שריפת ספרי קודש ואוצרות תרבות ליוותה את ההיסטוריה היהודית לאורך הדורות. לצד הרדיפות והגזרות שהונחתו על העם היהודי מצד אימפריות זרות, ידע העולם היהודי גם מאבקים פנים-יהודיים סוערים שהובילו לביעור ספרים וכתבים. מול הניסיון לכלות את הדיבור הכתוב באש, כוננה המסורת היהודית את התפיסה התאולוגית של "אותיות פורחות באוויר" – ההבחנה בין החומר הגשמי המתכלה לבין הקדושה והרעיון הרוחני הנצחי.
להלן אעשה סקירה כרונולוגית של אירועי שריפת הספרים המרכזיים בתולדות העם היהודי.
1. שריפת התורה על ידי אפוסטמוס (תקופת הבית השני / המאה הראשונה לספירה)
האירוע המוקדם ביותר המופיע במקורות חז"ל לגבי השמדת ספר קודש ציבורי מתייחס לתקופת הבית השני. המשנה מונה אירוע זה כאחד מחמשת האסונות הלאומיים שאירעו ביום שבעה עשר בתמוז.
כך מובא בלשון המשנה:
"בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, ובוטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפוסטמוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל" (משנה, מסכת תענית, פרק ד', משנה ו').
במחקר ובמסורת קיימות השערות שונות לגבי זהותו של אפוסטמוס – האם מדובר בשר יווני בתקופת גזרות אנטיוכוס אפיפנס או במפקד רומי בימי הנציב קומאנוס. אירוע זה נחרת בזיכרון הלאומי כסמל המוקדם ביותר לפגיעה במקור הקדושה הכתוב של העם היהודי.
2. הוצאתו להורג של רבי חנינא בן תרדיון ושריפת ספר התורה (המאה השנייה לספירה)
במהלך גזרות השמד של הקיסר אדריאנוס לאחר מרד בר כוכבא, נלכד רבי חנינא בן תרדיון כשהוא מלמד תורה ברבים. הרומאים דנו אותו למיתה באכזריות תוך עטיפתו בספר התורה שבו עסק.
במסכת עבודה זרה מתוארת הסצנה הדרמטית:
"מצאוהו לרב חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהילות ברבים וספר תורה מונח בחיקו. הביאוהו וכרכוהו בספר תורה והקיפוהו חבילי זמורות והציתו בהן את האור" (תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף יח, עמוד א').
כאשר שאלו אותו תלמידיו מה הוא רואה ברגעיו האחרונים, השיב במילים שהפכו לנכס צאן ברזל בתרבות היהודית:
"גווילין נשרפין ואותיות פורחות באוויר".
אמירה זו ביטאה את התפיסה כי האש יכולה לכלות את הגוויל החומרי, אך השרטוט הרוחני והרעיון התורני אינם ניתנים להשמדה.
כאן אבקש לציין ולהוסיף את הדברים הבאים - עונש שריפה בחיים (Crematio או Damnatio ad flammas) לא היה תקדים ייחודי לרבי חנינא בן תרדיון, אלא עונש ממוסד ומוכר היטב בספר החוקים הרומי. הוא נמנה עם קטגוריית ה-Supplicia Summa (העונשים העליונים והאכזריים ביותר), לצד צליבה (crux) והשלכה לחיות טרף (damnatio ad bestias). עונש שריפה הופיע כבר בראשית המשפט הרומי, בחוקת שנים-עשר הלוחות (Lex XII Tabularum, מהמאה ה-5 לפנה"ס), כך אדם שהצית במזיד מבנה או ערימת תבואה סמוך לבית נענש בכבילה, הלקאה ושריפה למוות באש. בתקופת הקיסרות (המאה ה-1 לספירה ואילך), המשפט הרומי חילק את האזרחים לשני מעמדות: Honestiores (המעמד הגבוה): נהנו מזכויות יתר; עונש מוות עבורם הוגבל לרוב לעריפת ראש בחרב (decapitatio) או גלות ועיקול רכוש. Humiliores (המעמד הנמוך) ונתינים חסרי אזרחות (Peregrini): היו חשופים להוצאות להורג מחמירות ומשפילות – שריפה, צליבה וטרף לחיות, בייחוד בעבירות מרד ובגידה.
כך ההיסטוריון טקיטוס (ספרי השנים, XV.44) מתעד כי נירון טפל על הנוצרים בשנת 64 לספירה את אשמת שריפת רומא, עטף אותם בבגדים מרוחים בזפת ובחומרים דליקים (Tunica Molesta) והצית אותם חיים כדי שישמשו כלפידים מאירים בגניו בלילה. הבישוף הנוצרי פוליקרפוס הוצא להורג בשריפה על המוקד בפרובינקיה אסיה לאחר שסירב להקריב לאל ולקלל את ישו. כך גם (Crimen Maiestatis): המשפטנים הרומאים (כדוגמת אולפיאנוס ופאולוס ב-Digesta) מפרטים כי עריקים, בוגדים ומסיתים למרד מקרב השכבות הנמוכות נידונו לשריפה חיה. גזר דין מוות באש הוטל לעיתים קרובות גם על עיסוק בכישוף שנתפס כמאיים על שלום הקיסר או הסדר הציבורי.
מכל מקום ולענייננו, שילוב שריפת ספר התורה יחד עם החכם רבי חנינא בן תרדיון שירת מטרה כפולה במשפט הרומי: רבי חנינא נתפס כשהוא מקהיל קהילות וספר תורה מונח בחיקו, בניגוד לגזרות אדריאנוס. שריפת הטקסט יחד עם מפיצו היוותה ענישה ישירה של ה"מכשיר" שבאמצעותו בוצעה העבירה האידיאולוגית. לצד שריפת בני אדם, הרומאים נקטו לא פעם בשריפה פומבית של ספרים שנחשבו חתרניים, מאגיים או עוינים לשלטון (כפי שנעשה לכתבי פילוסופים מסוימים ולספרי נבואה אסורים ברומא). ספוגי הצמר הרטובים שהונחו על לבו – כמתואר במסכת עבודה זרה (דף י"ח) – נועדו לעכב את מותו ולהאריך את ייסוריו כחלק מההרתעה הציבורית.
3. שריפת ספרי הרמב"ם במונפלייה (1233)
במאה ה-13 התלקח בעולם היהודי פולמוס הרמב"ם הסוער סביב שילוב הפילוסופיה והמדע בלימוד התורני. המאה השלוש-עשרה בתולדות עם ישראל עמדה בסימן זעזוע רוחני וחברתי חסר תקדים, אשר במרכזו עמדה דמותו, פסיקתו והגותו של רבי משה בן מיימון (הרמב"ם). הפולמוס המיימוני, שנמשך כמאתיים שנה במספר גלים סוערים, לא היה אך ורק מחלוקת פרשנית עיונית, אלא מאבק נוקב על דמותה של היהדות, גבולות האמונה, מעמד החכמה החיצונית ויחס הגומלין בין הסמכות הרבנית המסורתית לבין החקירה הפילוסופית האריסטוטלית.
שורשי ההתלקחות טמונים בהתפשטותם המהירה של שני חיבוריו המרכזיים של הרמב"ם ברחבי אירופה: הקודקס ההלכתי הגדול "משנה תורה" (שנכתב במקור בעברית והושלם במצרים סביב שנת 1180), והחיבור הפילוסופי "מורה הנבוכים" (שנכתב בערבית יהודית ותורגם לעברית על ידי רבי שמואל אבן תיבון בשנת 1204). בקרב חכמי דרום צרפת (פרובנס) והצפון (חכמי צרפת ואשכנז), עוררו שני הספרים כאחד חששות כבדים, שניתן לחלקם לשני מוקדים מרכזיים.
המוקד ההלכתי-מבני התמקד ביומרתו של הרמב"ם ליצור חיבור כולל המשמיט את השמות, המחלוקות והראיות התלמודיות. הרמב"ם עצמו העיד על מטרת החיבור בהקדמתו המפורסמת ל"משנה תורה" –
"שלא יהא אדם צריך לחיבור אחר בעולם בדין מדיני ישראל, אלא יהא חיבור זה מקבץ לתורה שבעל פה כולה, עם התקנות והמנהגות והגזירות שנעשו מימות משה רבינו ועד חיבור התלמוד... לפיכך קראתי שם חיבור זה 'משנה תורה', לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחילה, ואחר כך קורא בזה ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם".
הצהרה זו עוררה חרדה עמוקה בקרב לומדי התלמוד המסורתיים, שחששו כי הספר יביא לשכחת הלימוד בדיאלקטיקה התלמודית ובמקורות התנאיים והאמוראיים, וינתק את רצף המסורה.
המוקד התיאולוגי-פילוסופי, שהיה הגורם הישיר להתלקחות במונפלייה, התמקד בהחלת יסודות פילוסופיים אריסטוטליים לתוך ליבת האמונה היהודית. בספר המדע (הספר הראשון ב"משנה תורה") וב"מורה הנבוכים", שלל הרמב"ם באופן מוחלט כל סממן של הגשמת האל, הגדיר את התפיסה הגשמית ככפירה מוחלטת, והציע ביאורים אלגוריים למאמרי חז"ל ולסיפורי המקרא. כמו כן, תפיסתו בנוגע למהות העולם הבא כקיום שכלתני ערטילאי ללא הנאות גופניות, ויחסו לתחיית המתים ולניסים, נתפסו בעיני חכמים מסוימים כערעור יסודות האמונה המקובלת וכזלזול בפשוטי המדרשים.
תגובתו המפורסמת של הראב"ד (רבי אברהם בן דוד מפוסקייר) להלכות תשובה לרמב"ם (פרק ג', הלכה ז'), שבה הגדיר הרמב"ם את האומר שיש אל אחד אך הוא בעל גוף ותמונה כ"מין", משקפת את הלך הרוח המוביל בקרב מתנגדי הרמב"ם. הראב"ד כתב בהשגתו:
"ולמה קרא לזה מין? וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות, ויותר מזאת ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות".
בשנים 1230–1232 הגיע המתח לשיאו בעיר מונפלייה (Montpellier) שבחבל לנגדוק (דרום צרפת), אשר חכמיה מכונים בספרות העברית "חכמי ההר" על פי פירוש המילה Mont/Mons. בראש המחנה המתנגד עמדו שלושה מתלמידי החכמים הבולטים בדורם: רבי שלמה בן אברהם מן ההר (מנהיגה הרוחני של הקהילה במונפלייה ומיוזמי החרם), רבינו יונה בן אברהם גירונדי (תלמידו המובהק של ר' שלמה וקרובו של הרמב"ן, אשר שימש כזרוע המבצעת והשליח לקהילות צפון צרפת), ורבי דוד בן שאול.
חכמים אלו ראו בלימוד הפילוסופיה סכנה מוחשית להמשכיות הדת. לטענתם, התרגומים העבריים של "מורה הנבוכים" וספר המדע גרמו לרבים לאמץ דעות שגויות ואף לזלזל בקיום מצוות מעשיות. התנגדותם הייתה כה חריפה, עד שעל פי המובא בספרות הפולמוס, הטיחו חכמי מונפלייה כלפי דמותו של הרמב"ם את האמירה החריפה:
"אם גם אמת הדבר שהיה נזהר בכל מצוות שבתורה, הלא מצינו גדול ממנו ששימש 90 שנים בכהונה גדולה ולבסוף נעשה צדוקי".
אחד הביטויים השיריים החריפים ביותר נגד הרמב"ם נכתב על ידי המשורר רבי משולם דפיירא, שהיה מתלמידי רבינו יונה, והביע את הסלידה מחידושי ה"מורה" –
"מֹורֶ ה נְבֹוכִ ים הַ חֲרֵ ׁש, פִ יָך בְ לֹום / הֵ ן הַדְ בָרִ ים לֹא ׁשָ מַ עְ נּו עַד הֲלֹום מֹורֶ ה נְבֹוכִ ים לִ נְבֹואֹות עַמְ ָך מָ דֹון ּומִ לְ חָמָ ה בְ ָך יִתְ גָרּו חָדָ ׁש אֲמָ רִ ים סִ פְ רְ ָך לֹא נִכְ תְ בּו כָהֵ ם בַהַ גָדֹות וְלֹא נִזְכָרּו."
במקביל, רבי יהודה אלפכאר, מנהיג הקהילה בטולדו ורופאו של מלך קסטיליה, תקף אף הוא את "מורה הנבוכים" וטען כי הספר מהווה החדרת דעות זרות לכרם ישראל. בדבריו החריפים נגד "מורה הנבוכים" קבע אלפכאר:
"כי הוא מולדת חוץ לא יבוא להם בקהל ה' עד עולם... ולוואי הספר הזה לא היה ולא נברא לאִם תרגם ולא נקרא, מחשיך עצה במלים, ממשיל משלים, לעמי הארץ ולסכלים".
מתנגדי הרמב"ם לא הסתפקו במחאה בעל פה, אלא גזרו איסור מוחלט וחרם על לימוד ספר "מורה הנבוכים" וארבעת הפרקים הראשונים של "ספר המדע" (הלכות יסודי התורה), ואסרו על החזקתם בבתי היהודים.
כאשר נוכחו ר' שלמה מן ההר וחבריו כי החרמות שהטילו אינם מוציאים את הספרים מכלל שימוש, ובפרט לאור החרמות הנגדיים שהטילו חכמי פרובנס התומכים ברמב"ם (כמו חכמי לוניל ואישי מונפלייה המיימוניים), קיבל המאבק תפנית חמורה. מאחר שלא היה בכוחם של המתנגדים לגזול ולהשמיד את עותקי הספרים שנמצאו ברשות תומכי הרמב"ם, פנו ר' שלמה מן ההר, רבינו יונה ורבי דוד בן שאול אל הרשויות הכנסייתיות, אל הכמרים ואל מסדרי הנזירים הדומיניקנים והפרנציסקנים (אשר ניהלו באותה עת את מנגנוני האינקוויזיציה המוקדמת בדרום צרפת).
רבי דוד קמחי (הרד"ק), מגדולי תומכי הרמב"ם שיצא למסע בספרד לגיוס תמיכה, תיאר את פנייתם של מתנגדי הרמב"ם לכנסייה במילים קשות:
"ראו כי בני עמנו רובם מינים וכופרים כי נפתו לדברי רבינו משה ממצרים (הרמב"ם) אשר כתב ספרי מינות. ואתם מבערים את המינים שלכם, בערו את שלנו. וצוו לשרוף את הספרים ההם, והם ספר מדע וספר מורה".
תיאור נוסף של שוחד ופנייה לשלטונות הנוצריים מופיע בראש חיבורו הפולמוסי של רבי אברהם בן הרמב"ם:
"על עניין המחלוקת שנפלה בין חכמי עיר לוניל ובין חכמי עיר מונטשפלי"ר על דברי המאמר הנכבד ספר 'מורה הנבוכים' וארבעה פרקים ראשונים של 'ספר המדע', עד שגרם רוב מחלוקתם שנשרפו הספרים הנזכרים... בחוזק שוחד שהשחידו לשלטון ושאר שרי הארץ."
התוצאה ההרסנית לא איחרה לבוא. בשלהי שנת 1232 או בתחילת שנת 1233, פשטו נציגי הכנסייה והאינקוויזיציה על בתי היהודים במונפלייה, החרימו את עותקי "ספר המדע" ו"מורה הנבוכים", והעלו אותם באש על מוקד ציבורי בכיכר העיר.
בהיסטוריוגרפיה המודרנית נחלקו הדעות באשר לאופיו של האירוע. חוקרים כדוגמת אברהם גרוסמן טענו כי הספרים לא נשרפו בפועל אלא רק הוחרמו, בעוד עזריאל שוחט סבר כי הספרים חוללו וצונזרו. עם זאת, רוב ככול המקורות הראשוניים בני התקופה – הן ממחנה המיימוניים והן מהמחנה המתנגד – מעידים באופן חד-משמעי על שריפה פיזית של גווילי הספרים באש בידי כמרים נוצרים.
הזעזוע ממעשה שריפת הספרים בידי נכרי הכה גלים בכל תפוצות ישראל, מדרום צרפת וספרד ועד מצרים ובבל. הידיעה על אודות השריפה הגיעה למצרים אל בנו של הרמב"ם, רבי אברהם בן הרמב"ם, באמצעות אגרת שנשלחה מעכו בסוף חודש שבט ה'תתקצ"ה (1235) על ידי החכם הרופא רבי יצחק ברבי שם טוב.
בתגובה למאורע הנזכר, חיבר רבי אברהם בן הרמב"ם את חיבורו הפולמוסי הנודע "ספר מלחמות השם" וכן איגרת חריפה לרבי שלמה ברבי אשר. בהקדמה לספרו מבכה רבי אברהם את חילול השם הנורא ומבטא את תדהמתו בשיר קינה:
"מַ ה בָעֲרּו הָאֹמְ רִ ים כִ י בָעֲרּו - דִ בְ רֵ י חֲמּודֹות יָקְ רּו מִ זָהָ ב: אֵ ׁש אָ כְ לָה הֵמָ ה וְאֵ יְך אֵ ׁש תֹאכְ לֵם, בִ ינּו לְ זֹאת בֹעֲרִ ים וְעֹוזְרֵ י רָ הָ ב: אֵ יְך זֶה, אֲבָל עָלּו כְ מֹו תִ ׁשְ בִ י לָאֵ ל - בָאֵ ׁש, ּוכְ מַ לְאָ ְך בְ תֹוְך הַלַהַ ב."
רבי אברהם מפרט בחיבורו את יסוד שלילת הגשמות, מיישב את הקושיות על דברי אביו, ומאשים את חכמי צרפת בסכלות ובהיתפסות למאמרי אגדה כפשוטם.
במקביל, התקיימה חלופת אגרות נוקבת בין רבי דוד קמחי (הרד"ק) לבין רבי יהודה אלפכאר, אשר קובצו לימים בספר "אגרות קנאות", נדפס בליפציא, 1859. הרד"ק פתח את פנייתו לאלפכאר בבקשת תמיכה להטלת חרם על מתנגדי הרמב"ם:
"הנה אנכי יצאתי לשטן, לבני פלג ויקטן, המפליגים על חכמתו והמקטינים על אמונתו, אשר לא ידעו כל חכמה ולא ראו כל תבונה. ומי הוא המחזיק בדת האל ומחבירה אל החכמה כמוהו? ואתם ראשי בני ישראל לא התעוררתם לקול אשר שמעתם, והחרשתם לגדפו".
רבי יהודה אלפכאר דחה את פניית הרד"ק בתוקף וביקר בחריפות את ההליכה העיוורת אחר הפילוסופיה האריסטוטלית. בתשובתו טען אלפכאר כי הרמב"ם הכפיף את התורה והנבואה למדע האנושי, וכי ניסיונו לפרש פסוקים ומאמרים כמשל פוגע באמיתות המסורת.
בתוך המהומה הנזכרת יצא רבי משה בן נחמן (הרמב"ן) בניסיון מורכב לפשר בין המחנות. באיגרתו המפורסמת לחכמי צרפת ("איגרת הרמב"ן לחכמי צרפת"), כותב הרמב"ן:
"טֶרֶ ם אֶ עֱנֶה אֲנִי ׁשֹוגֵג, עֹוד אֲדַ בֵר וְלִ בִ י מִ פְ נֵי הַ יִרְ אָ ה מִ תְ מֹוגֵג. יִנָתְ קּו מֹורָ ׁשֵ י הַמַ חֲׁשָ בָה ּואַ רְ ׁשֶ ת הַ שְ פָתַ יִם, וְהַ ּקֹולְמֹוס וְהַמְ גִילָה יָנּועּו בֵין הַ יָדַ יִם, כַאֲׁשֶ ר יָנּוד הַ ּקָ נֶה בַמַ יִם."...
הרמב"ן הציג מתווה פשרה מפורט, הוא דחה מכל וכל את הטענות כאילו הרמב"ם נוטה למינות, והסביר כי ספר "מורה הנבוכים" נכתב עבור משכילים שנחשפו לפילוסופיה היוונית והערבית כדי להצילם מכפירה ולא עבור כלל הציבור. עם זאת, הרמב"ן הסכים כי אין ללמוד את "מורה הנבוכים" בחבורות וברבים, אלא ביחידות בלב ד. לבסוף, יצא בקריאה נחרצת לחכמי צרפת לבטל את החרם על "ספר המדע", תוך שמירה על כבודו האישי של ר' שלמה מן ההר.
4. שריפת התלמוד בפריז (1242) והזיקה התיאולוגית
כעשר שנים לאחר שריפת ספרי הרמב"ם במונפלייה, גזרה הכנסייה הצרפתית גזירה נוספת: שריפת התלמוד בפריז (1242/1244), בעקבות משפט פריז שניהל המשומד ניקולס דונין. עשרים וארבעה קרונות עמוסים בכתבי יד תלמודיים הועלו באש בכיכר העיר.
בספרות היהודית נוצרה זיקה סיבתית-תיאולוגית ישירה בין שני האירועים, מתוך תפיסה של עונש משמיים. הידועה ביותר היא "איגרת רבי הלל מוורונה" (ר' הלל בן שמואל, נדפסה בספר "טעם זקנים" וב"אגרות קנאות"), שבה נכתב:
"הנה האות והמופת שלא הפסיקו ארבעים יום בין שריפת ספרי רבנו לשריפת ספרי התלמוד, ובאותו מקום עצמו נשרפו כל הסדרים והפירושים שנמצאו בפריז ונתערב אפר ספרי התלמוד באפר ספרי המדע והמורה... ולאלתר ידעו הכל כי דין שמים היה וממרום שלח אש על אשר שלחו יד בספרו הקדוש."
מחקרים היסטוריים מובילים הוכיחו כי קיים כשל כרונולוגי מובהק בעדותו של ר' הלל: שריפת ספרי הרמב"ם אירעה במונפלייה ב-1232/1233, ואילו שריפת התלמוד אירעה בפריז ב-1242. התיאור הנזכר של "ארבעים יום" וערבוב האפר נועד ליצור דרמטיזציה מגמתית כדי להוכיח עונש משמיים ולהשתיק את מתנגדי הרמב"ם המאוחרים (כדוגמת רבי שלמה פטיט בעכו בשנת 1280).
על אף הפער הכרונולוגי, המסורת היהודית מעידה כי רבינו יונה גירונדי ראה בשריפת התלמוד עונש ישיר על חלקו בשריפת ספרי הרמב"ם. על פי עדויות תלמידיו, ר' יונה עבר תהליך תשובה עמוק ופומבי, עבר מבית כנסת לבית כנסת והכריז: "משה אמת ותורתו אמת ודבריו אמת ואנו בדאים". כחלק מכפרתו חיבר את ספרי המוסר הנודעים שלו, וביניהם "שערי תשובה" ו"ספר היראה". הוא קיבל על עצמו לעלות לארץ ישראל ולהשתטח על קברו של הרמב"ם בטבריה כדי לבקש ממנו מחילה מפורשת, אך נפטר בטולדו בשנת 1263 בטרם עלה בידו להשלים את מסעו. בכתביו המאוחרים של רבינו יונה, כדוגמת "שערי תשובה", מצינו הדים חריפים לאיסור לשון הרע ולחומרת הפגיעה בתלמידי חכמים:
"כי שולף החרב אם נכמרו רחמיו על האדם בהתחננו אליו, ישיב חרבו אל נדנה. לא כן זורק החץ כי אין בידו להשיבה. כן בעל לשון הרע... גם על הקדושים אשר בארץ המה ידבר."
הרב מאיר מרוטנבורג (המהר"ם), שהיה עד ראייה לחורבן, חיבר את הקינה המפורסמת שנכנסה לסדר הקינות לתשעה באב: "שאלי שרופה באש לשלום אבליך".
ובתוך הקינה טבע את המחאה הכואבת:
"עוד תגזרי לשרוף דת אש וחקים ולכן אשרי שישלם לך כגמוליך".
5. שריפת ספרי השבתאים ושריפת התלמוד בקמניץ-פודולסקי (1757)
אירועי שריפת התלמוד בקמניץ-פודולסקי בסתיו תקי"ח (1757) והתלקחות הפולמוס סביב ספרי הכת הפרנקיסטית מהווים נקודת שבר דרמטית בהיסטוריה של יהדות מזרח אירופה במאה ה-18. המאורע צמח מתוך המשבר החברתי-דתי החריף שחוללה התנועה השבתאית המאוחרת בפודוליה בהנהגת יעקב פרנק. הסלמת המאבק החלה בכ"ו בשבט תקט"ז (1756), כאשר נחשפה בעיירה לנצקורון חבורה פרנקיסטית שקיימה טקסי פריצות והפקרות. בתגובה למעשים אלה פתחה הנהגת הקהילות במלחמה גלויה וסוערת נגד הכת. כבר בכ"ו באייר תקט"ו (1755) התכנסו רבנים בעיר ברודי והוציאו את הכרוז הידוע בשם "חרב פיפיות", שבו הוטל חרם חמור על כל מאמיני הכת. בהמשך לכך, בכ"ו בסיוון תקט"ז (1756), הוכרז חרם מקיף באספת ועד גליל לבוב שפורסם בדפוס ברחבי פולין. החרמים כללו סנקציות חברתיות וכלכליות חסרות תקדים, כגון איסור להשכיר להם דירות, ללמדם, למול את בניהם או לקבור את מתיהם. הרב יעקב עמדין (היעב"ץ), מגדולי הלוחמים בשבתאות, תיעד בספרו הפולמוסי "ספר שמוש" (אלטונה, תקי"ח) את כתבי החרם והעדויות. בשער הספר הגדיר היעב"ץ את חיבורו במילים אלו:
"הוא כלי זיין מיוחד להשתמש בו כל איש יהודי נאמן לה', יצא חמוש למלחמה וחמוש לידע מה לענות לכסילים ולהשיב לאפיקורסים המקוללים המתועבים כת ש"ץ שר"י...".
במקביל, היעב"ץ שיבח את מנהיגי המאבק הציבורי, כגון הגביר ברוך מקונסטנטין, וכתב עליו בחיבורו: "הוא האיש נלחם מלחמות ה' בעדי, נגד הפריצים חיים לובלין ואביו...".
הדחק הקיומי שנוצר בעקבות החרמים הרבניים הוביל את הפרנקיסטים לבקש את חסות הרשויות הכנסייתיות הקתוליות, תוך שהם מציגים את עצמם כ"מתנגדי התלמוד" ומעלים טענות קשות נגד ספרי הקודש המסורתיים.
הפרנקיסטים מצאו פטרון בדמותו של הבישוף הקתולי של קמניץ, מיקולאי דמבובסקי (Dembowski Mikołaj), שנחשב לבישוף תקיף ובעל עמדות אנטישמיות. דמבובסקי כפה על רבני פודוליה להתייצב לעימות פומבי מול אנשי הכת בארמונו. הוויכוח החל בב' בתמוז תקי"ז (20 ביוני 1757) ונמשך כשבוע. הרבנים נמנעו מלהשיב בחריפות מחשש לפגיעה בכבוד הנצרות, דבר שנוצל על ידי הבישוף להכרזת הפרנקיסטים כמנצחים. בג' במרחשוון תקי"ח (17 באוקטובר 1757) חתם הבישוף דמבובסקי על פסק הדין, ולמחרת, בד' במרחשוון תקי"ח, אושר פסק הדין בבית המשפט האזרחי בקמניץ. בפסק הדין הרשמי המוצהר נכתב כי בית המשפט נענה: "לצדקת תביעתם של מתנגדי התלמוד מבני הברית הישנה".
נגזר כי יש לאסוף את כל ספרי התלמוד, הפוסקים והקבלה מבתי הכנסיות, הבתים הפרטיים ובתי המסחר, ולהעלותם על המוקד. צו בית המשפט ניסח את גזר הדין בלשון חריפה:
"ציווה למסור את הספרים האלה הראויים לא רק לאש חולף אלא גם לאש נצח, ליד שר הצדק [התליין] ולשרפם על המוקד לעיני כל הקהל".
הדבר בוצע בו ביום ברחובות הראשיים של קמניץ ולפני בניין העירייה. כ-1,000 כרכי תלמוד וספרי קודש נאספו, נקשרו בשקים לזנבות סוסים, נגררו בחוצות העיר והושלכו לבור בוער. הרבנים והיהודים חויבו להשתתף במעמד המשפיל ואף לשלם תשלום לביצוע השריפה. עדי ראייה סיפרו כי בעת השריפה הוצא כל ספר בנפרד וקריעתו לוותה בקריאות גנאי מפי הפורעים, בסגנון: "לך לשרפה רב פלוני...".
כחודש בלבד לאחר שריפת התלמוד, באמצע חודש כסלו תקי"ח (נובמבר 1757), חלה הבישוף דמבובסקי לפתע באופן פתאומי ומת בייסורים קשים. מותו הפתאומי הביא לעצירה מיידית של איסוף הספרים ומנע את התפשטות הגזירה לערים נוספות כגון לבוב. בעקבות מות הבישוף השתנו יחסי הכוחות במרחב: ביטחונם של נאמני התלמוד התחזק, והם החלו לפרוע בפרנקיסטים ולבער את כתביהם. הקהילה היהודית ראתה במותו של דמבובסקי עונש אלוהי ישיר ("יד ה'") על חילול ספרי הקודש. הרב יעקב עמדין העלה על הכתב בחיבורו "ספר שמוש" שורה של עדויות ונרטיבים עממיים על אודות מותם המשונה של מבצעי הגזירה: על העונש שפקד את הכומר הממונה על ביצוע השריפה מביא היעב"ץ ב'ספר שמוש':
"הכומר שורף הספרים עובר במרכבתו על גשר ותשבר תחתיו, ונהפכה מרכבה ורוכביה וירדו סוסים ורוכביהם במצולות כמו אבן".
על פגיעת המחלה בבישוף דמבובסקי נכתב שם:
"כטוב לב הבישוף ביין ויזרקו אותו החיצונים מעל כיסאו, והתגולל בחולי נופל לארץ שלושה ימים ושלושה לילות".
על האירועים העל-טבעיים והעריפה של גופת הבישוף לאחר מותו מביא היעב"ץ עדות ארוכה ב'ספר שמוש':
"הבישוף לאחר מותו נעשה מזיק לכומריו ויועציו שסייעו במעשה שרפת הס"ק (=הספרי קודש), נחפר מקברו ונקצץ ראשו במרה ובא אח"כ ביום עם ראשו בין זרועו והרג בהם יותר והתרה בהם שאם לא ישרפוהו במקום ששרף הס"ק, לא יישאר שום כומר בהיפרכיא שלו, על כן הוכרחו לחפרו שנית ולשרפו לסיד באותו מקום אשר שרפו ס"ק על פיו".
היעב"ץ אף צירף בסוף ספרו שישה איורים בחיתוכי עץ המתארים באופן חזותי את דמויות אנשי הכת, את שריפת הספרים ואת סופם המר של הבישוף והכמרים.
הטראומה של שריפת הספרים מחד, וההצלה המהירה בעקבות מות הבישוף מאידך, הולידו תגובות דתיות ומנהגים מנוגדים בקהילות ישראל: רבי ישראל חריף מסטנוב, שהיה קרוב למקום המאורע, נדר להתענות מדי שנה בשנה ביום ד' בחשוון (יום שריפת התלמוד בפועל) לזכר חורבן התורה. לעומת זאת, הרב עמדין ראה במפלת הבישוף והכת עילה לשמחה והודיה, ואף הציע לקבוע את יום מותו ב'חצי כסלו' כפורים שני. בלשונו ב'ספר שמוש': "וראוי לקבעו יום טוב ליהודים בהודאה והלל, ולשלוח מנות ומתנות לאביונים". מסורת זו של שמחה צוינה גם על ידי הרה"ק רבי פנחס שפירא מקוריץ, שנהג לעשות יום שמחה מיוחד ביום ג' בכסלו (כפי המובא בספרו "אמרי פנחס"). בעקבות מנהג זה, נהוג בחסידות סקווירא עד עצם היום הזה שלא לומר תחנון ביום ג' בכסלו. המאורע ופרטיו נזכרים גם בספרים נוספים בני התקופה, כגון החיבור "עטרת תפארת ישראל".
6. שריפת ספרי החסידות הראשונים – "תולדות יעקב יוסף" (1780 / 1781)
כחצי יובל לאחר שריפת התלמוד בקמניץ, הופנה נשק שריפת הספרים אל חזית פנימית חדשה בתוך העולם היהודי: המאבק הסוער בין 'המתנגדים' לתנועת החסידות העולה. בשנת תק"מ (1780) יצא לאור בעיר קוריץ החיבור החסידי הראשון שנדפס מעולם – ספר "תולדות יעקב יוסף" מאת רבי יעקב יוסף הכהן מפולנאה, מראשוני תנועת החסידות ומבכירי תלמידיו של הבעל שם טוב. החיבור הקיף כ-280 מאמרים ודרשות ששמע המחבר ישירות מפי רבו הבעש"ט. בעוד שבקרב חסידים התקבל הספר בהתלהבות עצומה – עד שרבי פנחס מקוריץ התבטא עליו באומרו:
"לא היה ספר כזה בעולם, כי היא תורה מן השמים"
עוררה הדפסתו זעזוע וחימה עזה בקרב הנהגת 'המתנגדים'. המתנגדים הסתייגו קשות מהביקורת הנוקבת שהוטחה בספר כלפי התנהלות הלמדנים והנהגת הקהילות, וכן מהעובדה שהספר נדפס ללא "הסכמות" מקובלות מרבנים נחשבים. בספרי הפולמוס שנתחברו נגד החסידות (כדוגמת "שבר פושעים" ו"זמרת עם הארץ") תקפו בחריפות את המחבר והאשימוהו:
"שמגמתו להסית ולהדיח כל ישראל ללכת בדרכם ולא ילכו עוד בדרך תוה"ק [תורתנו הקדושה] ודרך קדמונינו ז"ל."
בעקבות האשמות אלו הוטל חרם חמור על הספר בהובלת הגאון מווילנה. בשנים תק"מ–תקמ"א (1780–1781) הועלו עותקים של הספר על המוקד בשריפות פומביות בווילנה, בברודי (שם נשרף הספר מול ביתו של רבי מיכל מזלוטשוב) ובכמה מערי בוהמיה (תחת השפעתו של רבי יחזקאל לנדא, בעל 'נודע ביהודה').
הרושם של שריפת ספר החסידות הראשון נחרת עמוקות בזיכרון החסידי לדורות. בנו של המגיד מקוז'ניץ (רבי ישראל הופשטיין) תיעד בעדות כואבת את תגובת אביו בעברו ליד האתר שבו הועלה הספר באש בעיר ברודי:
"עיני ראו בהיות הה"ק אאמו"ר המגיד הק' מקוזניץ זצלה"ה בק"ק ברודי, ומדי עברו אצל הבתים למחוז חפצו עמד אצל בית אחד כמתמיה, ושאלוהו: מה נשתנה בית זה משאר בתים, אשר כבודו מתמיה עליו? וענה, כי לא יוכל לסבול טומאת הבית הזה. אחר החקירה והדרישה נתוודע כי במקום הזה שרפו זה זמן ספרי תולדות יעקב יוסף".
7. שריפת "הספר הנשרף" על ידי הרב נחמן מברסלב (1808)
פן יחיד במינו בתולדות שריפת הספרים בעולם היהודי התרחש באביב שנת תקס"ח (1808), כאשר צדיק חסידי בולט הורה לשרוף ביוזמתו – הוא את יצירתו הסודית והעמוקה ביותר. חיבור זה, המכונה במסורת ברסלב "הספר הנשרף" (ובתחילה נקרא "הספר השני"), נכתב בשני עותקים בלבד: בכתב ידו של רבי נחמן מברסלב, ובהעתק שכתב תלמידו המובהק רבי נתן שטרנהרץ מברסלב. כתיבת הספר והטרנספורמציה הרוחנית שליוותה אותו תוארו בחרדת קודש על ידי רבי נתן.
בתחילת שנת תקס"ח, כאשר השלים רבי נתן את העתקת המהדורה הסופית מפיו של רבי נחמן, כותב רבי נתן בחיבורו "ימי מוהרנ"ת":
"וישבתי אני לפניו כמה שעות והוא קרא מלה במלה ואני כתבתי... אעפ"כ מעט דמעט שהתנוצץ בדעתי איזה הארה בעלמא מרחוק מגדולות נפלאות נראות הספר הזה הלהיב לבי ודעתי מאד שכמעט לא ידעתי היכן אני בעולם...".
הספר הכיל לפי המסורת ארבעה חלקים וכלל סודות קבליים, נבואות וגילויים עמוקים על סדר הגאולה. על דרגת העומק של החיבור העיד רבי נחמן עצמו:
"אין מי שידע ויבין בו דבר, כי אם צדיק גדול חד בדרא וגם שיהיה חכם בקי בכל השבע חכמות".
ברם, כתיבת הספר שלובה בטרגדיות משפחתיות קשות ובמחלה ממארת. כבר בקיץ תקס"ו (1806) שלח רבי נחמן את תלמידיו רבי יודל ורבי שמואל אייזיק מדאשיב למסע סודי בעיירות אוקראינה כדי להקריא חלקים מן הספר לשם החשת הגאולה, אולם השליחות נכשלה ובאותו קיץ נפטר בנו הפעוט של רבי נחמן, שלמה אפרים. רבי נחמן קשר בין הקיטרוג הנורא בשמים לבין מציאותו של הספר בעולם.
באביב תקס"ח (1808), בעת שהייתו של רבי נחמן בעיר למברג (לבוב) כשהוא חולה מאוד בשחפת, הגיע אל נקודת ההכרעה. הרבי תלה את מחלתו ואת מות בני משפחתו בקיומו של החיבור. הוא קרא למשמשו החסיד רבי שמעון מקרמנצ'וג, מסר לו את המפתחות לארונו בברסלב, וציווה עליו לנסוע בדחיפות מוחלטת ולשרוף את שני העותקים (המקור וההעתק). כפי שנרשם במסורת ברסלב:
"אמר רבי נחמן: 'אם זה המצב, הנה המפתח למגירה שלי. לך מהר! מהר! אל תתמהמה... קח שני ספרים... ושרוף אותם. אבל למען השם, מהר ככל שתוכל!'".
רבי שמעון נסע במהירות לברסלב, הוציא את העותקים ממגירת הרבי ומתיבת בתו אדל, והעלה אותם באש. רבי נתן סיכם בלב נשבר את אובדן החיבור הנורא:
"הרבי אמר שהספר הזה לא יחזור לעולם. איבדנו משהו שלעולם לא יחזור. הרבי אמר שצריך לשרוף את הספר הזה, אולם יצירתו האחרת – ליקוטי מוהר"ן – תהיה זו שתודפס ותופץ".
שריפה עצמית זו של חיבור קדוש ומקורי על ידי מחברו עצמו נותרה אחד האירועים המסתוריים והמטלטלים ביותר בתולדות החסידות.
8. שריפת הספרים על ידי הנאצים באירופה והפגיעה בספרות היהודית (1933)
בעת החדשה, ב-10 במאי 1933, ארגנו אגודות הסטודנטים הנאציות ופלוגות ה-SA אירועי שריפת ספרים המוניים בברלין ובכ-70 ערים נוספות בגרמניה. במדורות הועלו עשרות אלפי ספרים של מחברים יהודים, ליברלים וסוציאליסטים.
במהלך האירוע בברלין הכריז שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס:
"עידן האינטלקטואליות היהודית המופרזת מסתיים כעת. האדם הגרמני העתידי יהיה לא רק איש הספר, אלא גם איש האופי".
אירוע זה הגשים באופן מצמרר את אמרתו המפורסמת של המשורר היהודי-גרמני היינריך היינה במחזהו "אלמנצור" (1821):
"במקום שבו שורפים ספרים, ישרפו בסופו של דבר גם אנשים".
השמדת הספרות העברית והיהודית באירופה הייתה הקדמון התרבותי והרעיוני לרצח העם הפיזי של יהדות אירופה במהלך השואה.
סיכום
הכרונולוגיה של שריפת הספרים בהיסטוריה היהודית חושפת מנעד רחב של מניעים – מאיבה דתית ורדיפה אימפריאלית מחוץ, ועד למאבקים אידיאולוגיים ותאולוגיים מבית. בכל שלב, הניסיון לכלות את הטקסט נתקל בעמידות המחשבה והזיכרון היהודי. כפי שניסח זאת הרב חנינא בן תרדיון בעת שעלתה תורתו באש, הגוויל והנייר עשויים להישרף, אך האותיות והתכולה הרוחנית מוסיפות לפרוח, להישמר ולהנחיל את מורשתן לדורות הבאים.
