המסע המשוגע של הברטנורא לארץ ישראל

❖

שורשי המסע

דמותו של רבי עובדיה ירא מברטנורא, הידוע בעולם התורה בכינוי הרע"ב, ניצבת כאחד מעמודי התווך של היצירה הרבנית במעבר שבין ימי הביניים לעת החדשה. הוא נולד בצפון איטליה באמצע המאה החמש עשרה (ההערכות נעות בין 1440 ל-1450 לערך), בעיירה המבוצרת ברטנורו שבמחוז אמיליה-רומאניה, סמוך לפורלי. את ראשית תורתו קנה בבית אביו, רבי אברהם ירא, ולפי המסורת המקובלת המשיך ללמוד אצל גדול פוסקי איטליה בדורו, רבי יוסף קולון, המהרי"ק. 1

ברטנורו שבאמיליה-רומאניה, עיר הולדתו של הרע"ב, ומישור רומאניה שלמרגלותיה. צילום: gianni careddu, cc by-sa 4.0, ויקישיתוף.

לאחר תקופה בעיירה סן ג'ינסיו שבמחוז מארקה עבר רבי עובדיה לעיר צ'יטה די קסטלו שבאומבריה, שהייתה אז בתחום מדינת האפיפיור. כמו רבים מיהודי איטליה בני זמנו, התפרנס מהלוואה בריבית במסגרת ה"קונדוטה", כתב הזכויות שהעניקו שלטונות העיר למלווים היהודים והסדיר את פעילותם (קביעת שיעור הריבית המותרת לגבייה וכיוצ"ב). מסמכים מן העיר מן השנים שקדמו לעלייתו מלמדים כי נמנה עם המלווים היהודים שפעלו בה. מעמד זה העניק לו אמצעים כלכליים וקשרים פיננסיים שחצו גבולות, ואלה עמדו לו לימים עת הגיעו לירושלים, כפי שנספר להלן.

על תולדותיו ראו בהרחבה במבוא למהדורת האיגרות: מ"ע ארטום וא' דוד (מהדירים), מאיטליה לירושלים: איגרותיו של ר' עובדיה מברטנורא מארץ ישראל, רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן, תשנ"ז.

צ'יטה די קסטלו שבאומבריה, העיר שבה ישב רבי עובדיה ועסק בהלוואה לפני עלייתו. חיתוך עץ מן המאה התשע עשרה (barberis). נחלת הכלל, ויקישיתוף.

באותן שנים החל רבי עובדיה בכתיבת חיבוריו. באיטליה חיבר את "עמר נקא", ביאור למדני לפירוש רש"י על התורה (נדפס לראשונה רק בפיזה בשנת 1810). את פירושו הגדול לשישה סדרי משנה, שבזכותו נודע שמו בכל תפוצות ישראל, השלים בעיקר בירושלים; הוא נדפס לראשונה בוונציה בשנים 1548–1549. בסתיו של שנת ה'רמ"ז (1486) נפרד מאביו הזקן ומבני משפחתו ויצא לדרך. האיגרות אינן מפרטות במפורש את מניעיו, אך ניכר בהן כי ראה בעלייה לארץ הקודש ייעוד שאין לסגת ממנו, גם במחיר ויתור על חיי רווחה ועל מעמד מכובד באיטליה.

גזירת הים

היציאה מאירופה לארץ ישראל בשלהי המאה החמש עשרה לא הייתה עניין של מה בכך. באגן הים התיכון שררה מתיחות מתמדת בין מעצמות האסלאם, ובראשן הסולטנות הממלוכית ששלטה במצרים ובארץ ישראל והאימפריה העות'מאנית שהלכה והתעצמה בצפון, לבין המעצמות הנוצריות: ונציה, גנואה וממלכת אראגון.

אחד המכשולים העיקריים שעמדו בפני עולי הרגל היהודים היה הגזירה הידועה במחקר בשם "גזירת הים". שורשיה במאבק על מתחם קבר דוד שבהר ציון, שהיה בידי הנזירים הפרנציסקנים. ניסיונם של יהודים לרכוש חלק מן המתחם מידי השלטונות הממלוכיים הסתיים בכך שהשלטונות נישלו את הנוצרים מן המקום והפכוהו למסגד. בתגובה, בשנים 1427–1428 הוציא האפיפיור מרטינוס החמישי צו שאסר על בעלי ספינות נוצרים להוביל יהודים אל נמלי המזרח, והסנאט של ונציה קבע איסור דומה. רבי עובדיה עצמו מתאר באיגרתו לאביו את שורשי הגזירה ואת סיומה:

משכבר הימים קברות המלכים גם היו תחת ידם של הכומרים, ובא יהודי עשיר אשכנזי שביקש לקנותם מידי השולטאן, ונתקוטט עם הכומרים, ומהיום ההוא לקחו אותם מיד הכומרים והם עתה תחת יד הישמעאלים... אז גזרו לבלתי תת יוצא ובא ליהודים בירושלים דרך ארצם, ועכשיו תודה לאל חי בטלה הגזרה. 2

ביטול הגזירה בשנות השמונים של המאה פתח פתח לעלייה לארץ, אך הנסיעה עדיין הייתה רוויית סכנות, ונתיבי ההפלגה נותרו מוגבלים ומפותלים.

ונציה, שליטת נתיבי השיט במזרח הים התיכון, בחיתוך העץ של ארהרד רויביך מתוך "peregrinatio in terram sanctam" לברנהרד פון ברייטנבך (מיינץ, 1486), שנת יציאתו של הרע"ב לדרך (פרט). נחלת הכלל, ויקישיתוף.

מאיטליה אל סיציליה

מסעו של רבי עובדיה בחצי האי האיטלקי נמשך חודשים ארוכים. הוא נע דרומה, מרומא לנאפולי ומשם לסלרנו, ובכל עיר נפגש עם מנהיגי הקהילה, עמד על מנהגיה וחיפש כלי שיט שיוציאו אותו מחופי אירופה. בי"ז בתמוז רמ"ז עלה על ספינה שהפליגה לסיציליה, שהייתה אז תחת שלטון בית אראגון, חמש שנים בלבד לפני גירוש יהודי סיציליה בשנת 1492. בפלרמו, בירת האי, מצא קהילה עתיקה ומפוארת שמנתה כשמונה מאות וחמישים בתי אב.

בפלרמו שהה רבי עובדיה כשלושה חודשים, ותקופה זו הניבה את אחד התיאורים המפורטים ביותר בספרות המסעות העברית על קהילות סיציליה. הופעתו של הרב המלומד מצפון איטליה עוררה התרגשות רבה, וכך הוא מתאר את פניית פרנסי הקהילה אליו:

ביקשו ממני הברורים שאדרוש להם משבת קרוב למנחת הערב, וכך עשיתי, והתחלתי לדרוש להם בשבת של ראש חודש אב רמ"ז, והוטבו דברי בעיניהם עד שהוצרכתי על כורחי לדרוש כל שבת ושבת. 3

דרשותיו שבו את לב השומעים, ומנהיגי פלרמו הפצירו בו להישאר בעירם ולכהן בה כרב, אך הוא דחה את ההצעה ודבק בייעודו להגיע לארץ ישראל.

איגרת ר' עובדיה לאביו (קיץ רמ"ח), במהדורת מ"ע ארטום וא' דוד, מאיטליה לירושלים, רמת גן תשנ"ז.

שם.

רבי עובדיה הותיר בכתביו תיאור נדיר של בית הכנסת המרכזי של פלרמו, שנחשב לאחד המבנים המפוארים בעולם היהודי של אותם ימים: חצר רחבה מוקפת עמודים וקשתות, מקור מים לרחיצה ולטהרה, אולם תפילה רחב ממדים ובימה מפוארת במרכזו. לצד ההתפעלות מן ההדר החיצוני, עינו הביקורתית של איש ההלכה הבחינה בליקויים. הוא מספר בהשתוממות על מנהג הנשים לבוא לבית הכנסת בלילות החגים כשהן מקושטות בבגדי פאר ולשבת שעות ארוכות לאורך כותלי ההיכל, מראה שנשא בעיניו אופי של מפגן חברתי יותר מאשר של יראת שמיים, ושצרם למי שהתרגל למסורת המאופקת של קהילות צפון איטליה.

ביקורת חריפה עוד יותר מתח על הנהגת הקהילה. לדבריו היו הדיינים והברורים בפלרמו נתונים ביריבויות אישיות, ונעזרו בבתי המשפט הנוצריים ובשוטרי השלטון כדי לאסור את אחיהם ולהטיל עליהם קנסות. מציאות זו עמדה בניגוד גמור לאיסור ההלכתי על פנייה לערכאות של גויים. 4 רבי עובדיה ראה בכך עדות לשקיעה מוסרית של הקהילה, ערב הפורענות שעמדה לפקוד אותה.

סערות ושודדי ים

לאחר חג הסוכות של שנת רמ"ח נפרד רבי עובדיה מיהודי פלרמו והפליג מזרחה. ההפלגה הפכה עד מהרה לסיוט מתמשך: סערת סתיו עזה טלטלה את הספינה ימים ולילות, והנוסעים, יהודים ונוצרים כאחד, זעקו בתפילה וקראו לעזרת ספינות סוחר שנראו מרחוק, אך ללא הועיל וכלשונו:

שישלחו ספינה להצילנו, ואין קול ואין עונה, כי היו טרודים להציל את עצמם. 5

כאשר שככה הסערה נשקפה לספינה סכנה אחרת: שודדי ים, מוסלמים ונוצרים, שפעלו בין איי הים האגאי. לאחר תלאות רבות נכנסה הספינה לנמל רודוס, שהיה נתון בידי מסדר אבירי יוחנן הקדוש, מעוז צבאי נוצרי מול האימפריה העות'מאנית. האי עדיין היה מוכה בעקבות המצור העות'מאני של שנת 1480.

בבלי, גיטין פח ע"ב; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן כו, סעיף א.

איגרת ר' עובדיה לאביו (לעיל, הערה 2).

העיר רודוס, מעוז אבירי יוחנן הקדוש, בחיתוך העץ של ארהרד רויביך מתוך ספר המסע של ברייטנבך (מיינץ, 1486), שנה אחת לפני ביקורו של הרע"ב. נחלת הכלל, ויקישיתוף.

ברודוס מצא רבי עובדיה שרידים דלים של קהילה יהודית עתיקה: עשרים ושניים בתי אב בלבד, שחיו בעוני מרוד ונאלצו לעבודות קשות כדי להתפרנס. למרות עוניים התפעל ממידותיהם, מיראת השמיים, מן הצניעות ומאהבת התורה שמצא בהם. הם קיבלו את פניו בכבוד רב, והוא ישב בתוכם ימים אחדים ולימד אותם, עד שמצא ספינה שהובילה אותו לאלכסנדריה של מצרים.

אלכסנדריה

בחודש טבת רמ"ח הגיע רבי עובדיה לאלכסנדריה, השער המערבי של הממלכה הממלוכית. בעיני תלמיד חכם שגדל על ברכי התלמוד, שמה של העיר עורר זיכרון היסטורי עז. חז"ל הפליגו בתיאור תפארת קהילתה בימי הבית השני:

מי שלא ראה דיופלוסטון של אלכסנדריא של מצרים לא ראה בכבודן של ישראל. אמרו: כמין בסילקי גדולה היתה, סטיו לפנים מסטיו... ושבעים ואחת קתדראות של זהב היו שם, כנגד שבעים ואחד של סנהדרי גדולה. 6

המציאות שפגש במאה החמש עשרה הייתה תמונת שבר. העיר הייתה שקועה בדלות ובחורבן. הקהילה הגדולה שתיאר רבי בנימין מטודלה שלוש מאות שנה קודם לכן, ואף שישים המשפחות שמצא בה הנוסע משולם מוולטרה בשנת 1481, הצטמצמו לכעשרים וחמש משפחות בלבד. אף על פי כן נהגו בו אנשי הקהילה כבוד רב, שיכנו אותו בביתם וביקשו שיישאר עמם להורות להם תורה. לאחר מנוחה קצרה הפליג במעלה הנילוס אל קהיר.

בבלי, סוכה נא ע"ב.

קהיר

בקהיר, שבאיגרותיו היא נקראת "מצרים", פגש רבי עובדיה את המרכז היהודי הגדול ביותר במזרח התיכון של אותה עת. הוא מסר נתון דמוגרפי שזכה לתשומת לב רבה במחקר:

בארץ מצרים היום כשבע מאות בעלי בתים יהודים, חמישים מהם שומרונים הנקראים כותים, ומאה וחמישים קראים, והשאר כולם רבנים. 7

בקהיר עמד רבי עובדיה על כוחו של מוסד הנגידות, שעמד בראש יהודי הסולטנות הממלוכית כולה. בשעתו כיהן בו רבי נתן הכהן שולאל, ואחריו בן אחיו, רבי יצחק הכהן שולאל, מגדולי חכמי הדור. הנגיד נהנה מסמכויות שלטוניות ומשפטיות רחבות שהוענקו לו מטעם הסולטאן קאיתבאי, ובכללן מינוי דיינים ופרנסים בקהילות מצרים, ארץ ישראל וסוריה. בין משפחת שולאל לבין רבי עובדיה נקשרו קשרים שעתידים היו לסייע רבות ליישוב היהודי בירושלים.

מבטו על הקהילות שאינן רבניות היה חד. על השומרונים כתב כי הם מחזיקים בחמשה חומשי תורה בלבד, ובכתב השונה מן הכתב האשורי. על הקראים ציין כי רבים מהם נמנים עם עשירי העיר ועוסקים בחלפנות ובצורפות. הוא אף תיעד כי הקראים במצרים ובירושלים חגגו לעיתים את המועדים בימים שונים, משום שכל קהילה קבעה את ראשי החודשים לפי ראיית הירח במקומה, ולא לפי החשבון הקבוע שבידי חכמי התורה שבעל פה.

פרק מרתק במיוחד הוא פגישתו עם יהודים שהגיעו לקהיר מארץ חבש (אתיופיה), בני הקהילה המוכרת כיום בשם ביתא ישראל. באותן שנים התנהלו באתיופיה מלחמות בין המלכים הנוצרים לבין היהודים שישבו בהרי סאמיאן, ושבויים יהודים נמכרו לעבדות בשווקי קהיר, ושם נפדו בידי יהודי מצרים. רבי עובדיה תיאר אותם כשחורי עור, שומרי שבת ומלים את בניהם, אך אינם מכירים את התלמוד, ומספרים כי הם מצאצאי שבט דן.

עדויות מסוג זה, שנקלטו במצרים מימי רבי עובדיה ואילך, עמדו לימים ברקע פסיקתו של גדול פוסקי מצרים בדור שלאחר מכן, רבי דוד בן זמרא, הרדב"ז. בתשובתו קבע כי יהודי חבש יהודים גמורים הם:

אבל אלו הבאים מארץ כוש הם בלי ספק משבט דן, ומפני שלא היו ביניהם חכמים בעלי קבלה תפשו להם פשטי הכתובים, ואלו היו מלמדים אותם לא היו פוקרים בדברי רבותינו ז"ל, והרי הם כתינוק שנשבה לבין הגוים... ומצוה לפדותם ולהחיותם. 8

איגרת ר' עובדיה לאביו (לעיל, הערה 2).

שו"ת הרדב"ז, חלק ד, סימן רי"ט; וראו גם חלק ז, סימן ט.

פסק זה שימש בסיס לפסיקתו של הראשון לציון הרב עובדיה יוסף בשנת תשל"ג (1973), שהכיר ביהדותם של יהודי אתיופיה. 9 כך הפכה תצפית המסע של רבי עובדיה לחוליה בשרשרת שהובילה להכרעה הלכתית גורלית.

שיירות המדבר, עזה וחברון

לאחר פורים רמ"ח יצא רבי עובדיה מקהיר בשיירת גמלים שחצתה את מדבר סיני. החום ביום, הקור בלילות, סופות החול והחשש מפני שודדים ליוו את הנוסעים לאורך כל הדרך. בראשית ניסן הגיעה השיירה לשערה הדרומי של ארץ ישראל, העיר עזה, שהייתה מרכז מסחרי ותחבורתי חשוב בין מצרים לסוריה. רבי עובדיה התפעל ממנה:

עד אשר הגענו לעזה, והיא עיר יפה וגדולה, וארץ חמדה וטובה, ויש בה כרמים ופרדסים ושדות, והיין בה טוב ומשובח... ובעזה היום כשבעים בעלי בתים רבנים. 10

בעזה פגש רבי עובדיה חכם אשכנזי, רבי משה מפראג, שסיפר לו כי עזב את ירושלים מפני עריצותם של פרנסיה, שהכבידו את עולם על יושבי העיר. עדות זו הכינה אותו למה שעתיד היה למצוא בירושלים.

ביום ראשון, י"א בניסן, יצא מעזה, ולמחרת הגיע לחברון. שם מצא קהילה קטנה ודלה של כעשרים משפחות, שמחציתן מצאצאי אנוסים שנמלטו מספרד. השלטונות הממלוכיים אסרו על יהודים ועל נוצרים להיכנס למערת המכפלה, וכך תיאר את המצב:

הייתי במערת המכפלה, ויש עליה בנין גדול של ישמעאלים, וכבוד גדול ואימה יתרה נוהגים הישמעאלים במקום ההוא, ולא יניחו לשום יהודי להיכנס לפנים כלל. רק חלון קטן יש מחוץ לחומה אשר על גב המערה... ושם ניתן רשות ליהודים להשתטח ולהתפלל. 11

תיאור זה תואם את עדויותיהם של נוסעים אחרים, כגון משולם מוולטרה, ובדור שלאחר מכן רבי משה באסולה, שביקר בארץ בשנים 1521–1523. רבי עובדיה עלה גם להר שממול למערה, למקום שמסורת עולי הרגל מייחסת לו את קבריהם של ישי ורות.

שו"ת יביע אומר, חלק ח, אבן העזר, סימן יא.

איגרת ר' עובדיה לאביו (לעיל, הערה 2).

שם.

המבנה שעל מערת המכפלה בחברון, שאליו נאסרה כניסת יהודים. צילום: daniel b. shepp, "holy land photographed" (1894). נחלת הכלל, ויקישיתוף.

הכניסה לירושלים

ביום שלישי, י"ג בניסן רמ"ח, יצא רבי עובדיה מחברון לדרכו האחרונה. בסמוך לבית לחם עצר ליד קבר רחל והתפלל שם. סמוך לירושלים, כאשר נגלו לעיני הנוסעים חורבות העיר, קרעו את בגדיהם, וכאשר נראה מקום המקדש השמם קרעו קריעה שנייה, כדין. 12 בערב פסח רמ"ח נכנס בשערי העיר.

המפגש עם ירושלים עורר בו רגשות מעורבים. מצד אחד התפעל משרידיה המפוארים ומן השווקים הארוכים והמקורים שלה. מצד שני, ליבו נשבר נוכח החורבן. אחד המשפטים המפורסמים באיגרתו מוקדש לכותל המערבי:

וכותל מערבי, אשר הוא קיים עדיין, רצוני לומר חלק ממנו, אבניו הן אבנים גדולות מאד ועבות, לא ראיתי כגודל האבנים ההן בשום בניין קדמון, לא ברומי ולא בשאר מקומות. 13

ההשוואה לבנייני רומא מעידה על השכלתו ועל עינו המפוכחת של מי שראה את אוצרות האדריכלות של איטליה ויכול היה להעריך את עוצמת הבנייה ההרודיאנית.

אם מראה האבנים עורר השתאות, מצבה של הקהילה היהודית בעיר היה עגום:

בבלי, מועד קטן כו ע"א; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקסא, סעיפים א–ב.

איגרת ר' עובדיה לאביו (לעיל, הערה 2).

ומן היהודים לא נשארו בה היום שבעים בעלי בתים מדלת העם... אלמנות רבות, זקנות וגלמודות, שבע נשים כנגד איש אחד. 14

רבי עובדיה מדגיש כי הסיבה למצב לא הייתה רדיפה מצד המוסלמים: "מן הישמעאלים אין גלות ליהודים כלל". השורש היה בהנהגה הפנימית, בעריצותם של הפרנסים שכונו "הזקנים". על הקהילה הוטל מס שנתי קבוע, שנקבע בימים שבהם ישבו בעיר יהודים רבים יותר, וכאשר הצטמקה האוכלוסייה, גלגלו הזקנים את הנטל על העניים, על היתומים ועל האלמנות, ואת עצמם ואת מקורביהם פטרו. יתר על כן, כאשר נפטר עולה שלא היו לו יורשים בארץ, השתלטו על ממונו. עריצות זו הבריחה מן העיר את טובי יושביה.

תחיית היישוב בירושלים

רבי עובדיה לא השלים עם המציאות הזאת. כאיש בעל ניסיון כלכלי וכמנהיג בעל שיעור קומה תורני, פעל לתיקון סדרי החיים בעיר. הוא נמנע מליטול שכר מקופת הקהילה וחי מהונו הפרטי, ועצמאות זו אפשרה לו לפעול נגד העושק בלי מורא.

לפי המסורת ההיסטורית, ובסיוע קשריו עם הנגידות בקהיר, הביא לביטול שיטת המס הכוללת המעוותת, ובמקומה הונהג מס אישי מדורג בשלוש דרגות לפי יכולתו של כל אחד, תוך הקלה על העניים. הוא חידש את פעילותה של החברה קדישא, ועל פי המסופר אף נטל חלק בעצמו בקבורת המתים, ודרש בקביעות בבית הכנסת של הקהילה, הוא בית הכנסת המיוחס לרמב"ן, שנהרס בשנת 1474 ונבנה מחדש זמן קצר לאחר מכן.

תפנית היסטורית התחוללה עם גירוש ספרד בשנת 1492. מגורשים רבים פנו מזרחה, ואחדים מן החכמים והתלמידים שמו פעמיהם לירושלים, שבה כיהן רב שנודע בדאגתו לעולים. בתמיכה כספית של משפחת שולאל קמה בעיר ישיבה שריכזה תלמידי חכמים, והקהילה היהודית גדלה בתוך שנים ספורות משבעים בתי אב לכמאתיים.

מעמדו של הרע"ב בספרות ההלכה

מעמדו של רבי עובדיה בירושלים זכה להכרה רחבה בספרות ההלכה של הדורות הבאים. העדות הידועה ביותר היא דבריו של הרדב"ז, שכתב עליו כי היה "ראש לכל רבני ירושלים", וכי "כל חכמי צרפת וספרד ואשכנז שבירושלים היו יושבים לפניו כפופים לו". 15 יש בדברים אלה כדי ללמד על תופעה ייחודית: רב ממוצא איטלקי, שגדל על ברכי הפסיקה האשכנזית, ונעשה סמכות מקובלת על חכמים מכל העדות, ובהם גדולי מגורשי ספרד.

שם.

מובא בשם הרדב"ז בספרות התולדות על הרע"ב.

בדור שלאחר מכן עמדה ירושלים בראש המחלוקת על חידוש הסמיכה. כאשר ביקש רבי יעקב בירב מצפת לחדש את הסמיכה בשנת 1538, התנגד לכך רבי לוי בן חביב, המהרלב"ח, שעמד בראש חכמי ירושלים, ודבריו נדפסו ב"קונטרס הסמיכה" שבסוף ספר השו"ת שלו. מעמדה של ירושלים כמרכז תורני שעמד בפני עצמו במחלוקת זו, היה במידה רבה פרי התשתית שהניח רבי עובדיה.

אולם השפעתו העמוקה ביותר באה דרך פירושו למשנה. פירוש הרע"ב נדפס כמעט בכל מהדורות המשנה מאז, ונעשה הפירוש המרכזי ללומדיה. רבי יום טוב ליפמן הלר אף חיבר את "תוספות יום טוב" (פראג, 1614–1617) כהשלמה והרחבה לפירושו, ושני החיבורים נלמדים יחד עד היום.

שער מהדורת המשנה עם פירוש הרע"ב, ונציה, ש"ח (1548). נחלת הכלל, ויקישיתוף.

איגרות המסע באספקלריה של המחקר

לצד מקומו בעולם התורה, תופס מסעו של רבי עובדיה מקום של כבוד במחקר של מדעי היהדות ושל תולדות ארץ ישראל. מורשתו הכתובה נשתמרה בשלוש איגרות: הראשונה והמפורטת ביותר נשלחה לאביו בקיץ רמ"ח (1488), השנייה לאחיו בשנת רמ"ט (1489), והשלישית נכתבה כעבור זמן מה.

האיגרות נדפסו לראשונה בידי אדולף נויבאואר בשנת 1863, ושוב באסופתו של אברהם יערי, "אגרות ארץ ישראל" (תש"ג). מהדורה מדעית מוערת שלהן ראתה אור בשנת תשנ"ז בידי מנחם עמנואל ארטום ואברהם דוד, תחת הכותרת "מאיטליה לירושלים: איגרותיו של ר' עובדיה מברטנורא מארץ ישראל", בהוצאת אוניברסיטת בר-אילן.

החוקרים עמדו על ייחודן של האיגרות בספרות המסעות של ימי הביניים. בניגוד לנוסעים רבים, שהרבו לשלב בכתביהם אגדות פלאיות ושמועות, כתיבתו של רבי עובדיה מצטיינת בריאליזם, בחוש ביקורתי ובדיוק. תיאוריו של ירושלים בימי הסולטאן קאיתבאי מתיישבים עם עדויות חיצוניות בנות התקופה, כגון יומן מסעותיו של הנזיר הדומיניקני פליקס פאברי, שביקר בעיר בשנים 1480 ו-1483, והכרוניקה הערבית של מוג'יר א-דין, הקאדי של ירושלים, שנכתבה בשנת 1495.

רבי עובדיה נפטר בירושלים בראשית המאה השש עשרה; ההערכות המקובלות נעות בין 1500 לערך לבין 1515. לפי המסורת נקבר בנחל קדרון, ולאחר מלחמת ששת הימים זוהתה מערת קבורה סמוך למעיין השילוח כמקום קבורתו, אם כי הזיהוי שנוי במחלוקת.

סיכום

מסעו של רבי עובדיה מברטנורא לא היה מסעו של אדם פרטי בלבד. תלמיד חכם איטלקי, בעל שיעור קומה הלכתי, כלכלי וארגוני נדיר, גייס את כל כוחותיו כדי להקים מעפר את קהילת ירושלים. במעשיו הכשיר את הקרקע לקליטת מגורשי ספרד ויצר תשתית למרכז התורני בארץ ישראל. לדורות הבאים הוריש לא רק את הפירוש המרכזי לשישה סדרי משנה, אלא גם כרוניקה חיה ומלאת הוד על יופייה, חורבנה ותחייתה של עיר הקודש.

לקריאה נוספת

ארטום, מנחם עמנואל, ודוד, אברהם (מהדירים). מאיטליה לירושלים: איגרותיו של ר' עובדיה מברטנורא מארץ ישראל. רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן, תשנ"ז (1997).

יערי, אברהם. אגרות ארץ ישראל. תל אביב: גזית, תש"ג (1943). מהדורה מחודשת: רמת גן: מסדה, תשל"א (1971).

adler, elkan nathan (ed.). jewish travellers. london: george routledge & sons, 1930.

david, abraham. to come to the land: immigration and settlement in sixteenth-century eretz-israel. translated by dena ordan. tuscaloosa: university of alabama press, 1999.

neubauer, adolf. "zwei briefe obadja's aus bartenuro." jahrbuch für die geschichte der juden und des judenthums 3. leipzig, 1863.