תלמיד חכם או ליצן? עיון הלכתי והגותי בעקבות שו״ת חוות יאיר

עיון הלכתי והגותי בעקבות שו״ת חוות יאיר

פתיחה: למדן עם כינור

האם רשאי תלמיד חכם לעמוד לפני חתן וכלה ולנגן בכינור, או להצחיק את המסובים כבדחן? שאלה זו, הנראית במבט ראשון עניין של נימוסים בלבד, נוגעת במהותה של האתיקה הרבנית וההתייחסות ההלכתית למעמדו של תלמיד חכם: המתח שבין כבוד התורה, כלומר החובה לשמור על מעמדם של תלמידי חכמים, לבין הרצון להשתתף בפועל, בגוף ובנפש, במצוות שבין אדם לחברו, ובראשן שמחת חתן וכלה.

בסוגיה זו עסק רבי יאיר חיים בכרך, מגדולי חכמי אשכנז במאה השבע־עשרה, בספרו שו״ת חוות יאיר. השאלה, כפי שהיא מנוסחת בתשובה ר״ה, משרטטת דיוקן מדויק של דמותו הססגונית של השואל:

צורבא מרבנן חריף ובקי ומתמיד, יודע נגן בכמה מיני כלי זמר, שאל אם הרשות בידו לנגן בכינור לפני חתן וכלה, הן בהליכתן לחופה או במשתה של מצוה חתונה, או נימא דאסור לו לבזות עצמו מפני כבוד תורתו. (שו״ת חוות יאיר, סימן ר״ה)

השואל אינו מוזיקאי מקצועי שלמד מעט תורה, אלא למדן מובהק, "חריף ובקי ומתמיד", שבמקרה ידע גם לנגן. חששו ברור: שמא יראו בו הנוכחים כנגן שכיר, ובכך ייפגע המעמד המוסרי והרוחני המצופה ממי שנושא את דגל התורה; או בלשונו: שמא "אסור לו לבזות עצמו מפני כבוד תורתו". השואל אף מקדים ודוחה את הטענה המתבקשת, שהרי "חכם שמחל על כבודו - כבודו מחול": לדבריו, יש הבדל בין ויתור על כבוד פסיבי, כמו קימה והידור, לבין ביזיון פעיל.

בתשובתו מבחין בעל חוות יאיר בין שני סוגי התנהגות: קלות ראש וליצנות ריקה מזה, והנמכת קומה לשם שמיים, לצורך מצווה של גמילות חסדים, מזה. הוא נשען במפורש על מעשה החכם שרקד לפני הכלה בתלמוד (ראו להלן), וקובע כי כאשר הכול יודעים ש"אין לו שכר בעמלו ושהוא עושה לשם שמים", אין מקום לאסור: "שרי ומצוה רבה עביד". וכך הוא חותם את תשובתו:

וכל הנוהג קלות בעצמו לצורך גבוה ומצות ה׳, אף שאינה מצות עשה ממש, רק גמילות חסד שילפינן מ"והלכת בדרכיו", הרי זה משובח ותבוא עליו ברכה. (שם)

דברים אלה מציעים תפיסה לפיה כבוד התורה אינו נמדד בהתרחקות חברתית ובגינונים. אדרבה, כבודו של החכם מתגלה דווקא בנכונותו להסיר מעליו את סממני החשיבות כדי לשרת את הבריות ולשמח אותן.

הרב שרלו באחת מהרצאותיו בנושא (ראו סדרת הרצאותיו על ספרות השו״ת בישיבת אורות שאול בקישור (50) הרב יובל שרלו - ספרות השו״ת - youtube) מראה כיצד פסק זה משמש מגדלור לדיון באתיקה רבנית ובמנהיגות רוחנית בת זמננו. השאלה אם רב רשאי לשמש נגן, פייטן או בדחן איננה רק שאלה טכנית בהלכות כבוד תלמידי חכמים; היא נוגעת במהות הקשר שבין המנהיג הרוחני לקהילתו. מצד אחד, כבוד הרב נחוץ לשמירת כבוד שמיים ולסמכות ההוראה והשיפוט. מצד אחר, יראת כבוד מופרזת והסתגרות במגדל שן עלולות להוביל לניתוק מן הציבור ולתחושת עליונות, הפוגעות במידותיו של החכם עצמו. תשובת חוות יאיר מלמדת כי כבוד התורה האמיתי מתגלה כאשר החכם יודע לרדת אל העם ולהשתתף בשמחתו, מתוך טהרת כוונה והכנעה לפני הבורא.

שורשי ההיתר: חכמים רוקדים לפני הכלה

כאמור, פסיקתו של בעל חוות יאיר נשענת על מסורת תלמודית עשירה, שראתה במצוות הכנסת כלה ובשמחת הנישואין ערך עליון, הדוחה אפילו את סדרי לימוד התורה הקבועים (כתובות י״ז ע״א). באותה סוגיה מובאים מעשיהם של גדולי התנאים והאמוראים, שהשילו מעליהם כל גינוני שררה כדי לשמח חתן וכלה, לעתים בדרכים מפתיעות למדי. על אחד מעמודי התווך של עולם ההלכה מסופר: "אמרו עליו על רבי יהודה בר אילעאי שהיה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה, ואומר: כלה נאה וחסודה" (שם). תנא גדול הנוטל ענף הדס ורוקד לעיני הקהל אינו מאבד מכבודו; מעשהו הוא ביטוי נעלה של אהבת ישראל ושל דבקות במצווה.

באותה סוגיה מובא מעשה נועז עוד יותר. רב שמואל בר רב יצחק נהג "לרקד אתלת", כלומר ללהטט בשלושה בדי הדס, לזרוק אותם לאוויר ולתפוס אותם חליפות, כדרך הלהטוטנים הז׳אנגלרים.... רבי זירא הביט בו בחוסר נחת וחשש לכבוד החכמים באומרו: "קא מכסיף לן סבא", הזקן הזה מבייש אותנו. אולם הגמרא חותמת את הסיפור בהכרעה שמימית:

כי נח נפשיה, איפסיק עמודא דנורא בין דידיה לכולי עלמא. וגמירי דלא מפסיק עמודא דנורא אלא אי לחד בדרא אי לתרי בדרא. אמר רבי זירא: אהנייה ליה שוטיתיה לסבא. ואמרי לה: שטותיה לסבא. ואמרי לה: שיטתיה לסבא. (כתובות י״ז ע״א)

כשנפטר רב שמואל הפריד עמוד של אש בינו לבין שאר העולם, כבוד השמור ליחיד או לשניים בכל דור. רבי זירא עצמו חזר בו והודה כי דווקא הדבר שנראה בעיניו מבזה הוא שעמד לזקן. משחק המילים המשולש, שוטיתיה (ענפו), שטותיה (שטותו) ושיטתיה (דרכו), מבטא את הרעיון כולו: מה שנראה מבחוץ כקלות ראש הוא לעתים דרכה של קדושה.

הסוגיה ממשיכה ומספרת על רב אחא, שהיה מרכיב את הכלה על כתפיו ורוקד עמה. כששאלוהו החכמים אם מותר גם להם לנהוג כך, תלה את הדבר בטוהר הלב: "אי דמיין עלייכו ככשורא, לחיי; ואי לא, לא". אם הכלה דומה בעיניכם לקורת עץ, מותר; ואם לאו, אסור (שם).

דוגמה נוספת לחכם שנטל על עצמו את תפקיד המשמח מופיעה בסיפור על בר קפרא בסעודת הנישואין שערך רבי יהודה הנשיא לבנו (נדרים נ׳ ע״ב – נ״א ע״א). בר קפרא, מגדולי החכמים בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים ומסדרו של קובץ ברייתות, נודע בשנינותו החדה ובחוש ההומור שלו. בחידות ובמשלים מחוכמים עורר צחוק ועליצות במשתה, ואפילו בנוכחותו של רבי, שנודע ברצינותו. מעשיו הונצחו בתלמוד כעדות לכך שחכם יכול להשתמש בהומור ובחידוד ככלי להרבות שמחה של מצווה.

ההצדקה העקרונית להנמכת קומה לכבוד שמיים נשענת על תקדים מקראי מרכזי, שהפוסקים חוזרים אליו שוב ושוב: דוד המלך בהעלאת ארון ה׳ לירושלים. דוד "מכרכר בכל עז לפני ה׳", חגור אפוד בד פשוט (שמואל ב׳ ו, יד). מיכל בת שאול, שצפתה בו מן החלון מפזז ומכרכר, בזה לו בלבה, וטענה כי נחשף לעיני אמהות עבדיו "כהגלות נגלות אחד הרקים" (שם, כ). תשובתו של דוד קבעה לדורות את היחס שבין כבוד בשר ודם לכבוד שמיים:

לפני ה׳ אשר בחר בי מאביך ומכל ביתו לצוות אתי נגיד על עם ה׳ על ישראל, ושחקתי לפני ה׳. ונקלתי עוד מזאת והייתי שפל בעיני, ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה. (שמואל ב׳ ו, כא–כב)

דוד לימד כי לפני הבורא ולפני מצוותיו אין מקום לגינוני שררה ומלכות, וכי התבטלות לצורך גבוה איננה פחיתות כבוד אלא תפארת אמיתית.

גבולות מחילת הכבוד: בין ענווה לפגיעה במעמד ההוראה

ההכרעה בשאלת השתתפותו של תלמיד חכם כבדחן או כנגן מחייבת עיון בכלל התלמודי של מחילת כבוד. במסכת קידושין נחלקו האמוראים:

אמר רב חסדא: האב שמחל על כבודו, כבודו מחול; והרב שמחל על כבודו, אין כבודו מחול. ורב יוסף אמר: אפילו הרב שמחל על כבודו, כבודו מחול. (קידושין ל״ב ע״א)

רב יוסף מביא ראיה ממעשיו של הקב״ה עצמו, שהלך לפני מחנה ישראל בעמוד ענן ובעמוד אש כדי להאיר להם את הדרך. אם בורא עולם מוחל על כבודו ומשרת את ברואיו, קל וחומר שרב בשר ודם רשאי למחול על כבודו ולשרת את תלמידיו ואת הציבור (שם, ל״ב ע״א–ע״ב). כך גם נפסקה ההלכה:

הרב המובהק שרצה למחול על כבודו בכל הדברים האלו או באחד מהן, לכל תלמידיו או לאחד מהן, הרשות בידו. ואף על פי שמחל, חייב התלמיד להדרו, ואפילו בשעה שמחל. (רמב״ם, הלכות תלמוד תורה ה, יא)

עם זאת, הראשונים והפוסקים הדגישו כי כוח המחילה אינו בלתי מוגבל, ויש להבחין בין ענווה אישית לבין ביזוי מעמד התורה. הרמב״ם עצמו קובע כי החכם "צריך שיהיה ניכר במעשיו", בדיבורו, בהילוכו ובמלבושו (רמב״ם, הלכות דעות ה, א), ומזהיר כל אדם שלא יהא "פרוץ בצחוק", שכן "שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה" (שם ב, ז). תלמיד החכם אינו מייצג רק את עצמו; הוא נושא עליו את כבוד שמיים, והתנהגות פרועה או מבזה מצדו עלולה לחלל את מעמד ההוראה כולו.

ההבחנה העולה מן המקורות מבדילה אפוא בין שני סוגים של בדחנות ונגינה. מצד אחד עומדת בדחנות ריקה, שמניעיה הם שכר בלבד ויש בה ליצנות חסרת תוכן, גסות, לעג למשתתפים או שימוש קל דעת בפסוקים ובמאמרי חז״ל. זו פוגעת פגיעה של ממש בכבוד החכמים, ויש בה משום "מושב לצים". מצד אחר עומדת דמות הבדחן החברתי המסורתי בקהילות ישראל, ובמיוחד בחצרות החסידים, ששילב דברי כיבושין, חרוזי מוסר והתעוררות לתשובה עם הומור נקי שנועד לשמח את הזוג הצעיר. תלמיד חכם הנוטל כינור או משמיע חרוזים בעלי טעם רוחני הופך את כלי הנגינה ואת הדיבור לאמצעי של התעלות ושל קידוש השם.

הרב שרלו מדגיש כי מחילת הכבוד משמשת גם שמירה עצמית לרב, מפני הגאווה וההתנשאות. תלמיד חכם החרד לכבודו יתר על המידה עלול להגיע לידי הקפדה ולמידות רעות, ואילו היכולת לרקוד, לשיר ולשמח מציבה אותו בעמדה של שותפות ואחווה עם קהילתו. הציבור, מצדו, חייב להוסיף ולנהוג בו כבוד, שכן זכות המחילה נתונה לרב בלבד ולא לשומעי לקחו; וכלשון הרמב״ם: "ואף על פי שמחל, חייב התלמיד להדרו". אך משהחליט הרב לנהוג קלות בעצמו לשם מצווה, מעשהו מרומם ומבורך.

תלמידי חכמים במלאכות פשוטות

הנכונות לוותר על גינוני מעמד לשם שמיים אינה מוגבלת לשמחה ולחסד. היא עומדת גם ביסוד השקפתם של חז״ל על עבודה, פרנסה ועצמאות כלכלית. מקורות התלמוד חוזרים ומדגישים כי מוטב לאדם, ואפילו הוא מגדולי החכמים שבדור, לעסוק במלאכה קשה, מאובקת ואף מבוזה, ובלבד שלא יטיל את עצמו על הציבור ולא יזדקק למתנות בשר ודם. אמרה נוקבת במיוחד השמיע רב באוזני תלמידו רב כהנא:

פשוט נבילתא בשוקא ושקיל אגרא, ולא תימא כהנא אנא וגברא רבא אנא, וסניא בי מלתא. (פסחים קי״ג ע״א; ובנוסח דומה: בבא בתרא ק״י ע״א)

כלומר: פשוט עורות של נבלות בשוק וקח שכר, ואל תאמר "כהן אני ואדם גדול אני, והדבר אינו לפי כבודי". פשיטת עורות נבלות נחשבה בעולם העתיק לאחת המלאכות הנחותות והמאוסות ביותר, ובכל זאת קבע רב שהיא עדיפה על פני פנייה לציבור בטענה שמעמדו התורני או ייחוסו מחייבים לפרנסו.

באותה רוח הורה רבי עקיבא: "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות" (פסחים קי״ב ע״א). ובמסכת בבא בתרא נאמר הדבר בחריפות עוד יותר, מפי יהונתן נכדו של משה: "כך מקובלני מבית אבי אבא: לעולם ישכיר אדם עצמו לעבודה זרה ואל יצטרך לבריות". הגמרא ממהרת להבהיר שאין הכוונה לעבודה זרה ממש, "אלא עבודה שזרה לו" (בבא בתרא ק״י ע״א). מוטב לעסוק בכל עיסוק הזר להרגליו ולמעמדו של החכם, ובלבד שלא ייקלע לתלות כלכלית בחסדי אחרים.

המפגש החזיתי בין מעמד נשיאותי רם לבין עמל כפיים משחיר בא לידי ביטוי מופתי בסיפור על רבן גמליאל ורבי יהושע. לאחר שרבן גמליאל הודח מן הנשיאות בעקבות פגיעתו ברבי יהושע, הלך לביתו כדי לפייסו, ונדהם ממה שראה:

כי מטא לביתיה, חזינהו לאשייתא דביתיה דמשחרן. אמר לו: מכותלי ביתך אתה ניכר שפחמי אתה. אמר לו: אוי לו לדור שאתה פרנסו, שאי אתה יודע בצערן של תלמידי חכמים, במה הם מתפרנסים ובמה הם נזונים. (ברכות כ״ח ע״א)

כותלי הבית היו שחורים מפיח, ו"פחמי" הוא עושה פחמים: עבודה גופנית קשה, בתוך עשן ופיח תמידיים. רבי יהושע, מראשי החכמים בבית המדרש ביבנה, לא ראה פגם בעיסוקו. תוכחתו לא נגעה לקושי העבודה עצמה, אלא לעיוורונו של המנהיג השבע, שאינו מודע לעול הקיום היומיומי של חכמי דורו.

חכמים עמלים: מן התלמוד ועד הרמב״ם

מסורת חז״ל שופעת דוגמאות לגדולי חכמים שלא היססו לעסוק במלאכות שנחשבו פשוטות. הלל הזקן, בטרם נעשה נשיא, עבד כשכיר והשתכר טרפעיק, חצי דינר, ליום. מחציתו נתן לשומר בית המדרש כדי שיניח לו להיכנס וללמוד, ובמחציתו פרנס את עצמו ואת בני ביתו (יומא ל״ה ע״ב). רבי יוחנן הסנדלר, כשמו כן הוא, התפרנס ממלאכת הנעליים. חז״ל לא התעלמו מקשייהן של מלאכות העור: "אי אפשר לעולם בלא בסם ובלא בורסקי; אשרי מי שאומנותו בסם, ואוי לו מי שאומנותו בורסקי" (קידושין פ״ב ע״ב). ואף על פי כן, עבודה כזו לא נחשבה פוגעת בכבודו של חכם.

גם בקרב אמוראי בבל מצויות דוגמאות מפורשות לעבודה גופנית מאומצת. רב יוסף עסק בריחיים ורב ששת בקורות עץ, ואמר: "גדולה מלאכה שמחממת את בעליה" (גיטין ס״ז ע״ב). על רבי יהודה מסופר שהיה נושא כד על כתפו לבית המדרש, ועל רבי שמעון שנשא סל, ושניהם אמרו: "גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה" (נדרים מ״ט ע״ב).

ועל רב הונא, ראש ישיבת סורא, מסופר שהלך ומעדר על כתפו. פגש בו רב חנא בר חנילאי וביקש ליטול ממנו את המעדר מתוך כבוד. השיב לו רב הונא: אם רגיל אתה לשאת כך בעירך, טול; ואם לאו, אין רצוני שאתכבד בביזיונך (מגילה כ״ח ע״א). הענווה כאן כפולה: רב הונא אינו מתבייש במלאכתו, ואינו מוכן שכבודו ייבנה על חשבון כבודו של אחר.

את העמדה ההלכתית והמוסרית המגובשת ביותר בנושא ניסח הרמב״ם, בלשון תקיפה ובהירה:

לעולם ידחוק אדם עצמו ויתגלגל בצער ואל יצטרך לבריות, ואל ישליך עצמו על הצבור... ואפילו היה חכם ומכובד והעני, יעסוק באומנות, ואפילו באומנות מנוולת, ולא יצטרך לבריות. מוטב לפשוט עור בהמות נבלות, ולא יאמר לעם: חכם גדול אני, כהן אני, פרנסוני. ובכך צוו חכמים.

גדולי החכמים היו מהם חוטבי עצים ונושאי הקורות ושואבי מים לגנות ועושי הברזל והפחמים, ולא שאלו מן הצבור ולא קבלו מהם כשנתנו להם. (רמב״ם, הלכות מתנות עניים י, יח)

בהלכות תלמוד תורה מחזק הרמב״ם גישה זו, ויוצא בחריפות נגד הפיכת התורה למקור פרנסה:

כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את השם ובזה את התורה וכבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא... וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות. (רמב״ם, הלכות תלמוד תורה ג, י)

ובהלכה שלאחריה הוא מוסיף: "מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומדת חסידים הראשונים היא, ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה ולעולם הבא" (שם, יא). אמנם הרמ״א הביא את דעת המקילים, המתירים לתלמידי חכמים ליטול שכר מקופת הציבור כדי שיוכלו להתפנות ללימוד ולהוראה, וכך אף נהגו ברוב קהילות ישראל (שולחן ערוך, יורה דעה רמו, כא). ואף על פי כן, נקודת המוצא של המקורות רואה בעבודה עצמאית, יהא אופייה אשר יהא, אות כבוד ומופת ליראת שמיים.

כבוד חיצוני מול קדושת המעשה

מבט כולל על המקורות, מתשובת חוות יאיר על הנגינה והבדחנות בחתונה ועד לסוגיות העבודה במלאכות מבוזות, חושף תפיסה עקבית: התורה מעדיפה את תוכן המעשה וכוונת הלב על פני מעטפת של גינונים חיצוניים. היא אינה דורשת מן החכם להסתגר בדלת אמותיו ולשמור על ריחוק מנוכר מן הבריות, אלא מחנכת אותו להיות מעורב עמן, שותף פעיל בשמחותיהן ומתפרנס מיגיע כפיו.

המתח שבין שמירת מעמד ההוראה לבין השתתפות כמשמח, כנגן או כפועל כפיים נפתר בהבחנה בין גאווה אנושית לבין כבוד שמיים. רב הנוטל כלי שיר או משמיע חרוזי מוסר ודברי בדיחה כדי לשמח חתן וכלה אינו משפיל את כתר התורה; הוא מגשים את תכליתה: חסד, שלום ואהבת הבריות. בכך הוא הולך בדרכיו של הבורא עצמו, שעליו אמרו חז״ל שקלע את חוה והביאה אל אדם הראשון, ושימש לו שושבין (ברכות ס״א ע״א).

באותה מידה, תלמיד חכם העמל בנפחות, בחטיבת עצים או בפשיטת נבלות אינו פוגע במעלתו התורנית. אדרבה, הוא מקדש שם שמיים בשמירה על עצמאותו הרוחנית והכלכלית ובהימנעות משימוש בכתרה של תורה. פסיקת חוות יאיר, כפי שנותחה בהרצאתו של הרב שרלו, חוזרת אל יסוד דברי חז״ל: כבוד התורה האמיתי אינו מתבטא בהתרחקות מן החיים, אלא ביכולת להנמיך קומה בענווה לצורך מצווה ופרנסה ישרה, מתוך הכרה ש"כל הנוהג קלות בעצמו לצורך גבוה ומצות ה׳, הרי זה משובח ותבוא עליו ברכה".

הרב יובל שרלו