרץ ראה באייבשיץ שבתאי מובהק; שאול פנחס רבינוביץ, בתרגומו העברי לספרו של גרץ, יצא נגדו בביקורת נוקבת.

לפולמוס הייתה גם השלכה על מקומה של הקבלה המעשית. כתיבת קמיעות, שהייתה חלק מקובל מתפקידו של רב, נעשתה חשודה ומסוכנת. פסקו של הנודע ביהודה – גניזת הקמיעות והתחייבות שלא לכתוב עוד – הציב תקדים שבו הזהירות מפני "מכשול" קודמת לכבודו של גאון, ולנדא עצמו נקט בפראג קו זהיר מאוד כלפי הפצת הקבלה לרבים.

ובתוך העולם התורני התגבשה "מדיניות ציבורית" שהתוותה בדיעבד את מכתבו של לנדא: שני הגאונים נשארו גדולי תורה מקובלים, וספריהם נלמדים זה לצד זה. ספרות השו"ת של הדורות הבאים מצטטת את "כרתי ופלתי" ואת "שאילת יעב"ץ" בנשימה אחת. החתם סופר, למשל, טרח ליישב פסק תמוה של אייבשיץ ולהגן עליו (שו"ת חתם סופר, יו"ד סי' סט), ורבי מרדכי בנט הרעיף עליו שבחים בהסכמתו לספר "בני אהובה". צאצאיו של אייבשיץ היו בין גדולי הרבנים בדורות הבאים, ובהם, על פי המסורת, גם הרב שמואל הלוי ואזנר מבני ברק.

מה אומר המחקר? מאתיים שנות מחלוקת על מחלוקת

הפולמוס לא הסתיים עם מות גיבוריו; הוא עבר לאוניברסיטאות. אפשר לסמן כמה תחנות מרכזיות:

• משה אריה פרלמוטר, "ר' יהונתן אייבשיץ ויחסו לשבתאות" (ירושלים תש"ז): מחקר מקיף שטען כי אייבשיץ הוא מחבר "ואבוא היום אל העין", וכי אפילו "לוחות עדות" מכיל רמזים שבתאיים וסתירות פנימיות. גרשם שלום קיבל ביסודו את הייחוס, ומאמריו נאספו ב"מחקרי שבתאות" (בעריכת יהודה ליבס, תל אביב תשנ"א).

• יהודה ליבס, "סוד האמונה השבתאית" (ירושלים תשנ"ה), ועבודתו על כתבי וולף אייבשיץ, העמיקו את ההבנה של העולם התיאולוגי השבתאי בחוג אייבשיץ. בעקבות גילויים של כתבי יד חדשים טען ליבס כי "המחלוקת" היא רק קצה הקרחון של תופעה תרבותית רחבה בהרבה.

• פאבל מצ'ייקו ההדיר מהדורה ביקורתית של "ואבוא היום אל העין" ( 2014 ,press cherub ; מהדורה שנייה 2017) ובספרו "the mixed multitude" (2011) קשר את אייבשיץ לעולם השבתאי -פרנקיסטי. בחוגי המחקר כמעט אין עוד מחלוקת על ייחוס החיבור לאייבשיץ.

• שניאור (סיד) לימן הקדיש לפולמוס סדרת מאמרים יסודית: על עמדת הנודע ביהודה (1989), על עמדת הגר"א (2001), על עמדת בעל "פני יהושע" ( 2008), ועל הקמיעות ממיץ (עם שמעון שוורצפוקס, 2006).

• אלישבע קרליבך, "the pursuit of heresy" (1990), על רבי משה חגיז ומאבקי השבתאות שקדמו לפולמוס; יעקב י' שכטר, עבודת הדוקטור שלו על חייו וכתביו של עמדין (הרוורד 1988); ושרון פלטו ו מעוז כהנא על העולם הקבלי וההלכתי בפראג של הנודע ביהודה.

מנגד, המסורת התורנית ברובה הגדול ממשיכה לראות באייבשיץ צדיק שנרדף שלא בצדק. פורסמה ספרות הגנה עניפה – מן "לוחות עדות" עצמו, דרך מחקריהם של הרבנים יקותיאל גרינוולד וראובן מרגליות, ועד חיבור הגנה שנדפס בבני ברק ב1981- – מדגישה שאייבשיץ החרים את השבתאים בפומבי, שאלפי תלמידיו לא שמעו ממנו מעולם דבר שבתאי, ושהיה מקפיד במצוות קלה כבחמורה. הפער בין שתי הגישות – האקדמית והתורנית – הוא כשלעצמו אחת המורשות המעניינות של הפרשה.

אחרית דבר: "צר לי עליך"

מה נשאר מכל זה? אולי התובנה שבפולמוס הזה התנגשו שתי אמיתות. אמת אחת היא זו של עמדין: הסכנה השבתאית הייתה ממשית, רבנים חשובים אכן החזיקו בה בסתר, והמחקר המודרני מצא ראיות לא מעטות שחשדותיו לא היו מופרכים. האמת השנייה היא זו של לנדא ושל אייבשיץ עצמו: שקהילה אינה יכולה לשרוד מלחמת חרמות, שכבוד התורה נרמס כשגדוליה מתבזים ברחובות, ושיש מחיר לקנאות – גם כשהיא צודקת.

הנודע ביהודה, שניסה לגשר בין שתי האמיתות, סיים את מכתבו בתקווה שהצדדים ישובו ויתאחדו "כאחים ורעים", וציטט את מאמר חז"ל שכאשר האהבה עזה, אפשר לשכב גם על חוד של סייף. השניים לא השלימו מעולם. אבל עצם העובדה שספריהם עומדים עד היום זה לצד זה על מדפי כל בית מדרש, היא אולי הפשרה שההיסטוריה עצמה כפתה עליהם.

❖ ❖ ❖

מקורות וספרות לעיון

מקורות מן התקופה ומספרות השו"ת

ר' יהונתן אייבשיץ, לוחות עדות, אלטונה תקט"ו (1755).

ר' יהונתן אייבשיץ, כרתי ופלתי (הקדמה; יו"ד סי' מ), אלטונה תקכ"ה; קשת יהונתן; יערות דבש.

ר' יעקב עמדין, שפת אמת ולשון זהורית, לבוב תרל"ז (1877); עדות ביעקב; ספר התאבקות; ספר שימוש, אמסטרדם 1759; בית יהונתן הסופר, אלטונה .1762

ר' יעקב עמדין, מגילת ספר, ורשה תרנ"ו (1896).

ר' צבי הירש אשכנזי, שו"ת חכם צבי, סי' עד ואילך.

שו"ת חתם סופר, יו"ד סי' סט.

carl anton, kurze nachricht von dem falschen messias sabbathai zebhi, wolfenbüttel 1752.

מחקר

מ"א פרלמוטר, ר' יהונתן אייבשיץ ויחסו לשבתאות, ירושלים-תל אביב תש"ז.

ג' שלום, מחקרי שבתאות, בעריכת י' ליבס, תל אביב תשנ"א.

י' ליבס, סוד האמונה השבתאית, ירושלים תשנ"ה; "חיבור משיחי של ר' וולף בן ר' יהונתן אייבשיץ", קרית ספר נז (תשמ"ב).

ח"ר רבינוביץ, "ר' יהונתן אייבשיץ מפראג", סיני נו (תשכ"ה).

s. z. leiman, "when a rabbi is accused of heresy: r. ezekiel landau's attitude toward r. jonathan eibeschuetz", in from ancient israel to modern judaism, vol. 3, atlanta 1989, pp. 179–194.

s. z. leiman, "rabbi ezekiel landau: letter of reconciliation", tradition 43:4 (2010), pp. 85–96.

s. z. leiman & s. schwarzfuchs, "new evidence on the emden-eibeschuetz controversy: the amulets from metz", revue des études juives 165 (2006).

p. maciejko, the mixed multitude: jacob frank and the frankist movement, philadelphia 2011; idem (ed.), r. jonathan eibeschütz, and i came this day unto the fountain, los angeles 2014, 2nd ed. 2017.

e. carlebach, the pursuit of heresy: rabbi moses hagiz and the sabbatian controversies, new york 1990.

j. j. schacter, rabbi jacob emden: life and major works, ph.d. diss., harvard university 1988.

m. carmilly-weinberger, "wolf jonas eybeschütz – an 'enlightened' sabbatean in transylvania", studia judaica 6 (1997), pp. 7–26.

m. grunwald, "der hamburger amulettenstreit", in hamburgs deutsche juden, hamburg 1904, pp. 89–124.

s. schechter & g. deutsch, "eybeschütz, jonathan", the jewish encyclopedia, vol. 5, new york 1906.