דברי ימיה של יהדות מצרים תחת כנפי האימפריה העות'מאנית, ובפרט החל מן המאה השבע - עשרה ועד לשלהי המאה התשע - עשרה, היו במשך שנים ארוכות בבחינת פרק עלום בהיסטוריוגרפיה היהודית. בעוד שמרכזי התורה התוססים של מזרח אירופה או קהילות מערב היבשת זכו לתיעוד נרחב, נדמה הי ה כי עולמה הדתי, החברתי והתרבותי של יהדות מצרים – עולם שוקק חיים ועתיר גוונים שמרכזיו שכנו בקהיר ובאלכסנדריה – נותר עלום ומכוסה . אולם, בשנים האחרונות הולכת ונחשפת יצירתם המונומנטלית של חכמי מצרים. תמונה היסטורית זו מגלה לנו מנהיגות רוחנית שהייתה רחוקה מלהסתגר בד' אמות של הלכה מופשטת; אלו היו חכמים שחיו את משק כנפי ההיסטוריה, שילבו בין מסחר גלובלי, רפואה, פילוסופיה ופסיקת הלכה, והתמודדו באומץ לב נדיר עם תמורות הזמן.
סיפורם של חכמי מצרים אינו מסתכם אך ורק בפלפול תלמודי למדני, אלא מהווה נרטיב חי ונושם של חברה רב - גונית השוכנת על אם הדרך שבין מזרח למערב, בין מסורת למודרנה. מתוך עיון מעמיק בכתביהם, בדרשותיהם חוצבות הלהבות, בפסקי הדין ובאגרותיהם, נגלית לעינינו דרך התמודדות ייחודית המאפיינת את ההנהגה והפסיקה הספרדית - מזרחית באותן מאות: שילוב עמוק של סמכותנות הלכתית עם חמלה אנושית, ופרגמטיזם המבקש לשמר את זהות הקהילה אל מול אתגרי חילון, התבוללות, ושינויים כלכליים מרחיקי לכת. המאמר שלפנינו נכנס אל עובי הקורה של יצירה זו, תוך פרי סת היריעה ההיסטורית הרחבה, ומתן קול אותנטי לדבריהם של החכמים עצמם.
בין סערות פוליטיות לגיבוש קהילתי
כדי להבין את הקרקע שעליה צמחה יצירתם של חכמי מצרים, יש להתבונן תחילה בזירה הפוליטית והחברתית שבה הם פעלו והגו. מצרים העות'מאנית לא הייתה עוד פרובינציה נידחת של האימפריה, אלא מוקד אסטרטגי, כלכלי ותרבותי בעל חשיבות עליונה. כפי שמצביעים מחקרים היסטוריוגרפיים עדכניים, משטרה של מצרים תחת השלטון העות'מאני עיצב חברה מרובדת ומורכבת מאוד . הקהילה היהודית בתוכה לא הייתה עשויה מקשה אחת . היא הורכבה מפסיפס אנושי שכלל יהודים "מוסתערבים" (מקומיים שחיו במצרים מדורי דורות ודיברו ניב ערבי - יהודי ייחודי), צאצאי מגורשי ספרד שהגיעו לחופיה והביאו עמם מטען תרבותי והלכתי עשיר, ומאוחר יותר, במאות השמונה - עשרה והתשע - עשרה, גם מהגרים מאירופה ומאגן הים התי כון. קבוצה בולטת במיוחד הייתה קבוצת ה"פראנקוס" – סוחרים יהודים אירופאים, בעיקר מאיטליה, שנהנו מזכויות יתר (קפיטולציות) של חסות קונסולרית והיו בעלי כוח כלכלי אדיר והשפעה פוליטית.
מתחים אלו, בין עניים מרודים לעשירים מופלגים, בין תושבים וותיקים למהגרים חדשים נושאי תרבות זרה ובין השלטון המוסלמי למיעוט היהודי (שזכה למעמד ה"ד'ימי" – בן חסות), הונחו מדי יום לפתחם של חכמי מצרים. הם נדרשו לנווט את ספינת הקהילה במים סוערים, כאשר לא פעם נאלצו להתעמת פנים אל פנים עם נכבדי הקהילה ועשיריה שביקשו להכתיב את סדר היום על פי האינטרסים הצרים שלהם.
דוגמה לכוחה של מנהיגות רוחנית זו בעת משבר פוליטי חריף ניתן למצוא כבר בראשית התקופה העות'מאנית, באירוע שכונן את תודעת ההצלה של יהודי מצרים. בשנת 1524 מרד אחמד פאשה, מושלה העות'מאני של מצרים, בשלטון המרכזי של הסולטאן סולימאן המפואר.
סולימאן המפואר בציור של טיציאן
במהלך ניסיון המרידה, ריחפה מעל הקהילה היהודית בקהיר סכנת השמדה של ממש. מי שניצב בפרץ והנהיג את הקהילה באותם ימי אימה היה הרב שמואל אבן סיד. אבן סיד ארגן טקס תפילה ותחינה בבית הכנסת המוסתערבי, אשר, על פי המסורת המקומית, הביא לכישלונו של המרד ולהצלת הקהילה . לזכר נס זה, חוברה "מגילת מצרים" שאותה נהגו היהודים לקרוא מדי שנה בכ"ח באדר, ובית הכנסת שבו נישאו התפילות נקרא לימים על שמו של הרב שמואל אבן סיד.
מס ושוויון זכויות
אחת התרומות המרתקות והמשמעותיות ביותר של חכמי מצרים, אשר לא זכתה לתשומת לב מספקת עד לשנים האחרונות, היא פיתוחו המעמיק של המשפט העברי הציבורי. בעידן שבו חוקי המדינה העות'מאנית היו לרוב שרירותיים ונקבעו על פי גחמותיהם של פקידים, נדרשו החכמים ליצור מערכת חוקי ם קהילתית פנימית שתסדיר את חיי הציבור, את גביית המיסים, ותבטיח חלוקה הוגנת של הנטל בין שכבות האוכלוסייה השונות. ניתוח פסיקותיהם מעלה תפיסה חברתית - דמוקרטית מתקדמת להפליא לתקופתה. מתוך שורת פסיקות ותקנות, עולה כי הונחו יסודות מוצקים להגנה על זכויותיו של היחיד מול כוחו הדורסני של הכלל או של עשירי העיר. בפסיקות אלו ניכרת ההקפדה על העיקרון המהפכני באותם ימים, ולפיו "כל מ שלמי המיסים נהנו מזכויות שוות, ללא קשר לשיעור תשלום המס שלהם".
הפסיקה המצרית נגעה לשל נושאים כך בש ו"ת אהלי יעקב (לרבי יעקב קאשטרו - המהריק"ש) המהריק"ש, מגדולי רבני מצרים, הוא נדרש לסכסוכים בתוך המשפחה ולזכויותיהן של נשים בתוך הקהילה. דוגמה לכך היא תשובתו בעניין אישה שדרשה לעזוב את בית חמותה. כך מובא ב סימן כ' :
"שאלה, אשה שהייתה דרה עם בעלה בבית אביו ואימו, ותבעה את בעלה לדין שיוציאנה מאותו בית, שאינה רוצה לדור עמהם... אם הודית שאינם מצירים לה כלל, אלא שברצונה לצאת מביתם, יורנו רבנו אם יכולה לצאת. תשובה ... בלשון הרמב"ם ... כתב מפני שמריעין לי ומצירין לי וכו'. עלה בידנו מדבריו שגם כשהיא רוצה לצאת באופן שאינה רוצה לשכון עמהם בעיא טענה מפני שמריעין לה ומצירין לה".
ב שו"ת תעלומות לב (לרבי אליהו בכור חזן) התמודד הרב חזן באלכסנדריה עם תופעה של גברים יהודים עשירים או סוחרים שנישאו לנשים נכריות. בבואו להתיר את גיורן של אותן נשים למען שלמות המשפחה והצלת הילדים, הוא מתאר את המקרה בספרו חלק ג', יורה דעה, סימן כ"ט:
"נשוי נוכרית ויש לו בנים ובנות ממנה, ואחיו השרים בקשו לגייר את האשה המיועדת לו הנזכרת, ולהיות עמה אחר כך בהיתר בכתובה וקידושין... בודאי הגמור שלא יפרשו זה מזה... ואם כן יותר טוב להשיאן, ומוטב שיאכלו שחוטות תמותות".
במקום אחר בחיבורו (לגבי ענייני חושן משפט), בעת שהוא דן בסמכות הקהילה לקבוע מי ישמש כדיין ולמנוע מבעלי הדין לעקוף סמכות זו, הוא מפרט על קדושת בית הדין והמשפט הציבורי
"בבית הדין הישראלי, עומדים בעלי הדין, העדים והשופטים לפני עין עליונה הצופיה ויודעת תעלומות לב, קדושה עליונה שוררת על כלם יחד, ועושה את בית המשפט לבית האלקים אשר אך אמת וצדק ידובר בו... הקהל לתקן ולהסכים שלא ידונו אלא פלוני ופלוני אעפ"י שיש בעיר גדולים ושלמ ים מהם בחכמה ובמדות...".
בספר נהר מצרים (לרבי רפאל אהרן בן שמעון) המהווה אבן שואבת לתקנות הקהילה בקהיר ובאלכסנדריה, מובאת התקנה המחמירה (ב הלכות בית הכנסת, חלק א', דף סט, עמוד א' ) המפקיעה מידי יחידים את הזכות להקים בית כנסת פרטי כדי שלא ישתלטו על הציבור:
"תקנה קדומה נוהגים בה דור אחרי דור שאין רשות לשום אדם הן חכם או בעה"ב יהיה מי שיהיה לבנות בית הכנסת או בית המדרש שיתפלל בו לזכותו הפרטית, כלל ועיקר. כי אם כל הבתי כנסיות הם מקנת וזכות הקהל. ואין לשום יחיד לעשות בית כנסת לעצמו כולל שיהנה בה ובשררתה כלל. ואו לם לפתוח בית המדרש להתפלל בו צריך רשיון זט"ה מנהיגי הצבור אשר יהיו בימים ההם אשר יתנו לו הרשיון כפי מה שיתפשרו ביניהם יהיה כתוב וחתום מידם".
בנוסף, ב הלכות כתובות (סעיף ט"ו - כ') מביא הרב בן שמעון ציטוט עתיק משנת ה'תצ"ח ( 1738 ) על חרם שהוטל כדי למנוע מאנשים שאינם בקיאים לסדר קידושין וגיטין בכפרים, מהלך שנועד למסד את הסדר המשפטי - ציבורי תחת פיקוח מרכזי:
"תקנו רבני מצרים והוציאו ספר תורה ברבים והחרימו על אנשי הכפרים השוכנים בדמנהור ובאל מחלא וכו׳ לבל ישא אדם אשה ולא יגרש שום אדם את אשתו כאלה הכפרים אלא ע׳׳ י הרבנים שבכפרי מצרים... והסכמנו והחרמנו כל מי שיתן רשות לאדם שאינו יודע בטיב גטין וקידושין".
עיקרון זה, המנתק לחלוטין את הקשר הנהוג בין הון אישי לבין זכויות פוליטיות והשפעה בתוך הקהילה, לא היה מובן מאליו בעולם שבו העושר הכתיב לרוב את מידת ההשפעה הציבורית. חכמי מצרים, באמצעות סמכותם ההלכתית, ביקשו למנוע מצב שבו בעלי המאה יהיו בהכרח גם בעלי הדעה. הם קבעו נחרצות כי מוסדות הקהילה חייבים לשרת את העני והעשיר כאחד, תוך יצירת מנגנוני ביקורת פנימיים שימנעו עריצות מצד ראשי הציבור. מגמה זו מצביעה על כך שההלכה במצרים לא שקטה על שמריה כמערכת פולחנית בלבד, אלא שימשה ככלי אקטיבי, משפטי ומוסרי לעיצוב חברה צודקת וש וויונית יותר.
פולמוס הקפה, תרבות חומרית וגבולות הזמן
היצירה הרבנית במצרים התאפיינה במגע ישיר ובלתי אמצעי עם רחובה של עיר. החכמים לא נרתעו מלעסוק בזוטות לכאורה של חיי היומיום, אשר דרכם השתקפו תמורות חברתיות וגלובליות רחבות היקף. דוגמה מובהקת לכך עולה מתוך פועלו של הרב אברהם הלוי, מגדולי רבני מצרים בשלהי המאה השבע - עשרה וראשית המאה השמונה - עשרה. חיבורו המונומנטלי שאלות ותשובות "גינת ורדים", שראה אור בקושטא בשנת תע"ז ( 1717 ), משמש כאספקלריה מאירה לחיי החומר והרוח במצרים.
עם התפשטות האימפריה העות'מאנית, החל מ שקה הקפה חודר אל המרחב הציבורי ולתוך הסעודות החגיגיות של יהודי מצרים. כניסתו של מצרך חדש זה – שלא היה מוכר בתקופת התלמוד – עוררה מיד סבך של שאלות הלכתיות. הרב אברהם הלוי מקדיש דיון מרתק בספרו "גינת ורדים" לשאלה זו, ומציג את הפולמוס שניטש בין חכמי דורו:
"בעניין הקהוו"ה שמביאין בסעודות גדולות לאחר שבירך על הכוס של ברהמ"ז בפה"ג, אם ראוי לברך על הקהוו"ה, או לא משום דיין פוטר כל מיני משקים" .
הדיון ההלכתי הדקדקני על ה"קהוו"ה" אינו רק ויכוח הלכתי יבש בדיני ברכות הנהנין. מדובר בחלון הצצה פנורמי להיווצרותה של תרבות פנאי, אירוח וקולינריה חדשה בקרב יהודי מצרים, ולצורך הבוער של מערכת ההלכה להכיל, לקטלג ולתת מעמד רוחני מדויק למציאות חומרית מתחדשת.
במקביל לדיונים על התרבות החומרית, נדרשו החכמים להתמודד עם שאלות גבוליות של זמן ומרחב. אחת הסוגיות הסבוכות שנידונו בהרחבה על ידי הרב אברהם הלוי היא קביעת הגבול המדויק שבין היום ללילה, המוכר בהלכה כ"בין השמשות". זהו פרק הזמן המעומעם שבין שקיעת החמה לצאת הכוכ בים, אשר בו השמיים מאדימים, והזמן שרוי בספק אם הוא שייך ליום החולף או ללילה הנכנס. משמעות קביעה זו היא קריטית לענייני כניסת שבת ומועדי ברית מילה. ב"גינת ורדים", הרב הלוי משרטט את השיעורים המדויקים תוך שליטה במסורות פסיקה ואסטרונומיה מקומית, ופוסק כי: "ושיע ור זמן בין השמשות הוא ג' רביעי מיל, שהם מהלך אלף ות"ק אמות קודם הלילה".
גם סוגיית "בין השמשות" לא נותרה כדיון תאורטי, אלא התנגשה לעיתים קרובות עם המציאות האנושית האינטימית ביותר – רגע הלידה . כאן אנו נחשפים לאחד ההיבטים המרתקים ביותר של המיקרו - היסטוריה במצרים העות'מאנית: עולמן החסוי של הנשים והמיילדות. במחקרה של ד"ר טלי בוסקילה, הוצג פולמוס הלכתי סוער שהתעורר במצרים בשלהי המאה השבע - עשרה סביב קביעת מועד ברית המילה לתינוק שנולד בדיוק בשעת דמדומ י ערב שבת . במרכז הדיון עמדה שאלת נאמנותן וסמכותן המקצועית של המיילדות לקבוע את רגע יציאת הוולד לאוויר העולם, רגע שיכריע האם המילה תדחה את השבת או לא.
הפסיקה מאותה תקופה משקפת הכרה מדהימה של הממסד הרבני הגברי בסמכותו של הידע הנשי. באחד החיבורים ההלכתיים מופיע משפט המעיד על ההסתמכות המוחלטת על הראייה הנשית בחדר הלידה:
"ועינינו רואות שהמיילדות מספרות בזה" . זהו גילוי היסטורי מרעיש; הוא חושף כיצד בחברה פטריארכלית מסורתית, בנקודות תורפה קריטיות של מעגל החיים, הסמכות ההלכתית העליונה נאלצה להרכין את ראשה ולתת אמון מלא במומחיות האמפירית והמקצועית של הנשים המיילדות, ובכך להעניק להן, הלכה למעשה, כוח השפעה ממשי על קביעת פסק ההלכה.
חריפות, אוריינות טכנולוגית ועצמאות הלכתית
המרחב הגיאוגרפי והרוחני של יהדות מצרים הוליד ענקי רוח שלא חששו להפעיל חשיבה מקורית, ולא נרתעו מקריאת תיגר על מוסכמות הלכתיות. ביטוי מרשים במיוחד לאוריינות ההלכתית המשולבת בהבנה טכנולוגית והנדסית עולה ממחקריו של פרופ' שמואל גליק, אשר התחקה אחר פועלם של הרב בנימין מעלי הכהן ובנו הרב חיים שלום, שפ עלו במצרים במחצית הראשונה של המאה השמונה - עשרה.
באחד המקרים המסובכים בי ותר שהובאו לפתחו של הרב חיים שלום, הוא נדרש לפתור בעיה מורכבת של הלכות מקוואות, שהתעוררה בעקבות שימוש במנגנון הידראולי – גלגל שאיבת מים שפעל באמצעות שור. הבעיה ההלכתית נסובה סביב שאלת "מים שאובים" אשר פוסלים את המקווה. כדי להכשיר את המים ולשנות את סטטוס השאיבה, הציע הרב חיים שלום פתרון הנדסי מדויק להפליא שכלל נקיבת חור במיכל השאיבה. בתיאורו המדוקדק, החושף הבנה טכנית פנומנלי ת, הוא כותב:
"נקבום נקב כשיעור אפון גדול בשוליו, עד שנראה הכלי כסילון שפיו רחב מלמעלה וצר מלמטה. באופן שבתחילת כל דבר הוציאו כל המים שבמקוה כדין ובהלכה" .
ת יאור זה מהווה למעשה שרטוט תכנוני המסביר כיצד להפוך את כלי השאיבה למעין צינור מעבר, ובכך לעקוף את הפסול ההלכתי. שילוב זה של עמקות עיונית עם הבנה טכנית - מעשית הוא מאפיין בולט של חכמי מצרים, שנדרשו לתת מענה למציאות אורבנית מתפתחת.
גישה של פתיחות ועצמאות ביקורתית אפיינה לא רק את ההתמודדות עם שאלות טכנולוגיות, אלא גם את היחס לגדולי הפוסקים שקדמו להם. פוסקים שפעלו במרחב הים התיכון נהגו למתוח ביקורת עצמאית, ללא מורא. קול אמיץ זה השתקף, למשל, בכתביו של הרב חזקיה די סילוה (מחבר הספר "פרי חדש"), שחי בירושלים אך השפעתו על מצרים הייתה דרמטית. הוא סירב להרכין ראש בצורה עיוורת אפילו בפני הרב יוסף קארו, מחבר השולחן ערוך. הוא התריע נגד חומרות יתר, וזעק את הכלל שהדהד ב רחבי המזרח: "אין לנו לגזור גזירות מדעתנו בדבר שלא נזכר בתלמוד" . רוח ביקורתית זו, שבתחילה ספגה גינויים, חלחלה עמוק לתוך מסורת הפסיקה של יהדות ספרד והמזרח והפכה לאבן יסוד בחשיבתם של חכמי מצרים בדורות הבאים.
מאבק על דמותה המוסרית של אלכסנדריה
אך החיים במצרים לא היו רצופים רק בהרמוניה קהילתית או בהבזקים של פסיקות מבריקות; הם היו רצופים גם במתחים חברתיים נוקבים, שלעיתים הגיעו לכדי משבר הנהגתי של ממש. לקראת שלהי המאה השמונה - עשרה, הפכה עיר הנמל אלכסנדריה למוקד מסחרי בינלאומי משגשג. השגשוג הכלכלי הע צום הביא עמו סכנות תרבותיות: התרופפות דתית, התמכרות למנעמי החומר, והתנהגות שרירותית של בעלי ההון שסירבו לקבל מרות הלכתית. אל מול גלי חילון אלו ניצב, בודד לעיתים במערכה, הרב אליהו ישראל. הוא היה דמות רבנית מובהקת, שחיבוריו כגון "קול אליהו" ו"שני אליהו" מהוו ים עדות חיה לכאבו ולמאבקו הסיזיפי על דמותה המוסרית של קהילתו.
מתוך אוסף דרשותיו שקובצו בספר "שני אליהו", אנו נחשפים למנהיג המצוי בייאוש הולך וגובר לנוכח עזות הפנים ופריקת העול של בני קהילתו. בדרשה דרמטית ונוקבת שנשא בבית הכנסת 'עזוז' באלכסנדריה בשבת תשובה של שנת תקמ"ד ( 1784 ), הוא פתח בפני הציבור את סגור ליבו הכואב, ו אף איים לעזוב את משרתו הרמה ולברוח מן העיר. התיאור שנותר לנו בכתובים הוא מטלטל בחריפותו, ומשקף שבר של ממש:
"אברח מן המקום הזה! כי – ואיש הישר בעיניו יעשה. דעו נאמנה כי אם כן יתמיד לא אוכל שאת איך מאבדים עצמם לדעת רבים מבני עמינו, לעבור על דברי תורה ודברי חכמים ואזהרותם".
הרב אליהו ישראל חש תסכול עמוק לא רק מן העבירות עצמן, אלא מהבוז שהופגן כלפי סמכות התורה. הוא האמין כי התעלמותם מהוראותיו עלולה להביא לענישה שמימית קולקטיבית, והזהיר אותם תוך שימוש באזהרה החריפה המופיעה במסכת אבות, וזעק מעל במת בית הכנסת מול הקהל הנדהם: "הוי מתחמם כנגד אורן של חכמים... שנשיכתן נשיכת שועל ועקיצתם עקיצת עקרב, רחמנא ליצלן" . איום זה בנטישה לא היה רק רטוריקה של דרשן המבקש לעורר את שומעיו לתשובה, אלא ביטוי לשבר היסטורי במודל ההנהגה הישן. עלייתן של שכבות מסחריות חדשות ומתעשרות פירקה את המבנה ההיררכי המסורתי, וחייבה את הרבנים לשנות את דפוסי השפעתם – ממעמד של כפייה מוסדית למעמד של תוכחה וניסיון שכנוע מוסרי חסר פשרות.
פתחו של העידן המודרני
עם כניסתה של המאה התשע - עשרה, עברה מצרים תהפוכות גיאופוליטיות דרמטיות. הפלישה הצרפתית בראשות נפוליאון בונפרטה בסוף המאה השמונה - עשרה, ולאחריה עלייתו של השליט מוחמד עלי, פתחו את מצרים להשפעות אירופאיות ולתהליכי מודרניזציה מואצים. יהדות מצרים, שישבה בצומת סחר ותרבות, מצאה את עצמה שוב בצומת דרכים. חכמיה נדרשו להגדיר מחדש את תפקידם בעולם שבו המדע, התקשורת והתעשייה שינו לחלוטין את חוקי המשחק.
מו חמד עלי שליט מצרים
אחד המייצגים המובהקים והמרתקים של תקופת המעבר הזו הוא הרב נתן עמרם ( 1791– 1870 ). יליד דמשק, שנדד בחייו בין צפת, חלב, חברון ומדינות אירופה, עד שהשתקע במצרים ולימים הפך לרבה הראשי של אלכסנדריה. הרב עמרם היה איש אשכולות במלוא מובן המילה; הוא שימש שד"ר (שליח דרבנן), עסק במסחר, שימש כמרפא, אימת שטרי גיטין למניעת רמאויות, ואף ניסה להקים בית דפוס מקומי. שליחויותיו המרובות ברחבי אירופה חשפו אותו למגמות ההשכלה, למהפכה התעשייתית ולשינויים המדעיים של התקופה.
חיבורו יוצא הדופן "נועם המידות" משמש הלכה למעשה כאנתולוגיה למדעים, היסטוריה ופילוסופיה מנקודת מבט תורנית. הוא לא חשש לעסוק בספר זה בנושאים חילוניים מובהקים, כגון: "אגרות ששלח אלכסנדר לאריסטו", הכלכלה מאחורי "המטבע וסיבת הוויתו", ההיסטוריה של "הדפוס ועת המצ אתו", ואף סוגיות באנטומיה כגון מבנה "גולגולת הראש וענינה".
מעורבותו העמוקה בעולם המעשה של הרב נתן עמרם משתקפת גם בחוזים הכלכליים שערך. בניסיון להבטיח את קיומו הכלכלי ולאפשר לו להקדיש את עתותיו לתורה, הוא חתם בשנת תקצ"ג ( 1833 ) על הסכם "יששכר וזבולון" חריג ומפורט עם הגביר רפאל די פיג'וטו. בחוזה, המנוסח בעצם כתיבת יד ו של הרב, הוא מתחייב:
"נתחייבתי... לתת להכותב נתן עמרם הנז' ולזרעו אחריו ס"ך שבע מאות וחמישים קאראס פראנצה... משך חמשה עשר שנים רצופות... שכל הימים אשר יהיה חי על האדמה בעזר האל, נתחייב ללמוד לי לשמי ולזכותי בכל יום ויום עמוד אחד של גמרא עם פירוש רש"י ותוספות..." .
מסמך זה ממחיש את המציאות הכלכלית הסבוכה של רבנים שנזקקו לתמיכת גבירים כדי לשרוד, ומאידך את מעמדם הרוחני שהיה כה מבוקש על ידי עשירי התקופה.
רוח דומה של פתיחות, תעוזה ודיאלוג אפיינה את רבה של אלכסנדריה שקדם לרב עמרם, הלא הוא הרב ישראל משה חזן ( 1808– 1862 ). הרב חזן, מחבר ספרי השו"ת המפורסמים "נחלה לישראל" ו"כרך של רומי" , היה חלוץ של ממש בהבנת הצורך בדיאלוג בין - דתי בימינו. במהלך שהותו ברומא, יזם הרב חזן מפגש היסטורי עם האפיפיור פיוס התשיעי, ויצר קשרים יוצאי דופן עם פטריארכים ואנשי כנסייה נוצרים. באחת מאיגרותיו המרתקות הוא כותב בציפייה לקראת הגעתו של הפטריארך הקתולי החדש ל ירושלים, סיניור ואלירגא, ומביע תקווה עמוקה כי מנהיגי הדתות יישבו יחדיו: "כאיש אחד חברים". הרב חזן שילב גישה אוניברסלית זו עם ענווה עצומה כלפי רבותיו, כאשר הגדיר את עצמו
בהכנעה מול הראשון לציון הרב גאגין: "אנא נפשאי קטן שבתלמידי מוה"ר הגדול והקדוש..." . סובלנות דתית זו לא נבעה בשום אופן מחולשה או מרפיסות מול הדתות האחרות, אלא להפך – מתוך ביטחון עצמי עמוק של בעל מסורת תורנית גאה המוכנה להישיר מבט אל עולם האמונות האחרות ולדון עמן בכבוד.
משבר החילון, הצלת החינוך והגיור האמיץ
בשלהי המאה התשע - עשרה, גלי ההגירה למצרים יצרו קהילה הטרוגנית מאוד, ואתגרי החילון וההתבוללות הכו גלים בקהילות אלכסנדריה וקהיר. את מושכות ההנהגה הרוחנית של אלכסנדריה בתקופה סוערת זו נטל הרב אליהו בכור חזן ( 1848– 1908 ), נכדו של הרב חיים דוד חזן, ומחבר הספר עב הכרס והמשפיע "תעלומות לב" . תקופתו התאפיינה במודרניזציה חסרת רסן, באי - שמירת שבת בפרהסיה, ובתופעה הולכת וגוברת של נישואי תערובת של גברים יהודים עם נשים נכריות.
הרב אליהו בכור חזן זיהה מיד כי שורש המשבר והעזובה הרוחנית נעוץ בקריסת מערכות החינוך המסורתיות. הוא ביקר בחריפות את ההזנחה של מוסדות הלימוד, שהפכו למקומות נעדרי כבוד והדר, ותיאר בעצבנות ובכאב את המצב המביש שבו ילדים לומדים בתוך חללי התפילה עצמם, בהיעדר בתי ספר ראויים. בלשונו המדויקת הוא חושף את כישלון המערכת הקהילתית: "והנה ראיתי כי הסיבה הראשית היא היעדר תלמוד תורה כהוגן וכראוי. כי אין להם מקום מיוחד שיכיל בתוכו כל נערי בני ישראל. ועל כן רוב המלמדים יושבים הם ותלמידיהם בתוך הבתי כנסיות. ומלבד הביזיון המגיע לבית מקדש מעט בלימוד שם ילדים קטנים שאינם יודעים לשמור על עצמם כהוגן" . חזונו החינוכי דרבן אותו ליזום תקנות חדשות לייסוד מערכות חינוך מתוקנות ומודרניות, שבהן ילמדו לא רק קודש אלא יזכו גם לתנאים הולמים.
אולם, התמודדותו הנועזת וההיסטורית ביותר של הרב אליהו בכור חזן הייתה בסוגיית הגיור של נכריות. נשים אלו נישאו לגברים יהודים מתבוללים – לעיתים חיילים ששירתו בצבאות זרים או סוחרים שנטמעו בסביבתם . במקום לאמץ גישה של הסתגרות, דחייה ובדלנות נוקשה, שהייתה לעיתים מקובלת בקרב קהילות מסוימות באירופה, בחר הרב חזן בדרך של פרגמטיזם הלכתי ואחריות קהילתית עמוקה, מתוך רצון נואש להשאיר את הדור הבא בתוך חיק היהדות ולמנוע את התבוללותם המוחלטת של הילדים.
כאשר נדרש להצדיק את מדיניות הגיור המקלה שלו, במקרים שבהם היה ברור כי הזוג לא יקפיד באופן מוחלט על אורח חיים דתי קפדני ועל שמירת שבת מלאה, כתב הרב חזן דברים מהפכניים המהדהדים בעוצמתם עד ימינו אנו. הוא תפס את מלאכת הגיור כצעד של "הצלה" עבור המשפחה היהודית הש בורה:
"כי הוא נשוי נכרית ויש לו בנים ובנות ממנה, ואחיו השרים בקשו לגייר את האשה... הרבנים שקדמוני עשו מעשה לגיירם ולזווגם בכתובה וקדושין, ואחריהם הוכרחתי גם אני לעשות מעשה... וכן עשינו פעמים רבות, כי לדאבון לבב אין ביכלתנו להעמיד דגל הדת על תלה... ואף על פי שאנח נו יודעים דברים שבלב, אין אנחנו מדקדקים הרבה".
הרב חזן היה מודע היטב לכך שמרבית המתגיירים לא ישמרו מצוות באופן מושלם, אך הוא הכיר במציאות הגלובלית שבה ממילא חלה התרופפות דתית בכל רחבי העולם היהודי. הוא ציין בעצב:
"מקבלים גרים היום באמעריקא אשר לדאבון לבבנו רובם הם מחללי שבת אחר כך, מפני שרואים שרוב ישראל בעוונותינו הרבים מחללים את השבת" .
פסיקה נועזת זו מלמדת על השקפת עולם רוחנית עמוקה: הפוסק בעיני הרב חזן אינו רק "מחשבון" של שכר ועונש הלכתי הדן בסעיפי החוק היבש, אלא רועה צאן הנדרש להכרעות כואבות כדי להציל את צאנו מאובדן מוחלט. זוהי ההכרה הכואבת והמפוכחת כי עדיף להכניס משפחה לעם ישראל בתנאי ם של חולשה דתית, מאשר לדחותה ולאבדה לעד.
לצד מאבקיו בחולשות הקהילה, פעם בלבו של הרב אליהו בכור חזן חזון לאומי אדיר, והוא נחשב ובצדק לאחד ממבשרי הציונות הרוחנית בקרב יהדות המזרח . געגועיו העזים לציון ולירושלים לא נותרו רק כמחשבות פוליטיות, אלא קיבלו ביטוי פיוטי מרגש, אשר מושר עד היום בפי קהילות רבות, בשירו המפורסם והנוגה: "אוחיל יום יום אשתאה, עיני תמיד צופיה, מתי אבא ואראה, ירושלים הבנויה?". על אף תמיכתו העצומה ביישוב הארץ, הוא סירב לקבל על עצמו את משרת ה"ראשון לציון" בירושלים, מתוך סלידה עמוקה מן המחלוקות והפוליטיקה הקטנה שהיו כרוכות בתפקיד זה באותם ימים.
שימור המסורת וירושלים דמצרים: יצירת "נהר מצרים"
את המארג המפואר של חכמי מצרים במאות הנדונות לא ניתן להשלים מבלי לעמוד על דמותו של הרב רפאל אהרן בן שמעון ( 1848– 1928 ), שכיהן ברמה כרבה הראשי של עיר הבירה קהיר. הרב בן שמעון, שעלה לארץ ישראל ממרוקו בילדותו ומאוחר יותר נקרא לכהן במצרים, נטל על עצמו לעת זקנה מפעל חיים אדיר בעל חשיבות היסטורית ראשונה במעלה: תיעוד מדוקדק, היסטורי והלכתי של מנהגי יהדות מצרים לדורותיהם, שא ותם איגד ושימר בספרו המונומנטלי "נהר מצרים".
הרב רפאל אהרן בן שמעון
הקריאה בספר "נהר מצרים" פותחת בפנינו שער ענק לחיים דתיים קהילתיים שהתעצבו במשך מאות שנים של שהות על גדות הנילוס. דרך הספר אנו מגלים מנהיג רבני שנאבק בעוז כדי לשמר את עצמאותם של מוסדות הדת והקהילה מידי בעלי ההון, וכדי למנוע תהליך מסוכן של הפרטה של המרחב המקודש לטובת אינטרסים פרטיים. הרב בן שמעון מ תעד ומאשרר פקודה עתיקה ומחמירה האוסרת על עשירים להקים בתי כנסת פרטיים על שמם, שישרתו את צרכיהם הפוליטיים או החברתיים. כך הוא כותב בנחרצות: "תקנה קדומה נוהגים בה דור אחרי דור שאין רשות לשום אדם הן חכם או בעה"ב יהיה מ י שיהיה לבנות בית הכנסת או בית המדרש שיתפלל בו לזכותו הפרטית, כלל ועיקר. כי אם כל הבתי כנסיות הם מקנת וזכות הקהל. ואין לשום יחיד לעשות בית כנסת לעצמו כולל שיהנה בה ובשררתה כלל" .
חשיפתה של תקנה זו מהווה עדות מרהיבה לתפיסה דמוקרטית - קהילתית מתקדמת, המבטיחה כי המרחב הרוחני והדתי שייך לכלל הציבור באותה מידה, ללא כל הבדל של מעמד כלכלי או ייחוס משפחתי.
בנוסף, חשף הרב בן שמעון את הקשר ההדוק, החומרי והרוחני גם יחד, שקיימו יהודי מצרים עם ערי ארץ הקודש ובמיוחד עם ירושלים. הוא מתעד את המנהג לאסוף מעות "זכר למחצית השקל" במהלך חודש אדר, ומדגיש כי כספים אלו הוקדשו אך ורק למען עניי ירושלים, כאקט של הזדהות היסטורי ת עם עבודת בית המקדש. בלשונו הוא פוסק: "בענין מחצית השקל פה אין מנהג קבוע: יש רבים הנותנים אותו לעניי עיה"ק ירושלים ת"ו... ואין לשום עיר מארץ הקודש שום זכות מקופת השקלים, זולת עיר קדשנו ותפארתנו, ירושלים ת"ו, כי הוא זכרון למחצית השקל הניתן בזמן בית המקדש ל קנות בו תמידי ציבור. ויש נוהגים לחלקו הם לעניים צנועים. ונהרא ונהרא ופשטיה" . החיבור הפיזי והרוחני של יהודי מצרים לארץ הקודש לא היה בבחינת רעיון מופשט או תפילה בעלמא בלבד, אלא תורגם לפרקטיקה כלכלית שנתית של תמיכה ממשית שקיימה את היישוב הישן בארץ.
אחד המנהגים המרהיבים ביותר שמשמר ומתעד הרב ב"נהר מצרים" הוא מנהג תפילת "סדר אל - תווחיד" (סדר הייחוד), אשר שמר על מסורת ארץ - ישראלית קדומה עוד מתקופת ימי הביניים, טרם כיבושי הצלבנים . מנהג אסתטי ורוחני זה צוין בהדר רב בליל ראש חודש ניסן בבתי הכנסת של קהיר ואלכסנדריה, כהכרזה חגיגית על תחילת חודש הגאולה. וכך מתאר זאת הרב בן שמעון בלשונו העשירה: "מנהג קדום פה מצרים יע"א (יכוננה עליון אמן), שבליל ראש חודש ניסן עושים בבית הכנסת בכנופיה והא רה גדולה סדר התאווחיד והוא סדר לימוד, כלול בו סדר קריאת קרבן הפסח מפרשת החודש הזה לכם השייכים לר"ח ניסן וקדושתו ומעלותיו, ושיר לקידוש החודש, והלל הגדול, ועוד פיוטים לכבוד התורה ומעלת ישראל לומדיה".
הטקס, ששילב בצורה אורגנית אמירת פיוטים בעברית יחד עם דקלום תפילות נמלצות המספרות בשבח הבורא בשפה הערבית - יהודית המקומית, ממחיש את עוצמת החוויה הדתית - אסתטית שרווחה בבתי הכנסת במצרים. חוויה זו שילבה בצורה מושלמת בין לימוד התורה המסורתי, שירה עממית וגעגועים עזים לגאולה הלאומית. מנהג זה משקף את העושר התרבותי של קהילה שהשכילה לשמר זיכרונות ארץ - ישראליים עתיקים ולעצב אותם מחדש בתוך חוויה קהילתית מרוממת.
סיכום הדברים
התמונה ההיסטורית העולה מסקירת יצירתם, חייהם ופועלם של חכמי מצרים החל מן המאה השבע - עשרה ועד לשלהי המאה התשע - עשרה, היא תמונה מרהיבה של תור זהב רוחני והלכתי מחודש שצמח ושגשג תחת שמי האימפריה העות'מאנית. חכמים אלו – החל מהרב שמואל אבן סיד שהציל את קהילתו במרד אחמד פאשה, דרך הרב אברהם הלוי שהתמודד עם אתגרי הקפה ושאלת הגבולות בין יום ללילה בחדר הלידה, עבור ברב בנימין מעלי הכהן ובנו שיישמו הנדסה מורכבת בהלכות מקוואות, ועד לרבנים לבית חזן, הרב עמרם והרב בן שמעון – סירבו בתוקף להפריד בין עולמה של ההלכה הכתובה לבין עולמם הסוער של בני האדם.
הם התבוננו במציאות החיים המורכבת של קהילתם בקהיר ובאלכסנדריה בעיניים פקוחות. הם ראו את מאבקי המסחר העולמי, התמודדו עם הטכנולוגיות המתפתחות, הכירו בסמכותן של המיילדות, ובכו מרה לנוכח משברי ההתבוללות וקריסת מערכות החינוך – וראו בכל אלו מרחב קיומי שלתוכו יש לצוק משמעות, סדר, צדק חברתי, ובעיקר, חסד, הבנה ורחמים.
ייחודה של ההנהגה הרבנית במצרים בא לידי ביטוי ביכולתה המופלאה לאחוז בחוזקה בשני קצוות החבל גם יחד. מצד אחד, הם הפגינו קנאות חסרת פשרות לעצמאות ההלכתית ולשמירה על כבוד התורה אל מול פרנסי הקהילה וגביריה, ואף נכונות להשמיע תוכחה אמיצה ולאיים בעזיבה כאשר כל כלו הקיצים, כפי שמשתקף בדרשותיו של הרב אליהו ישראל . מצד שני, הם ניחנו בגמישות מחשבתית נדירה ובפרגמטיות הירואית שנועדה להותיר את הדלת פתוחה בפני אלו שסטו מן הדרך, מתוך הבנה אסטרטגית כי שלמות המשפחה היהודית קודמת לדקדוקי עניות הלכתיים, כפי שהתווה הרב אליהו בכור חזן בסוגיית הגיור.
במנהיגותם המכילה, באוריינותם המדעית ובפתיחותם לדיאלוג בין - דתי – כפי שהדגימו הרב נתן עמרם והרב ישראל משה חזן – העמידו חכמי מצרים באותן מאות מודל היסטורי נדיר ומשמעותי של הלכה מאירת פנים. זוהי הלכה שהייתה קשובה לרוחות הזמן החדשות שעיצבו את אגן הים התיכון, מבלי לאבד כהוא זה את שורשיה העמוקים הנטועים במסורת הדורות של פסיקת חכמי ספרד. דרכם, שנידונה כיום בהרחבה בבימות המחקריות של זמננו, כדוגמת הכנסים במכון שוקן, ממשיכה להאיר את דברי ימי העם היהודי. יצירתם הענפה מוכיחה מעל לכל ספק כי במושבותם של יהודי מצרים, בתוך שאון הכלכלה, המזרח והמודרנה, אכן דלק והאיר אור היסטורי, הלכתי ואנושי גדול.
