|
"יציאת מצרים החדשה"
בשלהי המאה התשע עשרה ובראשית המאה העשרים נעו אמות הסיפים של העולם היהודי המסורתי במזרח אירופה. פרעות "הסופות בנגב" של 1881–1882, "חוקי מאי" המעיקים, גירושי היהודים ממוסקבה ומערים נוספות, העוני והצפיפות בתחום המושב – כל אלה הניעו נחשול הגירה חסר תקדים. בין 1881 ל־1924 היגרו לארצות הברית למעלה משני מיליון יהודים. הם ארזו את מעט מטלטליהם, נפרדו מקברי אבותיהם ושמו פעמיהם אל "ארץ החירות" שמעבר לאוקיינוס. המעבר הזה לא היה רק שינוי גאוגרפי או מאבק הישרדות כלכלי; הוא היה קרע תרבותי והלכתי עמוק, שערער את ההנחות שעליהן נשענו החיים הדתיים במשך דורות.
המסע החל בדרכים אל ערי הנמל – המבורג, ברמן, אנטוורפן ורוטרדם – ונמשך בחציית האוקיינוס, כעשרה ימים עד שבועיים בבטן אוניית הקיטור. תנאי הנסיעה במחלקת ההיגוי היו קשים מנשוא: מאות בני אדם בחללים צפופים וטחובים, מחלת ים, אוויר דחוס והיעדר תנאי תברואה בסיסיים. לשומרי המצוות נוספה מצוקה מיוחדת: מזון כשר כמעט שלא היה בנמצא, ורבים התקיימו במשך כל ההפלגה על לחם יבש, דגים מלוחים ומעט מזון שהביאו עמם מן הבית. מכאן גם השאלות שהגיעו לפתחם של רבנים – האם מותר לחולים ולילדים חלשים לאכול מן המזון שחילקה האונייה, וכיצד יש לנהוג בכליה – ובהן גם שאלה שנראית היום תמוהה: האם מותר לעלות לאונייה המפליגה בשבת.
ההגעה לניו יורק – תחילה דרך קאסל גרדן ומשנת 1892 דרך אליס איילנד – הייתה שלב מאיים לא פחות. בודקי ההגירה חיפשו סימני מחלה, ומהגר שנמצא חולה בגרענת (טרכומה) או בשחפת עלול היה להיות מוחזר לאירופה, לעיתים בלי בני משפחתו. מי שעבר את השער נבלע במהומת הלואר איסט סייד: בתי דירות צפופים ("טנמנטס"), משפחות מרובות ילדים בשניים־שלושה חדרים, וחברה תעשייתית דוברת אנגלית שקידשה את היוזמה האישית. המהגר, שנתלש מעיירה שבה לוח השנה היהודי, הקהילה והרב הכתיבו את קצב החיים, מצא את עצמו בעולם שבו כל מחיצות ההגנה המסורתיות נפרצו.
רחוב הסטר בלואר איסט סייד, ניו יורק, בסביבות (1903) (הארכיון הלאומי של ארצות הברית, נחלת הכלל)
רבנות בארץ החופש
המבנה החוקתי של ארצות הברית, שהבטיח חופש דת והפרדה בין הדת למדינה, היה חרב פיפיות עבור היהדות המסורתית. במזרח אירופה נשען הרב על מבנה קהילתי מוכר ועל כוח חברתי של ממש; בארצות הברית הפכה הדת לעניין וולונטרי לחלוטין. לא היה גוף מרכזי שיכול לכפות מרות, וכל אדם – וכל קהילה – היו חופשיים לעשות כטוב בעיניהם.
כל קבוצת מהגרים, שהתאגדה לפי עיר מוצאה, פתחה בית כנסת משלה – בדירה שכורה, במרתף או מעל חנות – ומינתה לעצמה כלי קודש כראות עיניה. השוק החופשי אפשר גם למי שלא היה מוסמך כלל להציג עצמו כרב, כשוחט או כמסדר גיטין.
ההיסטוריון קימי קפלן, בספרו "אורתודוקסיה בעולם החדש: רבנים ודרשנות באמריקה (1881–1924)", עמד על השינוי שחל בדמותו של המנהיג הדתי במרחב האמריקאי. רבנים למדנים שחונכו בישיבות ליטא ופולין איבדו את מעמדם המסורתי, ואת הבמה תפסו לא פעם דרשנים בעלי כישרון רטורי. הרב באמריקה הפך במידה רבה לשכירם של פרנסי הקהילה, שראו בו לעיתים קרובות פקיד בשירותם.
תיעוד נוקב וסרקסטי למצב זה מצוי בכתביו של הביבליוגרף והפולמוסן אפרים דיינארד (1846–1930), שהיגר לאמריקה בשנת 1888. בחיבוריו, ובהם הביבליוגרפיה הנודעת "קהלת אמעריקא", לא חסך את שבטו מן ה"רבנים" מטעם עצמם, שלדבריו עשו את הרבנות קרדום לחפור בו – מכרו תעודות, סידרו קידושין וגיטין בלי ידיעה, והעניקו הכשרים בעד בצע כסף.
פרשת הרב יעקב יוסף
הניסיון המרשים והטראגי ביותר לכונן סמכות רבנית מרכזית התרחש בקיץ תרמ"ח (1888), עם הגעתו של רבי יעקב יוסף לכהן כ"רב הכולל" של ניו יורק. ארגון של קהילות אורתודוקסיות, ובראשן בית המדרש הגדול – "אגודת הקהילות האורתודוקסיות העבריות באמריקה" – ביקש לשחזר על אדמת אמריקה את דגם הרבנות הקהילתית האירופית. הבחירה נפלה על תלמיד ישיבת וולוז'ין ומתלמידיו של רבי ישראל סלנטר, שכיהן כמגיד מישרים בווילנה.
קבלת הפנים, כפי שתיעד יהודה דוד אייזנשטיין ב"אוצר זכרונותי", הייתה רבת רושם, והיה נדמה כי שמש חדשה זורחת על היהדות האמריקאית. אך האשליה התנפצה מהר. התואר "רב הכולל" היה חסר תוקף מעשי, והקהילה היהודית הייתה מפולגת עד היסוד. רבנים יוצאי פולין, גליציה וחוגי החסידים לא ראו את עצמם כפופים לרב ליטאי; בקרב מתנגדיו בלט הרב יהושע סיגל, רבם של יוצאי פולין ומחבר שו"ת "אזני יהושע". מן הצד השני, העיתונות הסוציאליסטית והאנרכיסטית ביידיש ראתה ברב סמל לחושך הדתי של העולם הישן.
המבחן הקשה ביותר היה הכשרות. כדי לממן מערך של משגיחים אמינים על שחיטת העופות קבע הרב כי לכל עוף שנשחט כהלכה יוצמד חותם עופרת – "פלומבה" – בעלות של סנט אחד. הקצבים התקוממו, ומתנגדי הרב כינו את התשלום "קאראָבקאַ" אמריקאית, על שם מס הבשר השנוא ברוסיה הצארית. רבים מן הצרכנים ראו בכך מס על פת לחמם, והתוכנית קרסה.
משכורתו של הרב הלכה והצטמצמה, וניסיונותיו להסדיר את החינוך, את בתי הדין ואת הכשרות עלו בתוהו. בשנת 1897 לערך לקה בשבץ, ובשנים האחרונות לחייו היה רתוק למיטתו. הוא נפטר בקיץ תרס"ב (28 ביולי 1902).
גם לווייתו הפכה לטרגדיה. למעלה מחמישים אלף איש השתתפו בה, וכשחלפה התהלוכה על פני מפעל מכונות הדפוס של חברת ר. הו ושות' (R. Hoe & Company) ברחוב גרנד, השליכו פועלי המפעל מן הקומות העליונות מים, פסולת ושברי ברזל על האבלים. כשהגיעו כמאתיים שוטרים, הם הפנו את אלותיהם דווקא כלפי המלווים, ועשרות נפצעו. הפרשה, שעוררה סערה ציבורית ובעקבותיה ועדת חקירה עירונית, חתמה באופן סמלי את הניסיון הראשון והאחרון לכונן רבנות ראשית מרכזית בניו יורק.
ההמון בהלוויית הרב יעקב יוסף ברחוב גרנד, יולי 1902, "Le Monde illustré", 23 באוגוסט 1902, נחלת הכלל
מרד הבשר בניו יורק והרידב"ז בשיקגו
תעשיית השחיטה והכשרות הייתה הזירה הבוערת ביותר של החיים היהודיים באמריקה. בשוק שבו גולגלו סכומי עתק נפגשו ההלכה, האינטרסים של סוחרים והתחרות הפרועה בין משגיחים.
במאי 1902, שבועות ספורים לפני מות הרב יעקב יוסף, פרץ בלואר איסט סייד "מרד הבשר הכשר". ה"טראסט" של סיטונאי הבשר העלה את המחיר מ־12 ל־18 סנט לליטרה, ואלפי עקרות בית יהודיות, בהנהגת פאני לוי ושרה אדלסון, הכריזו חרם על האטליזים. הן פרצו לחנויות, השליכו את הבשר לרחוב ושפכו עליו נפט. החרם, שנמשך כמה שבועות, הביא להורדת מחירים מסוימת, והמחיש את כוחן הציבורי של נשים מהגרות ואת הפער ההולך וגדל בין הציבור לבין מוסדות הכשרות.
במקביל התחוללה דרמה בבירת תעשיית הבקר האמריקאית, שיקגו. במכלאות הבקר הענקיות (Union Stock Yards) נשחטו אלפי בהמות ביום בשיטות של סרט נע, והקצב התעשייתי הותיר שהות מועטה לבדיקות שההלכה מחייבת. בשנת תרס"ג (1903) הגיע לשיקגו רבי יעקב דוד וילובסקי, הרידב"ז, מחבר הפירוש הגדול על התלמוד הירושלמי, כדי לעמוד בראש קבוצת קהילות אורתודוקסיות ולתקן את מערך השחיטה. ניסיונו לפסול שוחטים ולפקח על הקצבים הצית מלחמה. רב מקומי, הרב צבי שמעון אלבום, יצא נגדו בחיבור פולמוסי ("דברי אמת", שיקגו תרס"ד), והרידב"ז לא חסך ממנו את שבטו בהקדמת ספרו "נימוקי רידב"ז".
מן התקופה הזו נותרה המימרה המיוחסת לרידב"ז, שלפיה אמריקה היא "מדינה טרפה" שאפילו אבניה טמאות. לאחר שנתיים של מאבקים מתישים עזב את ארצות הברית ועלה לצפת, שם כיהן כרב עד פטירתו בשנת 1913.
משא השבת: פועלים, מנייני שחר ובירורי הלכה
אם ענייני הכשרות עוררו מאבקים ציבוריים, שמירת השבת הייתה הניסיון היומיומי הקשה ביותר. שבוע העבודה כלל שישה ימים, ויום המנוחה היחיד היה יום ראשון. המהגר, שנאלץ לפרנס אישה וילדים, עבד לרוב בסדנאות היזע של תעשיית הביגוד, וחזר ושמע את התנאי הידוע:
"אם אינך בא בשבת – אל תטרח לבוא ביום שני."
(אמרה רווחת בפי בעלי הסדנאות בניו יורק, כפי שנשתמרה בזיכרון ההגירה)
סירוב לעבוד בשבת פירושו היה פיטורים, אובדן שכר, רעב וסילוק מן הדירה. מתוך המציאות הזו צמחה תופעה ייחודית: מנייני שחר בשבת. פועלים התכנסו להתפלל שחרית בשעה מוקדמת מאוד, ומשם יצאו אל בתי החרושת. רבים מהם לא עשו זאת מתוך מרד או כפירה, אלא מתוך תחושת אונס ושברון לב.
סדנת יזע ברחוב רידג' בלואר איסט סייד, פברואר 1908. צילום: לואיס היין (ספריית הקונגרס, נחלת הכלל)
המצב העמיד בפני הפוסקים שאלה כבדת משקל: מהו מעמדו של מחלל שבת בפרהסיא באמריקה? לפי ההלכה המסורתית, מחלל שבת בפרהסיא דינו כמומר לכל התורה: אינו מצטרף למניין, יינו אסור ועדותו פסולה. והנה, בארצות הברית רבים מן המחללים המשיכו לבקר בבית הכנסת, לאכול כשר ולמול את בניהם. הפוסקים התחבטו האם לצרפם למניין, האם הורים שומרי מצוות רשאים לשבת לסעודה עם ילדיהם המחללים שבת, וכיצד לנהוג באב שומר כשרות שבניו פותחים את חנותו בשבת. ד"ר עקיבא שטרנברג, בספרו "ארץ לא נודעת", מתאר שאלות אלו ורבות אחרות כפי שהן עולות מספרות השו"ת של התקופה.
ברקע עמדה הגישה שהתגבשה כבר קודם לכן ביהדות גרמניה, שראתה במחללי השבת של הזמן החדש "תינוקות שנשבו" ולא כופרים מכוונים – כפי שכתב הרב יעקב עטלינגר בשו"ת "בנין ציון החדשות" (סימן כג), ואחריו הרב דוד צבי הופמן בשו"ת "מלמד להועיל" (חלק א, אורח חיים, סימן כט). רבני אמריקה נשענו לא פעם על גישה זו כדי שלא לדחוק את ההמון אל מחוץ לבית הכנסת.
פולמוס העירוב של מנהטן
המאמץ לאפשר חיים יהודיים תקינים בשבת בכרך העצום הגיע לשיאו בפולמוס העירוב של מנהטן. האי, שבו התגוררו מאות אלפי יהודים, היה מוקף מים: ההדסון ממערב, האיסט ריבר ממזרח ונהר הארלם מצפון. בהיעדר עירוב נאסר לטלטל ברחובות כל חפץ – סידור, טלית, מפתח או עגלת תינוק – ונשים עם ילדים קטנים, קשישים וחולים היו מרותקים לבתיהם בכל שבת.
מי שהעז להתמודד עם הבעיה היה הרב יהושע סיגל, "השערפסער רב". בשנת תרס"ז (1907) פרסם בניו יורק את הקונטרס "עירוב והוצאה" (54 עמודים, ובהם מפה של מנהטן), שבו טען כי ניתן להכשיר את האי כולו. הנהרות שמסביב שימשו בעיניו מחיצות, ובמקומות שבהם נפרצו – הציע להסתמך על מסילות הרכבת העילית שלאורך השדרה השלישית ("האל"), שעמודי הברזל והקורות שעליהם נראו לו כ"צורת הפתח". הקונטרס יצא בשני שלבים: החלק הראשון נשלח לרבנים לחוות דעתם, והחלק השני כלל את התשובות התומכות – ובהן תשובות המהרש"ם מברז'אן, הרב אריה לייבוש הורוויץ מסטניסלב והרב משה נחום ירושלימסקי מקיעלץ.
ההיתר עורר סערה. רבנים רבים בעיר ראו בו פריצת גדר מסוכנת. החריף שבמתנגדים, הרב יהודה דוד בערנשטיין, פרסם את הקונטרס "הלכתא רבתא לשבתא" (ניו יורק, תר"ע), שבו אסר כל טלטול במנהטן. הוא הצביע על הגשרים והמנהרות המחברים את האי לרבעים האחרים ולניו ג'רזי, על רחובות רחבים וחוצי עיר כמו רחוב דילנסי, ועל ההמונים הגודשים את סנטרל פארק – כל אלה, לדבריו, עושים את העיר לרשות הרבים גמורה.
רוב הציבור האורתודוקסי נשמע לאוסרים, ויוזמת העירוב נגנזה. השאלה חזרה ועלתה בשנות הארבעים והחמישים של המאה העשרים, וגם אז נחלקו בה גדולי הדור; רק בשלהי המאה העשרים ובראשית המאה העשרים ואחת הוקמו עירובים בחלקים של מנהטן, במתווה הלכתי שונה בתכלית.
כבלי העגינות ומבחני הגיטין
השבר המשפחתי הכואב ביותר של ההגירה היה משבר העגינות. גברים רבים היגרו לבדם, ונשותיהם וילדיהם נותרו באירופה בהמתנה לכסף ולכרטיסי ההפלגה. המרחק, קשיי ההישרדות והפיתויים של העולם החדש גבו מחיר כבד: גברים רבים ניתקו קשר ונעלמו, אחרים נישאו מחדש בנישואים אזרחיים, ונשותיהם נותרו כבולות בעגינות, בלי גט, בלי פרנסה ובלי יכולת לפתוח בחיים חדשים.
התופעה הייתה כה נפוצה, עד שעיתון ה"פארווערטס" ייחד לה מדור קבוע: "גאלעריע פון פארווערטס" – "פארשווּונדענע מענער" – גלריה של בעלים נעלמים. במדור פורסמו תמונות של בעלים נוטשים, בצירוף שמם ותיאורם, בתקווה שקורא כלשהו יזהה אותם ברחובות שיקגו, פילדלפיה או סן פרנסיסקו.
עקיבא שטרנברג מקדיש בספרו פרקים לתוקפם של גיטין, לעגונות ולחליצה בעולם החדש, ומראה כיצד נדרשו בעלי ההלכה משני עברי האוקיינוס לאומץ שיפוטי ולרגישות אנושית. אחת הבעיות הסבוכות נגעה לשמות. גט שלא נכתבו בו שמות הבעל והאישה כראוי עלול להיפסל, והנה באמריקה מיהרו המהגרים לשנות את שמותיהם: אברהם הפך לאייב, שמואל לסם, משה למוריס, וחיה לאידה. בתי הדין נדרשו להכריע כיצד ייכתב השם בגט: בשם העברי שבו נקרא לתורה, או בשם האמריקאי שבו הכירוהו כולם? התשובה המקובלת נשענה על הדרך המוכרת בהלכות גיטין לכתוב את שני השמות, "פלוני דמתקרי פלוני", כדי שלא יהיה ספק בזהות הבעל. שאלות רבות מן הסוג הזה נשלחו אל גדולי אירופה, ובראשם רבי יצחק אלחנן ספקטור מקובנה.
סוגיה כואבת נוספת הייתה הגירושין האזרחיים. בתי המשפט האמריקאיים העניקו גירושין בקלות יחסית, ומהגרים רבים האמינו בתום לב – או העדיפו להאמין – שהחוק האמריקאי מפקיע את הנישואין. מבחינת ההלכה, אישה שנישאה מחדש לאחר גירושין אזרחיים בלבד הייתה עדיין אשת איש, וילדיה מן הנישואים השניים עלולים היו להיחשב ממזרים. כשהתגלו מקרים כאלה, לעיתים לאחר שנים, נדרשו בתי הדין לחיפוש נואש אחר פגם בקידושין הראשונים, כדי להציל משפחות שלמות.
טהרה תחת מבחן ההיגיינה
אחת החזיתות השקטות, אך הקריטיות ביותר, הייתה טבילת הנשים במקווה. בעיירות מזרח אירופה נבנו המקוואות על פי הדגם המסורתי, ממי גשמים או ממי מעיין. בערי אמריקה פעלו מקוואות רבים במרתפים צפופים, ומחשש לפסול המים לא הוחלפו המים לעיתים קרובות. באותה עת ממש החלו להופיע בבתי הדירות חדרי רחצה עם מים זורמים, והפער בין האמבטיה הביתית לבין המקווה המרתפי הניע נשים רבות להתרחק מן הטבילה.
אחד הפתרונות שהוצעו היה הפשרת שלג – שלג טבעי שנאסף בחורף והושלך לבור המקווה – שיטה שיוחסה לרבי דוד פרידמן מקרלין. אולם הפתרון שהשתרש בפועל היה מילוי המקוואות במי מערכת המים העירונית. המכשירים טענו כי הצינורות הטמונים באדמה והמחוברים לקרקע אינם בגדר "כלי", ועל כן אין המים נחשבים "שאובים". הרב ניסן טלושקין, בעל "טהרת המים", בחן לעומק את מערכת המים של ניו יורק והתיר בתנאים מסוימים, ורבנים נוספים בדור ההגירה, ובהם הרב חיים יעקב ווידערוויץ, התירו גם הם. כך נבנו רבים מן המקוואות בארצות הברית לפני מלחמת העולם השנייה.
המחלוקת לא שקטה. בשנת 1909 השיגו רבני סנט לואיס על המקווה שהקים הרב גדליה הלפרן בסיאטל במי העיר, והרב הלפרן הגן על שיטתו בתמיכת רבני ניו יורק. כעבור חצי יובל, עם בואו של הרב חיים יהודה לייב דויטש, האדמו"ר מהלמץ, בשנת 1949, החלה מערכה נגד מקוואות מי הברז, ובעקבותיה שופצו או נבנו מחדש עשרות מקוואות. הסיפור כולו ממחיש עד כמה הכריע לחץ השטח של הנשים המהגרות ושל תביעתן לתנאי תברואה אנושיים בעיצוב המקווה המוכר לנו כיום.
חברות קבורה, חניטה ומצבות
אתגרי ההגירה לא פסחו גם על רגע הפטירה. בעולם הישן הייתה החברא קדישא אחד מעמודי התווך של הקהילה, וקברה את המת עוד באותו יום. בארצות הברית עבר תחום הקבורה במידה רבה לידי בתי לוויות מסחריים שנוהלו בידי קברנים פרטיים, ולידי אגודות "לאנדסמאנשאפטען" – אגודות עזרה הדדית של יוצאי אותה עיירה, שרכשו חלקות קבורה מרוכזות בבתי העלמין הגדולים בקווינס, בברוקלין ובניו ג'רזי.
תעשיית הקבורה האמריקאית נשענה על מנהגים שהתנגשו חזיתית בהלכה: חניטת הגופה (Embalming), השהיית הקבורה והצגת הארון הפתוח לעיני המנחמים, והלבשת המת בבגדי פאר במקום תכריכים. רבנים יצאו בחריפות נגד החניטה, שבה ראו ניוול המת והליכה בחוקות הגויים. במקביל נדונה בספרות ההלכה שאלת הצבת תמונות הנפטרים על המצבות – מנהג שהלך ונפוץ באמריקה ונראה בעיני רבים כחיקוי של מנהגי הגויים.
ההתפשטות המהירה של הערים העלתה גם שאלות של פינוי קברים, כאשר כבישים וקווי רכבת חדשים נסללו במקום בתי עלמין ישנים.
בין שבר לתקומה
המפגש של המהגרים עם אמריקה משתקף בעוצמה בכתבי בני התקופה. יהודה דוד אייזנשטיין – סוחר, תלמיד חכם, עורך "אוצר ישראל" ומחבר "אוצר זכרונותי" – עקב במשך עשרות שנים אחר חיי הקהילה בניו יורק, ותיעד את הוויכוחים בבתי הכנסת, את משברי הכשרות ואת התנהלות בתי הדין. בספרות הדרוש, כפי שניתח קימי קפלן, חוזר מוטיב החורבן הרוחני: הדרשנים תיארו את אמריקה לא כארץ של חירות וגאולה, אלא כגלות בתוך גלות, והשוו את סדנאות היזע לעבודת הפרך במצרים.
ובכל זאת, מבט רחב מגלה כי סיפור ההגירה היהודית לארצות הברית אינו רק כרוניקה של שבר ואובדן. בעלי ההלכה לא נסוגו רק לעמדת התבצרות; הם נאלצו להגדיר מחדש את גבולות הקהילה, להתמודד עם טכנולוגיות חדשות במקוואות, בשחיטה ובעירוב, להפגין אומץ שיפוטי בהצלת עגונות, ולהבחין בין כפירה אידאולוגית לבין מצוקה של פועלים קשי יום. האנקדוטות שנרשמו בדפי השו"ת, בפנקסי בתי הדין ובספרי הזכרונות אינן רק סיפורים פיקנטיים; הן עדות חיה למאבקו העיקש של דור שלם, שנחבט בחופי העולם החדש ומתוך השברים הצליח לטעת מחדש את המסורת היהודית על אדמת אמריקה.
לקריאה נוספת
קימי קפלן, "אורתודוקסיה בעולם החדש: רבנים ודרשנות באמריקה (1881–1924)", ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשס"ב (2002).
עקיבא שטרנברג, "ארץ לא נודעת: התמודדות בעלי ההלכה עם אתגרי ההגירה לצפון אמריקה, 1850–1924", ירושלים: הוצאת המחבר (הפצה: בית אל), תשפ"ג (2023). 638 עמ'.
יהודה דוד אייזנשטיין, "אוצר זכרונותי", ניו יורק: הוצאת המחבר, תרפ"ט (1929).
יהושע סיגל, "עירוב והוצאה", ניו יורק, תרס"ז (1907).
יהודה דוד בערנשטיין, "הלכתא רבתא לשבתא", ניו יורק, תר"ע (1910).
Abraham J. Karp, "New York Chooses a Chief Rabbi", Publications of the American Jewish Historical Society 44 (1955), pp. 129–198.
Aaron Rothkoff, "The American Sojourns of Ridbaz: Religious Problems within the Immigrant Community", American Jewish Historical Quarterly 57 (1968), pp. 557–572.
Paula E. Hyman, "Immigrant Women and Consumer Protest: The New York City Kosher Meat Boycott of 1902", American Jewish History 70:1 (1980), pp. 91–105.
Yossi Azose, "The Use of Municipal City Water for a Mikveh and a Case Study of the Seattle Rabbinate in the 1950s", Institute for Jewish Ideas and Ideals (jewishideas.org), מאמר מקוון.
בע"ה נפרסם בקרוב מאמרים פרטניים של שו"ת שנשאלו על ידי המהגרים החדשים לאמריקה והתמודדות הפוסקים עם הבעיות ההלכתיות שהמועד והמקום יצרו.
