הרב מרדכי בנעט (1753–1829), הנודע גם בכינויו מהר"ם בנט, כיהן במשך כארבעים שנה כאב בית דין וראש ישיבה בניקלשבורג (מיקולוב) וכמרא דאתרא ורבה הראשי של מדינת מורביה כולה. תקופת כהונתו חלשה על פני פיתול היסטורי דרמטי: המעבר מן החברה היהודית המסורתית והאוטונומית של חסות הקהילות אל עידן האמנציפציה, השילוב האזרחי ועליית תנועת ההשכלה והרפורמה במרכז אירופה. אף על פי שמעמדו התורני והציבורי בדורו היה מן הרמים והמשפיעים ביותר, המחקר ההיסטורי והזיכרון הציבורי העניקו לו לעיתים מקום מצומצם יחסית, בעוד שמעורבותו בפועל בכל סערה הלכתית, מחשבתית וציבורית שפקדה את יהדות אירופה בזמנו הייתה מרכזית, תקיפה ובעלת השפעה ארוכת טווח.
ספרו של ראובן פרבר על מסכת חייו של ר' מרדכי בענט
הרב מרדכי בנעט נולד בעיר צ'ורגו שבהונגריה לאביו הרב אברהם ביהא. לאחר שיתייתם מאביו בגיל צעיר, גדל בבית סבתו מצד אימו בעיר ניקלשבורג, ועל כן אימץ את שם משפחת אימו – בנעט. כישוריו הלמדניים החריגים בלטו כבר בילדותו, והוא נשלח ללמוד בישיבות המובילות במרכז אירופה. בין רבותיו המובהקים מנויים גדולי התורה של הדור: הרב יוסף שטיינהארט בפיורדא (בעל "זיכרון יוסף"), הרב יחזקאל לנדא בפראג (בעל "נודע ביהודה"), הרב שמואל שמלקא הורוביץ מניקלשבורג (מראשי החסידות), הרב יעקב קצנלבויגן, הרב מאיר ברבי והרב משולם איגרא. נישואיו לבתו של הנגיד גימפל פרוסטיץ מניקלשבורג קשרו אותו עמוקות לקהילה המורבית, ובשנת 1789 מונה לעמוד בראשה.
הפרופיל האישי והרוחני של הרב בנעט מתאפיין בדואליות מרתקת, המהווה מפתח להבנת עמדותיו הציבוריות. מחד גיסא, הנהגתו האישית הייתה ספוגה פרישות וסיגוף קיצוניים. הוא נהג להתענות וללבוש שק מבד גס תחת בגדיו באופן קבוע – עובדה שנחשפה ברבים רק לאחר פטירתו. מאידך גיסא, בניגוד לדפוס השמרנות הטיפוסי המסתגר בפני כל חכמה חיצונית, הרב בנעט החזיק בידיעות מקיפות בפילוסופיה, אסטרונומיה, מתמטיקה ודקדוק עברי. הוא קרא באופן שוטף בחיבורי השכלה, ובכלל זה בביאור לתנ"ך של משה מנדלסון, תוך ששיבח באופן מיוחד את תרגומו ופירושו של נפתלי הרץ וייזל לספר ויקרא. יתרה מזו, הוא עודד את תלמידי ישיבתו להשתלם בידיעות כלליות וללמוד את השפה הגרמנית הצחה.
כמו כן, הרב בנעט גילה נאמנות צייתנית ומוצהרת לשלטון הקיסרי האוסטרי בראשות הקיסר פרנץ הראשון, ואף חיבר תפילה חגיגית לכבוד הקיסר לאחר דיכוי המרד באיטליה בשנת .1820 בסוגיית חינוך החובה הממשלתי, שהונחתה על ידי השלטונות הקיסריים, בחר שלא לנהל מאבק חזיתי אלא לפעול מבפנים כדי לפקח על התכנים ולמנוע פגיעה באורח החיים הדתי. יחס זה העניק לו הערכה רבה ואף אהדה בקרב חוגים משכילים ופקידי מלכות.
הניתוח ההיסטורי וההגותי של עמדות הרב בנעט מורה כי בקיאותו בחכמות הכלליות והכרתו את הלשונות והתרבות הסובבת לא החלישו את שמרנותו, אלא להפך – שירתו אותה. הרב בנעט הבין לעומק את המנגנונים הרעיוניים של תנועת ההשכלה והרפורמה, לפיכך ראה את הפוטנציאל ההרסני הטמון בהן עבור המשכיות ההלכה. דווקא בשל יכולתו להבחין בין ידע כללי פונקציונלי לבין שינוי נורמטיבי-הלכתי, אימץ קו תקיף, בלתי מתפשר וקיצוני בשמרנותו כנגד כל ניסיון לכרסם במעמד המנהג, נוסח התפילה וסמכות חכמי התורה.
הפולמוסים ההלכתיים והציבוריים הבולטים
מעורבותו של הרב מרדכי בנעט בזירה הציבורית וההלכתית התאפיינה ביציאה חזיתית כנגד חידושים, הקלות פסיקתיות ומגמות משכיליות. להלן סקירה מפורטת של חמישה פולמוסים מרכזיים שבהם נטל חלק פעיל ומכריע.
1 פולמוס דג השטירל ומעמד המנהג ההלכתי
סביב השנים 1797–1800 התלקח פולמוס סוער סביב כשרותו של דג השטירל (חידקן / Sterlet(. קשקשיו של דג זה קשים ביותר לקילוף, ובמסורת האשכנזית הוחזק כדג טמא, בעוד שבקהילות הספרדיות באימפריה העות'מאנית נהגו לאוכלו. בשנת 1782 נשאל על כך הרב יחזקאל לנדא (ה"נודע ביהודה"), ולאחר שהצליח להסיר את הקשקשים באמצעות השרייה בתמיסת חומצה, קבע כי הדג מותר מן הדין. בשנת 1793 אימץ הרב אהרן חורין, רבה של אראד שנודע בהמשך בנטייתו לרפורמה, את ההיתר והחל להורות על כשרותו.
צעדו של הרב חורין עורר התנגדות עזה מצד הרב יצחק גריסהאבר מפקש, אשר פרסם קונטרס לאסור את הדג וגייס לעזרתו את הרב מרדכי בנעט. הרב בנעט נכנס בעובי הקורה והבהיר כי קשקשי הדג אינם נקלפים בדרך הטבע, ועל כן אינם עונים על הקריטריונים ההלכתיים המקובלים. אולם עיקר טיעונו של הרב בנעט לא התמקד רק באנטומיה של הדג, אלא בביצור מעמדו המוחלט של המנהג האשכנזי. הרב בנעט קבע כי מנהג הקהילות לאסור את הדג מחייב באופן מוחלט, ואין בכוחו של אף פוסק – ואפילו גדול הדור – לבטלו.
הרב מרדכי בנעט ביטא עמדה שמרנית קיצונית זו בקונטרס שהוציא הרב גריסהאבר, באומרו: "ואין אחר המנהג כלום, בין שהיה המנהג מחמת ספיקא דדינא ]=ספק בדין[ או מחמת סייג וגדר. ולא תולים את המנהג בטעות... ואפילו גדול הדור אי אפשר לשנותו".
על עיקרון זה חזר הרב בנעט ביתר שאת בספר תשובותיו: "בלאו הכי מנהגן של ישראל תורה הוא ואי אפשר לשנות".
מנגד, הרב אהרן חורין הגיב בחריפות בקונטרסים שפרסם ("מקראי קודש" ו"שריון קשקשים"). חורין דחה את הטיעון בדבר תוקף המנהג במקום שבו הוכחה הכשרות הבסיסית של הדג, והסתמך על קביעתו המקורית של הרב יחזקאל לנדא, אשר טען כי הדרישה לקילוף קל וטבעי של הקשקשים אינה אלא חומרה שאין לה יסוד בתלמוד. הרב אהרן חורין והסומכים על היתרו טענו כי העמדה האוסרת מבוססת על בורות מדעית ושמרנות עיוורת, וכתבו: "הרמב"ן שיעקוב אחר הסרת הקשקשים ביד או בכלי, היא חומרה שאין לה בסיס בתלמוד... והדג כשר ללא ספק".
פער הגישות בפולמוס זה שיקף מחלוקת עמוקה בהרבה: בעוד הרב חוריןראה בהלכה מערכת טקסטואלית הגיונית הניתנת לניתוח מחודש ולביטול חומרות מקומיות, הרב בנעט ראה במנהג הקהילתי המקובל רכיב נורמטיבי עליון ובלתי מעורער, המשמש כחומה בצורה כנגד כל ניסיון לשינוי סדרים שנקבעו בדורות קודמים.
פולמוס ספר "בשמים ראש" והמאבק בזיופים הלכתיים
בשנת 1793 (תקנ"ג) סער העולם התורני באירופה בעקבות הדפסתו של הספר "שו"ת בשמים ראש" בברלין. עורך הספר והמוציא לאור היה הרב שאול ברלין (לוין), בנו של רב העיר ברלין ודמות משכילה ומורכבת. הרב ברלין טען כי מצא כתב יד נדיר המכיל כ392- תשובות הלכתיות מאת אחד מחשובי הראשונים – הרא"ש (הרב אשר בן יחיאל). לחיבור צורף פירוש נרחב בשם "כסא דהרסנא", שנכתב על ידי הרב ברלין עצמו.
מקלע התשובות בספר הופיעו פסיקות מדהימות ונועזות בהקלותיהן, אשר סתרו הלכות מפורשות בשולחן ערוך ובפוסקים. בין השאר נכללו בו היתרים לגילוח בחול המועד, הקלות מופלגות בדיני אבלות, היתר לשני אנשים להתפלל יחד בברכות קריאת שמע, ואף נימוקים הממתנים את איסור ההתאבדות בנסיבות של צער עמוק.
הרב מרדכי בנעט היה מראשוני חכמי הדור שזיהו מיד כי מדובר בזיוף פסאודואפיגרפי מתוחכם, שנועד להשתמש בסמכותו הכבירה של הרא"ש כדי להחדיר דעות משכיליות, רפורמיות וזלזול במסורת ההלכתית. הרב בנעט ניהל מאבק נחרץ לפסילת הספר ולבידודו של הרב שאול ברלין. הרב בנעט מיפה את הסתירות הפנימיות, הזרות הסגנונית והרעיונות החורגים ששובצו בטקסט.
הרב מרדכי בנעט יצא בהכרזה חריפה שפורסמה ברחבי הקהילות, ובה קבע מפורשות: "הספר מזויף וכי התשובות שבו לא נכתבו על ידי הרא"ש, אלא הושתלו על ידי מו"ל הספר".
מנגד, הרב שאול ברלין הגן בלהט על מקוריות החיבור ועל ישרתו האישית. בפירושו "כסא דהרסנא" ובמכתבי ההגנה שלו, הצדיק את הפסיקות המקילות והאשים את המתנגדים בצרות אופקים ובחוסר יכולת להתמודד עם מורכבות הלכתית ומקורות קדומים. הרב שאול ברלין הציג את הספר כנכס תורני קדום וכתב: "תשובות בהלכה המיוחסות לרא"ש ולשאר גדולי הראשונים... ולא באתי כי אם להגדיל תורה ולהאיר עיני חכמים".
פולמוס "בשמים ראש" גילה את יכולתו של הרב בנעט להשתמש בכלים של ביקורת טקסטואלית ובלשנית חדה, לצד תחושת אחריות תורנית, כדי לחשוף חדירה של אידיאולוגיה מודרנית המוסווית באצטלה של ספרות ראשונים.
מעניין להביא כאנקדוטה את התייחסותו של הרב עובדיה יוסף לספר "בשמים ראש". התייחסותו של הרב עובדיה יוסף לספר "בשמים ראש" ולמוציאו לאור, הרב שאול ברלין, הייתה מאוזנת, עניינית ומתונה בהשוואה לגישות הקיצוניות והחריפות שנשמעו בחלק מעולם ההלכה. הרב עובדיה יוסף הסתייג מגישת הרבנים שפסלו את החיבור ואת הרב שאול ברלין בחרמות ובביטולים גורפים. בשו"ת "יביע אומר" (חלק ב', יורה דעה, סימן כ"ד, אות ו') התייחס הרב עובדיה יוסף לטענותיו של הרב חיים אלעזר שפירא (בעל "מנחת אלעזר"), אשר תקף ופסל את הרב שאול ברלין בחריפות יתרה, וציין לגבי התקפות כה חריפות כי הפוסלים "הפריזו על המידה". הרב עובדיה יוסף לא נמנע מלהשתמש בספר "בשמים ראש", לצטט ממנו במשא ומתן הלכתי, לכתוב עליו הגהות וציונים, ואף להעניק הסכמה למהדורת הספר שנוהלה והוצאה לאור מחדש על ידי הרב ראובן עמאר בירושלים בשנת תשמ"ד(1984) . לצד נכונותו לדון בדברי הספר כחלק מהשיח התורני, הרב עובדיה יוסף דחה לחלוטין את הפסיקות החריגות והבעייתיות שאינן עולות בקנה אחד עם מקורות ההלכה. כך למשל, בסוגיית אדם המאבד עצמו לדעת מחמת צער וייסורים – שבה הופיעה בספר "בשמים ראש" הקלה תמוהה – דחה הרב עובדיה יוסף את הדברים מכל וכל ופסק כקונסנזוס ההלכתי וכעמדת ה"חתם סופר" שאסרה זאת באופן מוחלט.
ריב ההיכל בהמבורג והתמודדות עם ניצני הרפורמה
בשנת 1818 (תקע"ט) הגיעה המחלוקת בין היהדות המסורתית לבין ניצני תנועת הרפורמה לשיא חסר תקדים בעקבות הקמת "ההיכל" (Tempel Israelitischer Neuer (בעיר המבורג. מנהיגי ההיכל הנהיגו שורה של שינויים דרמטיים בסדרי בית הכנסת והתפילה: הם הציבו עוגב לניגון בתפילות, השמיטו נוסחים שעסקו בקיבוץ גלויות, בציון ובביאת המשיח, והנהיגו את אמירת מרבית התפילות בשפה הגרמנית.
בתגובה לצעדים אלה, פתח בית הדין של המבורג במערכה רחבת היקף ופנה לגדולי הדור באירופה. תשובותיהם של הרבנים קובצו בקונטרס המפורסם "אלה דברי הברית" (אלטונה תקע"ט). הרב מרדכי בנעט שיחק תפקיד מרכזי בפולמוס זה ושלח שלוש אגרות מפורטות שנכללו בקובץ.
שלא כפוסקים אחרים שהתמקדו באיסור גורף וכולל על עצם ה"חידוש", הרב בנעט שקד למצוא יסודות הלכתיים מהותיים ומנומקים לכל אחד מן האיסורים. בנוגע לתפילה בלשון לעז, הרב בנעט הודה כי מעיקר הדין מותר להתפלל בכל לשון, ואף הוא עצמו לא התנגד להדפסת סידורים עם תרגום לגרמנית בשנים 1796 ו.1815- ואולם, ברגע שהשימוש בשפה הזרה הפך לאמצעי ממוסד להמרת הלשון העברית ולטשטוש הלאומיות היהודית, קבע כי הדבר אסור באיסור חמור בשל העדר הכוונה המדויקת שניתן להשיג רק בלשון הקודש, ובשל עקרון שימור המנהג.
בסוגיית הניגון בעוגב, ניתח הרב בנעט את הבעיה ההלכתית והגדיר אותה כאיסור מופשט של "חוקות הגויים", שכן הנגינה בעוגב יועדה במקור לפולחן הכנסייתי. במכתבו השני בספר "אלה דברי הברית" כתב: "לפענ"ד הספק עצום, ויש לאסרו עכ"פ מצד הספק".
אולם הטיעון הנוקב והמשמעותי ביותר של הרב בנעט כוון כנגד השמטת ברכות הגאולה, קיבוץ גלויות והשיבה לציון. הרב בנעט זיהה כי השמטה זו נועדה להפגין נאמנות לאומית למדינה המארחת על חשבון התקווה הלאומית-משיחית. על כך כתב הרב מרדכי בנעט בלשון חריפה וחוזית: "האומר לדלג כל רינה ופילה על הגאולה בעבור שאנו נוחים בין האומות הוא תועה רוח! ומלבד זה מרה תהיה באחרונה דור אחרון בנים יולדו למו, לא גודלו על ברכי האמונה, והיה כאשר ישיב הק' שבות עמו לציון ולירושלים ונחל יהודה חלקו על אדמת הקודש, יהיה דבר אמונה לזרא בעיניהם, נפרד ונפלה מכלל ישראל, חלילה להם מזה".
מנגד, מנהיגי ההיכל ומגיניהם בספרות הפולמוס – ובראשם מאיר ישראל ברסלאו (בחיבורו "חרב נוקמת נקם ברית") והרב אהרן חורין (בקונטרס "נוגה הצדק") – טענו כי השינויים מבוססים על מקורות תלמודיים ונועדו להציל את הדור הצעיר מאובדן זיקה ליהדות. הרב חורין ותומכי הרפורמה טענו כי הנגינה בעוגב אינה נחשבת לחוקות הגויים מכיוון שיש בה טעם הגון של ייפוי התפילה והגברת הכוונה. עמדת מחדשי התפילה נוסחה בכתביהם כך: "אין בזה איסור משום חוקותיהם... כיון שיש בו טעם הגון... והתפילה בלשון המדינה והנגינה בכלי שיר מביאות את העם לידי יראה וכוונה עמוקה".
תגובתו של הרב בנעט בריב ההיכל הוכיחה את ראייתו ההיסטורית העמוקה: הוא תפס את הרפורמה בתפילה לא כתיקון אסתטי גרידא, אלא כראשיתו של תהליך ניתוק לאומי ורעיוני מציון.
פולמוס "דברי שלום ואמת" והרפורמה במערכת החינוך
בשנת 1782 (תקמ"ב), בעקבות פרסום "כתב הסובלנות" (Toleranzpatent (של הקיסר יוזף השני, פרסם המשורר והבלשן נפתלי הרץ וייזל (רנה"ו) את האיגרת הגלויה "דברי שלום ואמת". באיגרת זו קרא וייזל למהפכה מקיפה במבנה החינוך היהודי. הוא הציע להבחין הבחנה חדה בין "תורת ה'" (מקרא, משנה, תלמוד והלכה) לבין "תורת האדם" (מדעים, גיאוגרפיה, היסטוריה, דקדוק ושפות לועזיות). וייזל טען כי "תורת האדם" קודמת בזמן ובחשיבות הבסיסית ל"תורת ה'", וכי יש להקדים את הלימודים הכלליים והמוסר הטבעי ללימוד התלמוד.
פרסום החוברת עורר סערה רבתי והתנגדות עזה מצד חכמי הדור, ובראשם הרב יחזקאל לנדא בפראג, הרב דוד טבלי מליסא והרב פינחס הורוביץ מפרנקפורט. הרבנים ראו בהצעתו של וייזל איום ישיר על מעמד התורה, ניסיון להפוך את הלימוד התלמודי לטפל, וראשיתה של חילון מערכת החינוך.
הרב מרדכי בנעט מצא את עצמו במעמד מורכב בפולמוס זה. מצד אחד, כפי שנזכר, הרב בנעט עצמו העריך את חכמת הדקדוק, עודד לימוד גרמנית ורכש כבוד רב לביאורו של וייזל לספר ויקרא. אולם, כאשר הועמדה הצעתו של וייזל כפרוגרמה אידיאולוגית המדרגת את "תורת האדם" מעל או לפני "תורת ה'", יישר הרב בנעט קו עם הנהגת הרבנים השמרנית ויצא כנגד רוח הרפורמה החינוכית.
וייזל ניסח את עמדתו המהפכנית בחוברת "דברי שלום ואמת" במילים הבאות: "והנה תורת האדם קודמת בזמן לחוקי האלוהים העליונים... ובמקום שתכלה תורת האדם, תתחיל התורה האלוהית".
מנגד, גדולי הרבנים שאת עמדתם גיבה הרב בנעט, תקפו את וייזל בדרשותיהם ובאיגרותיהם. בדרשתו המפורסמת של הרב יחזקאל לנדא (רבו של הרב בנעט), הובעה המחאה הנחרצת:
"האפיקורס הירץ ויזל... כתב בספרו... שתורת האדם הוא העיקר... וחלילה לומר כן... ולא זה העיר ולא זה הדרך לעשות תורת השם טפל ולעשות תורת האדם העיקר".
מקורבי הרב בנעט והמעודכנים בעמדתו הבהירו כי הרב הבחין באופן חד בין רכישת הידיעות הכלליות ככלי עזר וכחכמה שימושית, לבין קבלת המתווה של וייזל שהציב את המדעים והמוסר האנושי כסף כניסה המותנה להתקדשות בתורה.
פולמוס קבורתו והעברת עצמותיו מליכטנשטט לניקלשבורג
פולמוס יוצא דופן בעוצמתו, אשר התנהל סביב דמותו של הרב מרדכי בנעט, התרחש דווקא לאחר פטירתו. ביום י"ג באב תקפ"ט (12 באוגוסט 1829), בעת שהותו בעיר המרחצאות קרלסבד לצורך רפואה, נפטר הרב בנעט והוא בן .76 כיוון שבקרלסבד לא היה בית עלמין יהודי, הובאה גופתו לקבורה בעיר ליכטנשטט הסמוכה. הקבורה נעשתה מתוך התניה מפורשת של מלווי הלוויה כי הדבר נעשה על תנאי, עד שניתן יהיה להעבירו לקבורת קבע.
כשנודע הדבר לבני קהילת ניקלשבורג ולבני משפחתו, הם דרשו בתוקף לפנות את הקבר ולהביא את עצמותיו לניקלשבורג, כדי להיקבר לצד אבותיו ולצד רבו המובהק, הרב שמואל שמלקא הורוביץ, כפי שביקש הרב בנעט בחייו. אולם, בני קהילת ליכטנשטט סירבו בתוקף לפנות את הקבר. הם ראו בזכות לטמון בתחומם את גדולי הדור זכות רוחנית וסגולית כבירה.
הסכסוך בין שתי הקהילות הגיע לדיון בפני גדולי הדור, ובראשם הרב משה סופר (ה"חתם סופר") בפרסבורג. בתחילה נמנע החתם סופר מהכרעה חד-משמעית. אולם, כעבור כשישה חודשים הוציא החתם סופר פסק דין נחרץ המורה להעביר את הגופה לניקלשבורג, ואף הושג רישיון רשמי מהשלטונות הקיסריים. העברת העצמות בוצעה ברוב עם באדר תק"צ (1830).
טענת אנשי ליכטנשטט שסירבו לשחרר את גופתו נוסחה כך: "כבר זכו בגופו הקדוש, ואין מן הכבוד והדין לפנות מת מקברו לאחר שנסתם הגולל".
מנגד, פסק החתם סופר (שו"ת חתם סופר חלק ו, סימן לז) התיר והורה על הפינוי: "מותר וחובה לפנות את הקבר ולהעבירו לעירו ניקלשבורג... היות שנקבר מתחילה על תנאי, וכדי למלאת רצונו להיקבר אצל רבו".
בספרות הזיכרונות וההלכה התפרסמה השתלשלות זו גם בהקשרה הנסתר: החתם סופר העיד כי הרב מרדכי בנעט נגלה אליו בחלום הלילה וביקש ממנו להורות על העברת עצמותיו, תוך שגילה לו סוד רוחני כי נגזר עליו להיקבר לתקופה קצובה בת שבעה חודשים בליכטנשטט כעונש משמיים על צער שנגרם בשל ביטול שידוך או הוראה הלכתית שנדונה בעבר. פולמוס הקבורה הראה עד כמה נחשב הרב בנעט לנכס רוחני ראשון במעלה, שקהילות שלמות נאבקו על הזכות לראות בקרבן את מנוחתו האחרונה.
קברו של הרב בענט בניקלשבורג
והרי לנו אנקדוטה נוספת - אחר פטירת של הרב בענט מצאו שקים, אשר היה רגיל ללבוש תחת מלבושיו לשם סיגוף, ורבים רצו לקנות שקים אלו, לשם סגולה, אשר יטמינו אותם לאחר פטירתם בשקים אלו. ממכירת השקים האלו, נאסף הון רב שהספיק לפרנסת נכדיו היתומים (בני בתו, שמתה בחייו)...
יצירתו התורנית, מורשתו החינוכית והשפעתו לדורות
יצירתו התורנית וההלכתית של הרב מרדכי בנעט מהווה מסד מרכזי בספרות הפסיקה והדרוש במרכז אירופה, כאשר מרבית חיבוריו נערכו והובאו לדפוס לאחר פטירתו בידי בניו, נכדיו ותלמידיו. חיבורו הנודע "מגן אבות" על ל"ט מלאכות שבת נחשב עד היום לאחד מספרי היסוד העיוניים המרכזיים בסוגיות אלו, בשל ניתוחו החד והשיטתי. לצדו בולט החיבור "דברי מרדכי", המוקדש להלכות איסור והיתר בשולחן ערוך חלק יורה דעה, וכן קובצי השאלות והתשובות "פרשת מרדכי" ו"גדולת מרדכי", המשקפים את דרכו הפסיקתית הישרה, המעמיקה והתקיפה. בתחום המחשבה והדרוש הותיר אחריו את הספרים "מחשבת מרדכי" ו"תכלת מרדכי" על התורה ומאמרי חז"ל, וכן את "ביאור מרדכי" המכיל הגהות על פסקי הרב מרדכי בן הלל, וסדרת חידושים על מסכתות הש"ס.
מורשתו החינוכית של הרב בנעט קנתה לה אחיזה איתנה באמצעות הישיבה הגדולה שהנהיג בניקלשבורג במשך כארבעים שנה. ישיבה זו נמנתה עם המרכזים התורניים המרכזיים בדורה, ותלמידיה איישו את משרות הרבנות החשובות ביותר במורביה, בהונגריה, בבוהמיה ובפולין. בין תלמידיו המובהקים ניתן למנות דמויות מפתח מגוונות בעולם היהודי: הרב שמחה בונים בונהרד מפשיסחה (מנהיגה של חסידות פשיסחה בפולין), הרב יהודה אסאד (מגאוני הונגריה ומראשי הלוחמים ברפורמה), הרב שלמה קווטש (מחבר ספר "חכמת שלמה"), הרב צבי הירש אופנהיים (אב"ד טמשוואר), ובניו הממשיכים את דרכו התורנית – הרב ישעיה בנעט (רבה של קאליב) והרב נפתלי בנעט (רבה של שאפה).
***
דמותו של הרב מרדכי בנעט מצטיירת כמנהיגות מורכבת ורב-ממדית, שפעלה באחת התקופות הסוערות ביותר בתולדות אירופה והיהדות. מחד גיסא, הרב בנעט גילה פתיחות מדעית ושפתית יוצאת דופן, שלט בחכמות חיצוניות, קרא בחיבורי השכלה והחזיק ביחסים תקינים והוגנים עם רשויות המדינה. מאידך גיסא, בהנהגתו הציבורית ובפסיקתו ההלכתית נקט קו שמרני ובלתי מתפשר. הוא נלחם נגד כל ניסיון לשינוי המנהג, לחילול נוסח התפילה, לזיוף טקסטים הלכתיים או למציאת הקלות במאכלות אסורות.
הניתוח ההיסטורי מלמד כי השמרנות הקיצונית של הרב בנעט לא נבעה מתוך בורות או פחד מן העולם המודרני, אלא להפך – מתוך הכרה מעמיקה של המודרנה ומגמותיה. הוא זיהה כי התפרקות המסגרות הקהילתיות והסחף אחר האמנציפציה עלולים לכרסם בזהות היהודית, ועל כן העמיד את המנהג, את עבריותה של התפילה ואת הנאמנות הבלתי מתפשרת להלכה כסכר בצור והכרחי. שילוב ייחודי זה בין פרישות אישית, בקיאות תורנית מקיפה, השכלה רחבה ומאבק ציבורי תקיף, מקנה לרב מרדכי בנעט מעמד של דמות מפתח בהבנת דרכה של האורתודוקסיה במרכז אירופה בפתחו של עידן התמורות.
