בספרות האוטוביוגרפית וההיסטורית היהודית שמור מקום של כבוד לחיבורו המרגש והנוקב של הרב יום טוב ליפמן הלוי העלר, המוכר בכל תפוצות ישראל ובראש ובראשונה כבעל הפירוש המונומנטלי על ששת סדרי משנה – ה"תוספות יום טוב".
החיבור "מגילת איבה" אינו רק מסמך אישי נוגע ללב על ייסוריו של מנהיג קהילה ורב חשוב, אלא פסיפס היסטורי רחב יריעה, המשקף את תהפוכות התקופה, את אימת מלחמת שלושים השנה, את מאבקי הכוח בתוך הקהילה היהודית ואת גבורת הרוח של איש אמת העומד מול גלי רדיפה.
את שמו של החיבור הקצר "מגילת איבה" ביאר המחבר עצמו לא רק כתיאור לשנאת אויביו, אלא אף כרמז לאותיות הקינה "איכה", כפי שחרת בראש ספרו:
"הלא לכך קראתי לזאת המחברת מגלת איבה כי הוא בדמות מגילה הנקראת, אשר תודיע המאורע לכל יוצאי חלצי... עוד זאת להיותה כמו נהי וקינה ע"כ שמה נאה לה ושפיר קראתי לזאת מגלת איב"ה, כי ד' אותיות כתיבה זאת על אבל וקינות ירושלים יעידו הלא המה ר"ת של איכ"ה ישבה בדד העיר" (מגילת איבה, דף ב' ע"א).
בצד גוף המגילה שכתב הרב, נשתמרה תוספת מקיפה ורבת-ערך שחיבר בנו הבכור, הרב שמואל הלר, החושפת את המתרחש מאחורי הקלעים הדיפלומטיים והחברתיים של הפרשה.
••••
הרב יום טוב ליפמן נולד בשנת של"ט (1579) בעיירה ולרשטיין שבמדינת אשכנז. אביו, הרב נתן, נפטר בטרם עת כשהוא בן שמונה-עשרה שנה בלבד ועוד בטרם נולד בנו יחידו. הילד היתום גדל והתחנך על ברכי זקנו, הרב משה הלוי ולרשטיין, שהיה מגדולי הרבנים באשכנז. עוד בבחרותו עלה לפראג, שם זכה להסתופף בצילם של שני מאורי הדור – המהר"ל מפראג והרב יעקב גינצבורג מפרידבורג. תבונתו העמוקה ושקידתו המופלאה עשו להן כנפיים, וכבר בשנת שנ"ז, בהיותו כבן שמונה-עשרה שנים בלבד, נבחר לכהן כדיין ומורה הוראה בעיר פראג. במשך קרוב לשלושה עשורים כיהן בפראג בהרבצת תורה ובהנהגת הציבור. כפי שהוא מתאר בעצמו את ימי השלווה והעושר שחווה:
"אנכי שלו הייתי בביתי ורענן בהיכלי אפדני ק"ק פראג זה לי כמו עשרים ושמונה שנים אשר בחרו אותי מתוך העדה להיות להם לראש ולדיין מדייני מורה כא' מן הגבורים במלחמתה של תורה אשר על פיהם יהיה נידון כל דבר הגדול והקשה. מלבד זאת לא פסקה ישיבה מתוך ביתי ומעל שולחני מיום היותי לאיש, וחדר מיוחד יחדתי בביתי שם עשיתי משמרת למשמרת חבורות חבורות יום ולילה לא פסק פיהם מגירסא ואנכי הייתי להם לראש ולעינים, וגם כסף וזהב רב היה לי וספרים הנחמדים מפז ולא חסר לי דבר וה' היה לי בעזרי לחבר ספרים רבים" (מגילת איבה, דף ב' ע"ב).
במהלך אותן שנים פוריות הגה והשלים את יצירת חייו – פירוש ה"תוספות יום טוב" על ששת סדרי משנה, שנדפס לראשונה בפראג בין השנים שע"ד–שע"ז. החיבור התקבל באופן מיידי ובהתלהבות רבה בכל רחבי העולם היהודי והפך לבן-לוויה לפירוש הרב עובדיה מברטנורא. ייחודו הבולט של החיבור התבטא במבנה העיוני שלו: כשם שבעלי התוספות ביארו, פלפלו ודקדקו על פירוש רש"י בתלמוד, כך עשה הרב על גבי פירוש הברטנורא במשנה. הוא קיבל את דברי הברטנורא כיסוד מוסד, ומתוכם הקשה, תירץ, דקדק בשינויי הלשון והשלים את הדינים העולים להלכה מתוך סוגיות הש"ס וספרי הפוסקים.
לצד עומק פלפולו, ניחן הרב בגישה מחקרית, ביקורתית ומדעית ייחודית לתקופתו. הוא לא היסס לחפש כתבי יד עתיקים ולנפות שיבושי נוסח שנפלו במשניות במרוצת הדורות. לרשותו עמד כתב יד תימני מקורי של פירוש הרמב"ם למשנה שנשלח אליו ישירות מארץ ישראל, וכן פירוש המהר"ם מרוטנברג לסדר טהרות ונוסחאות עתיקות של פסקי הרא"ש הכתובים על קלף. על בסיס כתבי יד אלו הגיה ותיקן את הטקסט, כשהוא מציין פעמים רבות: "בנוסחאות ארץ ישראל כתוב" או "הכי גרסינן". בנוסף, הצטיין הרב בחשיפת מקורותיו הבלתי-מפורשים של הרמב"ם במשנה תורה ובפירוש המשניות, באורח שהקדים והשלים את גדולי נושאי כליו של הנשר הגדול.
פן מרתק נוסף בפירושו הוא השימוש בחכמות החשבון, ההנדסה והטבע. הרב שילב ידע גיאומטרי מדויק כדי להסביר את מידות המזבח, תבנית בית המקדש, שיעורי סוכה עגולה וריבוע תחומי שבת, תוך שהוא משווה בין כללי הגיאומטריה המופשטת לבין ההלכות המעשיות שקבעו חכמים. עם זאת, על אף שהיה בקי עצום בחכמת הקבלה ובספר הזוהר – כפי שהוכיח בספרו "טוב טעם" על פירוש רבנו בחיי לתורה – גזר על עצמו בפירושו למשנה לדבוק בדרך הפשט, העיון ההגיוני ודרכי ההלכה הנגלות.
בשנת שפ"ה נבחר לכהן כאב בית דין וראש מתיבתא בניקלשבורג שבמוראביה, וכעבור חודשים ספורים נקרא לעמוד בראש הקהילה בווינה. בווינה כיהן כשנתיים, ותיקן תקנות כבירוֹת. באותם ימים נאסר על היהודים לגור במרוכז, אך בהשתדלותו אצל הקיסר הוענק להם שטח מיוחד מחוץ לעיר, שבו הוקם בית הכנסת המרכזי והרובע היהודי (לאופולדשטאדט). ברם, אהבתו לפראג גברה עליו, ובחודש טבת שנת שפ"ז, כשנקרא לחזור ולכהן כרבה הראשי של פראג, נעתר ברצון. יציאתו מווינה לוותה בבכי ובאהבה:
"ואחר ימי הפורים האלה נסעתי מק"ק ווינא בכבוד גדול ומתנות מרובים שכבדוני הקהל מלבד יחידים, כי המה ראו וידעו עבודתי בלבב שלם ונפרדתי מהם בלויה גדולה ובדמעות זולגות מהם וממני בדרך האב והבנים כשנפטרים זה מזה, וכמאמר חז"ל קשה עלי פרידתכם, כל הפורש ממך כפורש מן החיים אמרו" (מגילת איבה, דף ב' ע"ב–דף ג' ע"א).
אלא שהשיבה לפראג הביאה עמה בתוך זמן קצר סערה ששינתה את מסלול חייו. ברקע הדברים עמדה מלחמת שלושים השנה, מן המלחמות העקובות מדם בתולדות אירופה. המלחמה החלה במרד הבוהמי, כאשר האצולה הפרוטסטנטית בפראג מרדה בשלטון בית הבסבורג הקתולי ובקיסרים מתיאס ופרדיננד השני, והמליכה תחתם את הנסיך פרידריך החמישי. תגובת הקיסר הייתה מהירה ומוחצת: בשנת 1620 נערך קרב ההר הלבן בסמוך לחומות פראג, שבו הביס צבא הקיסר את כוחות המורדים וכבש מחדש את העיר. המלחמה המתמשכת גררה הוצאות צבאיות עצומות, ועל הקהילה היהודית הוטלו מיסי מלחמה כבדים, עונשים וארנונות.
כדי לעמוד בנטל התשלומים נאלצו פרנסי הקהל ללוות סכומי עתק מבעלי הון בריבית קצוצה. כשהגיע מועד הפירעון, התלקחה מחלוקת מרה באשר לאופן חלוקת המס – העשירים ביקשו להטיל את עיקר הנטל על שאר שכבות העם, בעוד שהרב התייצב באומץ כנגד העוול ודרש חלוקה צודקת והוגנת של המיסים. עמדתו התקיפה עוררה עליו את איבתם של תקיפי הקהילה. על המתח החברתי הנורא וההידרדרות למלשינות כתב הרב:
"והנה מאחר שהיתה מלחמה גדולה כעשר שנים במדינות פיהם על דבר אשר מרדו יושביה בהקיר"ה (=הקיסר ירום הודו) מאטיאש ואחריו בקיר"ה פירדינאנד... ומפני כן היו מלחמות גדולות תמיד על עיר פראג ובעבור זה נתמוטטו מן המחיה ונתרבו הוצאות המסים והארנונות, ולכן הוצרכו בני הקהילה יצ"ו ללות ברווחים, ובבוא זמן הפרעון רבתה המחלוקת בענין הסכומות ונתפרדו הלבבות ונעשה רחוקים וקשרו קשרים בסתר ואף בגלוי, וכל העמל שעמלתי לקרב ולא לרחק פעם ברך ופעם בקשה היה הכל לא להועיל... ע"כ לא אשא על שפתי שמות האנשים החטאים והפושעים בי, על ספר ימחו מספר חיים והשי"ת יכפר בעד כל" (מגילת איבה, דף ג' ע"א–ע"ב).
המלשינות קרמה עור וגידים: מתנגדיו של הרב שיגרו כתב שטנה לחצר המלכות בווינה, ובו האשימו את הרב כי בספריו שחיבר על הלכות הרא"ש – "מעדני מלך" ו"לחם חמודות" – פגע בכבוד ישו, בכבוד הדת הנוצרית ובכבוד הקיסר.
ביום שני, ד' בתמוז שנת שפ"ט (1629), נפתחה מסכת הייסורים. שופט מטעם הקיסר הגיע במפתיע לפראג עם צו סודי לאסור את הרב ולהובילו אזוק בברזל לווינה. הרב מתאר בדרמטיות את רגעי המפגש ואת הפחד שאחז בכולם:
"והנה בשני בשבת ד' לחדש תמוז שנת שפ"ט לפ"ק לעת ערב סמוך למנחה בא אלי איש אחד יהודי והגיד לי שהשר קייזערליכר שופט שואל עלי אם אני בביתי וכי יש לו דבר סתר לדבר עמדי... ובשמעי זאת נבהלתי והלכתי לבהכ"נ ובצאתי הביתה הבאתי אלי ראשים וטובים יצ"ו וספרתי להם כל המאורע... ואז בא לביתי בעליה שהייתי דר שם... והושיב אותי לימינו והוא ישב לשמאלי ושהה אצלי בסיפור שמועות אחת הנה ואחת הנה, אח"כ אמר אלי האדון דבר סתר לי אליך" (מגילת איבה, דף ג' ע"ב–דף ד' ע"א).
השופט גילה לפרנסי העיר כי הוטל עליו לקחת את הרב בכבלי ברזל עם עשרה שומרים. פרנסי הקהילה חשו באישון לילה לביתו של המשנה למלך מעבר לנהר אלבה, דפקו על שעריו הנעולים והפצירו בו בדמעות:
"ואנא נוליך את חרפתינו, כי אויבינו יאמרו נא הלא זה הגדול שבהם אין זה כי אם שמרדו היהודים בהקיר"ה ומפני כך הגדול שבהם נתפס, ובכל עיר ועיר בהשמע הדבר הרע הזה ישלחו ידם ביהודים... לכן שאלתנו ובקשתנו שניח האדון את הרב ליסע בעצמו ובכבודו לעיר ווינא אל מי אשר יצוה אדונינו ואנחנו ערבים בעבורו" (מגילת איבה, דף ד' ע"ב).
המשנה נעתר, והרב יצא לווינה בכוחות עצמו, כשהוא מלווה בשתדלן ר' הענא ובחתנו ר' וואלף סלאוויס, תוך שהקהילה מעמידה ערבות כספית עצומה להתייצבותו.
ביום ראשון, י' בתמוז, הגיע הרב לווינה, ולמחרת התייצב לחקירה ראשונה ומאיימת בפני הקנצלר. הרב השיב בגאווה ובבהירות על טענות הזיוף והסילוף שהוטחו בספריו:
"ולמחרתו עמדתי לפניו וידבר אתי קשות בשם הקיר"ה על דבר ספר רבינו אשר שהדפסתי עם השני חיבורים מעדני מלך ולחם חמודות, כי נאמר להקיר"ה שכתבתי שמה נגד דתם ואמונתם והרבה להפליג מאוד, והשיבותי: חלילה לעבדך לעשות בדבר הרע הזה! וגם אנכי וגם לא שום ס' מאתנו אין בהם דבר מכל אשר אדוני דובר, הלא כל הספרים שלנו מדברים מענין חיבור הגמ' שהוא לפי הדת שלנו פי' על התורה שבכתב, וכל אמונה שצותה עליהם התורה וכל מה שגזרה עליהם שהם זרות – על עובדי כוכבים נאמרו ועליהם יסובו דברי הגמ'... ולא כאשר שמעתי אומרים שמפני שם הספר שקראתיו מעדני מלך היתה עלי חמת המלך הקיר"ה, כי לא היה מפני כך" (מגילת איבה, דף ד' ע"ב–דף ה' ע"א).
חרף דבריו הנכוחים, ביום י"ז בתמוז נאסר הרב והושלך לבית הסוהר הנורא שבו נכלאו הנידונים למוות. כעבור ימים ספורים, בעקבות מאמצי שתדלנות, הועבר לתא מרווח יותר. ביום כ' בתמוז הועמד למשפט בפני ועדת חקירה מיוחדת ("קאמיסיאן") בת שנים-עשר שופטים.
ביום שישי, כ"ב בתמוז, נמסר לידיו גזר הדין הקשה: חבר השופטים גזר עליו מיתה, אך הקיסר "התחסד" עמו והמיר את עונש המוות בקנס עתק דמיוני של 12,000 ריינש טאלר במזומן וללא דיחוי, לצד גזירה לשרוף את ספריו. כאשר הגיש הרב בקשת רחמים ("סופליקא") והסביר כי אין לאל ידו לגייס סכום אגדי שכזה, איים הקנצלר בעונש משפיל ואכזרי חסר תקדים:
"וביום השבת קודש ר"ח מנחם אב אמר הקנצילאר אל המשתדלים בשם הקיר"ה כדברים האלה: אם לא יתרצה ברצי הכסף הזה ישיבוהו לבית האסורים ומשם יוליכהו לשלושה פלטואות שבעיר ווינא ויפשיטוהו ערום ובכל אחת יכוהו בשבט מוסר אחר שיהיה נפשט ערום, ומשם יוליכו אותו לק"ק פראג וגם שמה יפשיטהו ויכוהו בשלושה מקומות למען תהיה לבוז ולקלון לכל בית ישראל אשר לא נעשה כזאת מיום גלות ישראל מעל הארץ... ויען ויאמר הלא מבני עמיכם האומרים שהוא עשיר גדול עד שזה הפדיון הוא חמישית ערכו!" (מגילת איבה, דף ה' ע"ב).
בסופו של משא ומתן מורט עצבים הופחת הקנס לעשרת אלפים זהובים בתשלומים לשיעורין. הנגיד ר' יעקב ב"ש תרם מיד מכיסו 2,000 זהובים במזומן, קהילת וינה הוסיפה 700 זהובים, וגבירים נוספים העמידו ערבויות לשאר הסכום. ביום שישי, כ"ח במנחם-אב שפ"ט, בדיוק בתום ארבעים ימי מאסר, שוחרר הרב מבית הסוהר, אך נגזרה עליו שלילת רבנותו בפראג. הוא נותר עני מרוד, שבור ורצוץ:
"ובכן יצאתי בעצם היום הזה במלואת מספר ארבעים יום מן התפיסה, נקי כאדם האומר יצא פלוני נקי מנכסיו... ולמחרתו נסעתי מוויאנא לפראג שנת ש"צ לפ"ק בבושת פנים, ערום מכל אשר לי וערום מכבוד הרבנות, ובאתי לשלום לפראג בערב יו"כ... מתוך כך מוצאי יום הנ"ל נחליתי ונפלתי למשכב ימים רבים על ערש דוי כמו ג' חדשים רצופים" (מגילת איבה, דף ו' ע"א–דף ז' ע"א).
כאן משתלבת עדותו המאלפת והדרמטית של בנו הבכור, הרב שמואל הלר, אשר פותח צוהר אל אחורי הקלעים הנסתרים של הפרשה (כאמור העדות נכתבה בנספח שצורף למגילת איבה ניתן למצוא בקישור הבא - מגילת איבה / מרבינו הגדול ... יו"ט ליפמן בעל המחבר "תוספות יום טוב," בו יסופר הנס שעשה לו השי"ת שהיה בסכנת מות משונאי השקר ובני ... ספר | הלר, יום טוב ליפמן בן נתן, 1654-1579 | הספרייה הלאומית).
הרב שמואל, שלמד באותה עת בישיבת מץ בצרפת, קיבל מכתב מאביו לשוב לביתו. הוא צעד ברגל במשך שבועות, ובסמוך ליער הסמוך לווינה התרחש מאורע שהפך להצלת המשפחה כולה: שור בר פראי ("בופלאקס") פרץ מן היער ורדף באמוק אחר גבירה צעירה, תינוקה והאומנת שלה. הרב שמואל הבין מיד כי מראה המטפחת האדומה שעטתה האומנת הוא שהטריף את דעתו של השור. באומץ לב זינק, תלש את המטפחת והשליכה לעבר השור, אשר החל לרטש אותה בקרניו, ובכך איפשר לנשים להימלט.
למקום הגיעה מרכבת שרד מפוארת, שממנה ירד בעלה של האישה – שהתברר כציר צרפת בווינה, מרשאל טורן (Turenne). כשהציע השר תגמול כספי נדיב, סירב הרב שמואל בתוקף, ואמר:
"גמולי יהי' בזה שיהי' בלב כבודו מחשבות ורעיונות טובות על היהודים, ולידע כי גם אנחנו יודעים לעשות טוב בלי שום תקוות גמול" (מגילת איבה, הוספת הבן, דף י"א ע"ב).
השר התפעל עמוקות מאצילות רוחו של העלם היהודי, צייד אותו במענו האישי והבטיח לעמוד לימינו בכל עת.
כאשר הגיע הרב שמואל לרובע היהודי בווינה, הוכה בתדהמה כשגילה שאביו אסור בצינוק וצפוי לעונש מוות. הוא נחפז לבית האסורים, ושם התרחש מפגש קורע לב:
"וכאשר באתי אליו מצאתיו יושב על מטתו וספר בידו, ובקושי הכרתי אותו, כי בארבע שנים האלו אשר לא ראיתי פניו קפץ עליו זקנה וחוורו פניו ולחייו נמשכו באורך ועיניו קמטו ועששו מבכי ושערו הלבינו ככסף... ונפלנו זה לזה על צווארינו ודמעות חמות וסולדות זלגו מעיני לתוך עיניו ומעיניו לתוך עיני" (מגילת איבה, הוספת הבן, דף י"ב ע"א).
האב הזקן, שהיה סבור כי קיצו קרב, אמר לבנו דברים מצמררים:
"ראית בני, זה איזה שבועות מקודם הייתי אחד מהאנשים המוצלחים בעולם, הייתי רב גדול ואב נחמד, בעל אהוב וביתי היה מלא כל טוב וכל גדולי הדור מקדימין לפתחי, ועתה לפתאום נשתנו כל הדברים ולא נשאר לי שום דבר מכל אלו, רק מעט התורה ויראת שמים אשר נפשתי לי בעמל הרבה... לכן אבקש ממך כמו שביקש יצחק אבינו את בנו קודם מותו: עשה לי מטעמים כאשר אהבתי ואוכלה בעבור תברכך נפשי טרם מותי – וכוונתי שתאמר לפני איזה חדושי תורה ממה שחדשת בהישיבה למען אהנה ממך היטב מתורתך ואברכך לפני מותי, כי מי יודע אם אראך עוד הפעם, כי כפי הנשמע ידונו אותי דיני נפשות, ברוך דיין האמת!" (מגילת איבה, הוספת הבן, דף י"ב ע"ב).
הבן הרצה לפני אביו חידוש במסכת סנהדרין על המשנה "בשעה שאדם מצטער, מה לשון אומרת", והאב רווה נחת ופניו אורו.
מיד לאחר מכן מיהר הרב שמואל אל ארמונו של ציר צרפת, נפל לפני רגליו והתחנן: "הנני מבקש מכם שתצילו את אבי ואת כל קהל עדתי!" (מגילת איבה, הוספת הבן, דף י"ד ע"א).
השגריר ואשתו התגייסו ללא היסוס: האישה פעלה ישירות מול הקיסרית, והשגריר נפגש עם הקנצלר והבהיר כי צרפת תראה בחומרה פגיעה ברב ובקהילה. לחץ דיפלומטי זה הוא שהכריע את הכף להמרת עונש המוות בקנס כספי ולביטול גזירת הגירוש הכללית.
יתרה מזו, השגריר חשף בפני הרב שמואל את הסוד האפל של הקנוניה: גביר עשיר ותקיף מפראג בשם רפאל, שהיה בעל חוב של שרים בווינה בסכומי עתק, ביקש לנקום ברב על רקע סכסוכי המיסים. הגביר שכר שני תלמידי חכמים – דיין בשם ר' יוסף שור ומשכיל בשם ר' אביגדור רעבעם – שתרגמו וסילפו קטעים מתוך ספרי הרב לגרמנית כדי להציגו כמורד במלכות, והבטיח לשרים למחוק את שטרי חובותיהם אם יפעלו לחסל את הרב ולהדיחו.
סופה של עלילת המלשינות נחתם באנקדוטה מוסרית מרטיטה שמביא הבן: כעבור זמן חלה הגביר רפאל במחלה אנושה, ועל ערש דווי קרא לרב והתחנן למחילתו בדמעות שליש:
"אנכי יודע שאתם יודעים שאנכי הייתי הרודף שלכם ועשיתי לכם פחדים גדולים, אנכי לקחתי מכם כבודכם, אנכי עשיתי אתכם דל ואביון ובמעט קט הרעתי להכלל כולו, אך בכ"ז ה' הוא היודע ועד כי לא הי' כוונתי להרע כ"כ, רק הדבר הוא כמו שאומרים העולם: תן להשד אצבע אחד ועי"ז ממשיך הוא את היד כולו... ואתה איש קדוש רחמו נא עלי ועל נשמתי, ותמחלו לי וגם בקשו עבורי את פני ה' כי ירפא אותי מחליי" (מגילת איבה, הוספת הבן, דף ט"ו ע"ב).
הרב מחל לו בלב שלם והתפלל לרפואתו.
לאחר שפדה את עצמו ומכר את כל רכושו, ביתו ומקומותיו בבית הכנסת כדי להשלים את תשלום הקנס, עזב הרב את פראג בחודש תמוז שנת שצ"א ויצא לגלות במדינות פולין, אוקראינה ורוסיה. הוא נתקבל בכבוד רב כאב בית דין בנמירוב (שצ"ב–שצ"ד), ומשם עבר לכהן כרבה של לודמיר (ולדימיר-וולינסקי), מן הקהילות החשובות בווהלין (שצ"ד–ת"ד).
בלודמיר ובכינוסי "ועד ארבע ארצות" בלובלין ובירוסלב, חולל הרב מהפכה מוסרית כבירה: הוא יצא במלחמת חורמה אמיצה נגד התופעה הפסולה של קניית משרות רבנות ודיינות בכסף מן השרים והשלטונות הפולניים. הרב חידש חרמות עתיקים, והוסיף איסור חמור לא רק על הקונים אלא אף על הרבנים המסכימים לקבל משרות שנקנו בדמים:
"וכאשר בעז"ה נתעוררתי אז כאיש אשר יעור משנתו לחדש את כל אשר התעוררו קמאי דקמאי כל גאוני ארץ בדבר הרבנות שלא לקנות הרבנות מהשר העיר... והוספנו כי הראשונים עשו רק על הקונים הרבנות ואנכי צרפתי אלי את המנהיגים האמורים והוספנו כל הגדרים אף על המקבלים אותו הרבנים, מפני זה גרמתי לי אויבי שקר לשווא ותוהו ער שעשו לי שטנה רבה" (מגילת איבה, דף ז' ע"ב).
מאבקו חסר הפשרות קומם עליו שוב בעלי שררה שניסו להעליל עליו בפני המושל המקומי, אך צדקתו יצאה לאור והוא שב לכהונתו בכבוד.
תחנתו האחרונה והמפוארת הייתה עיר הרבנות המרכזית קראקא, שבה נבחר לכהן אב בית דין וראש מתיבתא לצד הגאון בעל "מגיני שלמה". ביום שישי, א' באדר ראשון שנת ת"ד, התכנסו כל ראשי הקהל והגליל, שלחו שלושה שמשים עם אבוקות אור בידיהם להביא את הרב, והושיבוהו על כס הרבנות הראשית באומרם: "אין קדוש כאדונינו!" (מגילת איבה, דף ט' ע"א). שם כיהן ברמה עשר שנים עד לפטירתו ביום כ"ו באלול תי"ד.
לציון מסע הייסורים והישועה, גזר הרב על עצמו ועל צאצאיו עד סוף כל הדורות שני ימי זיכרון קבועים: יום צום ותענית בה' בתמוז – היום שבו החלה הגזירה ונלקח מפראג, ויום משתה ושמחה בא' באדר – היום שבו הושבה עטרת הרבנות ליושנה בקראקא. "מגילת איבה" נותרה לדורות עדות מופלאה לעוצמתו של גדול בישראל, שאיחד באישיותו גאונות תורנית ומחקרית יחד עם ענווה צרופה, מסירות נפש למען הצדק החברתי ויכולת נדירה למחול לשונאיו בלב שלם גם בתוך גלי הייסורים הקשים ביותר.
