פולמוס התנאים בגיטין והשלכותיו - סיפורו של הגט מווינה
מוסד הגירושין במשפט העברי מושתת על עקרון יסוד מרכזי, מוחלט ובלתי מתפשר: הגט חייב להינתן מתוך רצונו החופשי, המלא והגמור של הבעל המגרש. הלכה זו מהווה את אחת מאבני הראשה של דיני המשפחה היהודיים, והיא קובעת כי כל פגם ברצון זה, כגון כפייה שלא כדין, לחץ חיצוני פסול או אילוץ מכל סוג שהוא, עלול להוביל לפסילת הגט. גט שניתן באילוץ מוגדר בהלכה כ"גט מעושה", דהיינו גט שנעשה בכפייה, ומעמדו המשפטי הוא בטל מעיקרו. פסילת הגט מותירה את האישה במעמד של אשת איש לכל דבר ועניין, תוך שהיא הופכת ל"מסורבת גט" או עגונה, והופכת כל קשר זוגי עתידי שלה לעבירה חמורה של גילוי עריות, שתוצאתה היא ממזרות של ילדיה.
מנגד, המורכבות והטרגיות של חיי האנוש – הכוללים מלחמות עקובות מדם, מחלות סופניות, היעדרויות בלתי מוסברות וסכנות דרכים – הביאו את הפסיקה ההלכתית להתמודד פנים אל פנים עם הצורך הדוחק ביצירת מנגנונים משפטיים שימנעו מצבים אכזריים של עגינות. העגינות אינה רק טרגדיה אישית של האישה שאינה יכולה להינשא מחדש או ללדת ילדים בתוך מסגרת הקהילה, אלא היא נתפסת כבעיה קהילתית וחברתית מן המעלה הראשונה. אחד המנגנונים המרכזיים שפותחו ונדונו לאורך הדורות לשם פתרון מצוקה זו הוא "גט על תנאי".
גט על תנאי הוא מכשיר משפטי-הלכתי מורכב, מסמך הקובע כי הגט ייכנס לתוקף וינתק את קשר הנישואין אך ורק בהתקיים תנאי מסוים שהוגדר מראש, או לחלופין, אם תנאי מסוים לא יתקיים. השימוש במכשיר זה מבקש לייצר איזון עדין: מחד גיסא, הוא מאפשר לבעל לתת את הגט מרצונו תוך שמירה על שליטה מסוימת בתוצאותיו (למשל, גירושין רק אם לא ישוב ממסע מרוחק), ומאידך גיסא, הוא מציל את האישה מלהיוותר כבולה במקרה של אסון. עם זאת, הצבת תנאים בגט טומנת בחובה מוקשים הלכתיים עצומים, שכן התלות באירועים עתידיים, פרשנות התנאי, ושאלת קיומו או אי-קיומו, פותחים פתח לערעורים עתידיים על עצם כשרות הגירושין.
שורשיו ההיסטוריים והתלמודיים של הגט המותנה: ממלחמות דוד ועד מלחמות העולם
ההיסטוריה של מנגנון הגט המותנה נטועה עמוק במסורת היהודית, והיא שואבת את מקורותיה עוד מתקופת המקרא. התלמוד הבבלי מציין עובדה היסטורית והלכתית מרתקת, לפיה התופעה של מתן גט על תנאי רווחה כבר בימי דוד המלך וצבאו. הרציונל היה ברור: חיילים שיצאו לשדה הקרב היו נתונים בסיכון מוחשי לאבד את חייהם. אם חייל נהרג בקרב אך גופתו לא נמצאה ולא היו עדים מובהקים למותו, אשתו הייתה נותרת באפלה משפטית, ללא יכולת להוכיח את אלמנותה, וכתוצאה מכך – עגונה לעולמי עד. יתרה מזאת, במקרה שלחייל היו אחים קטנים והוא מת ללא זרע, אלמנתו הייתה נופלת לזיקת ייבום וחליצה, ונאלצת להמתין שנים ארוכות עד שאחי הבעל יגדלו ויוכלו לחלוץ לה.
במסכת כתובות (דף ט עמוד ב) מובאת הדרשה התלמודית המפורסמת הקושרת את צבא דוד למנגנון זה: "כל היוצא למלחמת בית דוד – גט כריתות כותב לאשתו, דכתיב: ואת אחיך תפקד לשלום ואת ערובתם תקח".
התלמוד מפרש את המילה "ערובתם" כהוראה משפטית הקשורה לנישואין. רש"י על אתר אומר את הדברים במפורש: "גט כריתות כותב לאשתו – שאם ימות במלחמה יהא גט מיום כתיבתו והרי מת אוריה במלחמה. דכתיב – במלחמת שאול ואת אחיך כו' ודוד למד מישי אביו להנהיג שאף היוצאין למלחמותיו עושין כן. דברים המעורבים בינו לבינה – אלו קדושין. תקח – תטול מביניהם על ידי גט".
על טיבו המדויק של גט זה התגלעה מחלוקת בין גדולי הראשונים. בעוד שרש"י פירש כי מדובר היה בגט על תנאי ברור: "שאם ימות במלחמה יהא גט משעת כתיבתו", דהיינו התניה התלויה במות הבעל בלבד, בא רבנו תם (ר"ת) והקשה על כך, כפי שמובא בתוספות (שם, ד"ה כל היוצא). התוספות מציינים כי אם הגט תלוי רק במוות, הרי שהוא אינו פותר את בעיית העגינות הכללית של אדם שנפל בשבי או שנעדר ללא הוכחת מוות. על כן, מסביר ר"ת כי התנאי היה מקיף יותר: "היו מתנים אם לא יחזור מן המלחמה. ואגב ריהטיה נקט בקונטרס אם ימות, דסתם מי שאינו חוזר מן המלחמה אינו חוזר לפי שמת אלא ה"ה אם נשבה".
ר"ת עצמו אף הציע פירוש רדיקלי יותר, ולפיו "כותב גט כריתות לגמרי בלא שום תנאי" , קרי – גירושין מוחלטים טרם היציאה לקרב כדי לנתק כל זיקה לחלוטין. מכל מקום, שיטת התנאי, בין אם הוא רטרואקטיבי (מעכשיו) ובין אם עתידי, הפכה למסד ההלכתי של גיטי מלחמה.
בעל הטורים מוסיף נדבך קדום אף יותר, ומציין בפירושו לספר במדבר (פרשת מטות, לב, כא) על הפסוק "ועבר לכם כל חלוץ": "כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו שלא תזקק ליבום ולא תצטרך לחלוץ להיבם, ושמעינן מכאן שגם משה עשה כן וממנו למד דוד".
מסורת הלכתית כבדת משקל זו לא נותרה נחלת העבר התנ"כי. לאורך הדורות, התעורר הצורך להשתמש בגיטי מלחמה על תנאי פעם אחר פעם. כך בתקופת מלחמת העולם הראשונה, ובמיוחד במהלך מלחמת העולם השנייה, רבנים ברחבי העולם היהודי, ובכללם רבני לונדון, ארה"ב והרבנות הראשית לישראל (בהובלת הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג), ישבו על מדוכה זו ודנו באפשרות לערוך גיטין או הרשאות לגט עבור חיילים יהודים היוצאים לחזית. אחד מהנוסחים שגובשו במלחמות העולם המחיש את מורכבות התנאי: "בפירוש אני מגיד בלב גמור ומוחלט שאפילו בימים שבינתיים דהיינו מהיום הזה דלמטה עד שתבוא הידיעה הרשמית שאני בכלל האבודים או שתבואנה עדויות על דבר היעדרי... לא תתבטל בשום אופן השליחות הנ"ל".
זהו ניסיון נואש לעגן את התנאי כך ששום חרטה פנימית לא תפסול אותו. ברם, למרות התועלת הברורה למניעת עגינות, המורכבות ההלכתית העצומה הרתיעה פוסקים רבים לאורך הדורות.
אך דומה כי המחלוקות השונות הנוגעות לרישום תנאי בגט באו לידי ביטוי באיורע המכונה – "הגט מוינה" עליו נרחיב את הדיבור להמשך הדברים.
שיטת המהרשד"ם: האם לבעל עומדת הזכות המשפטית להתנות תנאים בגירושיו?
כדי לרדת לשורשיה של המחלוקת ההיסטורית הגדולה סביב הגט מווינה, יש להקדים ולהעמיק בהגותו של אחד מענקי הפוסקים שעיצב את התפיסה ההלכתית כלפי התניות בגיטין – רבי שמואל די מדינה (המהרשד"ם), מחכמי סלוניקי במאה ה.16- השאלה התיאורטית והמעשית שעמדה לפתחו הייתה מרתקת: כאשר בית דין פוסק כי בעל חייב לגרש את אשתו (או לחלוץ ליבמתו), והבעל מסכים לבצע את חובתו, אך דורש להציב תנאים מסוימים להסכמתו – האם על בית הדין להיעתר לו כדי למנוע את הצורך ב'כפייה בגט', או שמא עליו לדחות את התנאים ולכפות את הגירושין המוחלטים בבחינת "יקוב הדין את ההר"?.
בשו"ת מהרשד"ם (חלק אבן העזר, סימן מא), דן הפוסק בטרגדיה משפחתית סבוכה. יבמה צעירה, רחל שמה, "נערה יתומה", נפלה לפני יבם נשוי, מבוגר ומטופל בילדים העונה לשם ראובן. רחל סירבה בתוקף להתייבם לו, כיוון שרצתה להינשא לבחור צעיר בן גילה שאליו שודכה בקטנותה. היא אף טענה כי גם אם ראובן יסכים לייבם אותה, אין כוונתו לשם מצוות ייבום אלא כדי להתעלל בה ולמנוע ממנה להינשא. מאידך, התבררה הסיבה האמיתית לסירובו של ראובן לחלוץ לרחל: הוא חשד כי מיד לאחר החליצה, רחל תינשא לדודה, לוי. לוי היה נשוי באותה עת ללאה, שהיא דודתו של ראובן היבם. ראובן חשש שאם ישחרר את רחל, דודו לוי יגרש את לאה דודתו האהובה כדי לשאת את רחל הצעירה, ובכך יהרוס את בית דודתו. משום כך, ראובן "מעגן את היבמה הנזכרת", וסירב לחלוץ לה ללא ערובות.
על מדוכה זו נשאל המהרשד"ם: האם רשאי בית הדין לכוף את ראובן היבם לחלוץ בניגוד לרצונו? המהרשד"ם מנתח את סוגיית הכפייה ומכריע כי אין לכוף את היבם לחלוץ, לאור המחלוקת בין הראשונים בשאלת כפיית יבם נשוי. במקום זאת, מציע המהרשד"ם פתרון מעשי, פשרה שהיא למעשה תנאי מוסכם: על היבמה (רחל) לאסור את עצמה בנדר או שבועה על בעל דודתו של היבם, וכך להפיס את דעתו של ראובן שייאות לחלוץ מרצון חופשי: "שראוי לאסור עצמה מן האיש הזה רצוני לומר בעל דודתו של היבם - בכל חומרות שאפשר... ובבטחון זה יחלוץ היבם, ולא נצטרך להביא עצמנו בשום צד כפיה".
אולם הדברים המהפכניים ביותר בתשובת המהרשד"ם מופיעים דווקא בתוספת שכתב לאחר שכבר חתם את פסק הדין. מתוך רצון לבסס את רתיעתו העמוקה משימוש בכפייה, הוא מוסיף התייחסות עקרונית לזכות ההתניה בגיטין, בזו הלשון - "אחר שכתבתי וחתמתי שמי בפסק הכתוב וחתום למעלה, לעולם הייתי מהרהר במחשבתי אם אמצא סמך לדברי במה שכתבתי, שמאחר שהיבם רצונו לחלוץ אלא שכונתו שלא תנשא יבמתו זאת לדודה נשוי לדודתו, שא"כ א"א לכופו לחלוץ בשום צד. ואמרתי אני בלבי, שאין ספק שאפילו שאותם שאמרו חכמים במשנה בפרק המדיר ואלו שכופין מוכה שחין כו', שלא אמרו שכופין אותו לגרש אלא אם אינו רוצה לגרש כלל, אבל אם ירצה לגרש אלא שרוצה להטיל אי זה תנאי בגט, בזה ודאי לא אמרו שכופין לגרש בלא תנאי, ומי שיכוף בדרך זה כמעט הייתי אומר שחזר ונפל במכשול הכפיה".
בהמשך, מצטט המהרשד"ם מספר "חזה התנופה" חילוק בין סוגי התנאים השונים. ישנו תנאי שמוגדר כ"כמעט נמנע מלהתקיים", דוגמת הבעל שאומר לאשתו "הרי זה גיטך על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם". במקרה של תנאי אכזרי ובלתי אפשרי מעין זה, הבעל מוחזק כמי שאינו רוצה לגרש באמת, ובית הדין יכפה עליו לגרש ללא התנאי. אך מה הדין כאשר התנאי הוא סביר וקל? המהרשד"ם קובע נחרצות: "ראיתי וישמח לבי, שהרי כל מעיין יראה שקל להבין מתוך זה הלשון... אלא ודאי דוקא תנאי זה שכמעט נמנע להתקיים - הוא דקאמר שכופין לגרש בלא זה, הא תנאי אחר שנקל לקיים - אין ספק שהכופה לגרש בלא תנאי מרבה ממזרים, לדידן דקי"ל דאין כופין אפילו במאיס עלי...".
בדברים אלו, מעניק המהרשד"ם מעמד הלכתי מחייב לרצונו של הבעל להתנות תנאי סביר בגט. הדיין הרב ירון נבון מסביר במאמר פרי עטו כי אין כוונת המהרשד"ם להכיר ב"זכות קניינית" אבסולוטית של הבעל להציב תנאים סחטניים. למעשה, במערכת המשפטית העברית לא מוכרת בדיני ממונות זכות של אדם המחויב בתשלום להתנות את ביצוע פסק הדין בתנאים. לפיכך, מפרש הרב נבון, כי פסיקת המהרשד"ם אינה עוסקת בזכויות הבעל אלא בחובות בית הדין. מוטלת על הדיינים החובה האבסולוטית "למצות את כל האפשרויות להביא את הבעל לתת גט שלא על ידי כפיה". כדי לברוח מספקות של "גט מעושה", שעלול להרבות ממזרים בישראל כפי שכתב הרא"ש (כלל מג סי' ח'), על בית הדין לשאוף לפשרות ולאפשר לבעל להציב "תנאי שנקל לקיימו", תוך חיוב האישה לקיים את התנאי למען השגת הגט מרצון.
אימת הפוסקים מפני הגט המעושה והחובה להתרחק מכפייה הובילו, אפוא, להכרה מוגבלת בלגיטימיות של התניות בגט. אלא שהכרה זו, שיצרה פתח לתנאים בגירושין, עמדה להתנגש בעוצמה רבה עם המציאות המשפטית והחברתית. עשורים ספורים לאחר פסיקתו של המהרשד"ם, התפוצצה באירופה פרשה שזעזעה את אמות הסיפים והוכיחה עד כמה הרסנית יכולה להיות התלות של מעמד הגירושין בהבטחות ותנאים עתידיים, הלא היא פרשת "הגט מווינה".
הרקע הגיאופוליטי והחברתי במזרח אירופה בראשית המאה ה17-
כדי להעריך נכונה את עוצמת המחלוקת שפרצה סביב פרשת "הגט מווינה", חובה להבין את המבנה החברתי, הפוליטי והדתי של יהדות מזרח ומרכז אירופה בשלהי המאה ה16- ובראשית המאה ה.17- באותה תקופה, הקהילות היהודיות במרחב של פולין, ליטא והסביבה נהנו מאוטונומיה משפטית ודתית רחבה ביותר, חסרת תקדים בתולדות הגלות. מטריית העל שניהלה אוטונומיה זו הייתה מוסד "ועד ארבע ארצות" (Aratzot Arba ad'Va – (גוף ששימש דה-פקטו כפרלמנט היהודי וכבית המשפט העליון של יהדות פולין רבתי. הוועד הורכב מנציגי הקהילות ומגדולי פוסקי הדור, והוא נהג להתכנס באופן קבוע פעמיים בשנה בירידי המסחר הגדולים, בעיקר בערים לובלין וירוסלב.
בירידים אלו, לצד פעילות כלכלית שוקקת של סוחרים יהודים שקנו ומכרו סחורות מכל רחבי היבשת, התנהל גם "שוק הרעיונות" והפסיקה ההלכתית. בוועד ישבו רבנים שהחזיקו בכוח ציבורי ופוליטי אדיר, ופסיקתם, שהתקבלה ברוב קולות, לא הייתה בגדר המלצה רוחנית בלבד. היא הייתה החלטה מחייבת בעלת תוקף ביצועי, שגובתה לעיתים גם על ידי שלטונות הממלכה הפולנית.
לצד המוסד הריכוזי של ועד ארבע ארצות, התקיימה מסורת חזקה ועצמאית של רבני ערים ואבות בתי דין (אב"ד). רב עיר מרכזית בפולין או בגליציה נהנה מסמכות בלתי מעורערת בעירו – הוא היה מרא דאתרא שעל פיו יישק דבר. המתח המובנה בין העצמאות הפסיקתית של רב העיר לבין הצורך בהכרעה הלכתית אחידה וריכוזית של הוועד, היווה כר פורה להתנגשויות חזיתיות. אל תוך הקלחת הרותחת הזו, של פוליטיקה רבנית, מסורת של עצמאות פסיקתית, וחרדה מתמדת מדיני עגינות ומממזרות, הוטלה בשנת 1611 פצצה משפטית בדמות תנאי אחד, שלא נכתב במפורש בשטר גט.
המעשה בגט מווינה (1611)
חורף של שנת ה'שע"א (1611). בעיר לבוב (למברג), אחת מהערים החשובות והגדולות בפולין של אותם ימים, נפל למשכב נער יהודי צעיר בשם יצחק וואלפיש. יצחק, בן שש-עשרה בלבד, היה נשוי באושר לבת שבע, בתו של ר' שמואל הידוע בכינויו וייבש תאומים, מעשיריה המופלגים ונכבדיה של העיר וינה שבאוסטריה. מחלתו של יצחק החמירה במהירות והפכה לאנושה, ורופאיו לא הותירו סיכויים רבים להחלמתו.
מחלתו של הבעל הצעיר עוררה חרדה עמוקה בקרב משפחתה של אשתו בווינה. אולם, החרדה לא נבעה אך ורק ממצבו הבריאותי המידרדר של החתן, אלא מההשלכות ההלכתיות והאישיות הנגזרות מכך על מעמדה של בת שבע. בני הזוג הצעירים טרם זכו להביא ילדים לעולם. על פי דין תורה, אם יצחק ילך לעולמו ללא זרע, בת שבע תיפול אוטומטית לזיקת ייבום מול אחיו של יצחק. המשמעות המעשית הייתה הרסנית: היא תיאסר להינשא לכל אדם אחר בעולם עד אשר יתבצע טקס החליצה, תהליך שלעיתים ארך שנים ארוכות, בפרט אם אחי הבעל היו קטינים, והיה כרוך לעיתים קרובות במסכת של סחיטה ממונית ועוגמת נפש מצד משפחת הבעל המנוח.
בניסיון נואש להגן על בת שבע ממעמד של עגונה או יבמה הכבולה לאחי בעלה, הפעילו קרוביה לחץ כבד על יצחק הצעיר והוריו למצוא פתרון הלכתי בעודו בחיים. ההצעה שעלתה על השולחן הייתה רדיקלית אך מוכרת ממקרי קיצון קודמים: גט על תנאי. ההסדר שגובש בעל פה היה כדלקמן: יצחק ייתן לאשתו גט כריתות שיחול באופן מיידי. פעולה זו תשחרר אותה לחלוטין מזיקת הנישואין בעודו בחיים, וכך, אם אכן ימות ממחלתו, היא תיחשב לאישה גרושה ופנויה לכל דבר, ולא לאלמנה הזקוקה לחליצה. מאידך גיסא, כדי להפיס את דעתו של יצחק ולא לגרום לו צער עמוק על אובדן אשתו בעודו נאבק על חייו, הובטח לו חגיגית על ידי משפחתה של בת שבע כי אם יתרחש נס, יבריא ממחלתו ויקום ממיטת חוליו – בת שבע תשוב באופן מיידי ותינשא לו מחדש.
לשם ביצוע הליך משפטי כה רגיש ומורכב, אשר דרש מומחיות הלכתית עליונה, פנו המשפחות לשניים מגדולי הדור שהזדמנו לעיר וינה באותה עת. הראשון היה מרא דאתרא, רבה הראשי של העיר וינה, רבי מנוח הנדל. לצידו עמד גאון עצום, מגדולי פוסקי אשכנז בכל הדורות – רבי יהושע פלק כץ, המחבר של ספרי היסוד "ספר מאירת עיניים" (הסמ"ע) ו"פרישה" ו"דרישה" על הטור. שני ענקי תורה אלו נטלו על עצמם את האחריות וסידרו את הגט כדת וכדין.
אולם, בסידור הגט התקבלה החלטה משפטית דרמטית, שנועדה למנוע פסילת הגט בשל דיני "תנאי בגט" הסבוכים שעליהם עמדנו קודם (כגון איסור הרמ"א לכתוב תנאים בגט). הרבנים המסדרים החליטו שלא לעגן את התנאי בתוך שטר הגט עצמו, ואף לא לפרש את התנאי בשעת נתינתו באופן פורמלי המהווה "תנאי כפול" כדיני התנאים. הגט נכתב ונמסר כ"גט חלק", מסמך גירושין סתמי ונטול כל תנאים נראים לעין. ההבטחה הקריטית שאם הבעל יבריא הוא ישאנה שוב, נותרה מחוץ למסמך, כהסכמה בעל פה שניתנה בנפרד ובלא קשר ישיר לטקסט ולמעשה הקניין הפורמלי.
הזמן חלף, ונגד כל התחזיות הרפואיות, התרחש הבלתי צפוי – יצחק וואלפיש הצעיר הבריא ממחלתו וחזר לאיתנו. לכאורה, כעת הגיע הרגע לקיים את ההבטחה, לבטל את תוקף הגירושין המהותי ולערוך חופה וקידושין מחדש. אלא שאז, המציאות טפחה על פניו. עם חזרתו לבריאות, פרץ סכסוך אישי חריף, מר ופתאומי בינו לבין בני משפחתה של בת שבע. הסיבות לסכסוך נותרו עמומות בדברי הימים, אך תוצאותיו היו חד משמעיות. משנעכרו היחסים עד לבלי הכר, הודיעו קרובי האישה ליצחק באופן קר ומנוכר כי ההבטחה המוקדמת בטלה ומבוטלת, וכי אין בכוונתם לאפשר לו לשאת את בת שבע בשנית. הם דרשו ממנו להכיר בגירושין כמוחלטים, ולהסתלק מחייה.
יצחק מצא את עצמו בסיטואציה קשה. הוא יצא קירח מכאן ומכאן: לא זו בלבד שאיבד את אשתו אהובת נעוריו, אלא שהוא אף איבד את כל נכסיו. טרם מתן הגט, וכחלק מהסדרי הפרידה שנועדו להבטיח את עתידה של בת שבע אם ימות, הוא העביר את בעלותו על ביתו ועל הונו למתנה מוחלטת לבת שבע. כעת, משמצא עצמו חסר כל וגרוש בעל כורחו, הוא סירב להשלים עם רוע הגזירה. שבור, נבגד ועשוק, ארז יצחק את חפציו המעטים ופנה לעירו לבוב, אל פתחו של מרא דאתרא, מנהיג הקהילה ואחד מחריפי המוחות בדורו – רבי מאיר מלובלין, המוכר בכינויו המהר"ם מלובלין.
המהר"ם, שהיה פוסק רב-השפעה ודיין בעל שם עולמי שפסקיו התקבלו בכל רחבי אירופה, ישב ושמע את פרטי המקרה המקומם. הוא בחן את העדויות, שמע על ההבטחות שהופרו, והחליט להיכנס בעובי הקורה כדי לעשות צדק עם הנער העשוק. החלטתו המשפטית, שפורסמה עד מהרה, הציתה את אחת המחלוקות העזות והמרות ביותר בתולדות ההלכה האירופאית – מחלוקת שהעמידה בסימן שאלה את יסודות משפט הגירושין ואת סמכותם של בתי הדין.
העמדות ההלכתיות: אומדנא מול שטר פורמלי
הוויכוח סביב "הגט מווינה" הפך למעשה למאבק טיטאנים בין שתי אסכולות משפטיות-הלכתיות מנוגדות בתכלית בנוגע לפרשנות כוונת הצדדים מול קדושת המסמך הכתוב.
עמדת המחנה האוסר: המהר"ם מלובלין וגישת ה'אומדנא'
פסיקתו של המהר"ם מלובלין הייתה חסרת פשרות: הגט מווינה בטל ומבוטל מעיקרו, כאילו לא נכתב ולא ניתן מעולם. כתוצאה מכך, בת שבע נותרה אשת איש גמורה, הנשואה ליצחק לכל דבר ועניין.
הנימוק המשפטי העמוק של המהר"ם נשען על קטגוריה הלכתית המכונה דין "גט מוטעה" – גט שניתן בטעות או תוך כדי הטעיה של הבעל המגרש. לטענתו של המהר"ם, העובדה שהתנאי המפורש ("אם אבריא ממחלתי אישא אותך מחדש") לא עוגן פיזית בתוך טקסט הגט ולא נוסח כמשפט תנאי על פי כללי "תנאי בני גד ובני ראובן", אינה מעלה ואינה מורידה מהותית. המציאות הוכיחה, לשיטתו, כי הבטחה זו היוותה את התשתית הבלעדית והמניע היחיד למתן הגט מצד יצחק.
המהר"ם השתמש בכלי הלכתי המכונה "אומדנא דמוכח" (אומדן דעת מובהק, ברור ומוכח לכל רואה). הכלל ההלכתי קובע כי לעיתים, גם אם אדם לא פירש את כוונתו במילים, נסיבות המעשה צועקות את הכוונה הפנימית בצורה כה חזקה, עד שבית הדין רואה בכוונה זו תנאי מובנה לכל דבר (בדומה לאדם המוכר את כל נכסיו במטרה מוצהרת לעלות לארץ ישראל, ואם נמנע ממנו לעלות – המכר בטל גם אם לא התנה זאת מפורשות בשטר המכירה).
במקרה של יצחק, טען המהר"ם, קיימת אומדנא דמוכח אבסולוטית שיצחק לא התכוון לתת גט שיפריד אותו מאשתו לנצח במקרה שיחיה, אלא אך ורק פעל מתוך כוונה להצילה מחליצה אם ימות. "לא על דעת זה גירש את האישה". מאחר שקרובי האישה הפרו את ההבטחה החיצונית בזדון וסירבו להשיאה לו מחדש, הרי שמתברר למפרע שהגט ניתן בטעות. פגם הרצון יורד לשורש המעשה המשפטי ומאיין אותו. המהר"ם הבהיר כי כוונת הבעל – ולא קלף השטר – היא שקובעת את חלות הגירושין.
ההשלכה ההלכתית של פסיקה זו הייתה שאם בת שבע מעוניינת כעת, לאחר שיצחק הבריא, לסיים את הנישואין באמת, יצחק חייב להעניק לה גט חדש לחלוטין מתוך רצון עכשווי לנתק את הקשר. ואם חלילה תינשא לאדם אחר על סמך הגט הראשון מווינה, נישואיה ייחשבו לעבירה חמורה על איסור אשת איש שדינה מיתה, וכל הילדים שייולדו לה מאותו אדם יוכרזו כממזרים שאסורים לבוא בקהל ה' לנצח.
המהר"ם מלובלין לא שמר את פסיקתו המהפכנית בדלתיים סגורות של בית דינו בלבד. כשהוא משוכנע בצדקתו, פתח במערכה ציבורית והלכתית גלויה. הוא ניסח קונטרסים ארוכים ושיגר איגרות פולמוסיות לגאוני הדור ולראשי הקהילות השונות ברחבי אירופה, במטרה לגייס תמיכה רחבה בביטול הגט ולהזהיר את הציבור שלא להתיר לבת שבע להינשא.
למאבקו של המהר"ם הצטרף באופן מפתיע אחד מגדולי ענקי הרוח של התקופה – רבי מרדכי יפה, המוכר בכינויו בעל ה"לבושים" (על שם עשרת כרכי ספרו "לבוש מלכות"). רבי מרדכי יפה נחשב אז לזקן גדולי הדור, והסכמתו לדעת המהר"ם העניקה לה משקל סגולי אדיר. בנוסף אליו, התלכדה סביב המהר"ם שורה מרשימה של רבנים ופוסקים שצידדו בפסילת הגט, וביניהם: רבי שמואל בן הרב פייבוש מעיר פשמישל, רבי בנימין הדיין המפורסם מפוזנא, וכן רבי שמשון ב"ר יצחק בוך (בוכנר) מלבוב. יצוין פרט אירוני: רבי שמשון בוכנר היה למעשה תלמידו המובהק של הסמ"ע, אך בפרשה זו בחר לחצות את הקווים ולעמוד לצדו של המהר"ם מלובלין ידידו (ולימים אף כיהן כמחליפו של המהרש"א ברבנות העיר אוסטראה).
עמדת המחנה המכשיר: הסמ"ע וקדושת השטר הפורמלי
מנגד, אל מול סוללת האוסרים, התייצב מחנה אדיר לא פחות של גדולי תורה, בראשותו של רבי יהושע פלק כץ – הסמ"ע. הסמ"ע מצא את עצמו בעמדה רגישה וכבדת משקל; הוא היה אחד משני מסדרי הגט מווינה, וכעת, משעמיתו רבי מנוח הנדל נפטר זמן קצר לאחר האירוע, הוא נותר היחיד שיכול היה להגן על מעשה בית הדין שלהם מפני מתקפותיו של המהר"ם.
תשובתו של הסמ"ע, שנתמכה על ידי רבים מגדולי פולין, קבעה כי הגט מווינה שריר, בר תוקף, כשר וקיים באופן אבסולוטי ללא כל פקפוק. הטיעון המשפטי של מחנה המכשירים התבסס על אחד מהכללים המכוננים של המשפט העברי בדיני ממונות ושטרות: "דברים שבלב אינם דברים". כלל זה קובע כי מחשבותיו, כוונותיו, ואף תקוותיו הכמוסות של האדם – כל עוד לא קיבלו ביטוי מפורש, מוקפד ופורמלי כחלק אינטגרלי ממעשה הקניין או כתיבת השטר – אינן בעלות תוקף משפטי היכול לעקור את המעשה הגלוי.
הסמ"ע הסביר כי בדיני שטרות בכלל, ובדיני גיטין בפרט, ההלכה דורשת פורמליזם משפטי נוקשה. כאשר ניתן גט שכתוב בו בפירוש "הרי את מותרת לכל אדם", הרי שמסמך זה מייצר מציאות משפטית חדשה של ניתוק הקשר. תנאי או הבטחה שאינם מעוגנים כראוי בתוך השטר, או שלא נאמרו כתנאי כפול כהלכתו לפני העדים בשעת נתינת הגט מתוך כוונה ברורה להתנות את החלות, אינם יכולים למנוע את קיום הגירושין, גם אם הבעל התכוון בליבו שהגט יהיה תלוי בקיום התנאי.
הסמ"ע ותומכיו ראו בסכנה שבתפיסת המהר"ם איום קיומי על מוסד הנישואין והגירושין. הטיעון היה מוחץ: אילו נקבל את שיטתו של המהר"ם מלובלין לבטל גיטין על סמך אומדנות של "גט מוטעה" עקב הבטחות חיצוניות שהופרו, נמוטט כליל את היציבות והביטחון של נשות ישראל. אם הבטחות בעל פה, שלא הוזכרו בגט, יוכלו להחזיר את הגלגל לאחור ולבטל גט חתום שנמסר כדין, הרי שאין לדבר סוף. כל בעל שיתחרט על החלטתו לגרש את אשתו יוכל לפנות לבית הדין ולטעון בדיעבד "על דעת כן לא גירשתי", או "היו הבטחות סודיות בינינו שלא קוימו", ובכך להטיל ספק עולמי במעמדן של נשים גרושות שמא הן עדיין אשת איש. למען "תיקון העולם", טען הסמ"ע, יש להגן על הוודאות של שטר הגט ולנתקו מהסכמות חיצוניות שהופרו, גם אם משמעות הדבר היא עוול מסוים כלפי יצחק הבעל.
עמדתו הפורמליסטית והמגוננת של הסמ"ע קנתה לה שביתה בלבם של בכירי פוסקי פולין דאז, אשר עד היום מהווים את עמודי התווך של ההלכה. סביבו התלכדו ענקי רוח ובראשם המהרש"א (רבי שמואל אליעזר הלוי אידלס, שחידושיו מעטרים את דפי התלמוד), רבי יואל סירקיש (מחבר הספר המונומנטלי "בית חדש" - הב"ח, שעל אף שבתחילה אולי גילה היסוס או נטייה להבין את טענת יצחק, הכריע לבסוף וסמך את ידו על פסיקת הסמ"ע), רבי בנימין אהרן סלניק (מחבר השו"ת רב ההשפעה "משאת בנימין"), רבי שמואל מפיורדא (בעל "בית שמואל" על שולחן ערוך אבן העזר), רבי שלמה אפרים מלונטשיץ (מחבר הפירוש הפופולרי "כלי יקר" על התורה), ורבי פייבוש מקראקא, מתלמידיו הבולטים של המהרש"ל.
כך, מתוך טרגדיה של נער צעיר אחד מווינה, נחצה העולם הרבני של מזרח ומרכז אירופה לשני מחנות חמושים בפלפולים הלכתיים. המחלוקת חרגה במהרה מגבולות בתי המדרש והפכה למאבק ציבורי עצום, שבו עמדו למבחן סמכותן של מערכות המשפט הרבניות, כוחם המוחלט של השטרות בישראל, והאיזון העדין, המדמם והמורכב שבין הגנה על נשים מפני עגינות לבין החשש מצל של אשת איש.
סערה ברחוב היהודי: אנקדוטות, דרמה ופוליטיקה רבנית בירידי פולין
הדיו הרחבים של פולמוס הגט מווינה התפשטו כאש בשדה קוצים ברחבי "הרחוב היהודי". הדיון הפסיק לרחף בספירות העליונות של הפסיקה ההלכתית, וירד אל ספסלי בתי הכנסת, אל שולחנות המסחר ואל השווקים. הציבור הרחב, החל מפשוטי העם והסוחרים וכלה בלמדנים וראשי ישיבות, עקב בדריכות מרותקת אחר ההתכתשות שבין פוסקי ההלכה המובילים. חרדת הפסול, הפחד הקמאי מממזרות שירחף על משפחות עתידיות, וכבודם של רבני הקהילות שניצבו משני עברי המתרס, יצרו אווירה נפיצה, כזו שחייבה את התערבותו המיידית של הגורם העליון ביותר – ועד ארבע ארצות.
כינוס ירוסלב והאיגרת מערש הדווי (1611)
בסתיו של שנת ,1611 זמן קצר לאחר התפוצצות הפרשה, התכנס ועד ארבע ארצות לירידו השנתי הגדול בעיר המסחר ירוסלב (Jarosław(. סוגיית כשרותו של הגט מווינה עמדה בראש סדר היום של האספה, שדמתה באותם ימים לבית משפט חוקתי הנדרש להכריע בשאלת קיומה של הקהילה. הוועידה הפכה במהרה לזירת התגוששות ציבורית ואינטלקטואלית חסרת תקדים. המהר"ם מלובלין התייצב פנים אל פנים מול עמיתיו, ובראשם הסמ"ע, והגן על פסיקתו בעוז, בתקיפות ובעקשנות עילאית.
סביב דיוני הוועידה התפתחו דרמות של ממש. האנקדוטה המפורסמת ביותר מאותם ימים קשורה לבעל ה"לבוש", רבי מרדכי יפה. לקראת פתיחת הדיונים, החל להתפשט ברחוב היהודי גל שמועות לפיו בעל הלבוש, שהיה ידוע כתומך מובהק של המהר"ם, חזר בו מדעתו לאור טיעוני הנגד הכבדים של הסמ"ע וסיעתו. בעל הלבוש היה בעת ההיא ישיש בא בימים ומוטל על ערש דווי, מרותק למיטת חוליו ומצפה ליומו האחרון. המחשבה שהמחנה האוסר מאבד את פטרונו הרוחני הגדול ביותר עוררה סערת רוחות ציבורית ונראה היה כי המהר"ם נותר מבודד.
אולם, להפתעת הכול, ההיסטוריה זימנה רגע של הוד הלכתי. רק שלושה ימים בלבד לפני פטירתו מן העולם, בעודו גוסס במיטתו, שמע רבי מרדכי יפה על השמועות הזדוניות שמפיצים מתנגדיו. באפיסת כוחות הוא הכתיב ממיטתו איגרת רשמית, חריפה ונוקבת, אותה שיגר באמצעות שליח דחוף אל באי הוועידה בירוסלב. באיגרת זו, שהייתה למעשה צוואתו ההלכתית האחרונה, הפריך ה"לבוש" את השמועות מכל וכל, וחזר ופסק באופן נחרץ וסופי כי הגט מווינה פסול ואינו תקף, תוך שהוא מחזק את ידיו של המהר"ם מלובלין ומזהיר מפני התרת אשת איש.
הקראת האיגרת של אדם העומד בפני בית דין של מעלה הותירה רושם אדיר בקרב הנאספים, והוכיחה את מסירות הנפש ההלכתית ותחושת האחריות העמוקה של המעורבים בפרשה. ואף על פי כן, לאחר ויכוחים ארוכים שניסרו את חלל בית המדרש, רבני ועד ארבע ארצות, ברוב קולות מובהק שהובל על ידי הסמ"ע, המהרש"א והב"ח, קיבלו החלטה היסטורית והכריעו לדחות את דעתו של המהר"ם ואת צוואתו של הלבוש. הוועד פרסם פסק דין פומבי לפיו הגט מווינה שריר וקיים ללא כל פקפוק, ובת שבע אינה נשואה עוד ליצחק וואלפיש ומותרת להינשא לכל אדם.
כינוס גרמניץ (1612) – הכרעה ואובדן משרה
למרות החלטתו הברורה והסמכותית של מוסד העל של יהדות פולין, המהר"ם מלובלין סירב לסגת. אישיותו העצמאית ומחויבותו לאמת ההלכתית כפי שהבין אותה לא איפשרו לו להיכנע להחלטת הרוב. מתוך שכנוע עמוק וחרדה אותנטית שהחלטת הוועד מובילה להתירת אשת איש לשוק על כל המשתמע מכך, הוא המשיך לעמוד על שלו כסלע איתן. הוא סירב לפרסם חזרה מדבריו, המשיך לכתוב ולפרסם תשובות ארוכות שנועדו להצדיק את שיטתו בדין "גט מוטעה", והוסיף להתסיס את הציבור ולעורר ספקות כנגד החלטת המכשירים.
התעקשותו חסרת התקדים של המהר"ם איימה כעת לא רק על מעמדה של בת שבע, אלא על עצם סמכותו וקיומו של ועד ארבע ארצות. המוסד כולו עמד למבחן: כיצד יוכל הוועד לתפקד כהנהגה ריכוזית, אם אחד מבכירי רבני פולין, דיין בעל שיעור קומה בינלאומי, מצפצף דה-פקטו על הכרעת הרוב וממשיך לערער את הפסיקה? החשש המיידי היה מפני יצירת חלוקה קהילתית – קבוצות של מחמירים שיסרבו להתחתן עם מי שסומך על פסיקות הוועד, מה שיוביל לקרע בלתי הפיך בעם, בדומה לספקות פסולי החיתון בין עדות שונות.
המצב החמיר לממדים כה מסוכנים, שהוועד נאלץ להתכנס שוב בשנה שלאחר מכן, שנת ,1612 הפעם ביריד בעיר גרמניץ (Kremenets(. בכינוס סוער זה נזנחו הדיונים התיאורטיים לטובת ויכוחים פומביים, ישירים, אישיים וארוכים בין ענקי הדור. המהרש"א (אשר היה כאמור ממובילי דעת המכשירים) וגאונים נוספים התעמתו שעות ארוכות מול המהר"ם. הם ניסו להוכיח לו בראיות תלמודיות מובהקות את טעותו בפרשנות דיני ה'אומדנא', ואף הפעילו עליו לחץ ציבורי וחברתי כבד ביותר שייכנע לדעת הרוב למען שלמות האומה. אך המהר"ם נותר איתן בדעתו, מבוצר בסירובו כחומה בצורה שאינה ניתנת להבקעה.
משכלה כל קץ, ונוכח הסכנה הריאלית להיווצרות קרע היסטורי, הוחלט בוועד לנקוט בצעד מנהיגותי חסר תקדים של פרסום הלכתי המוני רב עוצמה. רבי בנימין סלניק, בעל ה"משאת בנימין", שהיה פוסק מקובל ובעל כושר ניסוח מעולה, נבחר על ידי ראשי הוועד לנסח ולפרסם מכתב פומבי המגובה בחתימותיהם ובהסכמתם המפורשת של רוב מניין ובניין של רבני ועד ארבע ארצות. המניפסט ההלכתי קבע לדורות כי הגט מווינה כשר לחלוטין ללא רבב, וכי חל איסור חמור להמשיך לערער על מעמדה של האישה הגרושה. מכתב פומבי זה חתם למעשה, ברמה האופרטיבית, את הפולמוס ההלכתי, והכריע באופן סופי את הכף לטובת מחנהו של הסמ"ע.
ברם, ההשלכות האישיות על המהר"ם מלובלין היו טרגיות ומכאיבות. העימות החזיתי והבלתי מתפשר מול הנהגת הוועד, והתעקשותו לצאת כנגד הזרם המרכזי של ההנהגה הרבנית, גבו ממנו בסופו של דבר מחיר פוליטי וחברתי יקר מנשוא. חוקרים, היסטוריונים ומלקטי קורות הדורות מצביעים בבירור על כך שפרשה סוערת זו, ובעיקר סירובו המוחלט והמתריס של המהר"ם להתיישר עם פסיקת הממסד העליון, היו הגורמים המרכזיים שהובילו לנקמת הממסד. זמן קצר לאחר מכן, פוטר המהר"ם ממשרתו המכובדת והרמה כאב בית דין (אב"ד) בעיר לבוב. ההדחה בוצעה ככל הנראה בגיבוי או על ידי השלטון המקומי ופרנסי הקהילה, שסירבו להשלים עם דיין המעורר מחלוקות ומורד בסמכות הוועד. גירושו המשפיל מרבנות העיר לבוב סימן באופן צורב את ניצחונו הסופי של הממסד הפוסקני-הקולקטיבי, הדורש אחידות משפטית, על פני סמכותו ואמונתו הפנימית של הפוסק הבודד והעצמאי, גדול וגאון ככל שיהיה.
השלכות לדורות: הפולמוס כמעצב המשפט העברי בענייני גירושין
הניתוח ההיסטורי והמשפטי של פרשת הגט מווינה אינו נחלת העבר העתיק בלבד. הוא שופך אור בהיר וברור על מגמות עמוקות וזרמים תת-קרקעיים המעצבים ומשפיעים עד ימינו אנו על המדיניות המשפטית היומיומית בבתי הדין הרבניים בכל הנוגע לתנאים בגיטין, קידושין ודיני משפחה.
ההכרעה בוועד ארבע ארצות ביצעה למעשה חיץ ברור, חד ובלתי מתפשר בין החיים החוזים-החיצוניים של בני הזוג (הסכמות בעל פה, הבטחות כלכליות או אישיות שקדמו לגט), לבין המעשה המשפטי הפורמלי של מתן שטר הגירושין. בדיון ההלכתי של פרשת וינה באה לידי ביטוי הדילמה הקלאסית המלווה כל מערכת משפטית מתקדמת: המתח המתמיד בין החתירה אל "חקר האמת וכוונת הצדדים" לבין הצורך הנואש ב"יציבות וודאות משפטית". המהר"ם מלובלין ייצג בטהרתה את גישת "חקר האמת הפנימית" והצדק החוזי – הרי אין זה צודק שיצחק יעמוד בהבטחתו להציל את בת שבע, אך היא תחזור בה מהבטחתה כשיבריא. לכן פסק כי עקרון ה"אומדנא" מחייב את בטלות המעשה. גישה זו שאפה לעשות צדק אבסולוטי עם הבעל שרומה.
אולם רבני הוועד, בראשות הסמ"ע, ניחנו בראייה מערכתית ארוכת טווח. הם הבינו לעומקם את "גלי ההדף" והרעידות התת-קרקעיות שהיו נוצרים אילו התקבלה דעתו של המהר"ם כההלכה מחייבת. הסכנה שזיהו רבני דור ההוא רלוונטית היום יותר מתמיד. כפי שמצוין בסקירות נרחבות של ארגוני סיוע העוסקים בעגינות וסרבנות גט בעידן המודרני, נשים יהודיות רבות נתונות גם כיום בסכנה מתמדת של עגינות. מציאות בה שיעורי הגירושין הולכים וגואים, מגדילה את פוטנציאל הסחטנות. כיום מוגדרת "מסורבת גט" או עגונה מודרנית כאישה שבעלה מצוי במקום ידוע, כשיר משפטית, אך מסרב להעניק לה את החירות לצאת מקשר הנישואין, לעיתים קרובות תוך הצבת תנאים בלתי מציאותיים, דרישות סחטניות הנוגעות לרכוש, ממון או משמורת הילדים.
סרבן הגט משתמש בכוחו הבלעדי לתת את הגט כמנוף לחץ על האישה. מה היה קורה אם, לאחר מאבק מתיש של שנים ונתינת הגט, ההלכה הייתה מאפשרת לגט להיות מבוטל רטרואקטיבית בגלל שבעל קנטרן טוען לפתע "היו הבטחות בעל פה שהופרו", "היה תנאי משתמע שלא קוים", או כפי שניסח זאת המהר"ם "על דעת זה לא גירשתי"? התשובה מצמררת: אף אישה גרושה לעולם לא הייתה מוגנת מסחיטה עתידית. קשר הגירושין היה נותר תלוי על בלימה.
הסמ"ע, המהרש"א והב"ח זיהו את פוטנציאל ההרס הקולקטיבי הטמון בהכרה ב"גט מוטעה" על בסיס נסיבתי. בהכשרת הגט מווינה הם קבעו עיקרון על בל יעבור במשפט העברי: המעשה הפורמלי של נתינת השטר מנתק את קשר הנישואין באופן מוחלט, טוטאלי וסופי, ואל לו להיות בן ערובה של הסכמות חיצוניות שאינן מנוסחות באופן מדויק כדת וכדין בתוך תהליך הגירושין. פסיקה זו יצרה דה-פקטו את החומה הבצורה המגנה כיום על כל הגרושות בישראל מפני ניסיונות של בעלים לשעבר להעלות טענות של "גט מוטעה" או לבטל גיטין בדיעבד.
כדי להבטיח מציאות שבה לעולם לא תחזור סערה כדוגמת פרשת וינה, המחיש הפולמוס לדורות הבאים של דיינים ורבנים, עד כמה הליכה בנתיב של "גט על תנאי" טומנת בחובה סכנות איומות של מחלוקות, פילוגים וערעור חיי האישות והמשפחה. כתוצאה ישירה מטראומה פסיקתית וחברתית זו, בתי הדין אימצו לאורך השנים מדיניות שמרנית קיצונית, כמעט אבסולוטית, בכל הנוגע להצבת תנאים בגיטין.
אם נתבונן בטקס הגירושין כפי שהוא נערך כיום בכל בית דין רבני ברחבי הארץ והעולם, נמצא את ה"צלקת" של פרשת וינה משובצת בתוך הפרוטוקול ממש. בתי הדין ככלל אינם עורכים גיטין המכילים תנאים כלשהם (למעט חריגים נדירים ביותר של עגונות מלחמה, כפי שהוזכר לעיל בסוגיית הרשאות הגט הצבאיות, או במקרי מחלה חשוכת מרפא, וגם אז תחת פיקוח הלכתי קפדני ודקדקני של גדולי הדור). כדי להגן על כשרות הגט, חלק בלתי נפרד ומקדים מטקס הגירושין כרוך בהצהרה פומבית של הבעל המגרש. הדיין דורש מהבעל לעמוד בפני בית הדין והעדים, ולומר באופן הברור ביותר: "אני מבטל כל מודעות ותנאים". הליך זה, המכונה 'ביטול מודעות', נועד לנטרל, לעקור ולמחוק מראש כל זכר לאפשרות של פגם רצון המותנה בנסיבות חיצוניות, כל מחשבה נסתרת, וכל הסכם סודי שאולי נרקם בחדרי חדרים. הפורמליזם של ביטול התנאים הפך לערובה הבלעדית לחירותה המוחלטת של האישה.
סיכום
פולמוס "הגט מווינה" שניטש בראשית המאה השבע-עשרה אינו עוד ויכוח תלמודי למדני גרידא, אלא הוא מהווה את אחת מאבני הדרך המרתקות, הגורליות והמשפיעות ביותר בתולדות המשפט העברי ודיני המשפחה היהודיים. הוא מגלם בתוכו את המפגש הטעון, הדרמטי ולעיתים טרגי, שבין מצוקת היחיד (כפי שבאה לידי ביטוי במאבקם של הנער יצחק והאישה הצעירה בת שבע שעל ראשה ריחף איום הייבום המאיים), לבין הצורך המערכתי של המנהיגות הרבנית בשמירה על המסגרת הציבורית, היציבות המשפטית, וקדושת חוקי הנישואין של האומה כולה.
פולמוס זה הדגים בזמן אמת, מול עיניה המשתאות של יהדות אירופה, כיצד שאלת פרשנותו וכשרותו של מסמך גירושין אחד יכולה להרעיד את אמות הסיפים של "הרחוב היהודי". הפרשה הוכיחה את כוחה של ההלכה להסעיר המונים, להציב גדולי עולם זה מול זה בוויכוחים נוקבים בירידי הענק של ירוסלב וגרמניץ, לגרום להדחתו הפוליטית של מנהיג רב-השפעה בסדר גודל של המהר"ם מלובלין, ואף להוביל לכתיבת פסקי הלכה נוקבים וקובעי גורל מערש הדווי, כפי שעשה רבי מרדכי יפה בעל ה'לבושים' רגעים ספורים לפני החזרת נשמתו לבורא.
פסיקתו ההיסטורית של ועד ארבע ארצות, בראשותו הבלתי מתפשרת של הסמ"ע, להכשיר את הגט חרף כל טענות הבעל ולפסוק בניגוד לדרישת 'חקר האמת' של המהר"ם, קיבעה עמוקות בתודעה ההלכתית המודרנית את עליונות השטר הפורמלי ואת סופיות הדיון. היא הבהירה כי אי אפשר לקבל טענות על כוונות ואומדנות חיצוניות במקום בו הדבר עלול להחריב את ודאות מוסד הגירושין ולהטיל ספק עולמי במעמדן של נשים גרושות. בכך, לא רק שנמנע בעת ההיא אסון חברתי ומעמדה של בת שבע הוסדר סופית ללא צל של ספקות , אלא הוצב סכר בלתי עביר, חסון ויציב, בפני תרחישים עתידיים בהם גברים יכלו לאיים על גרושותיהם בטענות חוזרות של בטלות בדיעבד.
ניצחונה של הגישה הפורמליסטית והמערכתית בפרשת הגט מווינה הוא שניצב עד היום כחומה המגנה על יציבות גירושיהן של נשים רבות, ומסביר היטב, באופן היסטורי-הלכתי, מדוע מערכת המשפט העברי בזמננו מתרחקת כמפני אש משילוב כלשהו של תנאים בתוך תהליך הגירושין. התקדים הדרמטי שנקבע בשנת ה'שע"א בווינה ונידון בירידי פולין, ממשיך להדהד באולמות בתי הדין עד עצם היום הזה, מעצב את פסקי הדין ומרחף מעל לכל טקס גירושין ו'ביטול מודעות' הנערך בעולם היהודי. המסקנה העולה בבירור היא כי בהתנגשות בין הצדק האינדיבידואלי ו"פגם הרצון" החיצוני של הבעל לבין יציבותה של מערכת האישות וההגנה על ציבור הנשים מפני עגינות מחודשת, בחרה ההלכה, לאחר סערה גדולה, לבצר את ודאות השטר ובכך לבצר את שלמות המשפחה והחברה.
