בתודעה הישראלית הקולקטיבית, שם המשפחה "גפן" מזוהה כמעט באופן אוטומטי עם אילן יוחסין מפואר של התרבות והאמנות העברית המודרנית: מהמשורר והכותב יהונתן גפן, דרך בנו המוזיקאי אביב גפן ובתו היוצרת שירה גפן, ומיד אף עולה חיבורם ההיסטורי למושב נהלל ולמשפחת דיין. אולם מעטים יודעים כי שורשיו של אילן זה נטועים בדמותו הבלתי שגרתית של ראש המשפחה בארץ ישראל – אב-סבו של יהונתן גפן, רבי קלמן (קלונימוס) שם טוב גפן, המוכר במקורות שונים גם כרבי שם טוב או יום טוב גפן.
רבי שם טוב גפן היה גאון אוטודידקט, איש אשכולות, מקובל הלובש גרטל ומדען חוקר שחיבר בין חסידות ויראת שמים צרופה לבין עיסוק במתמטיקה גבוהה, פיזיקה תאורטית, גיאולוגיה ופילוסופיה קאנטיאנית. מרן הראי"ה קוק כינה אותו "האבן עזרא של דורנו", והוא ניהל התכתבויות עמוקות עם חוקר הקבלה גרשום שלום ועם גדולי דורו. למרות גאונותו המופלגת, נותר ר' שם טוב גפן בודד, עני ומורחק מהכרה ציבורית בחייו, ודמותו נותרה אפופה בסוד ובפולמוסים הלכתיים והגותיים הסוערים עד ימינו אלה.
ר' שם טוב גפן (צויר בסגנון ון גוך באמצעות AI על פי תמונה אמיתית)
צמיחתו של עילוי
רבי שם טוב גפן נולד בערב שבת, כ"ז בניסן ה'תרט"ז (2 במאי 1856), בכפר הציורי בריביס שבפלך קייב, בתחומי האימפריה הרוסית (כיום באוקראינה). שם משפחתו המקורי של אבי-סבו היה "בארסקי", על שם מוצא המשפחה מהעיר באר, אך סבו, הרב חיים לוי יצחק, שינה את שם המשפחה ל"גפן" כדי לבלבל את שלטונות הצאר ולמנוע את גיוס בני המשפחה לצבא הרוסי. נאמר בתמצית כי שינוי שם המשפחה ברוסיה הקיסרית במאה ה-19 היה תחבולה נפוצה מאוד בקרב משפחות יהודיות כדי לבלבל את מנגנון הגיוס הנוקשה של צבא הצאר (בתקופת חוקי הגיוס הקשים וה"קנטוניסטים"). השינוי משם המשפחה המקורי (בארסקי) לשם חדש (גפן) סייע למנוע את הגיוס בשני מישורים מרכזיים: על פי חוקי הגיוס האימפריאליים ברוסיה, בן יחיד להוריו (או המפרנס היחיד במשפחה) היה זכאי לפטור מלא מגיוס או ששימש כבעל עדיפות אחרונה לגיוס. כדי להגן על כמה בנים באותה משפחה, שינו את שמות המשפחה או רשמו חלק מהאחים תחת שמות משפחה שונים ומשקי בית נפרדים. באופן זה, כל בן הופיע ברשומות הממשלתיות כ"בן יחיד" למשפחתו הפיקטיבית החדשה, וכך זכה לפטור חוקי. כמו כן, השלטון הרוסי ניהל את תיקי הגיוס בהסתמך על מפקדי אוכלוסין תקופתיים ("רוויזיות") ורשימות הקהילה. כאשר משפחה שינתה את שמה, נוצר פער מנהלי בין הרשימות הישנות של פקידי הצאר לבין המציאות בשטח. כשהגיעו שלטונות הגיוס לעיירה לחפש את צעירי משפחת בארסקי, בני המשפחה כבר היו רשומים תחת השם "גפן", מה שהקשה מאוד על הרשויות לאתרם ולשייך אותם לחובת הגיוס.
סבו של ר' שם טוב, הרב חיים לוי יצחק, השתמש, אפוא, במנגנון זה כדי להגן על בני משפחתו מלהילקח לשירות ממושך בצבא הרוסי.
****
ילדותו של ר' שם טוב עברה עליו באווירה כפרית פסטורלית, על שפת הנהר, והמפגש הבלתי אמצעי עם הטבע נסך בנפשו הרגישה סקרנות עמוקה ופליאה דתית מול הוד הבריאה. בזיכרונותיו, שנשמרו בארכיון הספרייה הלאומית, תיאר את ימי ילדותו ואת הניצוצות הראשונים של הגותו המטאפיזית:
"לא עגומים היו ימי ילדותי, אלא בהירים מאוד. הרהרתי הרהורים ילדותיים, אך בהרהורים אלה כבר עמדתי במקצת, בצורה פרימיטיבית למדי, על סודו של עולם, ובדממה יש אשר עתה בימי הזקנה עוד אאזין לאותו קול שהיה דובב אליי מתוך הטבע, כאשר לעיניי הילדותיות כל הטבע מסביב לי היה זרוע מאורות שהיו בוקעים אליי מן האילנות ומן הדשאים. הייתה לי נשמה מאוד רגישה, הקולטת מראות. הייתי אוהב בדידות כבר אז בימי הילדות והנוער, ותענוג עילאי עבורי היה לשכב בדומיה בירק השדה ולהביט הוזה בשמים, איך העבים, שם במרומים, כמו מפרשים זכים, נעים ונדים. לימים התדפקתי על אשנבים אלה במרומים, כדי להבין מהלך הכוכבים והמזלות שברקיעים".
כישרונו התלמודי המופלא התגלה כבר בילדותו המוקדמת. כשהיה כבן תשע בלבד, שכב במיטתו מפאת מחלה ושמע את אביו, הרב מרדכי גפן, מנסה להסביר לתלמידיו סוגיה סבוכה במסכת בבא מציעא. מתוך מיטתו החל הילד הצעיר לבאר את הסוגיה בבהירות כה מפליאה, עד כי הנוכחים נדהמו מגודל עומק תפיסתו. הוא גדל בבית סבו הרב חיים לוי יצחק בעיירה קליגורקה, קנה בקיאות עצומה בש"ס בבלי וירושלמי, בכתבי הראשונים והאחרונים, ובמקביל החל ללמוד באופן עצמאי לחלוטין שפות זרות, מתמטיקה גבוהה, מדעי הטבע, כימיה ופילוסופיה כללית.
תורת הממדים והאידיאליזם הטרנסצנדנטלי
תרומתו המקורית והמעמיקה ביותר של ר' שם טוב גפן לתרבות היהודית ולפילוסופיה של המדע טמונה בחיבוריו הייחודיים, שבהם שילב את תורת ההכרה של עמנואל קאנט (האידיאליזם הטרנסצנדנטלי) עם הקבלה העיונית, פירושים לספר איוב, ספר ישעיהו וספר יצירה, ופילוסופיית הרמב"ם. במסגרת זו נלחם בתפיסות פנתאיסטיות, חלק באופן שיטתי על פילוסופיית ברוך שפינוזה, לעג לו וכינה אותו בכתביו בשם "בן-הקוץ".
בשנת ה'תרנ"ז (1896) פרסם בקובץ התורני "הכרם" את חיבורו החדשני "תורת הממדים לאין ספורות". בחיבור זה ביקש להוכיח בדרכים מתמטיות ופילוסופיות כי המרחב אינו מוגבל לשלושת הממדים הנתפסים בחושינו, אלא קיימים בו אינסוף ממדים. גפן טען, תוך ויכוח עם הוגים כגון ג'ורג' ברקלי, כי העובדה שהאדם תופס רק שלושה ממדים נובעת ממגבלת הכלים התחושתיים וההכרתיים שלו, ולא ממגבלה של המציאות עצמה. בהקדמתו לחיבור זה כתב מתוך התרגשות מחשבתית:
"כי אך בהעמיקנו לחשוב בדבר העולם והטבע, יצאה לנו התורה הזאת מעצמה, היא נמצאה לנו ולא אנחנו המצאנוה... האם נפשנו לא תמצא נחת בלי מיצרים, בהיגלות נגלות לעיני רוחה עולמות חדשים זרים ונפלאים, אשר לא שערום אבותינו ולא עלו על לבם?".
בשנת ה'תרס"ט (1909) פרסם בקובץ הספרותי "הניר" את מאמרו המפורסם "מעשה בראשית והאדמתנות". במאמר זה הציע פתרון מקורי לסתירה המדוברת בין מניין השנים המקראי מאז בריאת העולם לבין ממצאי הגיאולוגיה והמאובנים המצביעים על קיומו של עולם בן מיליוני שנים. בהתבסס על תורת קאנט, הסביר ר' שם טוב כי הזמן והמקום אינם ישויות עצמאיות הקיימות "כשלעצמן", אלא הן צורות הסתכלות הפנימיות של ההכרה האנושית. לפיכך, כל עוד לא נברא האדם, מושג הזמן כלל לא היה קיים במציאות, ואין כל משמעות מדידתית ל"שנים" לפני הופעת התודעה האנושית. וכך ניסח זאת בכתביו:
"במה שקדם הזכרנו על דבר מציאת קנט, כי צורות הזמן והמקום אינן נמצאות כלל בהדברים כמו שהם לעצמם, כי אם הן הוספה מבחוץ, מה שתוסיף השגת האדם אל המוחשים בהתקבלם בחושים... כי לוּ נעדר האדם מעל פני האדמה, הנה אז, ביחד עם זה, היה נעדר גם מושג הזמן".
שיא שיטתו הפילוסופית הופיע בספרו "תורת הנבואה הטהורה: או הפילוסופיה המתמטית של האין-סוף", אשר נדפס בקהיר בשנת ה'תרפ"ג (1923). בספר זה ניסה לבסס את חזיונות הנבואה והמופתים על גבי הסגולות המתמטיות של האינסוף. הפילוסוף פרופ' שמואל הוגו ברגמן התפעל מעומק הספר וכתב עליו כי הוא מהווה "בניין נועז של שיטה פילוסופית מקפת שתסביר בבת אחת ומתוך מחשבה יסודית אחת את העולם ואת האדם ואת חזיונות הטבע, הדומם והחי".
כחלק מתפיסתו הלאומית, הקדיש ר' שם טוב מאמצים רבים לחידוש השפה העברית והתאמתה לעולם המדע המודרני. בספרו המתמטי "תורת יסודות המדידה" (יפו, תרע"ב) ובכתביו השונים ניסה לטבוע מונחים עבריים מקוריים למושגים לועזיים. לגאולוגיה קרא "אדמתנות", לפיזיקה קרא "טבענות", לפסיכולוגיה קרא "נפשנות", לפיזיולוגיה קרא "היותנות", ולמטאפיזיקה קרא "מדע משאחר". את החשבון הדיפרנציאלי כינה "חשבון פשיוני", לאטום קרא "פרוד", לתא הביולוגי קרא "צלעה", ולעצב קרא "ניב". אף שרוב מונחיו המדעיים לא נקלטו בעברית המדוברת – דבר שהקשה מאוחר יותר על המעיינים בכתביו – עצם המפעל הלשוני מעיד על מעוף מחשבתי.
"האבן עזרא של ימינו"
בקיץ של שנת ה'תרס"ו (1906) עשה ר' שם טוב גפן מעשה יוצא דופן באותם ימים: בעוד מרבית עולי העלייה השנייה היו צעירים חילונים ובודדים, הוא עלה לארץ ישראל כשהוא כבר בעשור החמישי לחייו, יחד עם אשתו יוכבד, ילדיו ונכדיו. עם בואו התיישב ביפו, ולאחר מכן ניהל במשך שנה וחצי תלמוד תורה בפתח תקווה. בהמשך הצטרף לבנו הבכור לוי גפן במושבה בית-גן שבגליל התחתון, ושם לימד את ילדי המושבה הסמוכה יבנאל עברית, תנ"ך, תלמוד ומתמטיקה.
תקופה משמעותית ביותר בחייו הייתה מגוריו ביפו, שם נקשר בעבותות אהבה והערכה הדדית עם רבה של העיר, מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הראי"ה). ר' שם טוב סייע להראי"ה להקים את ישיבת "אוצר חיים" ביפו ואף לימד בה מתמטיקה ומדעים. המבקרים בישיבה נחשפו למחזה יוצא דופן באותם ימים: תלמיד חכם ומקובל הלבוש בלבוש חסידי מסורתי וחגור בגרטל, המלמד על הלוח גיאומטריה, מתמטיקה גבוהה ופיזיקה מתוך תפיסה אמונית צרופה.
הראי"ה קוק העריך עד מאוד את גאונותו והיה שרוי עמו בהתכתבות ענפה, תוך שהוא מנסה שוב ושוב לסייע לו בפרנסתו ובהדפסת כתביו. בהסכמה הנלהבת שכתב לספרו "תורת הנבואה הטהורה", התבטא הראי"ה קוק במילים נרגשות:
"הנני מקווה שסוף כל סוף ימצאו יחידי סגולה בעלי נפש עדינה... שיבאו לידי הכרה, שהכרת רוחו של כבוד תורתו והוצאת ספריו לאור עולם היא עובדא חיונית בדורנו".
כאבו של הראי"ה קוק על העוני המרוד שבו היה שרוי ר' שם טוב גפן תועד באיגרת ששלח למנהיג הציוני מנחם אוסישקין, בנסותו להשיג לו תמיכה. הרב קוק, שכינה את ר' שם טוב "האבן עזרא של דורנו", כתב עליו בלב קרוע: “ליבי כואב שחכם גדול כזה שאולי היה ראוי להיות יושב בקתדרא באחת האוניברסיטות ודורש בפילוסופיא, הוא מעונה בחיי צער ועוני“.
למרות תמיכת הרבנים, סבל ר' שם טוב מעוני מרוד ומדוחק כלכלי קשה מנשוא לאורך כל שנות חייו בארץ, אך סירב לכהן במשרות רבניות רשמיות מתוך ענווה ורצון לשמור על עצמאות מחשבתית מוחלטת. בשנת ה'תרפ"א (1921), כאשר לא מצא פרנסה בתל אביב, נאלץ לרדת למצרים. במשך כשנתיים התגורר בקהיר, לימד עברית וקימץ בפת לחמו כדי לחסוך פרוטה לפרוטה ולהדפיס בבית הדפוס של חיים ויזל את ספרו "תורת הנבואה הטהורה". בשל מחסור בכסף, הצליח להדפיס רק חלק מן הספר.
ר' שם טוב חווה תחושה קשה של בודדות פילוסופית והיעדר קהל יעד שיוכל לרדת לעומק מחשבותיו. באיגרת נוגעת ללב ששלח בשנת 1925 לגרשם שלום, שפך את מר ליבו על גורל כתביו:
"הלא ידוע המאמר: 'יותר ממה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להיניק', והלוואי היה נמצא לי איש כזה שהיה רוצה להעתיק את רעיוני שבספריי הנדפסים, ולא ישארו כנפל אשת בל חזו שמש. הרעיונות בפילוסופיית הטבע הם גדולים ועמוקים מאוד מאוד. מבלי כל ספק, בספריות אחרות היו עושים רושם ואולי מהפכה, אבל משום מה – באשמת המחבר או השפה או הקוראים – הינם מונחים כאבן שאין לו הופכים, ומה יכאב הלב! בכל השתדלותי לא מצאתי איש שישתדל להבינם ולשום ליבו להם".
לצד מחקריו המופשטים, התבטאה נפשו הרגישה גם בכתיבת שירה לירית. בשנת 1922, בעיצומן של שנות הנדודים והדוחק, כתב את הטורים הבאים:
"הַ לֵּ ב מִ תְ רַ חֵּ ב ּומִ תְ מַ לֵּ א עֹ נֶג / וְ שִ מְ חָ ה וְ אֹור – נָמֵּ ס כַ ּדֹונַג / חֲ לֹומֹות הַ יַלְ דּות יָעִ ירּו, יָקִ יצּו / ּומַ עֲשֵּ י נִ פְ לָ אֹות יְ שַ גְ שְ גּו יָצִ יצּו".
השיר ממתין כמובן שאביב גפן נכד נכדו ילחינו...
פולמוס "הספר המוחרם"
רבי שם טוב גפן היה איש אמת ללא חת, שלא נרתע מלהביע דעות רדיקליות גם אם חלקו על המקובל בזמנו. באחד ממכתביו להראי"ה קוק הגדיר את תפיסת עולמו הבלתי מתפשרת:
"כתבתי ככל העולה על רוחי, מבלי כחד ומבלי בקש למצוא מסילות ללב מי שהוא".
בפודקאסט מרתק בו השתתף החוקר משה נחמני (בשיחה עם מתן חסידים), אשר עסק בדמותו של "הגאון המצונזר" ובפולמוס האדיר שהתעורר סביב כתביו. עלה כי נחמני והרב ידידיה ונגרובר שקדו על איסוף וההדרה של קובץ מקיף בשם "רבי שם טוב גפן – פרקי חיים, אגרות ומאמרים", אשר כלל תולדות חיים, התכתבויות ענפות עם הראי"ה קוק ובנו הרצי"ה קוק, ואוסף מאמרים עיוניים שטרם נדפסו.
אולם, מסתבר כי עוד בטרם הגיע הספר לחנויות, יצאה קריאה בהולה ממעונו של הרב צבי ישראל טאו, נשיא ישיבת הר המור, לגנוז ולהחרים את כל עותקי הספר באופן מיידי. סלע המחלוקת שהוביל להוראת הגניזה היה מאמר שנכלל בספר תחת הכותרת "ספרי התורה סִדרם ושמותיהם". במאמר זה ניתח ר' שם טוב את הסדר הפנימי בחומשי התורה, ולצד הסתמכותו על דברי רבי יוחנן בשם רבי בנאה כי "תורה מגילה מגילה ניתנה", מובאת בו תאוריה נועזת ולפיה הפרקים הראשונים של ספר בראשית נוסחו במקורם בידי בני אנוש קדמונים. וכך נכתב באותן פסקאות מעוררות סערה:
"הפרשה הראשונה שבו, מ'בראשית' עד 'ברא אלהים לעשות'... איננה תולדה, כי אם שיר עתיק ימים מאוד אשר נמסר מפה לפה מאבות לבנים, והוא השיר היותר קדמוני אשר נמצא לנו משרידי דורות עולמים".
ובהמשך הדברים הוסיף:
"הפרשה הזאת היא 'שיר' אשר נתחבר מהאדם הקדמוני על פי רוח אלהים אשר ניתנה בו לדעת ולהשכיל סדר הבריאה ודרכי יציאתה אל המציאות".
הוראת הגניזה של הרב טאו נבעה מהחשש הכבד כי תפיסה זו פותחת פתח מסוכן למגמות של ביקורת המקרא. החשש העיקרי היה שדווקא העובדה שהספר גדוש באיגרות ובמכתבי עידוד נלהבים מהראי"ה קוק ומבנו הרצי"ה קוק (אשר כינה את רש"ט בתואר "מרן"), עלולה להעניק לגיטימציה תורנית לדעות חריגות אלו ולהטעות תלמידים.
סביב פרשה זו עלתה השאלה כיצד עודד הרצי"ה קוק בשעתו את בני משפחת גפן להדפיס את הכתבים הללו. בשיח התורני והמחקרי המוצג על ידי נחמני הועלו לכך שני הסברים מרכזיים:
ההסבר הראשון גורס כי הרצי"ה קוק פעל מתוך התפעלות כללית מגאונותו ועוצמת רוחו של ר' שם טוב גפן, אך לא עבר בעיון על כל דף ודף מעזבונו בטרם עודד את ההדפסה.
ההסבר השני, המגן על כבודם של רש"ט והרצי"ה גם יחד, טוען כי המאמר הבעייתי כלל לא נכתב על ידי ר' שם טוב גפן. לפי תאוריה זו, ר' שם טוב רק העתיק לתוך מחברתו מאמר של אחד מ"המשכילים" בני זמנו (אולי מאזור נווה צדק) כדי לעיין בו ולהשיב עליו תשובה ניצחת. מאחר שבנו של רש"ט – שהיה מפקד בצבא הבריטי ורחוק מעולמו הרוחני של אביו – עסק בסידור הכתבים, הוא מצא את הדפים בכתב ידו של אביו והכניסם בטעות לקובץ המאמרים מבלי להבין את תוכנם.
אחרית ימיו ומורשתו הדורית
רבי שם טוב גפן נפטר ביום שבת, כ"ו בסיוון ה'תרפ"ז (26 ביוני 1927), בגיל 71, לאחר שחי את כל שנותיו מתוך עוני כבד אך מתוך עושר רוחני בלתי נדלה. הוא הובא למנוחות בבית הקברות היהודי בהר הזיתים בירושלים. נוסח מצבתו חוקק בידי ידידו הנאמן מרן הראי"ה קוק, אשר חרת על אבנה את המילים:
"פ"נ הרב החכם הגדול בתורה ובחכמה, פאר חכמי ישראל עמקן נפלא בדעת השם".
עם פטירתו ספד לו תלמידו, המשורר יוסף צבי רימון, במילים נרגשות המבטאות את הטרגדיה של איש אשכולות שדרו לא היה מוכן לקלוט את אורו:
"אם יש לפעמים אדם בדורו, אשר כל מחמדי החכמה אתו, ואין הדור ראוי להכירו הרי בודאי היה זה בדורנו החכם שם טוב גפן... ראיתי בו את המורה הגדול, אשר אתו כל חמודות החכמה, ואשר קסם לאדמה, אשר עליה תדרכנה צעדי רגליו. נאלמה נפשי בקרבי לשמע מותו. עיני זולגות דמעות בלי הרף...".
שמואל הוגו ברגמן
גם ההוגה שמואל הוגו ברגמן עמד על דמותו הטרגית והנועזת של גפן, כשהגדיר אותו כ"הוגה דעות אמיץ ונועז, שלא היה מוכן להיכנע לדעות שהיו רווחות בזמנו ומקובלות על כל אדם", ועל כן "גורלו של איש כזה המעז ללכת בשביל הצר והתלול שלו עצמו... יהי בהכרח גורל טרגי".
דמותו של רבי שם טוב גפן נותרה עד היום כמודל ייחודי ונדיר של גאונות יהודית שאינה יודעת גבולות, אשר הציעה העזה מחשבתית המשלבת בין מעמקי הקבלה והחסידות לבין חזית המדע והפילוסופיה הכללית. מורשתו – הן בחיבוריו המתמטיים והפילוסופיים והן בסערת הצנזורה המלווה את כתביו – ממשיכה להוות מקור ראשון במעלה להבנת המפגש המורכב והמרתק בין תורה, מדע, ציונות ומודרניות.
