יהוסף הנגיד – המלך היהודי של גראנדה

◆ ◆ ◆

בראשית המאה האחת־עשרה עבר חצי האי האיברי זעזוע פוליטי ותרבותי עמוק, שהפך את פניו של המרחב המוסלמי. קריסתה של הח'ליפות האומיית בקורדובה פתחה את תקופת ממלכות הטַאִפָה, שבהן נאבקו ערי־מדינה מוסלמיות קטנות זו בזו על יוקרה, על שטחים ועל הגמוניה. בתוך המערבולת הזאת התבססה ממלכת גרנדה בהנהגת שושלת הזירים, ממוצא ברברי משבט צנהאג'ה. השליטים הברברים היו מיעוט אתני חשדן ומבודד בקרב אוכלוסייה ערבית, מוולדית (מוסלמים בני המקום) ויהודית, והתקשו למצוא פקידים ואנשי חצר שיוכלו לתת בהם אמון מלא, שכן האצולה הערבית הוותיקה בזה להם וראתה בהם פולשים גסים וחסרי תרבות.

אל החלל השלטוני הזה נכנס רבי שמואל בן יוסף הלוי אבן נגרילה, הנודע לדורות בשם שמואל הנגיד. שמואל, פליט שנמלט מקורדובה בעקבות מלחמת האזרחים בשנת 1013, מצא תחילה מקלט צנוע במלאגה, ובזכות שליטתו המופלאה בלשון הערבית, בגינוני המזכירות המלכותית ובאמנות המשא ומתן המדיני סלל את דרכו אל חצר המלוכה בגרנדה. תחת שלטונו של המלך חבוס, ואחריו תחת שלטון בנו באדיס, נעשה שמואל למזכיר המדינה ולווזיר הראשי, עמד בראש צבא הממלכה ושימש בה בעת מנהיגה הרוחני והמדיני של הקהילה היהודית. מעמד שבו יהודי שומר מצוות מפקד על גייסות מוסלמיים ומנווט במשך עשרות שנים מערכות מדיניות וצבאיות סבוכות, היה חסר תקדים בתולדות ימי הביניים. בבית זה, שבו השתלבו עוצמה פוליטית אדירה, למדנות תורנית עמוקה ושירה עברית צרופה, נולד וגדל בנו הבכור וממשיך דרכו – יהוסף.

יהוסף נולד בחודש תשרי שנת ד'תשצ״ו, ספטמבר 1035, ובחברה הערבית נודע בכינויו אבו חסין אבן נגרילה. אביו היה אז כבן ארבעים ושתיים, וכבר ביסס את מעמדו כאישיות החזקה ביותר בממלכה לצד המלך. לשמואל נולדו גם בנים נוספים, אליסף ויהודה, ובת ששמה אנו ידוע, אך ביהוסף ראה האב את בבת עינו ואת היורש המיועד להמשיך את שושלת ההנהגה המדינית והרוחנית. ילדותו של יהוסף התעצבה בתנאים חריגים לחלוטין בהשוואה למציאות חייהם של רוב בני ישראל בגולה. הוא לא ידע את הדלות ואת נדודי הפליטות שצרבו את שנות עלומיו של אביו, ולא חווה את ההשפלה ואת חוסר האונים שאפיינו את מעמדם של היהודים כבני חסות (ד'ימים) ברחבי העולם המוסלמי והנוצרי. הוא גדל כבן אצולה לכל דבר, בבית רחב ידיים מוקף גנים, בריכות ומשרתים, ומיום היוולדו נועד למשרות השררה הרמות ביותר. ועם זאת, שנות גידולו לא היו נקיות מחרדה. אביו נעדר מן הבית חודשים ארוכים מדי שנה, כשהוא מפקד על צבא גרנדה במערכות מול סביליה, אלמריה ושכנות אחרות, ונתון בסכנת מוות יומיומית. האווירה בבית הייתה טעונה תמיד במתח פוליטי, בחשש מפני מזימות חצר ובדריכות מתמדת – והם הטביעו בנפשו של הילד שילוב מורכב של ביטחון עצמי מופלג מחד גיסא ושל רגישות מתוחה לסכנות הסביבה מאידך גיסא.

שמואל הנגיד השקיע בחינוך בנו את מיטב משאביו הרוחניים והחומריים, מתוך כוונה ברורה להכשירו למנהיגות כפולה: מנהיגות מדינית בחצר המוסלמית ומנהיגות תורנית ותרבותית בקרב קהילות ישראל. מורים מלומדים הקנו ליהוסף ידיעות מעמיקות במקרא, במשנה ובתלמוד, בדקדוק העברי, בפילוסופיה ובמדעים, ובמקביל הכשירו אותו לשליטה מלאה בלשון ובספרות הערבית ובאמנות הרטוריקה. דגש מיוחד הושם על אמנות האיגרת המליצית והניסוח הפקידותי בערבית – מלאכה עדינה שהייתה תנאי הכרחי לכל מי שביקש להחזיק במשרה ממשלתית בכירה. כדי לתרגל את בנו בכתיבה ובסגנון, נהג האב להטיל עליו העתקת חיבורים בערבית; את המחברות המועתקות שלח הילד אל אביו שבמחנה הצבא, ובתמורה קיבל ממנו מענקי כסף שנועדו לחבב עליו את השקידה. שמואל אף שלח לו משדה הקרב קובצי שירה ערבית שהעתיק בעצם ידו. מן השיתוף הזה צמח מפעל תרבותי בעל חשיבות היסטורית ראשונה במעלה: בשנת 1044, בהיות יהוסף כבן שמונה וחצי, הפקיד בידיו אביו את מלאכת איסוף שיריו העבריים, העתקתם ועריכתם. בזכות עבודה מוקדמת זו של הנער הגיע לידינו הדיוואן של שמואל הנגיד. יהוסף צירף לשירי אביו כותרות ומבואות קצרים בערבית, שבהם ניכרת הבנה פיוטית ועיונית עמוקה; בין השאר טרח ללמד זכות על שירי החשק והיין של אביו מפני ביקורתם של מחמירים, והדגיש כי בכמה מן השירים כיוון אביו את דבריו אל כנסת ישראל, ומי שחושד בו בכוונה אחרת – ״עוונו ישא״.

הקשר הנפשי והספרותי בין האב המצביא לבנו הצעיר הונצח בחליפת שירים ממושכת, ששימשה לנער מעין יומן אישי ומוסרי. בקיץ שנת 1042, כשחנה צבא גרנדה לקראת קרב מכריע מול כוחות עדיפים, אחז בשמואל הנגיד חשש כבד לחייו. מתוך דאגה לגורל בנו אם ייפול במערכה, חיבר אליו – כשהילד טרם מלאו לו שבע שנים – שיר תוכחה שהוא גם צוואה רוחנית, ותיאר בו את המוות המרחף מעל ראשו:

כְּתַבְּתִּיהוּ וְהַמָּוֶת מְצַחֵק לְנֶגְדֵּנוּ בְּפֶה רָחָב וְאָרֵךְ. וְלֹא אֵדַע בְּקוּם הַצָּר לְמָחָר הֲלָנוּ אִם לְצָרֵנוּ יֵעָרֵךְ.

שמואל ניצל מן הקרב וצבאו הביס את האויב. כדי להרגיע את חרדת בנו שבגרנדה שלח אליו את בשורת הניצחון בשיר הנודע, הפותח בציווי לשלוח יונת דואר שאיגרת קטנה קשורה לכנפיה:

שְלַח יוֹנָה מְבַשֶּׂרֶת – וְאִם אֵינָהּ מְסַפֶּרֶת, בְּאִגֶּרֶת קְטַנָּה אֶל כְּנָפֶיהָ מְחֻבֶּרֶת.

באביב שנת 1045, בהיות יהוסף כבן תשע וחצי, החליט אביו לצרפו אל מחנה הצבא, כדי שיחזה במציאות המלחמה וילמד מקרוב את הליכות הפיקוד. המעבר החד מנוחות הבית אל אבק הגדודים ושאון הסוסים עורר בנער געגועים עזים לביתו, לאמו ולעירו, ומתוך תחושת הבדידות הזאת חיבר את שירו העברי הראשון – השריד הפיוטי היחיד כמעט שנשתמר מכתביו. יהוסף ציין ביושר כי ידו המנוסה של אביו סייעה לו במשקל ובחריזה, אך השיר מעיד על בגרות נפשית נדירה ועל כישרון לשוני מובהק. שמו של הנער החל להתפרסם בקרב אנשי הרוח, והמשורר רבי יוסף בן חסדאי, בשירו המפורסם המוקדש לשמואל הנגיד, הפליג בשבחו של יהוסף כשהיה כבן שתים־עשרה:

גּוּר אַרְיֵה וְיֶלֶד שַׁעֲשׁוּעִים וּצְפַנְתְּ פַּעְנֵחַ כָּל סְתוּמָה, צְעִיר שָׁנִים מְשַׁעֲשֵׁעַ בְּמִשְׁנָה וְעֶלֶם רַךְ מְבָאֵר תַּעֲלוּמָה.

לצד צמיחתו האינטלקטואלית ידע יהוסף בצעירותו משברים קשים. בקיץ שנת 1044 חלה במחלה קשה, כנראה אבעבועות שחורות, שריתקה אותו למיטתו בסכנת חיים, ואף שהחלים, הותירו ימי החולי והבדידות – בשעה שאביו שהה בחזית – צלקת בנפשו. בשנת 1052, כבן שבע־עשרה, שב וחלה במחלה אנושה; חודשים ארוכים שכב בין חיים למוות, ובני ביתו העלימו את הדבר מאביו שנלחם אז הרחק מן הבית, כדי שלא לרפות את ידיו. כששב שמואל ומצא את בנו בקו הבריאות, חיבר שיר הודיה נרגש על הצלתו.

בינתיים חוזק מעמדו של יהוסף בעולם התורה בקשרי נישואין רמי מעלה: בשנת 1049, כבן ארבע־עשרה, השיא אותו אביו לבתו של רבנו נסים בן יעקב מקירואן, מגדולי חכמי ההלכה בצפון אפריקה ומחבר ״ספר מפתח מנעולי התלמוד״. השידוך חיבר בין העוצמה המדינית והכלכלית של בית הנגיד באנדלוסיה ובין הסמכות הרוחנית והיוקרה התורנית של עולם הישיבות בצפון אפריקה. עם בגרותו החל אביו לשלבו במנגנון השלטון, והשיג לו משרת מזכיר בלשכתו של יורש העצר, הנסיך בלקין בן באדיס, כדי שיתאמן בכתיבת פקודות ואיגרות רשמיות לקראת נשיאה באחריות המדינית.

בשנת 1056 הלך שמואל הנגיד לעולמו, מאורע שהיכה ביגון את יהדות ספרד כולה. היסטוריונים מוסלמים בני התקופה ציינו בהשתאות את המוני היהודים שליוו בבכי את ארונו ברחובות גרנדה. יהוסף היה אז כבן עשרים ואחת בלבד, אך כבר קנה את לבו של המלך באדיס, שרחש אמון רב לאביו ונטה חסד לבנו. באדיס העביר לידי יהוסף את משרות אביו: הוא הוכר כנגיד היהודים ובמקביל מונה לווזיר הראשי של הממלכה – האחראי על המנהל הפנימי, על גביית המסים ועל עיצוב המדיניות. בראשית דרכו האירה לו השעה פנים. בשנת 1057, כשנה לאחר מינויו, נכבשה בידי צבא גרנדה עיר הנמל מלאגה, והגשימה את שאיפתו המדינית הגדולה של באדיס. משהושגה מטרה זו, מאס המלך הזקן בניהול הטרחני של ענייני היומיום, פרש אל חדרי ארמונו, התמסר לחיי הוללות ולשתיית יין מופרזת, והותיר את מושכות השלטון בידי יהוסף, שנעשה לשליטה המעשי של גרנדה.

תמונה במקור ב-PDF — מצודת האלהמברה בגרנדה, מוקפת חומה, גנים ובתי העיר, כשמאחוריה רכסי הרים. האלֶקסבה של האלהמברה בגרנדה, ומאחוריה פסגות סיירה נבאדה. על הגבעה הזאת, מעל העיר, ביצר יהוסף את מקום מקלטו בחודשיו האחרונים. צילום: Jebulon, ויקישיתוף (CC0)

בניהול המדינה גילה יהוסף כישרון ארגוני, פיקחות ותקיפות. אפילו כותבי דברי הימים המוסלמים, שכינו אותו בכינויי גנאי צורמים, נאלצו להודות ביכולתו המנהלית. הם העידו כי אחז בהגה השלטון ביד חזקה, השליט סדר במנגנון הפקידות והגדיל את הכנסות אוצר המלוכה. בניגוד לנסיכי החצר הברברים לא נטה יהוסף לחיי זוללות ובזבוז, והקדיש את זמנו לעבודת הממשל. הוא הוביל תיקונים במערך גביית המסים והחכירות ברחבי הממלכה, ומינה למשרות מפתח פקידים מוכשרים ונאמנים, שרבים מהם היו בני הקהילה היהודית. צעדים אלה ייצבו את הכלכלה והבטיחו זרימת כספים סדירה לקופת הצבא, אך בה בעת ליבו מורת רוח גוברת בקרב האוכלוסייה המוסלמית, שראתה בעיניים כלות כיצד בני החסות היהודים תופסים את עמדות הפיקוח הכלכליות והמנהליות הבכירות. יהוסף, שהיה בטוח בחסות המלך, המשיך לנהל את המדינה ביד רמה, מבלי להבין עד תום את עומק השנאה שרחשה תחת רגליו.

כתלמיד חכם ואיש רוח, ראה יהוסף בעושרו כלי לקידום התורה והתרבות היהודית. בביתו שבגרנדה כינס ספרייה גדולה של כתבי יד בעברית ובערבית, בענפי ההלכה, הפילוסופיה, הדקדוק, הרפואה והתכונה, ולפי המסופר העסיק סופרים שתפקידם היה להעתיק עבורו ספרים נדירים. לצד זאת היה לפטרונם המרכזי של חכמי התורה והמשוררים באנדלוסיה. הוא תמך ביד רחבה ברבי יצחק אבן גיאת, ראש הישיבה באליסנה (לוסנה), וברבי יצחק אבן אלבליה מקורדובה, שהקדיש לו חיבור בחשבון העיבור והתכונה. כממשיך דרכו של אביו לא הסתפק בחסות כלכלית, אלא הקדיש עתים קבועות להוראת תלמוד והלכה. משוררי הדור הרעיפו עליו שירי תהילה, ותיארוהו כמנהיג שבו נתקיימו תורה וגדולה במקום אחד.

ואולם, למרות הצלחתו המנהלית, היה מעמדו של יהוסף תלוי בחסדו של אדם אחד – המלך הזקן באדיס. יהוסף ידע היטב כי עם מותו של באדיס יעבור השלטון לידי יורש העצר בלקין, שבלשכתו שירת בנעוריו. בלקין היה אדם הפכפך, נתון לשכרות ולבזבוז; אף שנזקק שוב ושוב להלוואות מן הווזיר היהודי כדי לממן את אורח חייו הראוותני, רחש לו איבה עמוקה ושידל את אביו לסלקו – אך באדיס דחה את דבריו. יהוסף, שהבין כי עלייתו של בלקין לכס המלוכה עלולה להיות גזר דין מוות עבורו ועבור קהילתו, נקט אמצעי מגננה: הוא הקיף את הנסיך ברשת מרגלים מקרב משרתי הארמון, שדיווחו לו על כל צעד ושיחה. במקביל רחשה בארמון קנוניה נוספת: נשות בית המלוכה ביקשו להעלות לשלטון לא את בלקין אלא את אחד מנכדיו של באדיס, וסירבו להעמיד לרשותו כספים. כאשר ניסו בלקין ויהוסף להאשים אותן במעילה באוצר, פסק באדיס לטובתן; בלקין השלים עמן, ויהוסף נותר מבודד וחשוף לזעמו של הנסיך. לפי המסופר, פלט בלקין בשכרותו באוזני אחד ממקורביו כי בכוונתו להמית את הווזיר היהודי.

בתוך מערבולת זו, בשנת 1064, מת בלקין לפתע. בנו עבד אללה, לימים מלכה האחרון של גרנדה, גולל בספר זיכרונותיו תיאור מפורט של מות אביו והטיל את האשמה על יהוסף: לדבריו, נהג בלקין לבקר בבית הווזיר כדי לשתות יין, ובאחד הביקורים הוגשה לו כוס מורעלת; הוא החל להקיא מיד עם צאתו ומת בייסורים כעבור ימים מעטים. אין לדעת בוודאות אם אכן הורעל בלקין בידי יהוסף, או שמת משכרות או מידי יריבים אחרים בחצר, אך בני משפחת המלוכה והמון העם היו משוכנעים באשמתו. כדי להציל את עצמו גלגל יהוסף את החשד על קבוצת אנשי חצר ממקורבי בלקין; באדיס האמין לדבריו, ציווה להוציאם להורג והחרים את רכושם, אך מות הבן הדרדר את המלך הזקן לשכרות כבדה עוד יותר. סילוקו של בלקין העניק ליהוסף הפוגה קצרה בלבד, שכן עד מהרה קם לו יריב מסוכן בהרבה: אלנאיה, עבד משוחרר שבא לגרנדה מסביליה, איש צבא אמיץ ואיש מזימות חלקלק, שהתקדם במהירות ונעשה לאיש סודו של באדיס ולשותפו הקבוע למשתאות היין.

אלנאיה זיהה את נקודות התורפה של המלך המבוסם, ובכל עת שישבו יחד על היין פעל להבאיש את ריחו של הווזיר היהודי. הוא נהג לומר לבאדיס כי היהודי בלע את רכושו, שלח ידו באוצרות הממלכה ובנה לעצמו ארמון העולה בפארו על ארמון המלך, וכי אם יסלקו יזכה באהדתם ובנאמנותם של כל המוסלמים. מרגליו של יהוסף העבירו לו את תוכן השיחות, והאימה שיתקה את רוחו; הוא הבין כי השפעתו על המלך הולכת ופוחתת וכי טבעת החנק מתהדקת סביבו. בזיכרונותיו של עבד אללה מובא מונולוג נוקב המבטא את בדידותו הקיומית של השר היהודי באותם ימים:

״התייחסתי בזלזול אל האנשים רק כדי להרים את כבודו של המלך, וחשבתי כי אני בטוח מפניהם תחת חסותו; אבל עכשיו כבר אבדה התקווה. אין עוד מושל שאוכל לסמוך עליו, בשעה שמתחרה נבזה מנסה להבאיש את ריחי בעיניו והמון העם רוצה במותי – ואנחנו היהודים מתי מעט, ואין מחשיבים אותנו בעולם!״

בניסיון נואש להבטיח את עתידו תמך יהוסף במועמד אחר לכס המלוכה – הנסיך מאכסן, בנו השני של באדיס. אך גם כאן נכשל: מאכסן היה גס רוח ואכזר, ושנא את יהוסף בגלוי. היחסים ביניהם הידרדרו עד שמאכסן הטיח בפניו: ״שמא יש בדעתך להמית אותי כפי שהמת את אחי?״ יהוסף הבין כי גם בנסיך זה אין לו תוחלת. המאבק חדר אל תוך משפחתו של יהוסף עצמו: אמו של מאכסן כרתה ברית עם דודו של יהוסף, אחי אמו, אבו אלרביע אבן אלמתוני, שהיה ממונה על דמי החכירה של אדמות המלך, והעמיד לרשותה כספים לקידום מעמד בנה. יהוסף ראה בכך בגידה וסכנה מוחשית לחייו. לפי עדותו של עבד אללה, העליל יהוסף עלילה על הנסיכה ובאמצעות עדי שקר שכנע את באדיס כי היא חותרת תחתיו; באדיס ציווה להמית אותה ואת שפחותיה, ומאכסן גורש מן העיר. את דודו, אבן אלמתוני, הזמין יהוסף – כך מסופר – למשתה בביתו והמית אותו שם, וכדי לפייס את המלך שילם לו כופר כבד. באדיס קיבל את הכסף ברצון, ובעל הזיכרונות מעיר בעוקצנות כי המלך היה שמח אילו נהרג יהודי בכל יום, ובלבד שישלמו לו פיצויים בעדו. אך המחיר הציבורי היה הרסני: יהוסף נותר מבודד, שנוא ומחוסר בני ברית.

השנאה ליהוסף חרגה מזמן מכותלי הארמון ופשטה כאש בשדה קוצים בקרב האוכלוסייה המוסלמית והברברית. מי שנתן לה ביטוי ספרותי ואידאולוגי ארסי במיוחד היה אבו אסחאק אבראהים אל־אלבירי, איש דת מלומד ומשורר. אבו אסחאק, שהורחק קודם לכן מגרנדה, ישב בעיירה הסמוכה אלבירה וחי בה חיי פרישות. משם חיבר שיר שטנה מחושב (קצִידָה), שהופץ ברחבי הממלכה ושימש קריאה גלויה לפרעות, לשוד ולשפיכות דמים. זו הייתה יצירת מופת של דמגוגיה מדינית, שנועדה לפרוט על מיתרי הקנאות הדתית והתסכול החברתי. השיר נפתח בתוכחה לבאדיס, על שנטש את דרך האסלאם, הפר את הכללים המחייבים להשפיל את בני החסות היהודים, ומסר בידיהם שררה על המאמינים:

מַדּוּעַ בְּיַחַס אֲלֵיהֶם לֹא הָלַךְ [בָּאדִיס] בְּדַרְכָם שֶל הַמּוֹשְלִים הַטּוֹבִים וְהַחֲסִידִים מִימֵי־קֶדֶם וְלֹא הוֹרִיד אוֹתָם אֶל־הַמָּקוֹם הָרָאוּי לָהֶם וְעָשָׂה אוֹתָם לִשְפָלִים שֶבֵּין הַשְפָלִים? אָז הָיוּ מִתְהַלְּכִים בֵּינֵינוּ עֲמֻסִים בְּמִסִּים וְהָיָה חֶלְקָם פְּחִיתוּת כָּבוֹד, וְזִלְזוּל וּבִזָּיוֹן... הִסְתַּכֵּל בְּעֵינֶיךָ בִּגְלִילוֹתֶיהָ שֶל הָאֲדָמָה תִּמְצָאֵם בִּזְנָבָם שֶל כְּלָבִים מְגֹרָשִים.

המשורר אינו מייחס ליהודים פשעים של ממש; הוא מוקיע בזעם את גדולתם, את עושרם ואת העובדה שהם מנהלים את ענייני המדינה ומצווים על מוסלמים. עיקר ההסתה כוון אל יהוסף עצמו, המכונה בשיר ״קופם״, תוך תיאור ארמונו המפואר והאשמתו בלגלוג על דת האסלאם:

וְקוֹפָם קִשֵּׁט אֶת־אַרְמוֹנוֹ בְּשַיִשׁ וְהֵזִיל אֵלָיו מַעְיְנוֹת מַיִם צַחִים. צָרָכֵינוּ נִמְסְרוּ לְיָדָיו וַאֲנַחְנוּ עוֹמְדִים לִפְנֵי שַׁעֲרוֹ וְהוּא מִתְלוֹצֵץ עָלֵינוּ וְעַל־דָּתֵנוּ... וְלוּ אָמַרְתִּי עַל־הוֹנוֹ שֶׁהוּא כְּמוֹ הוֹנְךָ, הָיִיתִי מַגִּיד אֶת הָאֱמֶת!

בסיום השיר עובר אבו אסחאק לקריאה מפורשת לרצח ולביזה, ומעניק לה הכשר דתי מלא:

מַהֵר לִשְׁחֹט אוֹתוֹ כְּקָרְבָּן הַקְרֵב אוֹתוֹ שֶׁהֲרֵי הוּא אַיִל שָׁמֵן וְאַל־תְּהַסֵּס לִלְחֹץ גַּם־עַל־מְקֹרָבָיו. הֵם צָבְרוּ כָּל־מִינֵי אוֹצָרוֹת יְקָרִים. חַלֵּק אֶת־רְכוּשָׁם וֶאֱחֹז אֶת־הוֹנָם, אַתָּה רָאוּי יוֹתֵר לְמַה שֶׁאָסְפוּ הֵם... וְאַל־תַּחְשֹׁב אֶת־רְצָחָם לִמְעִילָה, לְהֵפֶךְ – מְעִילָה הִיא לְהַנִּיחָם כַּהֲנָאָתָם.

שורות אלה עברו מפה לאוזן בסמטאות גרנדה, הלהיטו את הרוחות והפכו את הקהילה היהודית ליעד מופקר. בתחושת מצור הגיע יהוסף למסקנה כי ימיו בגרנדה ספורים: יחסו של באדיס אליו הלך והתערער בהשפעת אלנאיה, ועם מות המלך הזקן צפוי היה להיות מומת בידי יורשיו. מתוך ייאוש פנה לפתרון קיצוני ומסוכן מאין כמותו – קשר חשאי עם אבן צמאדח, מלך אלמריה השכנה. לפי עבד אללה, הציע יהוסף לאבן צמאדח לפתוח לפניו את הדרך לגרנדה, ובתמורה ביקש הגנה אישית ומעמד שלטוני תחת החסות החדשה. בעל הזיכרונות מתאר מפגש טעון בין שליח אלמריה לבאדיס, שבו נכחו יהוסף ואלנאיה; אלנאיה ניצל את המעמד כדי להשפיל את הווזיר וציווה על רופא יהודי מפמליית יהוסף לרדת מסוסו בפני המלך. לאחר הראיון שפך יהוסף את לבו בפני השליח והבהיר כי אם אלמריה לא תפעל מיד, יבקש עזרה במקום אחר. השליח רמז לבאדיס כי סכנה מרחפת על ראשו, אך באדיס התמים הטיל דווקא על יהוסף לחקור את השליח – וכך נמלט הווזיר מחשיפת מזימתו.

יהוסף החל לפעול: הוא שכנע את באדיס להחליף את מפקדי המבצרים הברברים המנוסים ולהרחיקם לערי שדה, ובמקביל עיכב את משלוחי האספקה והנשק למבצרים שניצבו בדרכו של צבא אלמריה. ואולם ברגע ההכרעה היסס מלך אלמריה, מחשש שמא מלכודת היא, ועצר – וההשהיה הזאת חרצה את גורלו של יהוסף. בגרנדה פשטו שמועות עקשניות כי באדיס מת וכי הווזיר היהודי מסתיר את דבר מותו כדי למסור את העיר לאויב. יהוסף, שחש כי אינו בטוח עוד בביתו שבעיר, העתיק את מושבו אל המצודה, והאיץ את עבודות הבנייה והביצור על גבעת האלהמברה, כדי להכשירה למקלט אחרון שבו יוכל להתבצר עם נאמניו. עבודות הביצור הקדחתניות לא נעלמו מעיני ההמון המוסת, והתפרשו כהוכחה לכך שהיהודים מתכוננים למרד. העיר הייתה לחבית אבק שרפה.

הניצוץ ניצת בשבת, תשעה בטבת שנת ד'תתכ״ז, השלושים בדצמבר 1066. יהוסף כינס בביתו כמה מנכבדי החצר הברברים שנראו לו נאמנים, וגילה להם את כוונותיו ואף הבטיח להם אחוזות לאחר כניסת צבא אלמריה לעיר. אולם אחד הנוכחים, שלא נמנה עם חוג נאמניו, קטע את דבריו בשאלה נוקבת: במקום להבטיח לנו אחוזות, אמור לנו – האם מלכנו באדיס חי או מת? חרף ניסיונות הנוכחים להשתיקו, יצא אותו איש אל רחובות העיר, כשהוא צועק ומזעיק את התושבים: המלך נרצח בידי היהודי, ואבן צמאדח עומד בשער! הקריאה הציתה את העיר בתוך זמן קצר. המוני מוסלמים, ועמם חיילים ברברים, נהרו אל המצודה ופרצו אל משכן הווזיר. בצעד נואש העיר יהוסף את באדיס משכרותו והוציאו אל החלון לעיני ההמון, כדי להוכיח שהמלך חי – אך דבר לא יכול עוד לבלום את הסערה; ההמון סירב להירגע ודרש את דמו של הווזיר.

כשראה כי אבדה כל תקווה, נמלט יהוסף אל ירכתי הבית והסתתר במחסן פחמים, ולפי המסופר אף השחיר את פניו בפחם כדי שלא יכירוהו רודפיו. התחבולה לא הועילה: הפורעים מצאו את מחבואו, גררו אותו החוצה והמיתו אותו. גופתו נצלבה לראווה על שער אלבירה, השער הצפוני של העיר. מיד לאחר מכן הותרה הרצועה כולה. ההמון פשט על הרובע היהודי של גרנדה ופתח בטבח – הפוגרום הגדול הראשון ביהדות ספרד המוסלמית. בתים נבזזו והועלו באש, וספרייתו של יהוסף נשדדה ופוזרה. על פי מסורת מאוחרת שהביא שלמה אבן וירגה ב״שבט יהודה״, נהרגו באותו יום ״יותר מאלף וחמש מאות בעלי בתים״, ויש מן החוקרים המעריכים את מספר ההרוגים בכארבעת אלפים נפש. גל הפרעות התפשט גם לערים סמוכות, ובהן חיאן.

תמונה במקור ב-PDF — שער אבן גדול ומבוצר בגרנדה, ולפניו כיכר, הולכי רגל ובניינים. שער אלבירה (Puerta de Elvira), שער העיר הצפוני של גרנדה. על פי המקורות, עליו נצלבה גופתו של יהוסף ביום הטבח, ט' בטבת ד'תתכ״ז (30 בדצמבר 1066). צילום: Paul Hermans, ויקישיתוף (CC BY-SA 3.0)

הניצולים המעטים ראו בהצלתם נס. בין הנמלטים היו אלמנתו של יהוסף, בתו של רבנו נסים, ובנם הקטן עזריה, שמצאו מקלט באליסנה (לוסנה), המרכז היהודי הנודע. שם התקבלו בכבוד בידי פטרונם לשעבר, רבי יצחק אבן גיאת, שזכר את חסדי בית הנגיד והתכוון למנות את עזריה בבוא היום לראש הקהילה. אלא שהאסון המשפחתי נחתם סופית כאשר עזריה חלה ומת בעודו נער, ובכך נכרתה שושלת בית שמואל הנגיד. דמותו של יהוסף עוררה דיון בקרב חכמי הדורות הבאים. רבי אברהם אבן דאוד, ב״ספר הקבלה״, ראה בטרגדיה תוצאה של פגם במידותיו, שנבע מן העושר שבו גדל:

״רבי יוסף הלוי הנגיד... עלה במעלות אביו חוץ ממידה אחת, שלא היה עניו כאביו, לפי שגדל בעושר ולא נשא עול בנעוריו, וגבה לבו עד להשחית.״

לדבריו, יוהרתו המדינית של יהוסף עוררה את קנאת שרי הברברים והמיטה אסון על קהילתו. לעומת ביקורת מוסרית זו, ראה המשורר וההוגה רבי משה אבן עזרא בנפילתו של יהוסף חורבן לאומי כולל וקץ לתקופה מפוארת:

״מיתתו לא הייתה אבדה פשוטה של איש אחד, אלא בנין העם כלו נחרב אז... הוא ואביו נתנו לוית חן לאומתנו והביאו לנו הצלחה מרובה במשך שלושים וחמש שנה בערך. אולם אותן השנים חלפו ואפסו בני הדור ההוא – והכול נראה לנו כחלום יעוף!״

רבי יצחק אבן גיאת ביטא את האבל בקינות שחיבר על מות יהוסף, ובהן ביכה את גדיעת קרן ישראל ואת החשכה שירדה על אנדלוסיה. במבט היסטורי רחב, כפי שהראה חיים שירמן, סיפור חייו של יהוסף הנגיד אינו רק דרמה אישית אלא משל טרגי על גורלה של המנהיגות היהודית בימי הביניים. שלטונם של שמואל ויהוסף בגרנדה היה תופעה יחידה במינה: במשך למעלה משלושה עשורים נוהלה ממלכה מוסלמית חשובה בידי שני מדינאים יהודים שלא הסתירו את מוצאם, חיו בגאווה כראשי עמם וסירבו לכל ויתור דתי. אלא שעוצמה זו הייתה תלויה על חוט השערה. חברה מוסלמית ימי־ביניימית, המושתתת על היררכיה דתית נוקשה, לא יכלה לשאת לאורך זמן את עליונותו של שר יהודי. שמואל הנגיד החזיק מעמד בזכות אישיותו הגאונית וניצחונותיו הצבאיים; בנו ירש שלטון במציאות שבה כל נסיגה פירושה מוות, ובתוך מערבולת של שנאה, תככים ועריצות נדחף לאמצעים נואשים ופסולים, שרק החמירו את מצבו. פרעות גרנדה בשנת 1066 היו הסדק הראשון בתור הזהב של יהדות ספרד, ואות אזהרה עקוב מדם לשבריריות מעמדם של אנשי החצר היהודים. דמותו של יהוסף הנגיד – תלמיד החכם, פטרון השירה, המדינאי הגאה והקורבן הטרגי של מציאות פוליטית חסרת רחמים – נותרה חקוקה בדברי הימים כאחד הפרקים הנועזים, המפוארים והכואבים בתולדות האומה.

◆ ◆ ◆

לקריאה נוספת

חיים שירמן, יהוסף הנגיד: טראגדיה של מדינאי יהודי, עם פתח דבר מאת עזרא פליישר, ירושלים: מוסד ביאליק, תשמ״ב (1982), 31 עמ'.

חיים שירמן, תולדות השירה העברית בספרד המוסלמית, ערך, השלים וצירף הערות עזרא פליישר, ירושלים: הוצאת ספרים ע״ש י״ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ומכון בן־צבי, תשנ״ה (1995).

אברהם מאיר הברמן, ״יהוסף בר שמואל הנגיד: חייו ושרידי שירתו״, אוצר יהודי ספרד ד (תשכ״א, 1961), עמ' 44–58.

אליהו אשתור, קורות היהודים בספרד המוסלמית, כרך ב, ירושלים: קרית ספר, תשכ״ו (1966).

משה אבן עזרא, שירת ישראל (ספר העיונים והדיונים), תרגם מערבית בן־ציון הלפר, לייפציג: אברהם יוסף שטיבל, תרפ״ד (1924).

Gerson D. Cohen (ed. and trans.), A Critical Edition with a Translation and Notes of The Book of Tradition (Sefer ha-Qabbalah) by Abraham ibn Daud, Philadelphia: Jewish Publication Society of America, 1967.

Amin T. Tibi (trans.), The Tibyān: Memoirs of ʿAbd Allāh b. Buluggīn, Last Zīrid Amīr of Granada, Leiden: E. J. Brill, 1986.

Ross Brann, Power in the Portrayal: Representations of Jews and Muslims in Eleventh- and Twelfth-Century Islamic Spain, Princeton: Princeton University Press, 2002.

Erika Spivakovsky, "The Jewish Presence in Granada", Journal of Medieval History 2, no. 3 (1976), pp. 215–238.

Bernard Lewis, The Jews of Islam, Princeton: Princeton University Press, 1984.