דונה גרציה והשפעתה על דיני הגרושין

פולמוס דונה גרציה והשפעתו על פסיקת בתי הדין הרבניים בארץ ישראל

מבוא

ההיסטוריה של המשפט העברי רצופה במקרי מבחן שבהם מציאות סוציו-פוליטית חסרת תקדים אילצה את פוסקי ההלכה להתמודד עם שאלות יסוד הנוגעות למהותם של קניינים, הסכמים ומעמד אישי אל מול מערכות חוק נוכריות. אחד ממקרי המבחן המרתקים, המורכבים והמשפיעים ביותר בתולדות הפסיקה הרבנית וההיסטוריה היהודית הוא "פולמוס דונה גרציה" או "פרשת ירושת מנדס". מחלוקת זו ניטשה במאה השש-עשרה בין גדולי חכמי האימפריה העות'מאנית וארץ ישראל, ובמוקדה עמדה שאלת תוקפם ההלכתי של הסכמי ממון וחוקי ירושה אזרחיים אשר הוחלו במסגרת נישואין קתוליים של אנוסי ספרד ופורטוגל.

פרשה זו, שנסובה סביב חלוקת הונה העצום של האימפריה הכלכלית לבית מנדס-נשיא, חרגה הרבה מעבר לסכסוך ירושה נקודתי של משפחה אחת, עשירה ככל שתהיה. היא הציבה בפני ההלכה היהודית, אשר זה עתה קלטה רבבות פליטים ואנוסים ששבו ליהדותם, אתגר משפטי ותיאולוגי כפול וחסר תקדים. מחד גיסא, התעורר הצורך להגדיר את גבולות תוקפם של "נימוסי המלכות" – קרי, חוקי המדינה הנוכרית והמשפט האזרחי – בתוך דיני הממונות שבין אדם לחברו בחיק המשפחה היהודית. מאידך גיסא, ניצב הצורך הקיומי ליצור רשת ביטחון משפטית וכלכלית עבור אלפי אנוסים אשר חייהם, עסקיהם, נכסיהם והסכמיהם התבססו לחלוטין על מערכות המשפט האזרחיות והקתוליות בחצי האי האיברי. שלילת תוקפם של הסכמים אלו עם החזרה ליהדות עלולה הייתה להמיט אסון כלכלי על קהילות שלמות, להותיר אלמנות ויתומים חסרי כל, ולהוות תמריץ שלילי עבור אנוסים שביקשו להשליך מאחריהם את חזותם הנוצרית ולשוב לחיק עמם. מעבר למשמעותה ההיסטורית הדרמטית של הפרשה, המחלוקת שניטשה בין רבי יוסף קארו (בעל ה'בית יוסף' וה'שולחן ערוך'), רבי משה מטראני (המבי"ט), רבי שמואל די מודינה (המהרשד"ם) ורבי יוסף אבן לב (המהריב"ל) מהווה עד היום אבן יסוד בפסיקת בתי הדין הרבניים במדינת ישראל. עקרונות משפטיים שנוצקו בכור ההיתוך של אנוסי פורטוגל, ומושגים של גמירות דעת מכוח החוק האזרחי, משמשים כיום ככלי קיבול הלכתי להתמודדות עם תופעות מודרניות מובהקות. בין תופעות אלו ניתן למנות את תוקפם ההלכתי של הסכמי ממון בין בני זוג "ידועים בציבור", יצירת חיובים כספיים ודמי מזונות הנובעים מאימוץ ילדים אזרחי בבתי משפט אזרחיים, ושאלת תוקפם של נישואין אזרחיים שנערכו מחוץ למסגרת ההלכתית של הרבות. להלן אעמוד על הרקע ההיסטורי המסועף באשר לחוזה הנישואים של דונה גרציה עם בעלה, על המקורות ההלכתיים הראשוניים שדנו בו והפולמוס בין החכמים שבה בעקבותיו, ולבסוף אציג את האופן שבו הפולמוס העתיק ממשיך לעצב את פסיקת בתי הדין הרבניים בישראל של ימינו.

רקע היסטורי

דונה גרציה נשיא נולדה בעיר ליסבון שבפורטוגל בשנת 1510 תחת השם הנוצרי ביאטריס דה לונה (Miques Luna de Beatriz(. היא הייתה נצר למשפחת נשיא המפוארת, משפחת אצולה יהודית שגורשה מספרד בעקבות צו הגירוש של המלכים הקתוליים פרדיננד השני ואיזבלה בשנת .1492 משפחתה, יחד עם עשרות אלפי פליטים יהודים אחרים, מצאה מקלט זמני בפורטוגל השכנה. אולם, בשנת ,1497 בעקבות לחץ ספרדי והחלטתו של מלך פורטוגל מנואל הראשון, הוטבלו כל יהודי פורטוגל לנצרות בכפייה אכזרית והפכו ל"נוצרים חדשים". בדומה לרבים מיהודי פורטוגל, משפחתה של דונה גרציה שמרה על יהדותה בסתר תוך הקפדה על מצוות כגון שמירת שבת והימנעות ממאכלים טמאים, בעודה מציגה חזות נוצרית קתולית אדוקה כלפי חוץ ונושאת את השם "דה לונה". בשנת ,1528 בהיותה בת שמונה עשרה, נישאה ביאטריס לפרנסיסקו מנדס בנבנישתי, סוחר, אנוס אף הוא, שהקים, יחד עם אחיו, דיוגו מנדס, אימפריית בנקאות וסחר בינלאומית אדירת ממדים. בית העסק של משפחת מנדס התבסס על סחר בתבלינים, ובמיוחד פלפל שחור, שיובאו מאיי הודו המזרחית, כמו גם על סחר בכסף, ביהלומים ובטקסטיל. הבנק שלהם הפך לאחד המוסדות הפיננסיים החזקים באירופה, והעניק הלוואות ענק למלכי אירופה, ביניהם הקיסר קרל החמישי והנרי השמיני. הנישואין בין ביאטריס לפרנסיסקו נערכו בכנסייה קתולית בליסבון, על פי כללי הטקס הנוצרי וחוקי הממלכה הפורטוגלית, ולוו בהסכם ממון שהסדיר את הנדוניה שהביאה עמה ביאטריס אל הנישואין. מנישואין אלו נולדה לזוג בת יחידה, שקיבלה את השם הנוצרי בריאנדה (אנה) ואת השם היהודי הסודי ריינה (מלכה- במלעיל). בחודש ינואר של שנת 1535 הלך פרנסיסקו מנדס לעולמו, כשהוא מותיר את דונה גרציה אלמנה צעירה עם תינוקת. על פי צוואתו של פרנסיסקו, נוהלה האימפריה הכלכלית באופן חריג על ידי אלמנתו ביאטריס בשותפות שווה עם אחיו וגיסה, דיוגו (מאיר) מנדס, אשר ישב באנטוורפן וניהל משם את הסניף הצפון-אירופאי של העסק. באותה תקופה, שנת ,1536 החמיר מצבם של האנוסים בפורטוגל כאשר האפיפיור אישר את הקמתה של האינקוויזיציה הפורטוגלית. סכנת חיים ריחפה על קהילת האנוסים, ודונה גרציה החליטה למלט את עצמה, את משפחתה ואת הונה העצום. בשלב זה החל מסע בריחה ארוך ורצוף תלאות מפני אימת האינקוויזיציה, מסע שעבר דרך אנטוורפן, שם חברה לגיסה דיוגו.

אלא שגם דיוגו לא האריך ימים, ולאחר מותו באנטוורפן בשנת ,1543 התעוררו מאבקי ירושה קשים בין דונה גרציה לבין אחותה שאף שמה היה – בריאנדה, שהייתה נשואה לדיוגו, על השליטה באימפריה העסקית. דונה גרציה ברחה לוונציה ולאחר מכן לפרארה שבאיטליה, תחת חסותו של הדוכס ארקולה השני ד'אסטה, שם התחילה לחזור ליהדותה באורח פומבי למחצה. לבסוף, בשנת ,1553 הגיעה דונה גרציה לאימפריה העות'מאנית והשתקעה בקונסטנטינופול. שם הסירה לחלוטין את המסכה הנוצרית, חזרה בגלוי ליהדותה, אימצה את

השם חנה גרציה נשיא, וביססה את מעמדה כפטרונית אדירה של היישוב היהודי ושל מפעל ההצלה של האנוסים. היא אף פעלה במרץ מול הסולטאן סולימאן המפואר, ובאמצעות אחיינה וחתנה דון יוסף נשיא, חכרה את העיר טבריה במטרה להקים בה מקלט בטוח ואוטונומי ליהודים פליטי האינקוויזיציה.

המשפט הפורטוגלי

הסכסוך המשפטי וההלכתי העמוק שהתעורר סביב הונה של דונה גרציה מקורו בדין האזרחי הפורטוגלי שנהג באותה עת בחצי האי האיברי. חוקי הממלכה הפורטוגלית הוסדרו באותן שנים תחת קודקס החוקים הידוע בשם "אורדנסואס מנואלינס" (Manuelinas Ordenações(. קודקס זה, שהורכב בהוראת המלך מנואל הראשון והודפס במלואו בשנת ,1521 החליף חוקים קודמים ונועד לאחד את מערכת המשפט ברחבי האימפריה הפורטוגלית. על פי הספר הרביעי של ה- Manuelinas Ordenações) העוסק בדיני משפחה, ירושה וקניין), שיטת המשטר הרכושי בנישואין בפורטוגל התבססה על עיקרון של שותפות כלכלית שוויונית ואוטומטית בין הבעל לאישה, עיקרון המכונה בפורטוגזית meeiros( שותפים שווים(, ולמעשה דין הדומה מאוד לדין הנוהג היום בארץ על פי חוקי המדינה בין אם ביחס ל"חזקת השיתוף" ובין אם בדרך "איזון המשאבים" על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג. הדין הפורטוגלי קבע מפורשות כי נכסי בני הזוג שנצברו במהלך הנישואין, ואף נכסים שהובאו אליהם, הופכים לקרן משותפת. במקרה של פטירת אחד מבני הזוג, קבע הדין כי האלמנה )או האלמן( שומרת בידיה בדין, באופן מוחלט, מחצית מכלל נכסי בני הזוג. החצי השני הועבר ליורשים החוקיים של הנפטר. זכות זו למחצית מן הרכוש הייתה זכות קוגנטית מובנית במוסד הנישואין האזרחי הקתולי בפורטוגל, וכפי שהוגדרה בדיוק רב במונחי הפוסקים היהודים שנידונו בשאלה: "נימוס מהמלך ומהמלכות מזמנים קדמונים שבכל הנדוניאות אם מעט ואם הרבה תהיינה כשימות הבעל תקח האשה החצי מהנכסים שישאי]ר[ אחריו הבעל".1 משמעות הדבר הייתה שבעת פטירתו של פרנסיסקו מנדס בשנת ,1535 דונה גרציה הפכה, מתוקף חוקי ממלכת פורטוגל, לבעלים החוקיים של מחצית מהאימפריה הבנקאית האדירה של משפחת מנדס, בעוד היא מחזיקה את החלק השני בנאמנות כיורשת או מנהלת העיזבון.

עימות המערכות: הדין האזרחי הפורטוגלי אל מול דיני הירושה והכתובה במשפט העברי

המציאות המשפטית שבה אלמנה זכאית אוטומטית למחצית מנכסי העתק של בעלה המנוח, עמדה בניגוד חריף ומהותי לדין התורה המסורתי. על פי ההלכה היהודית ודיני הכתובה המעוגנים במסכת כתובות ובשולחן ערוך (אבן העזר), עם מות הבעל, האלמנה אינה מקבלת

מחצית מן הרכוש המשותף. תחת זאת, היא זכאית לגבות מן העיזבון את סכום הכתובה הבסיסי (מנה ומאתיים), את "תוספת הכתובה" שהבעל התחייב לה מרצונו, ואת נכסי צאן ברזל ונכסי מלוג (הנדוניה) שהביאה עמה מבית אביה בעת הנישואין. מעבר לסכומים מוגדרים אלו, שאר העיזבון עובר במלואו ליורשיו החוקיים של הבעל – בניו, או בהיעדר בנים, אחיו וקרובי משפחתו מצד האב. משכך, ההתנגשות המשפטית והקניינית בין הדין הפורטוגלי לבין ההלכה היהודית הייתה בלתי נמנעת והרת גורל. על פי הדין הפורטוגלי, דונה גרציה הייתה הבעלים של מחצית מהון בסדר גודל של מדינה שלמה (!). על פי הדין ההלכתי הטהור, בהיעדר שטר כתובה הלכתי תקף (שכן הנישואין נערכו בכנסייה כדת וכדין של הנצרות), ולכאורה בהיעדר התחייבות יהודית, היא הייתה אמורה להיוותר עם סכום נדונייתה המקורי בלבד, בעוד השליטה על הרוב המוחלט של ההון הייתה אמורה לעבור לאחי הבעל, דיוגו מנדס, וליורשים זכרים אחרים.

פולמוס דונה גרציה: הצגת השאלה ההלכתית תוקפו של "נימוס המלכות"

עם הגעתה של דונה גרציה ומשפחתה, וכן יורשיו האחרים של בעלה וגיסה, אל חופי האימפריה העות'מאנית המוגנת וחזרתם הפומבית ליהדות, התעוררה שאלת חלוקת הרכוש במלוא עוזה. קרובי המשפחה ובעלי העניין בעסק תבעו את הרכוש על פי דין תורה, וטענו כי דונה גרציה מחזיקה במחצית הנכסים שלא כדין, שכן הדין הפורטוגלי שמכוחו לקחה את הנכסים אינו תקף כלל בבית דין יהודי. נשאלה, אפוא השאלה: האם ההסדר הרכושי השוויוני, שנכפה מכוח הדין הפורטוגלי על בני זוג אנוסים שנישאו בנישואין נוצריים, מחייב אותם למפרע גם כעת, משעזבו את ארצות השמד, שבו ליהדותם וחל עליהם דין תורה?

השאלה נוסחה ונשלחה לגדולי הדור שישבו בצפת, בקושטא ובסלוניקי. נוסח השאלה המדויק, כפי שהשתמר בספר השו"ת אבקת רוכל, סימן פ"א, ממחיש את המורכבות ההיסטורית והמשפטית של התיק:

"אחד מהאנוסות של פורטוגאל נשאת עם רבי אנוס במלכות פורטוגאל ובאותו המלכות יש נימוס מהמלך ומהמלכות מזמנים קדמונים שבכל הנדוניאות אם מעט ואם הרבה תהיינה כשימות הבעל תקח האשה החצי מהנכסים שישאי]ר[ אחריו הבעל כמו שנר]אה[ מנוסח הנימוס ברור מאד ועתה מת הבעל בפורטוגאל והאשה לקחה חזקת הנכסים כפי נמוסי המלכות וכפי התנאי שהתנו בשעת הנשואין מסכים לנימוסי המלכות כמו שהוא מבואר בצואה חתום מיד הבעל הנפטר ומיד השופטים מהמדינה והאשה נשארה מוחזקת בנכסים...".

על בסיס שאלה זו, עמדו במוקד הדיון שלוש סוגיות הלכתיות כבדות משקל שדרשו הכרעה חדשנית:

האחת, האם הכלל התלמודי המפורסם לפיו דין המלכות הנוכרית מחייב את היהודים במקום מגוריהם ("דינא דמלכותא דינא"), חל גם על דיני ממונות שבין אדם לחברו (כגון הסכמי ממון

בין בני זוג וחוקי ירושה(, או שמא הוא מוגבל אך ורק לדיני מסים, מכסים, וטביעת מטבעות של המלך?

השנייה, האם ניתן להניח שאדם הנישא במדינה מסוימת תחת חוק אזרחי ברור, מתכוון מאליו ובשתיקה להתחייב לתנאי אותו חוק כלפי אשתו (כעין קניין "סיטומתא" המבוסס על מנהג הסוחרים, או הסכם המבוסס על "לשון הדיוט"), אף אם לא נערך מעשה קניין הלכתי מפורש באקט הנישואין?

השלישית, האם יש תוקף לכוונות, למנהגים ולהסכמים הנלווים לטקס נישואין קתולי, שאינו "כדת משה וישראל", לאחר שהצדדים משילים את זהותם הנוצרית וחוזרים בתשובה בארץ מוסלמית?

החלת דינא דמלכותא ואומדן דעת בני הזוג בעת הנישואין בספרד/פורטוגל - שיטת השוללים

רבי יוסף קארו, מחבר ה"שולחן ערוך" ומרא דאתרא של צפת באותם ימים, הוביל את עמדת השוללים בתוקף. ה'בית יוסף' נקט בגישה הלכתית פורמליסטית ושמרנית, אשר ביקשה להגן על האוטונומיה המוחלטת של המשפט העברי מפני חדירתם של חוקי משפחה נוכריים.

בתשובתו המקיפה, המופיעה בשו"ת אבקת רוכל, סימן פ"א, דוחה רבי יוסף קארו מכל וכל את החלת מנהג המדינה הנוכרית על ענייני משפחה, בין אם מדובר בנישואין אזרחיים או בנישואין קתוליים של אנוסים. לשיטתו, הכלל "דינא דמלכותא דינא" אינו יכול בשום אופן לחול בצורה שתעקור את דין תורה בדיני משפחה, אישות וירושה. לסברתו, מנהגים נוכריים אינם יוצרים שעבוד ממוני בין יהודים כאשר הדבר נעשה במסגרת טקס דתי נוכרי שאין לו כל מעמד קדוש. כדי לבסס את עמדתו המשפטית, פונה ה'בית יוסף' לסוגיה תלמודית קלאסית במסכת כתובות (דף צ' ע"א) העוסקת בבני זוג גויים שהתגיירו יחדיו. המשנה שם קובעת:

"גר שנתגייר הוא ואשתו עמו, כתובתה קיימת שעל מנת כן קיימה"

עם זאת, הגמרא, אליבא דרב הונא, מסייגת את הדברים ופוסקת כי האישה זכאית רק לכתובה הבסיסית (מנה ומאתיים) "אבל תוספת אין לה". כלומר, ההתחייבויות הממוניות המוגדלות שהבעל לקח על עצמו בעודו גוי, פוקעות לחלוטין ברגע הגיור והכניסה לחיק ההלכה היהודית. דין זה אף נפסק להלכה בשולחן ערוך, אבן העזר, סימן ס"ז, סעיף י"א. על בסיס סוגיה זו, גוזר ה'בית יוסף' קל וחומר ביחס לאנוסים. וכך הוא כותב בתשובתו:

"הרי לפנינו שאף על פי שבזמן הנישואין הם היו גויים ובודאי שכתובתן כולל התוספת קיימת גם בעודן גויים, מכל מקום לאחר שנתגיירו פקע שעבודן והרי זה למפרע גם לעניין ממון כאילו לא היו שם נישואין עד עתה שנתגיירו וקידש ונשא. כל שכן אנוסים אלו שלעולם דין ישראל עליהם, אין שם קידושין ונישואין עליהם ועל אחת

כמה וכמה שאף לעניין ממון אין ממשות בתנאי הנישואין שלהם, וזה פשוט ביותר".

לפי קו מחשבה זה, אם התחייבות כספית תקפה לחלוטין שנעשתה בין גויים פוקעת ומתבטלת ברגע המעבר למערכת המשפט היהודית (קרי, הגיור והנישואין ההלכתיים מחדש), על אחת כמה וכמה אצל האנוסים. האנוסים מבחינה הלכתית אינם גויים, והם יהודים לכל דבר, יהודים שנאנסו לעבור על דתם; אשר על כן, אין לייחס שום תוקף ממוני לטקס הנוצרי שבו נטלו חלק, שהרי מבחינה יהודית הוא כאין וכאפס ("אין שם קידושין ונישואין עליהם"). אין לראות בהסכמה המשתמעת לחוק הפורטוגלי הפסול משום התחייבות הלכתית תקפה. פסיקתו זו של הרב קארו שללה לחלוטין מדונה גרציה את הזכות ההלכתית למחצית נכסי הבעל, וקבעה כי היא מחזיקה בהם שלא כדין.

שיטת המחייבים: הגישה הפרגמטית ומנגנוני הקניין בדיני ממונות

למול הגישה הפורמליסטית והשמרנית של רבי יוסף קארו, התייצבו יתר גדולי החכמים שישבו בסלוניקי, בקושטא ובצפת, אשר התמודדו ישירות, פנים אל פנים, עם המוני האנוסים שנהרו לאימפריה העות'מאנית. רבנים אלו, ובראשם המהריב"ל, המהרשד"ם והמבי"ט, הבינו היטב את ההשלכות הקטסטרופליות של פסיקה כגון זו של ה'בית יוסף'. שלילת תוקפם של הסדרי הממון האזרחיים הייתה מחריבה את הכלכלה של הקהילות החוזרות ליהדות. אלמנות כדונה גרציה, שניהלו בנקים בינלאומיים, חתמו על חוזים, גבו חובות והחזיקו הון עצום על בסיס מנגנונים אזרחיים, היו מאבדות ביום אחד את כל רכושן ליורשים גברים בטענה ש"הנישואין הקתוליים בטלים למפרע". פסיקה כזו הייתה מהווה מכה אנושה למאמצי השיקום של האנוסים, ואף מונעת מאנוסים נוספים לשוב ליהדותם מפחד אובדן כספם. מתוך שכך פיתחו חכמים אלו מסלולים הלכתיים מבריקים ויצירתיים כדי להעניק תוקף יהודי להסכמים שנולדו בחיק הכנסייה והמשפט האזרחי.

המהריב"ל: פסיקה מוחלטת לטובת מנהג המדינה

רבי יוסף אבן לב (המהריב"ל), מראשי חכמי סלוניקי אותה עת, עיר אשר קלטה המוני מגורשים ואנוסים, דחה את הסתייגויותיו של ה'בית יוסף' וקבע הלכה למעשה כי מנהג המלכות בפורטוגל מחייב לחלוטין את הצדדים, וזאת מכוח המציאות המשפטית שלפיה נהגו. בתשובתו (שו"ת המהריב"ל, חלק ב', סימן כ"ג), מתאר המהריב"ל מציאות פסיקתית עקבית וברורה:

"ואפילו היו כל הנכסים ברשות היורשים מוציאין מידם ונותנים לאלמנה חלקה המגיע לה לפי חוק והמנהג מהמלכות ההוא. וכבר בא מעשה לידי כיוצא בזה פעמים רבות בסלוניקי וכן דנתי, ומעולם לא שמעתי ולא ראיתי שום חולק בדבר זה, ותו לא מידי".

המהריב"ל מעיד כי ההכרה בחוקים האזרחיים של פורטוגל היא פרקטיקה משפטית רווחת ועקבית בבתי הדין בסלוניקי ("מעולם לא שמעתי ולא ראיתי שום חולק"). פסיקה זו משקפת השלמה הלכתית עם המציאות האזרחית שבתוכה פעלו האנוסים טרם חזרתם ליהדות. לסברתו תוקף הכלל "דינא דמלכותא דינא" או תוקף המנהג המקומי הכלכלי מעניקים לאלמנה את זכות הקניין הבלתי מעורערת על מחצית מהנכסים, אף ללא שטר הלכתי.

המהרשד"ם

רבי שמואל די מודינה (המהרשד"ם), מחשובי פוסקי האימפריה העות'מאנית, העניק לגישת המחייבים את המסד האנליטי והלמדני העמוק ביותר בתשובתו הידועה בשו"ת מהרשד"ם, חושן משפט סימן שכ"ז. המהרשד"ם נשען על קביעת הרשב"א (חלק ו', סימן רנ"ד) הקובעת כי "סתמו כפירושו במקום שנהגו ודברים אלו נקראים לשון הדיוט". משמעות הדבר היא שבמקום שיש בו חוק אזרחי קבוע, אנו אומדים את דעת בני הזוג כאילו התחייבו במפורש בדיבורם לתנאי החוק המקומי עם כניסתם לנישואין, והדבר נידון כהתחייבות תקפה בדיני ממונות מכוח תנאי מכללא, גם ללא שטר הלכתי. עם זאת, המהרשד"ם היה חייב להתמודד חזיתית עם קושיית ה'בית יוסף' מסוגיית ה"גר שנתגייר" שמאבד את תוספת הכתובה שהבטיח בגויותו. כאן מבצע המהרשד"ם מהלך מחשבתי מבריק, המייצר אבחנה כירורגית בין שני מצבים: בין אנוסים שנישאו מחדש כדת משה וישראל באימפריה העות'מאנית, לבין אנוסים שבן זוגם נפטר בעודם חיים תחת המעמד האזרחי הקודם בפורטוגל. וכך מנמק המהרשד"ם את פסקו לטובת דונה גרציה, תוך יישוב הסוגיה התלמודית:

"אלא שנר]אה[ לע"ד (=לעניות דעתי) שכל אלו הפקפוקים הבל המה ואין בהם ממש אחר שהבעל נפטר במקום שנשא אותה ובמקום שהתנה התנאי הנז]כר[ דבשלמא אם אחר שנישאו היו באים הבעל ואשתו לטורקיאה והיו עושים נשואין כדת משה וישראל היינו יכולים לומר שכל מה שנעשה מקודם לכן בטל והימים הראשונים יפלו דאין לה אלא מנה ק"ק ]ומאתיים[ ומה שחידש לה בנשואין השניים שנעשו כדת, אבל עכשו שנפטר הבעל במקום הנשואין הראשונים כבר זכתה שם האשה בחצי הנכסים מצד מנהג ונימוס המלכות וגם מכח התנאי שהתנו ביניהם כי לא יעלה על הדעת לבטל עתה הזכות שזכתה שם כבר".

הבחנה זו – שאותה כינה המהרשד"ם בשם "הימים הראשונים יפלו" – היא מכרעת משפטית: כל עוד האנוסים שהו תחת החוק הפורטוגלי, וללא עריכת נישואין הלכתיים חדשים המעידים על מחיקת העבר, ההתחייבות האזרחית-ממונית נותרה שרירה וקיימת. מכיוון שפרנסיסקו מנדס נפטר בפורטוגל, בטרם חזרו בני הזוג בגלוי ליהדות ובטרם קיימו נישואין כדת משה וישראל שהיו יוצרים מערכת חובות חלופית, הרי שזכותה של דונה גרציה למחצית הרכוש התגבשה ("כבר זכתה") עוד בהיותה בפורטוגל. הגיור או החזרה ליהדות בדיעבד אינם

מפקיעים זכות קניינית שהושלמה בעבר. לעומת זאת, סוגיית התלמוד עוסקת במי שמתגיירים ומיד נישאים מחדש בחופה וקידושין; עצם אקט הנישואין ההלכתי מהווה שם הצהרת כוונות מכללא על מחילה הדדית, ביטול הסדר הממון האזרחי הקודם, ואימוץ מערכת דיני הכתובה ההלכתית תחתיו.

המבי"ט: "דברים הנקנים באמירה" והנאה כמעשה קניין חלופי

רבי משה מטראני (המבי"ט), גם הוא מחכמי צפת ועמיתו של ה'בית יוסף', תמך בפסיקה לטובת האלמנה, אך סיפק לה תשתית מושגית מעולם דיני הקניינים (התשובה מופיעה בתשובתו של רבי יוסף קארו בשו"ת אבקת רוכל, סימן פ'). המבי"ט השתית את פסיקתו על הסוגיה התלמודית העוסקת ב"דברים הנקנים באמירה" (תלמוד בבלי, מסכת קידושין דף ט' ע"א, וכן מסכת כתובות דף ק"ב).על פי פסיקתו של רב גידל בסוגיה זו, סיכומים ממוניים הנעשים לקראת נישואין אינם דורשים קניין סודר או חתימת שטר כדי לקבל תוקף הלכתי מחייב:

"כמה אתה נותן לבנך? - כך וכך, וכמה אתה נותן לבתך? - כך וכך, עמדו וקדשו קנו, הן הן הדברים הנקנין באמירה".

רוצה לומר - התלמוד מסביר כי במעמד הנישואין, בשל ה"הנאה" (התועלת והשמחה ההדדית מכינון קשר הנישואין וההשתדכות), הצדדים גומרים בדעתם להקנות נכסים ולהתחייב ממון באופן אבסולוטי באמירה בלבד, וההנאה עצמה מתפקדת כמעשה קניין חלופי. ה'בית יוסף' טען שדין זה תקף באופן בלעדי רק כאשר הצדדים "עמדו וקדשו" בקידושין יהודיים כדת משה וישראל ("והכא (=בנישואים קתולים) ליכא קידושין"). המבי"ט חולק עליו נחרצות ומרחיב את עקרון "דברים הנקנים באמירה" גם לנישואין האזרחיים של האנוסים. המבי"ט קבע כי:

"אם תנאי זה נהוג במלכות ההיא אפילו למי שלא התנה, כיון שמנהג קבוע הוא הוי כדינא דמלכותא דינא לכו"ע, וע"מ כן נושאים".

לשיטתו של המבי"ט, האומדנא הברורה היא שכאשר צדדים מתקשרים בברית משפחתית תחת משטר חוקי מובהק ונהוג כבפורטוגל, הרי שה"הנאה" הנוצרת מעצם כינון הקשר הזוגי מייצרת גמירות דעת מוחלטת לשעבד עצמם לתנאים הממוניים של אותו משטר חוקי. ההחלטה להינשא תחת חוק שוויוני מהווה אמירה שקטה הקונה מדאורייתא, בבחינת "בנישואין כאשר יש הנאה לשני הצדדים ההנאה הזאת עושה קנין דאורייתא". משכך, הסכם הנישואין של דונה גרציה תקף לחלוטין.

השתקפות הפולמוס והשפעתו העמוקה על פסיקת בתי הדין הרבניים בישראל

במבט היסטורי, ניתן היה להניח כי המחלוקת על חלוקת רכושה של אנוסת ספרד במאה ה-16 תיוותר בגדר פלפול ארכיוני בקרן זווית של ההיסטוריה ההלכתית. אולם, גאונותם

המשפטית של פוסקי האימפריה העות'מאנית יצרה תבניות משפטיות גמישות ועוצמתיות שהפכו קריטיות ורלוונטיות ביותר עבור דייני בתי הדין הרבניים במדינת ישראל המודרנית.

המציאות החילונית הישראלית בת זמננו – המתאפיינת באזרחים הנישאים בנישואין אזרחיים בחו"ל, בזוגות העורכים הסכמי יחסי ממון (על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג1973-) מחוץ למסגרת הכתובה, ובמתן מעמד משפטי נרחב למוסד ה"ידועים בציבור" – מציבה בפני מערכת המשפט הרבנית אתגרי דת ומדינה הדומים להפליא למצבם של האנוסים שפעלו תחת הדין האזרחי הפורטוגלי. בתי הדין נדרשים תדיר לשפוט בסכסוכים הנובעים ממערכות חוזיות לא-הלכתיות ולקבוע את מעמדן על פי דין תורה. להלן שני מקרי מבחן מובהקים מתוך פסיקת בתי הדין המדגימים כיצד תקדים דונה גרציה מהווה בסיס לפיתרון סבכים מודרניים.

מקרה מבחן ראשון: יצירת חיוב מזונות בצו אימוץ אזרחי (פד"ר כ"ב, 282)

בתיק מורכב שנידון בבית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים (תיק מס' נג,172/ פד"ר כ"ב עמ' 282) בפני הדיינים הרב ישראל מאיר לאו, הרב שלמה דיכובסקי והרב י' נדב, עלתה שאלת החובה ההלכתית למזונות כלפי ילדים שאומצו. במקרה הנדון, זוג אימץ שתי בנות בצו אימוץ אזרחי רשמי (שניתן על ידי בית המשפט המחוזי, בהתאם לכללי חוק אימוץ ילדים, התשמ"א1981-). לימים הגיעו בני הזוג להליכי גירושין; הבעל היה אברך הלומד ב"כולל" שמשכורתו דלה ביותר, ואילו האישה עבדה והרוויחה משכורת גבוהה. בית הדין האזורי קבע בתחילה כי בשל פערי ההכנסה, האישה היא שתפרנס את הבנות המאומצות. האישה הגישה ערעור לבית הדין הגדול בטענה שחובת המזונות כלפי המאומצות מוטלת על הבעל מעצם העובדה שהסכים לאימוץ. מנגד, טען הבעל כי מבחינה הלכתית הוא אינו מחויב במזונות הבנות, שכן אימוץ אזרחי דרך רשויות המדינה אינו יוצר קשר של הורות ביולוגית המחייבת מזונות מן התורה, ומעולם לא בוצע מעשה "קניין" הלכתי שבו שיעבד עצמו ממונית לפרנסן.

בבואו להכריע, פנה בית הדין הגדול ישירות לפולמוס דונה גרציה כדי לברר האם פעולה אזרחית במערכת המשפט של המדינה מייצרת חיוב הלכתי שריר וקיים. פסק הדין מצטט בהרחבה את המחלוקת ההיסטורית:

"דין דומה נמצא בויכוח ההלכתי המפורסם בין המבי"ט והב"י (שו"ת 'אבקת רוכל' סימן פ' - פ"א) בענינה של 'דונה גראציה' מאנוסי ספרד שנישאה לבעלה ע"י הכנסיה. השאלה היתה אם התנאים הממוניים שהותנו ביניהם לקראת נישואיהם בכנסיה, שרירים וקיימים בדיני ישראל. המבי"ט סבר שדינו של רב גידל אמור גם בנישואין מסוג זה... ]ו[שאם תנאי זה נהוג במלכות ההיא אפילו למי שלא התנה, כיון שמנהג קבוע הוא הוי כדינא דמלכותא דינא... הוא הדין והוא הטעם באימוץ, כאשר גלוי לכל שהאימוץ מחייב במזונות, וכל הנכנס להליך כזה יודע היטב את חובותיו".

בית הדין הגדול שאב את הכרעתו משיטת המבי"ט, שהכיר בנישואי הכנסייה הקתולית כמחייבים ממונית מכוח גמירות דעת, הנאה ממסד הנישואין וידיעת הדין האזרחי, ללא כל אמירה או התנאה מפורשת. בית הדין ערך אנלוגיה משפטית כדלקמן - כשם שאנוסי פורטוגל הנכנסים לנישואין אזרחיים מודעים לחוק המלכות ("האורדנסואס מנואלינס") ומתחייבים לו מכללא, כך זוג ישראלי הפונה לבית המשפט ומגיש טופס פורמלי של "בקשה למתן צו אימוץ", חווה "גמירות דעת מוחלטת" לקבל על עצמו את חיוב המזונות הנגזר מחוק אימוץ ילדים.

בית הדין קבע, בהסתמך אף על דברי החזון איש (חו"מ סימן כ"ב) והגר"ש שקופ, שגמירות דעת צלולה וברורה מהווה תחליף מוחלט למעשה קנין פיזי פורמלי. "ההנאה" העצומה שיש למאמצים מקבלת הילד, לרוב לאחר שנים של המתנה מורטת עצבים וטיפולי פוריות ממושכים, יוצרת קניין מדאורייתא, בדומה להנאה שבגינה חלים "דברים הנקנים באמירה" בטקס הנישואין. בהיקש ישיר לעמדתו של המבי"ט בעניין דונה גרציה, קובע בית הדין כי החתימה על מסמך בקשת האימוץ האזרחי יצרה התחייבות כספית תקפה לחלוטין בדין העברי. על בסיס זה, פסק בית הדין עקרונית (בטרם התקבלו עדויות ספציפיות שהפכו את ההחלטה מטעמים עובדתיים נקודתיים) כי הבעל חייב במזונות המאומצות מכוח הסכמתו בלבד להליך האימוץ האזרחי.

מקרה מבחן שני: הסכמי ממון של "ידועים בציבור" ונישואין מאוחרים כדמו"י (תיק (889100/1

פסגת היישום של פולמוס דונה גרציה במשפט המשפחה הישראלי, תוך ירידה עמוקה לדקויות התיאוריה של המהרשד"ם, מופיעה בפסק דין מקיף של בית הדין האזורי בנתניה (מפי הדיינים הרב מיכאל עמוס, הרב שניאור פרדס והרב אריאל ינאי; תיק מס' 889100/1). בפסק דין זה, הפולמוס ההיסטורי אינו משמש רק כסיוע פרשני משני, אלא מהווה את המסד המשפטי המרכזי והיחיד להכרעת הדין ולביסוס סמכותו של בית הדין. במקרה הנדון, בני זוג חילונים מבוגרים, שהיו בפרק ב' לחייהם, חיו יחד כידועים בציבור. באוגוסט ,2003 בטרם מעברם למגורים משותפים, ערכו ביניהם הסכם ממון אזרחי שאושר על ידי נוטריון. ההסכם, שנכתב כהסכם של ידועים בציבור, הסדיר "הפרדה רכושית" מלאה בזכויות כל אחד מהם, וכן קבע כי אם ייפרדו, האישה תהיה זכאית לדמי מזונות חודשיים של 3,500 ש"ח לכל ימי חייה. שנה לאחר מכן, באוגוסט ,2004 שינו בני הזוג את מעמדם ונישאו כדין כדת משה וישראל ("כדמו"י"). לימים הנישואין עלו על שרטון עקב חשדות לקשר אינטימי (דבר כיעור ועוברת על דת) של האישה עם בן זוגה לריקודי עם. הבעל הגיש תביעת גירושין וכרך בה את הבקשה לביטול מוחלט של הסכם הממון האזרחי ולפטור מתשלום המזונות לכל החיים שנקבעו בו. עורכי הדין של האישה העלו טענת סף דרמטית: לבית הדין הרבני כלל אין סמכות שיפוט לדון בהסכם, שכן הוא נכרת בעת שהיו חילונים "ידועים בציבור" – סטטוס חוזי אזרחי המנותק לחלוטין מדיני הנישואין והגירושין המסורים לבית הדין, ולפיכך הדיון בהסכם

וביטולו שייך לבית המשפט לענייני משפחה בלבד. כמו כן, טענו כי ההסכם יושם בחלקו (האישה קיבלה 30 אלף דולר מזכויות הבעל) ולכן אין לבטלו.

הדיין הרב אריאל ינאי בפסק דינו מביא את פסיקת המהרשד"ם בפולמוס דונה גרציה כדי לפרק את המוקש המשפטי הכפול, הן לגופו של ההסכם והן לשאלת סמכות השיפוט של בית הדין. הרב ינאי מנתח את הפער הדרמטי בין קושיית ה'בית יוסף' (מדין גר שנתגייר שמאבד את תוספת כתובתו) לבין התירוץ האנליטי של המהרשד"ם לגבי נישואי האנוסים. כזכור, המהרשד"ם קבע מפורשות כי יש לחלק בין אנוס שמת בפורטוגל (כפי שקרה לבעלה של דונה גרציה, שאז רכושה נשאר בידה מכוח המנהג הקודם) לבין אנוסים שהספיקו להגר לארץ מוסלמית ונישאו שם כדת משה וישראל. קבע המהרשד"ם:

"דבשלמא אם אחר שנישאו היו באים הבעל ואשתו לטורקיאה והיו עושים נשואין כדת משה וישראל היינו יכולים לומר שכל מה שנעשה מקודם לכן בטל והימים הראשונים יפלו... ומה שחידש לה בנשואין השניים שנעשו כדת, ]הם המחייבים[".

הרב ינאי גוזר מכלל זה הלכה מהפכנית וחד-משמעית למשפט המודרני: מעמדם של ידועים בציבור מקביל בדיוק למעמדם ההלכתי של אנוסים שנישאו בנישואין נוצריים או אזרחיים – זוהי מערכת חוזית לא-הלכתית הנובעת ממציאות אזרחית. ברגע שבו בני הזוג בוחרים להמיר את הסטטוס שלהם ולבוא בברית הנישואין היהודית, הם עורכים חוזה הלכתי חדש (הכתובה) שדורס ומבטל לחלוטין את מערכת ההסכמים האזרחית הקודמת שסתרה את הדין האישי. פרידה מהמעמד האזרחי וכניסה לחופה היא אומדנא ברורה של "הימים הראשונים ייפלו".

וכך קובע בית הדין בפסק דינו:

"בנידון שלנו, דומה כי הדברים אף יבואו בקל-וחומר. הסכם הממון שערכו הצדדים כשנה לפני נישואיהם היה הסכם של ידועים-בציבור, כפי שנכתב בו וכפי שנראה בעליל מתוכנו. כבר התבאר לפנינו כי גוי שהתחייב לאשתו בתוספת כתובה ולאחר שהוא ואשתו התגיירו האישה איננה זכאית לתוספת כתובה בגלל הסטאטוס החדש שנוצר (נישואין כדמו"י) שביטל את החיוב הקודם... אם כן, כאשר מלכתחילה בני הזוג ערכו הסכם ממון של ידועים-בציבור בהתאם למצב האישי שהיה אז ביניהם - על אחת כמה וכמה שהסטאטוס החדש של נישואין כדמו"י על חיובי האישות שלו יבטל את החיובים המקבילים מהתקופה הקודמת - תקופת הידועים-בציבור".

יתרה מזו, הכרעה הלכתית זו פותרת במחי יד גם את שאלת הסמכות. סמכותו של בית הדין הרבני מוגבלת בדין הישראלי ל"ענייני נישואין וגירושין". אם אכן הסכם הידועים בציבור עמד בחלל הריק, לא הייתה לבית הדין סמכות. אך מכיוון שעל פי המשפט העברי טקס הנישואין ההלכתי הוא אקט אקטיבי המשנה מהותית את משטר הרכוש, ומשום שהוא עצמו הגורם המבטל את ההסכם האזרחי (מכוח אומדנת "הימים הראשונים ייפלו"), הרי שההחלטה על פקיעת ההסכם נובעת ישירות ממעמד הנישואין. לפיכך, קובע בית הדין, ביטול ההסכם כרוך

בטבורו בדין האישי הנתון לסמכותו הייחודית. במסקנת הדין, פסק בית הדין כי הסכם הממון בטל מכאן ואילך עקב הנישואין, פטר את הבעל מתשלום המזונות והזכויות העתידיות, אך קבע כי מה שכבר הועבר לאישה (כמו ה30- אלף דולר) נשאר בחזקתה כדין "מתנה" או מחילה מצד הבעל, בדומה לדין "המקנה דבר שלא בא לעולם" שהלוקח תפס את פירותיו.

פולמוס דונה גרציה והפסיקה הרבנית בימינו

קריאה אנליטית של פולמוס דונה גרציה והאופן שבו הוא משתקף בפסיקה הישראלית חושפת רבדים עמוקים של אפיסטמולוגיה הלכתית2 וגמישות משפטית: אדפטציה הלכתית למציאות סוציו-משפטית משתנה. ההעמקה במקורות ההיסטוריים מציגה תופעה מרתקת שבה דיני ממונות הלכתיים משמשים כבלם זעזועים לתמורות היסטוריות וגיאופוליטיות. ה'בית יוסף', שישב בצפת ושאף לזקק את ההלכה, ייצג עמדה משפטית "טהורה" ומתבדלת – נישואין שלא כדת משה וישראל הם חסרי כל תוקף ממוני או אישי. מנגד, רבני סלוניקי והאימפריה העות'מאנית (המהרשד"ם והמהריב"ל), שנשאו בעול הנהגת קהילות פליטים אדירות, הבינו ששלילת תוקפם של הסכמי הממון של האנוסים תחריב את הכלכלה. אלמנות כדונה גרציה, שהחזיקו בנקים, אניות סחר ואשראי בינלאומי בנאמנות מכוח המשפט האזרחי, היו מאבדות ביום אחד את רכושן ליורשים בטענה שהנישואין הקתוליים בטלים למפרע. על ידי שימוש במושגים של "אומדן דעת" ו"דינא דמלכותא דינא", יצרו המהרשד"ם והמבי"ט גשר שאפשר לשמר את היציבות הכלכלית של פליטי האינקוויזיציה בתוך המערכת העברית. גישה פלורליסטית זו משתקפת באופן הדוק בגישה הנוכחית של בתי הדין למציאות החילונית. במקום להתעלם מחוזים אזרחיים, מהסכמי ידועים בציבור או מתהליכי אימוץ המנוהלים על ידי מוסדות המדינה החילונית, הדיינים מייבאים את האלמנטים של המשפט האזרחי ויוצקים להם תוקף הלכתי דרך עקרונות גמירות הדעת והמנהג.

תובנה נוספת הנלמדת מהעניין נוגעת למנגנוני ההתחייבות. בדרך כלל, יצירת חובה ממונית בהלכה מצריכה "מעשה קניין" פיזי כדוגמת קניין סודר או חתימה על שטר קניין עם עדים כשרים. ואולם, פרשת דונה גרציה מיסדה את התפיסה כי "הנאה" עצומה וציפייה עמוקה למסד משפחה (בין אם על ידי טקס כנסייתי אצל האנוסים, ובין אם באימוץ אזרחי בימינו) מולידות גמירות דעת עמוקה כל כך, המייתרת את הצורך במעשה קניין פורמלי. מעשיו של פרט במישור האזרחי המובהק – כגון חתימה אצל נוטריון, הצהרה בפני עובד סוציאלי בתיק אימוץ, או רישום בטאבו – נידונים בפסיקה הרבנית כמקבילים לפעולה קניינית הלכתית. המשפט העברי מזהה התקשרויות מודרניות כהצהרת כוונות שקטה הקונה מן התורה, ובכך

2 ענף בחקר ההלכה (פילוסופיה של ההלכה) העוסק בשאלה איך פוסקים יודעים מהי האמת ההלכתית?היא חוקרת את המקורות, הכלים והתנאים שדרכם נקבעת ההלכה המחייבת, תוך בחינת תפיסות של סמאות, אמת ופרשנות בעולמה של היהדות

הוא מונע היווצרות ואקום משפטי במקום שבו אזרחים מנהלים את ענייניהם מחוץ למסגרת הדתית.

*****

פרשת רכושה ומעמדה המשפטי של דונה גרציה נשיא אינה רק אפיזודה היסטורית מסעירה מתור הזהב של יהדות האימפריה העות'מאנית, אלא היא מהווה ציון דרך אסטרטגי ותקדים מכונן בתולדות המשפט העברי. המחלוקת בין ענקי הרוח, רבי יוסף קארו מזה, והמבי"ט, המהריב"ל והמהרשד"ם מזה, בדבר מעמדו של "נימוס המלכות" בפורטוגל, חרגה הרבה מעבר לפתרון בעיותיהם של פליטי האינקוויזיציה. מחלוקת זו יצקה כלים קונספטואליים קריטיים, שבאמצעותם מתמודדים פוסקי ההלכה עד עצם היום הזה עם השלכותיהם הממוניות של חיים משותפים אזרחיים, חילון, וצמיחתה של מדינת הלאום המודרנית המפעילה מערכות משפט מקבילות. כפי שעולה בעליל מפסיקות בתי הדין הרבניים במדינת ישראל – בין אם בהחלת חובת מזונות מדאורייתא מכוח הסכמת אימוץ בבית משפט מחוזי, ובין אם בהפקעת הסכם ממון של "ידועים בציבור" כפועל יוצא מנישואין הלכתיים מאוחרים על פי הכלל לפיו "הימים הראשונים ייפלו" – הרי שהקביעות ההלכתיות שעוצבו כדי להגן על כספן של אלמנות אנוסים במאה ה,16- מוסיפות להוות בסיס חי, פועם וישים בעיצוב יחסי הממון והמשפחה בחברה היהודית של ימינו. הניתוח המערכתי של המקורות מעלה מסקנה ברורה: עוצמתו ויכולת שרידותו של המשפט העברי טמונות ביכולתו לזקק עקרונות תלמודיים של "גמירות דעת", "אומדנא" ו"מנהג", ולהשתמש בהם כגשר משפטי בין מציאויות אזרחיות נטולות הקשר דתי, לבין מחויבויות הלכתיות מוחלטות המבטיחות צדק וסדר חברתי.