ד"ר יהושע פלג וחידת המקדש הנשכח

בשבת האחרונה הלך לעולמו, בגיל 87, ד"ר יהושע פלג (פרנקל), מן הדמויות המקוריות והייחודיות בנוף האינטלקטואלי והמדעי של ישראל בעשורים האחרונים. מצד אחד היה איש מדע וטכנולוגיה מובהק, ממעצבי עוצמתה הטכנולוגית של מערכת הביטחון, ממייסדי מפעל אלתא באשדוד, ואיש סוד שפעל עשרות שנים במסדרונות הממודרים ביותר של התעשייה הביטחונית. על תרומתו, שרובה עדיין חסוי מעין הציבור גם לאחר פטירתו, זכה בשלושה פרסי ביטחון ישראל. מצד אחר, עם פרישתו לגמלאות התגלה פלג כחוקר עמוק, נועז ובלתי שגרתי של תולדות ירושלים ובית המקדש. הוא השלים עבודת דוקטורט באוניברסיטת בר-אילן, פרסם מחקרים מקיפים, וביקש לערער מוסכמות היסטוריוגרפיות שהתקבעו במשך דורות. נקודת המוצא שלו הייתה שעברה החומרי של ירושלים איננו סיפור מיתולוגי בלבד, אלא מציאות פיזיקלית והנדסית שאפשר לפענח בכלים מדעיים.

השילוב הנדיר בין הנדסת מערכות, תורת החומרים ותרמודינמיקה ובין בקיאות רחבה בספרות חז"ל, בכתבי יוסף בן מתתיהו ובחיבורי אבות הכנסייה, העניק למחקרו צביון מיוחד. חוקרים קלאסיים נטו לקרוא את המקורות דרך עדשה פילולוגית או תאולוגית; פלג העמיד כל שורה היסטורית במבחן הנדסי. הוא שאל שאלות של פיזיקה: כיצד התנהגה האש בעת שריפת ההיכל, כיצד זרמו המים במערכות ההידראוליות של הר הבית, וכיצד יכלו קורות אבן או עץ לשאת עומסים אדירים בלי לקרוס.

בחייו האישיים היה פלג איש צנוע ואיש קהילה מסור. הוא נמנה עם מייסדי בית הכנסת "קריה נאמנה" באשדוד ושימש בו גבאי (קודם לכן התפלל בבית הכנסת "בית צור" בעיר), וחלק את חייו עם רעייתו חנה, ילדיו ונכדיו. סובביו הכירו אדם מאיר פנים וחד מחשבה, אך מעטים ידעו לחבר בין תרומתו החסויה להגנת שמי המדינה ובין המהפכה המחשבתית שרקם בחדר עבודתו. לטענתו, ההיסטוריוגרפיה המקובלת השמיטה פרק מכריע בתולדות עם ישראל: השנים שבין חורבן הבית השני (70 לספירה) למרד בר כוכבא (132 לספירה). בפרק זה, כך טען, הבית השלישי לא היה מושג ערטילאי השמור לאחרית הימים, אלא מבנה ממשי שהוקם, פעל ועמד על תילו אחת עשרה שנים, בראשית המאה השנייה לספירה ובחסותו של הקיסר אדריאנוס.

תרמודינמיקה של חורבן

כדי להבין את נקודת המוצא של פלג ואת התעוזה שבמסקנותיו, כדאי להתחיל באופן שבו פענח את חורבן הבית השני. הנרטיב המסורתי, המבוסס בעיקר על "מלחמת היהודים" ליוסף בן מתתיהו, מתאר את שריפת ההיכל כאירוע בלתי מתוכנן: טיטוס ביקש לחוס על המבנה המפואר, אך חייל רומאי פשוט, כאילו נדחף בידי כוח עליון, השליך אוד בוער מבעד לאחד החלונות, והאש אחזה במקדש כולו. היסטוריונים רבים התלבטו אם מדובר באפולוגטיקה שנועדה לנקות את טיטוס מאשמת החורבן, או בתיאור עובדתי.

פלג ניגש לפרשה לא מתוך ניתוח של מניעים פוליטיים, אלא מתוך ניתוח מדעי של שריפות. הוא בחן את המבנה האדריכלי של ההיכל כפי שהוא מתואר במסכת מדות ובכתבי יוסף בן מתתיהו, והצביע על פרט מכריע: בצידי ההיכל ניצבו מגדלי מדרגות לולייניים, המכונים במשנה "מסיבה" ובספר מלכים "לוליים". המגדלים, שגובהם לפי חישוביו עלה על חמישים מטרים, שימשו לעלייה אל התאים שהקיפו את ההיכל ואל גגו, לצורכי תחזוקה ולתקיעה בחצוצרות. קירותיהם נבנו מאבני גזית, אך גרמי המדרגות שבתוכם היו עשויים קורות עץ. בעת המצור היה העץ הזה, שהותקן עוד בימי הורדוס כתשעים שנה קודם לכן, יבש לחלוטין ודליק ביותר.

גג ההיכל היה מצופה לוחות זהב. לדברי פלג, ציפוי זה מנע מחיצים בוערים ומנשק תבערה שנורה מרחוק להצית את תקרת העץ, וטיפוס אל הגג בעיצומו של הקרב לא היה אפשרי נוכח גובה הקירות והמגננה היהודית. הדרך היחידה להצית את המבנה הייתה אפוא מלמטה, דרך נקודת התורפה היחידה במעטפת האבן: חלונות מגדלי המדרגות. פלג חישב כי החלון התחתון במגדל המסיבה הצפוני, שהותקנו בו סורגי זהב, נקבע כשלושה מטרים ושישים סנטימטרים מעל מפלס הרצפה. הנתון ההנדסי הזה מאיר באור חדש את עדותו של בן מתתיהו, שהחייל הרומאי עלה על כתפי חברו כדי להשליך את האוד הבוער פנימה.

איור 1: "אפקט הארובה" במגדל המסיבה לפי שחזורו של פלג (איור הסברי שהוכן למאמר, אינו בקנה מידה)

כשהאוד הבוער נפל על מדרגות העץ היבשות בבסיס המגדל, נכנסה לפעולה תופעה פיזיקלית המוכרת כ"אפקט הארובה". המגדל הצר והגבוה פעל כצינור יניקה רב-עוצמה: האוויר החם עלה במהירות, דחק את האוויר הקר ושאב חמצן טרי מפתחי המגדל אל התבערה. ככל שנדלקו מדרגות נוספות במעלה המגדל, גברה היניקה ועלתה הטמפרטורה, עד שלפי חישובו הגיע הפרש הטמפרטורות בין תחתית המגדל לגזים שנפלטו בראשו לכ-1,500 מעלות צלזיוס. הלהבות והגזים הרותחים פגעו ישירות בתקרת העץ של ההיכל, ותוך דקות אחזה האש במבנה כולו.

מסקנתו של פלג: מרגע שניצת מגדל המסיבה, שום פקודה של טיטוס ושום כוח אנושי לא יכלו לעצור את השריפה. המבנה נגזר לחורבן מכוח חוקי הפיזיקה. ניתוח זה ממחיש את שיטתו: היסטוריה אינה מתרחשת בחלל מופשט של רעיונות, אלא במציאות חומרית הכפופה לחוקי הטבע. באותה ראייה ניגש גם אל הפרקים הבאים בתולדות ההר.

הבית השלישי של אדריאנוס

התזה המרכזית והנועזת של פלג, שפורסמה בעשור האחרון לחייו בסדרת מאמרים בקובצי "חידושים בחקר ירושלים" של אוניברסיטת בר-אילן, מציעה קריאה חסרת תקדים של אירועי המאה השנייה לספירה. לפי התפיסה המקובלת, אחרי החורבן נותר הר הבית שומם, והיישוב היהודי התאושש בהדרגה ביבנה בהנהגת החכמים, עד שפרץ מרד בר כוכבא בעקבות גזירות אדריאנוס ותוכניתו להקים במקום את העיר האלילית איליה קפיטולינה. פלג הציע תמונה שונה בתכלית: אדריאנוס, הנזכר במסורת כצורר הגדול ומחריב ארץ יהודה, הוא שיזם, הורה ומימן את בניית בית המקדש השלישי בשנת 118 לספירה, והמקדש הזה שימש לפולחן ועמד במרכז החיים הלאומיים אחת עשרה שנים, עד שנחרב בשנת 130.

איור 2: ציר הזמן לפי שחזורו של פלג. בקו רציף: אירועים מוסכמים במחקר; בקו מקווקו: טענותיו של פלג

כדי להסביר תפנית כזו ניתח פלג את המצב הגיאופוליטי באימפריה בשנת 117. הקיסר טראיאנוס מת בקיץ אותה שנה, אחרי מלחמות מתישות וחסרות תוחלת נגד האימפריה הפרתית. בשנים שקדמו למותו התחולל מרד התפוצות, התקוממות יהודית רחבה ואלימה במצרים, בקירנאיקה, בקפריסין ובמסופוטמיה, שגבתה אבדות כבדות וערערה את יציבותה הכלכלית והביטחונית של האימפריה. אדריאנוס, שעלה לשלטון בגיל ארבעים ואחת, מצא אימפריה מותשת. כאיש תרבות ומנהל מפוכח, החליט לוותר על כיבושי קודמו במזרח ולייצב את הגבולות באמצעות פיוס הפרובינציות וכינון בריתות.

אך המניע העמוק להחלטתו, הדגיש פלג, לא היה צבאי או כלכלי בלבד, אלא איום תרבותי ותאולוגי על האימפריה: הנצרות הקדומה. בעשורים שאחרי החורבן התפשטה הנצרות במהירות בקהילות יהודיות ופגאניות ברחבי העולם הרומי. אחד מטיעוניה החזקים של התעמולה הנוצרית נשען על דברי ישו בספרי הבשורה, בצאתו מן המקדש: "לא תישאר פה אבן על אבן אשר לא תיהרס". בעיני הנוצרים, חורבן המקדש בידי טיטוס לא היה אסון לאומי אלא הוכחה להתגשמות הנבואה, אות לכך שהברית עם ישראל בטלה ושהכנסייה היא "ישראל האמיתי". התפשטות הנצרות איימה גם על הסדר הפגאני של רומא, שכן הנוצרים סירבו להקריב לפסלי הקיסרים וכפרו באלי האימפריה.

רומא ראתה שהרדיפות וההוצאות להורג אינן עוצרות את הסחף, ואף יוצרות מיתוס של קדושים מעונים. לפי פלג, אדריאנוס הבין שהדרך לשבור את כוח המשיכה של הדת החדשה היא לפגוע בנקודת התורפה התאולוגית שלה: אם ייבנה המקדש מחדש, תופרך הנבואה לעין כול ותישמט הקרקע מתחת לתעמולה הנוצרית. כך נוצרה זהות אינטרסים מפתיעה בין האימפריה הפגאנית ובין ההנהגה היהודית ביבנה. חכמי ישראל, שנאבקו באותה תקופה בכתות יהודיות-נוצריות מתוך הקהילות ואף תיקנו את ברכת המינים כדי להרחיקן, מצאו באדריאנוס שותף בלתי צפוי.

לפי מחקרו של פלג, ביקר אדריאנוס בארץ ישראל סמוך לתחילת שלטונו, בסתיו 117, ובשנת 118 הוציא צו קיסרי לשיקום ירושלים ולבניית המקדש. על המשימה הופקד קרוב משפחתו עקילס, יליד פונטוס, שמונה לממונה על הבנייה. עקילס זה, לפי המסורת התלמודית והנוצרית, התקרב לחכמי ישראל, התגייר ולמד תורה מפי רבי אליעזר ורבי יהושע, ולימים תרגם את המקרא ליוונית ברוח חכמים. במשך יותר מעשור, לפי שחזור זה, התקיים בארץ משטר אוטונומי יהודי בחסות רומא, ובמסגרתו הוקם המקדש ונחנך לעבודת הקודש.

מלתראות של מילת

אחד החידושים המעניינים במחקרו של פלג הוא החיבור בין תולדות טכנולוגיות הבנייה ובין לשון המשנה במסכת מדות. עשרות שנים נשען המחקר על שחזור בית המקדש השני כפי שעוצב בדגם המפורסם של פרופ' מיכאל אבי-יונה (כיום במוזיאון ישראל). בדגם זה ניצב מעל פתח האולם משקוף אבן אופקי וישר, הנשען על שתי מזוזות הפתח. פלג, שהביט בדגם בעיניו של מהנדס מבנים, קבע כי מבנה כזה הוא כשל הנדסי שאינו יכול לעמוד במבחן המציאות.

לפי המשנה היה פתח האולם במידות ענק: גובהו ארבעים אמה ורוחבו עשרים, כלומר מפתח פתוח של יותר מעשרה מטרים. מעליו התנשא קיר אבן מסיבי לגובה עשרות מטרים נוספים, שהפעיל לפי הערכת פלג עומס של כמאתיים טון לכל מטר אורך של משקוף. בחישובי חוזק חומרים הראה פלג ששום קורת אבן או עץ ישרה בעולם העתיק לא יכלה לשאת מומנט כפיפה כזה על פני מפתח של עשרה מטרים; קורה כזו הייתה נשברת כבר בשלב הבנייה. הפתרון ההנדסי היחיד שהכיר העולם העתיק למפתח רחב תחת קיר כבד היה קשת, או סדרה של קשתות, המעבירות את העומס לצדדים אל התמוכות.

איור 3: משקוף ישר מול קשת, שני אופנים לגשר על מפתח רחב (איור הסברי)

מסקנה זו הובילה את פלג לקרוא מחדש את תיאור פתח האולם במשנה:

"פתחו של אולם גבהו ארבעים אמה ורחבו עשרים אמה, וחמש מלתראות של מילת היו על גביו. התחתונה עודפת על הפתח אמה מזה ואמה מזה, שלמעלה הימנה עודפת עליה אמה מזה ואמה מזה, נמצאת העליונה שלשים אמה, ונדבך של אבנים היה בין כל אחת ואחת."

משנה, מדות ג, ז

מפרשי המשנה וחוקרי הדגם פירשו את "מלתראות" כקורות ישרות, ואת "מילת" כשם של סוג עץ. פלג דחה פירוש זה: קורות עץ לא היו עומדות בעומס, ועץ כזה אינו חומר מבני שיכול לגשר על מפתח כזה. לדבריו, המונח "מלתרא" שאול מן היוונית ומשמעו רכיב קשתי או קמרוני, ואילו "מילת" אינו שם של עץ אלא הצורה העברית הקדומה של המילה מֶלֶט.

כאן שילב פלג נתון מתולדות האדריכלות הרומית. הרומאים הכירו את האפר הוולקני של מפרץ נאפולי, ה"פוצולאנה", עוד במאה השנייה לפני הספירה: בערבובו עם סיד ומים התקבל מלט הידראולי שהתקשה לבטון חזק במיוחד (opus caementicium). אולם טכנולוגיה זו הגיעה לשיא שכלולה בדיוק בימי אדריאנוס, שבהם נבנתה ברומא כיפת הבטון הענקית של הפנתיאון (בערך 118–128), העומדת על תילה עד היום.

לפי שחזורו של פלג, בוני המקדש במאה השנייה ניצלו את חלון ההזדמנויות המדיני ואת הידע הטכנולוגי הרומי, ובנו את חזית ההיכל בקשתות יצוקות של מלט. "חמש המלתראות של מילת" הן לשיטתו חמש קשתות מלט מדורגות, זו על גבי זו, ובין כל אחת ואחת נדבך אבנים שייצב את המבנה והוסיף לו קשיחות, בדומה לתפקיד שממלא מוט הזיון בבטון המזוין המודרני. יחד יצרו הקשתות מערך שחילק את העומסים והחזיק את הפתח האדיר. ובכל זאת חששו הבונים מאי-יציבותו של המבנה החדשני, ולכן, כפי שמוסיפה המשנה מיד אחר כך:

"וכלונסות של ארז היו קבועין מכותלו של היכל לכותלו של אולם, כדי שלא יבעט."

משנה, מדות ג, ח

כלומר, קורות ארז פנימיות שימשו מתיחות רוחביות, שנועדו למנוע מקיר החזית להתעקם או לקרוס החוצה.

איור 4: חמש המלתראות לפי קריאתו של פלג, קשתות מלט מדורגות ונדבכי אבן ביניהן (איור הסברי, אינו בקנה מידה)

אישוש לתאוריה מצא פלג בממצא הארכאולוגי. על מטבעות הסלע של מרד בר כוכבא, המציגים את חזית המקדש, ראה פלג מעל הפתח שבין ארבעת העמודים צורה קשתית ולא משקוף ישר. עדות חזותית דומה מצא בציור חזית המקדש שמעל גומחת ארון הקודש בבית הכנסת של דורא אירופוס, שצויר כמאה שנה מאוחר יותר. מכאן הגיע למסקנה מהפכנית: מסכת מדות אינה מתעדת את זיכרונות הבית השני של הורדוס, אלא היא מסמך אדריכלי המתאר בפרטי פרטים את מידותיו, מבנהו וחומריו של הבית השלישי שנבנה בימי אדריאנוס.

שטרות "גאולת ישראל" ועדויות המקורות החיצוניים

לשיטת פלג, בניית הבית השלישי בימי אדריאנוס אינה נשענת על ניתוח הנדסי בלבד; היא מיישבת גם שורה של קושיות היסטוריות וטקסטואליות. במערות המפלט שבמדבר יהודה נמצאו שטרות ואיגרות מימי בר כוכבא הנושאים מניין שנים מיוחד: "שנת אחת לגאולת ישראל", "שנת שתים לגאולת ישראל", "שנת שלוש לחרות ישראל".

המחקר המקובל מונה שנים אלו מפרוץ המרד בשנת 132, ומניח שבמהלכו הצליחו המורדים לשחרר את ירושלים. אולם החפירות בירושלים לא העלו עדות ברורה לשלטון בר כוכבא בעיר, ומטבעותיו כמעט אינם נמצאים בחפירות מסודרות בתוכה. עובדה זו מעמידה בסימן שאלה את כיבוש העיר בידי המורדים.

פלג הציע פתרון מעניין: מניין "גאולת ישראל" לא החל בשנת 132, בעיצומה של מלחמה, אלא בשנת 118, עם הצו הקיסרי לשיקום המקדש והעיר. לפי שחזורו, שתים עשרה שנה עמד שמעון בר כוסבא בראש היישוב כ"נשיא ישראל" בחסות רומא, בדומה לשליטים מקומיים אחרים ברחבי האימפריה, והעם מנה את שנותיו מאותו מאורע מכונן של תחילת הגאולה.

אישוש נוסף מצא פלג במטבע קיסרי של אדריאנוס. בניגוד למטבעות "יהודה השבויה" (IVDAEA CAPTA) של קיסרי בית פלביוס אחרי שנת 70, שבהם נראית יהודה כאישה אבלה ומושפלת תחת עץ תמר, מטבע של אדריאנוס מציג את יהודה כאישה זקופה העומדת מול הקיסר ומקריבה עמו קורבן, כבעלת ברית של רומא. פלג תיארך את המטבע לראשית שלטונו של אדריאנוס, אף שרוב החוקרים מתארכים את סדרת מטבעות "ביקור הקיסר" לשנות השלושים של המאה השנייה. נוסף על כך, חפירות הקרדו המזרחי סמוך לרחבת הכותל העלו, לדברי פלג, ששדרת העמודים של העיר נבנתה כבר בסביבות שנת 120 ולא בשנת 130 כפי שהונח בעבר, עדות לתנופת בנייה עירונית בירושלים בראשית ימי אדריאנוס.

מארג הראיות נתמך, לדבריו, גם בעדויות ספרותיות נוצריות ורומיות. המוקדמת שבהן היא איגרת בר-נבא, חיבור נוצרי מראשית המאה השנייה. בפרק טז כותב המחבר בתדהמה על המתרחש בירושלים:

"הנה ההורסים את ההיכל הזה, הם עצמם יבנוהו... ועתה גם הם וגם משרתי אויביהם יבנוהו מחדש."

איגרת בר-נבא טז, ג–ד (תרגום חופשי מיוונית)

לפי פלג, עדות זו, שנכתבה בזמן אמת, מתארת את הרומאים שהחריבו את המקדש כמי שבונים אותו מחדש יחד עם היהודים, מציאות שערערה את יסודות התאולוגיה הנוצרית.

עדות משלימה מצא בכתבי הקיסר יוליאנוס מן המאה הרביעית, הכותב כעל עובדה ידועה כי היכל היהודים "נהפך שלוש פעמים". אם מונים את חורבן הבית הראשון בידי הבבלים ואת חורבן הבית השני בידי טיטוס, החורבן השלישי שאליו מכוון יוליאנוס הוא, לשיטת פלג, חורבן המקדש שנבנה בימי אדריאנוס.

בכיוון זה מכוונים גם דברי אב הכנסייה יוחנן כריסוסטומוס בסוף המאה הרביעית, שציין בדרשותיו נגד היהודים כי ניסו לבנות את מקדשם שלוש פעמים: תחת אדריאנוס, בימי קונסטנטינוס ובימי יוליאנוס. לצד אלה עומדים דברי אפיפניוס מסלמיס בחיבורו "על מידות ומשקלות" והחיבור "הדיאלוג בין טימותיאוס ועקילס", המספרים שעקילס הופקד על בניין ירושלים. בכל אלה ראה פלג בסיס טקסטואלי מוצק לתזה שלו.

בקעת בית רימון ומשל האריה

כיצד השתקפה הדרמה הזו בספרות חז"ל? המדרשים מלאים בדו-שיח בין הקיסר אדריאנוס ובין רבי יהושע בן חנניה, מנהיג הדור. במדרש תנחומא מתועד מפגש מפורסם:

"אנדריאנוס אמר לרבי יהושע: גדולה היא הכבשה שעומדת בין שבעים זאבים. אמר לו: גדול הוא הרועה שמצילה ושוברן לפניהם."

מדרש תנחומא, תולדות ה

פלג ראה בדיאלוג זה לא משל תאורטי בלבד, אלא שיקוף של מערכת היחסים המדינית המורכבת בין שליט האימפריה ובין החכם שהנהיג את העם מול המעצמה.

המקור המרכזי והדרמטי ביותר, המאיר לשיטתו את פרשת הבנייה ואת המשבר שפרץ בעקבותיה, הוא מדרש בראשית רבה. בתרגום חופשי מארמית:

"בימי רבי יהושע בן חנניה גזרה מלכות הרשעה שייבנה בית המקדש. הושיבו פפוס ולוליינוס שולחנות [של חלפנים] מעכו ועד אנטיוכיה, והיו מספקים לעולי הגולה כסף וזהב וכל צורכם. הלכו הכותים ואמרו [למלך]: ידוע יהיה למלך, שאם העיר המורדת הזאת תיבנה וחומותיה ישוכללו, מנדה, בלו והלך לא יתנו... אמר להם: מה נעשה, וכבר גזרתי? אמרו לו: שלח ואמור להם שישנו אותו ממקומו, או יוסיפו עליו חמש אמות, או יגרעו ממנו חמש אמות, ומעצמם הם חוזרים בהם."

בראשית רבה סד, י

לפי פלג, הקטע מתעד את הרגע שבו נרתעו הרומאים מן ההתעוררות הלאומית היהודית. אדריאנוס לא ביטל את הבנייה, אך הורה לשנות את המיקום או את המידות, שינויים שיצרו קושי הלכתי חמור. תגובת העם הייתה סוערת, כפי שממשיך המדרש:

"והיו הקהלים מקובצים בבקעת בית רימון. כיוון שבאו הכתבים, התחילו בוכים, ביקשו למרוד במלכות. אמרו: ייכנס אדם חכם אחד וישקיט את הציבור. אמרו: ייכנס רבי יהושע בן חנניה, שהוא בקי בתורה."

שם

רבי יהושע, שהכיר את כוחה הצבאי של רומא וידע שמרד יביא אסון על האומה, עלה לפני ההמונים ונשא את משל האריה והקורא המצרי:

"נכנס ודרש: אריה טרף טרף ועמד עצם בגרונו. אמר: כל מי שבא ומוציאו, אני נותן לו שכרו. בא קורא מצרי שמקורו ארוך, נתן מקורו והוציאו. אמר לו: תן לי שכרי. אמר לו: לך והשתבח ואמור שנכנסת לפי האריה בשלום ויצאת בשלום. כך, דיינו שנכנסנו לאומה זו בשלום ויצאנו בשלום."

שם

פלג ביאר כי המשל מבטא את הריאליזם המדיני של חכמי הדור. האריה הוא האימפריה הרומית, והעצם שבגרונה היא האיום הדתי של הנצרות העולה. הקורא המצרי, העוף בעל המקור הארוך, הוא עם ישראל, שהכניס את ראשו ללוע הארי, סייע לרומא לבלום את הנצרות באמצעות בניית המקדש, וקיווה לקבל בתמורה חירות מדינית מלאה. רבי יהושע הבהיר לעם שעצם האפשרות לבנות את המקדש, גם במידות מצומצמות, ולצאת בשלום מן המפגש עם המעצמה הטורפת, היא הישג כביר, ומוטב להסתפק בו ולא להסתכן במלחמה כוללת. דבריו הרגיעו את הרוחות, והמקדש, לפי שחזורו של פלג, המשיך לפעול בחסות רומית.

המפנה הטראגי לקראת מרד בר כוכבא

התקופה השלווה שבה עמד הבית השלישי על תילו נמשכה אחת עשרה שנים, והגיעה לקצה הטראגי בשנת 130. באותה שנה ביקר אדריאנוס שוב בארץ ישראל. לדברי פלג, שיקוליו השתנו מן הקצה אל הקצה: מבחינת רומא, שיתוף הפעולה עם היהודים מיצה את עצמו. הנצרות ספגה מכה תאולוגית, התפשטותה נבלמה, והאימפריה התייצבה. במקביל, התחייה הכלכלית והרוחנית של היישוב היהודי והתעצמות כוחו של בר כוכבא החלו להיראות בעיני רומא כסכנה.

אדריאנוס, שקידם מדיניות של האחדה תרבותית הלניסטית ברחבי הפרובינציות, הפר את הברית. הוא ביטל את מעמדה של ירושלים, החרים את אוצרות ההקדש שנאספו במקדש מאז 118, והכריז על הפיכת העיר למושבה רומית פגאנית בשם איליה קפיטולינה. על הביצוע הופקד הנציב קווינטוס טיניאוס רופוס, המוכר בספרות חז"ל כ"טורנוסרופוס הרשע".

לפי פלג, חורבנו הסופי של המקדש אירע בתשעה באב. המשנה מונה חמישה דברים שאירעו לאבותינו בתשעה באב, ובהם "ונחרשה העיר", ובגמרא מובאת ברייתא המפרשת: "כשחרש טורנוסרופוס הרשע את ההיכל". פלג הדגיש כי חרישת ההיכל אינה מתייחסת לחורבן טיטוס בשנת 70, אלא להריסתו של מקדש אדריאנוס בשנת 130 בידי טורנוסרופוס: הרומאים הרסו את קשתות המלט, שרפו את כלונסות הארז, החריבו את המבנה וחרשו את שטח ההר במחרשה, כחלק מטקס ייסודה של העיר האלילית.

ההלם והזעם בעם היו עמוקים. לא הייתה זו רק אבלות על חורבן רחוק, אלא תחושת בגידה: המקדש שעמד יותר מעשור, המבנה שסימל את ראשית גאולת ישראל, נחרב שוב בידי אותו שליט עצמו. תקוות הגאולה נשברו, ואת מקומן תפס זעם שהתפרץ שנתיים אחר כך, בשנת 132, במרד בר כוכבא. שמעון בר כוסבא, שהיה עד אז, לפי פלג, נשיא בחסות רומית, הוביל מלחמה נואשת כדי לנקום את חילול הקודש ולהשיב את חירות ירושלים. נפילת ביתר וגזירות השמד שבאו בעקבותיה חתמו את הפרק, וטמנו את זכר המקדש בערפילי ההיסטוריה.

אחרית דבר

לכתו של ד"ר יהושע פלג חותם מסכת חיים מופלאה של איש חזון ומעש. הוא הותיר אחריו תרומה ביטחונית שסייעה לשמור על ישראל במשך דורות, ולצידה מורשת מחקרית מסעירה, שממשיכה לעורר הדים בקרב חוקרי ירושלים.

תזת הבית השלישי של פלג שנויה במחלוקת, ורוב החוקרים אינם מקבלים אותה; היא נשענת על קריאה חדשנית של מקורות שאפשר לפרשם גם אחרת. אבל גם מי שחולק עליה אינו יכול להתעלם מן התעוזה שבה. בעיניו של מהנדס מערכות ומדען ביטחוני ביקש פלג להראות ששנת 70 לא הייתה סוף פסוק לעבודת המקדש בעת העתיקה, ושרטט פרק עלום שבו נבנה מקדש שלישי בחסות רומית, עמד אחת עשרה שנים ונחרב בטרגדיה שהציתה את מרד בר כוכבא. מחקרו, לצד מפעליהם של ענקי מחקר כיהושע פראוור, מזכיר שסודותיה של ירושלים עוד לא תמו, ושבכל דור נדרשת עין חדה, אמיצה ובלתי תלויה כדי לגלות מחדש את אבני הבניין שנשכחו.

יהי זכרו ברוך.

לקריאה נוספת

1. דביר עמר, "פעל עשרות שנים למען ביטחון ישראל: ד"ר יהושע פלג הלך לעולמו בגיל 87", ערוץ 7, 11 באוקטובר 2026. https://www.inn.co.il/news/708190

2. "הבית השלישי כבר נבנה וחרב", מקור ראשון, מדור יהדות. https://www.makorrishon.co.il/judaism/101891/

3. "מחקר: כך נשרף ההיכל", מקור ראשון, מדור חדשות. https://www.makorrishon.co.il/news/297333/

4. יהושע פלג, סדרת מאמרים על הבית השלישי בימי אדריאנוס, בתוך: חידושים בחקר ירושלים, רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן.

5. Michaël Girardin, "Leḥerut Yerushalayim: The Temple on the Coins of the Bar Kokhba War", Electrum 26 (2019), pp. 159–176. https://doi.org/10.4467/20800909EL.19.010.11213