גישתו של רבי יעקב עמדן לנצרות

עמדת רבי יעקב עמדן כלפי הנצרות

בבית הקברות היהודי הישן ברחוב קניגשטראסה שבאלטונה – כיום חלק מהמבורג – שוכבות זו לצד זו שתי מצבות. האחת של רבי יהונתן אייבשיץ, רבה הראשי של "שלוש הקהילות" אה״ו (אלטונה, המבורג וונדסבק); השנייה של רבי יעקב עמדן, האיש שהקדיש עשרות שנים מחייו להוקיע את אייבשיץ כשבתאי נסתר. האירוניה הזאת – הקנאי הגדול של דורו קבור בשכנות לאויבו המר – היא נקודת פתיחה הולמת לסיפור על אדם שהפתיע את כולם: הלוחם הבלתי מתפשר בכל סטייה מן ההלכה, שהיה גם בין הראשונים בחכמי ישראל שראו בנצרות "כנסייה שהיא לשם שמים".

דמותו של היעב״ץ והחידה ההיסטוריוגרפית

רבי יעקב עמדן (היעב״ץ, 1697–1776), בנו של רבי צבי הירש אשכנזי (ה״חכם צבי״), נמנה עם הדמויות המקוריות, הסוערות והמשפיעות ביותר בעולם התורני של ראשית העת החדשה. יצירתו פרושה על פני כל מרחבי הספרות התורנית: למדנות תלמודית ופסיקת הלכה בשו״ת ״שאילת יעבץ״ ובחיבורו ״מור וקציעה״ על השולחן ערוך; פירוש המשנה ״לחם שמים״; הסידור ״עמודי שמים״ (״סידור בית יעקב״), שעורר בשעתו סערה; וביקורת טקסטואלית נועזת ב״מטפחת ספרים״, שבה טען כי חלקים ניכרים מספר הזוהר אינם קדומים כלל. היעב״ץ פעל כחכם עצמאי: לאחר כהונה קצרה כרב העיר אמדן (1728–1733), שממנה דבק בו שמו, שב לאלטונה, קיים בביתו בית כנסת פרטי, והקים – ברישיון מלך דנמרק, שתחת שלטונו הייתה אלטונה – בית דפוס פרטי שממנו הפיץ את כתביו.

בזיכרון ההיסטורי מצטיירת דמותו בעיקר כקנאי שלחם מלחמת חורמה בשרידי התנועה השבתאית – ובראשה ב״פולמוס הקמיעות״ נגד רבי יהונתן אייבשיץ (עליה כתבנו באתר זה) – וכמגן חסר פשרות על גבולות ההלכה וההתבדלות היהודית. הוא הטיף נגד אימוץ שפת הגויים, לבושם ותרבות הפנאי שלהם, וראה בהתערות חברתית סכנה לשרידותו של עם ישראל בגלות. אנציקלופדיה יהודית ותיקה תיארה אותו כ״חם מזג ובעל נטייה לקנאה״, שהסתכסך כמעט עם כל בני דורו.

אולם לצד הקפדנות הזאת, עיון בכתביו ההלכתיים, המחשבתיים והפולמוסיים חושף משנה מרחיקת לכת ומפתיעה ביחס לנצרות, למייסדיה ולמאמינים בה. היעב״ץ לא הסתפק בהיתרים מעשיים שנועדו להסדיר יחסי מסחר תחת שלטון זר, ולא בצידוקים אפולוגטיים לצורכי שעה. הוא פיתח תפיסה שלמה הרואה בנצרות המקורית מפעל אלוהי־היסטורי שנועד להביא את עמי העולם תחת כנפי האמונה בבורא ולהנחיל להם את שבע מצוות בני נח. לשיטתו, ישו ופאולוס לא התכוונו לבטל את תורת משה מישראל, אלא לפעול בקרב עובדי האלילים כדי לשרש את האלילות ולהחליפה במוסר ובאמונה בבורא עולם.

איור 1: עולמו של היעב״ץ – תחנות חייו במערב אירופה, וזירות המאבק בפרנקיזם בממלכת פולין–ליטא (מפה סכמטית).

המאבק בפרנקיזם וצמיחת החיבור ״רסן מתעה״

הבנת תפיסתו של היעב״ץ מחייבת לחזור אל הזמן והמקום שבהם גובשו הדברים. מחציתה השנייה של המאה השמונה־עשרה התאפיינה בטלטלה עזה ביהדות מזרח אירופה בעקבות צמיחתה של כת הפרנקיסטים – הפלג השבתאי הרדיקלי בהנהגתו של יעקב פרנק. תנועה זו שברה כל מוסכמה דתית ומוסרית: חבריה דגלו בניהיליזם הלכתי, ראו בעבירה – ובכלל זה עבירות עריות – אקט של תיקון מיסטי, ושאפו לנתץ את סמכותה של ההלכה הרבנית.

✦ אנקדוטה ✦

כאב, כן בן

המאבק בשבתאות לא היה ליעב״ץ עניין חדש – הוא ספג אותו בבית אביו. בשנים 1710–1714 שהה הנער יעקב באמסטרדם, שבה כיהן אביו, החכם צבי, כרב הקהילה האשכנזית. שם פרץ פולמוס סוער סביב נחמיה חייא חיון, דרשן שנחשד בשבתאות וזכה לתמיכת חלק מראשי הקהילה הספרדית. החכם צבי החרים את חיון – והמחיר היה כבד: הוא נאלץ לעזוב את אמסטרדם. ארבעים שנה אחר כך מצא הבן את עצמו נמלט בדיוק לאותה עיר, בעיצומו של פולמוס הקמיעות.

המשבר הגיע לשיאו בשני ויכוחים פומביים שנכפו על רבני פולין בידי הרשויות הכנסייתיות: ויכוח קמניץ־פודולסק (1757) וויכוח לבוב (1759). הפרנקיסטים התייצבו לצד הבישוף מיקולאי דמבובסקי, הציגו עצמם כמי שמאמינים בעיקרי האמונה הנוצרית, השמיצו את התלמוד כספר העוין את הנצרות ומטיף לשנאת המין האנושי, ובוויכוח לבוב אף חזרו על עלילת הדם. בעקבות ויכוח קמניץ ציווה דמבובסקי לשרוף את התלמוד, ואלפי כרכים הוחרמו ונשרפו בפודוליה. בשנת 1759 המירו מאות פרנקיסטים, ובראשם יעקב פרנק, את דתם לנצרות הקתולית בטקסים המוניים.

✦ אנקדוטה ✦

המדורה שכבתה

השריפות שהורה עליהן הבישוף דמבובסקי נעצרו באופן פתאומי: בנובמבר 1757, כשהמדורות עוד עשנו, מת הבישוף בפתאומיות. יהודי פודוליה ראו בכך יד ההשגחה, והפרנקיסטים – שאיבדו את פטרונם – נאלצו לברוח מן האזור. המשבר נדחה, אך לא נפתר: שנתיים אחר כך, בלבוב, הוא חזר בעוצמה רבה עוד יותר.

רבני פולין, שהתכנסו בקונסטנטינוב בשנת 1756 ונוכחו בחומרת האיום על מעמדם המשפטי והפיזי של היהודים, פנו אל היעב״ץ – אף שחלקם תמכו קודם לכן באייבשיץ ואף החרימו אותו – וביקשו את עזרתו בהפרכת טענות הכת. בתגובה חיבר היעב״ץ את איגרתו ״רסן מתעה״. החיבור ראה אור לראשונה כנספח לספרו ״סדר עולם רבה וזוטא״, שנדפס בבית דפוסו באלטונה בשנת תקי״ז (1757), ונדפס בשנית בנוסח מורחב בשם ״מתג חמור״, במסגרת ״ספר שמוש״ (תקי״ח, 1758).

בחיבור זה נקט היעב״ץ מהלך פולמוסי יוצא דופן: במקום להתגונן מפני ההאשמות או להסתגר בדחייה גורפת של העולם הנוצרי, פנה אל ההיגיון הדתי של הנצרות עצמה. הוא טען כי המומרים הפרנקיסטים אינם נוצרים אמיתיים אלא צבועים המבקשים לחלל את ערכי המוסר המקראיים, ואת דבריו על הכת לא ריכך כלל:

כי אלה האפיקורסים של ש״ץ שר״י · קשים לעולם יותר מדור המבול

(רסן מתעה (על פי מהדורת ל׳ גוטליב))

כדי לבסס את טענתו פנה היעב״ץ לניתוח ספרי הבשורה ואיגרות השליחים, והראה כי ישו ופאולוס מעולם לא הטיפו לביטול התורה מישראל – ולכן יהודי הממיר את דתו כדי לפרוק עול מצוות פועל בניגוד גמור לעקרונות המקוריים של הנצרות. מכאן צמח ניתוח היסטורי־תאולוגי של הברית החדשה, שחרג בהרבה מצורכי השעה של הפולמוס.

ישו, פאולוס ו״הטובה הכפולה״

החידוש של היעב״ץ ב״רסן מתעה״ טמון בקריאה ישירה של הברית החדשה, בלי המשקפיים העוינים של ספרות הפולמוס מימי הביניים (כגון ״תולדות ישו״). הוא ניגש לטקסט כקורא ביקורתי, ומבחין בין כוונתם המקורית של מייסדי הדת לבין התוספות והסטיות שהשתרבבו בה במהלך הדורות.

ישו כיהודי שומר מצוות

בניגוד לתפיסה הכנסייתית שראתה בישו את מבטל ״הברית הישנה״, ובניגוד לעמדה היהודית המסורתית שראתה בו מסית ומדיח, קובע היעב״ץ כי ישו פעל בתוך גבולות ההלכה, שמר מצוות בעצמו והקפיד על תוקפן הנצחי לישראל. הוא נסמך על דברי ישו בדרשת ההר (מתי ה, 17–18):

לא תחשבו שבאתי לבטל התורה · לא באתי כי אם לקיימה ... מכל מקום אפילו אות אחת או נקודה אחת מן התורה לא יבוטל

(רסן מתעה, בעקבות מתי ה, 17–18)

גם הוויכוחים של ישו עם הפרושים, מסביר היעב״ץ, לא נגעו לתוקפה של התורה שבעל פה, אלא היו תוכחות מוסריות נגד צביעות. ראיה לכך הוא מוצא בדברי ישו עצמו (מתי כג, 2–3), המצווה את תלמידיו לציית לחכמים:

שיושבים על כיסא משה · תקבלו ותעשו ככל אשר יצוו אתכם

(רסן מתעה, בעקבות מתי כג, 2–3)

פאולוס (״פויל״) והנחלת שבע מצוות בני נח לגויים

התעוזה הפרשנית של היעב״ץ מגיעה לשיאה ביחסו לשליח פאולוס, המכונה בדבריו ״פויל״. אם לגבי ישו ניתן היה למצוא בספרות הקודמת עוגנים לטענה שלא התכוון לעקור מצוות, הרי שפאולוס נתפס בכל שדרות המחשבה היהודית כאבי האנטינומיזם – מי שקבע כי המצוות המעשיות בטלו והוחלפו באמונה.

היעב״ץ דוחה קריאה זו מכל וכל. לדבריו, כל דברי פאולוס על פטור מן המצוות נאמרו ביחס לאומות העולם בלבד. הנצרות לא נועדה לישראל כלל:

אלא לאומות בא, לייסד להם דת מן אז והלאה, ואף היא לא חדשה כי אם ישנה – הלא הם שבע מצוות בני נוח, ששכחום העמים, חזרו שלוחי הנוצרי ויסדום מחדש (רסן מתעה)

ראיה לכך הוא מוצא בספר מעשי השליחים (טז, 1–3), המספר כי פאולוס מל את תלמידו טימותיאוס – בעוד שבמקומות אחרים הוא פוטר את הגויים מן המילה. הסתירה, מסביר היעב״ץ, מתיישבת על פי ההלכה התלמודית עצמה:

שמל את טימותיאוס כנזכר כי הוא היה בן אישה ישראלית, אף על פי שהולידה אותו מאיש יווני

(רסן מתעה, על מעשי השליחים טז)

טימותיאוס, שאמו יהודייה, הוא יהודי לכל דבר – ולכן חייב במילה. לגויים, לעומת זאת, לא הוטלו מצוות ישראל, ושליחי הנצרות אף ״אסרו להם מילה ושבת״. מתוך ניתוח כפול זה מגבש היעב״ץ את המשפט המפורסם ביותר בחיבורו:

הנוצרי עשה טובה כפולה בעולם לפי הנראה ברור גלוי כיום הזה, במה שמצד אחד חזק וקיים תורת משה בכל עוז ...

(רסן מתעה)

מצד אחד – חיזוק תורת משה בישראל; מצד אחר – ביעור האלילות בקרב האומות והנחלת המוסר האלוהי. היעב״ץ מזהה כאן מבנה מרתק: הנצרות לא החלישה את המוסר האנושי, אלא דרשה מן הגויים פרישות ומוסר בתביעות גבוהות במובנים מסוימים מן הנדרש מהם על פי ההלכה – כדי לחנך חברות אליליות ולעצב בהן משמעת דתית ומוסרית. חסידי הנצרות האמיתיים, הוא כותב, ״מנקמה ומשטמה ואפילו לעשות רע לשונא ... נשמרים״.

איור 2: ״טובה כפולה״ – המבנה הכפול של הנצרות בעיני היעב״ץ: חיזוק התורה לישראל, ושבע מצוות בני נח לאומות.

שאלת ה״שיתוף״ וחובת ההצלה

משנתו של היעב״ץ אינה מתמצה בפרשנות היסטורית; היא חודרת אל פסיקת ההלכה. השאלה המרכזית שעמדה לפני הפוסקים לדורותיהם הייתה הגדרת מעמדה של הנצרות ביחס לאיסור עבודה זרה: האם האמונה בשילוש היא עבודה זרה גמורה, או שמא אמונת ״שיתוף״ – צירוף ישות נוספת לאל הבורא – והאם שיתוף זה אסור לבני נח?

הרמב״ם פסק באופן חד־משמעי כי הנוצרים עובדי עבודה זרה הם (משנה תורה, הלכות עבודה זרה פ״ט ה״ד; הלכות מאכלות אסורות פי״א ה״ז). לעומתו, בעלי התוספות (בכורות ב ע״ב, ד״ה שמא; סנהדרין סג ע״ב, ד״ה אסור) יצרו את הבסיס לכלל שהתקבל בפסיקה האשכנזית – ״לא נצטוו בני נח על השיתוף״. לפי גישה זו, איסור השיתוף הוא מצווה ייחודית לישראל; אומות העולם שאינן מכחישות את בורא שמים וארץ, אלא שמשתפות עמו ישות נוספת, אינן עוברות בכך על איסור עבודה זרה.

✦ אנקדוטה ✦

ההכרעה שהסתתרה בשאלה על נתיחת גופות

אחד המקורות ההלכתיים המרכזיים לעמדת היעב״ץ על הנוצרים מצוי במקום שאיש לא היה מצפה לו: תשובה לסטודנט לרפואה. בחלק הראשון של ״שאילת יעבץ״ (סימן מא) פנה אליו בנימין וולף גינצבורג, שלמד רפואה באוניברסיטה, ושאל אם מותר לו להשתתף בשבת בנתיחת גופה לשם לימוד אנטומיה – ואם מותר ליהנות מגופת גוי. בתוך הדיון ההלכתי המפורט (מוקצה, מלאכות שבת, טומאת עצמות) שזר היעב״ץ את קביעותיו העקרוניות על מעמדם של הגויים בני זמנו. כך, בין סכיני הנתיחה לשאלות הטומאה, נולדה אחת ההכרעות החשובות על היחס לנצרות.

בתשובה זו מאמץ היעב״ץ את קביעת הגמרא (חולין יג ע״ב) ומחיל אותה על הנוצרים של זמנו:

גויים שבחוץ לארץ אינן עובדי עבודה זרה, אלא מנהג אבותיהם בידיהם

(שו״ת שאילת יעבץ, ח״א סימן מא, על פי בבלי חולין יג ע״ב)

מכאן גוזר היעב״ץ חובה מוסרית והלכתית ממשית – לדאוג לשלומם של הנוצרים, ״ולהצילם מן המוות ומכל הפסד והיזק״. בסוגיית השיתוף עצמה הוא נוקט זהירות האופיינית לפוסק, ומעיר כי ״צריך לעיין בדבר זה, כי כמדומה המשתף דבר אחר הוא״ – כלומר, השיתוף אינו בגדר עבודה זרה גמורה.

גם בחיבורו ״מור וקציעה״ על השולחן ערוך, בהלכות ברכות הראייה (אורח חיים, סימן רכד), דן היעב״ץ בברכת ״שנתן מחכמתו לבשר ודם״ הנאמרת על חכמי אומות העולם, ומבחין בין עובדי האלילים שבלשון הפוסקים הקדמונים לבין חכמי העמים הנוצרים בני זמנו. בכך הוא יוצר רציפות בין ההגדרה ההלכתית המופשטת – שאינם עובדי עבודה זרה – לבין הכרה מעשית בערכם התרבותי, המדעי והמוסרי של עמי אירופה הנוצריים.

״כנסייה שהיא לשם שמים״

הביטוי השיטתי והמפתיע ביותר לעמדתו מצוי בפירושו למשנה, ״לחם שמים״, על מסכת אבות (פרק ד, משנה יא): ״כל כנסיה שהיא לשם שמים סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים״. היעב״ץ קורא את המשנה מתוך מבט היסטוריוסופי רחב: כיצד ניתן להסביר שהנצרות והאסלאם מחזיקות מעמד מאות שנים ושולטות בחלק הארי של האנושות, בעוד שאימפריות אדירות ודתות אליליות חלפו מן העולם? תשובתו חד־משמעית:

ושתי המשפחות אשר בחר ה׳ להכניע עמים רבים להביאם בעול האמונות והדעות ההכרחיות לישוב העולם, לא הביאו צואריהם בעול תורה שלא קבלוה אבותיהם, כי לא עמדה רגליהם על הר סיני ולא נצטוו עליה

(לחם שמים, אבות ד, יא)

ובהמשך:

על כן נתקיים בידם דבר כנסתם עד עתה, כי נתנו כבוד לה׳ אלהי ישראל ולתורתו ... לפיכך לא יקופח שכר כוונתם הטובה לשמים, ורחמנא לבא בעי

(לחם שמים, שם)

״אדום וישמעאל״ – הכינויים הרבניים המסורתיים לנצרות ולאסלאם – ״קבלו עליהן רובן של שבע מצות״, ״והודיעו כבודו בגוים אשר לא ידעוהו ולא שמעו את שמעו״. דברים אלו מהווים תפנית במחשבה הרבנית: הנצרות אינה עוד אסון תאולוגי או עונש גלותי גרידא, אלא תנועה היסטורית בעלת שורש אלוהי.

כדי לחדד את ההבדל בין כנסיות אלו לבין תנועות כפירה, מעמת היעב״ץ אותן עם הכיתות שצמחו מתוך ישראל – הקראים, הצדוקים והבייתוסים – שעליהם הוא כותב ״שלא תתקיים כנסתם ולא תתפשט צרעתם באומה הקדושה״, ועם ״הכת הארורה של שב״ץ״ (שבתי צבי), שעליה הוא מתפלל ״יכרית ה׳ להם ער ועונה״. הקריטריון לקיומה של כנסייה אינו קיום תרי״ג מצוות, שנמסרו לישראל בלבד, אלא תכליתה: ריסון היצר, חיזוק המוסר והפצת האמונה בבורא העולם.

✦ אנקדוטה ✦

רשימת החסדים של היעב״ץ

ב״לחם שמים״ מוסיף היעב״ץ הכרת תודה מפתיעה: ״לולי ה׳ שהיה לנו והקים חכמי אדום וישמעאלים המלמדים זכות עלינו בכל דור״ – היו אויבי ישראל מכלים אותו. הוא אף מונה בשמם חכמים נוצרים ״שהצילו את ישראל מפחים שטמנו הצוררים להם״, וביניהם ״רייכלינוס״ – יוהאן רויכלין, ההומניסט הגרמני שבשנת 1510 התנגד להחרמת ספרי היהודים ולשריפת התלמוד. והנה ההקבלה המדהימה: מי שדחף אז לשריפת התלמוד היה יוהאן פפפרקורן – יהודי מומר. מאתיים וחמישים שנה לפני הפרנקיסטים, אותו תסריט בדיוק: מומרים מסיתים נגד התלמוד, וחכם נוצרי ישר דרך עומד להגנתו.

דרשת ״חלי כתם״

העקרונות שגיבש היעב״ץ לא נותרו נחלתם של יושבי בית המדרש בלבד; הם שימשו בסיס למסרים החינוכיים אל קהילתו. עדות לכך מצויה ב״דרשת חלי כתם״, דרשה מוסרית מקיפה שבה הזהיר את שומעיו בחומרה מפני כל פגיעה, הונאה או גזל כלפי שכניהם הנוצרים. כדי להגדיר את הקשר שבין היהודים לנוצרים הוא משתמש בצירוף נועז:

והם אחים עמנו בהאמנה בתורה ובנבואה

(דרשת חלי כתם, דף ל ע״א)

הצירוף ״אחים עמנו בהאמנה״ משקף תפיסה שבה האמונה המשותפת יוצרת קרבת משפחה רוחנית. הנוצרים אינם זרים מנוכרים או אלילים עוינים, אלא שותפים באמונה באל בורא, בתורה שניתנה מן השמים ובנבואה. על כן, פגיעה בממונם או בכבודם היא בעיני היעב״ץ חילול השם חמור במיוחד – שכן היא מערערת את העדות המשותפת לכבוד שמים בעולם.

ניתוח השוואתי: היעב״ץ מול גדולי ההגות וההלכה

כדי לעמוד על ייחודו של היעב״ץ, ראוי להשוות את תפיסתו לזו של הוגים מרכזיים שקדמו לו ושבאו אחריו. הטבלה שלהלן מסכמת בקווים כלליים את עמדותיהם:

הוגה / פוסק: הרמב״ם (1138–1204). מעמד הנצרות: עבודה זרה גמורה. השיתוף לבני נח: אסור; בני נח מצווים על הייחוד. ישו ופאולוס: מי שהטעו רבים וגרמו לאבדן נפשות מישראל. תפקיד הנצרות בהיסטוריה: בדיעבד כלי ליישור הדרך למלך המשיח. היחס לנוצרים בהווה: דינם כעובדי עבודה זרה.

הוגה / פוסק: בעלי התוספות (המאות ה־12–13). מעמד הנצרות: אינה עבודה זרה גמורה לגויים, ש״דעתם לשמים״. השיתוף לבני נח: ״לא נצטוו בני נח על השיתוף״. ישו ופאולוס: לא עסקו בכך. תפקיד הנצרות בהיסטוריה: לגיטימציה למציאות החיים בגלות אשכנז. היחס לנוצרים בהווה: היתרי מסחר ושבועה.

הוגה / פוסק: המאירי (1249–1315). מעמד הנצרות: ״אומות הגדורות בדרכי הדתות״, שאינן בכלל עובדי עבודה זרה. השיתוף לבני נח: אינו מתמקד בשיתוף אלא בהתנהגות המוסרית. ישו ופאולוס: אינו מנתח את הברית החדשה. תפקיד הנצרות בהיסטוריה: הסרת הפראות האלילית וכינון סדר חברתי. היחס לנוצרים בהווה: שוויון ממונות, דיני אבדה והצלה.

הוגה / פוסק: רבי יעקב עמדן (1697–1776). מעמד הנצרות: ״המשתף דבר אחר הוא״; אינם עובדי עבודה זרה. השיתוף לבני נח: חיובי ומתמשך: ״כנסייה שהיא לשם שמים״. ישו ופאולוס: חיזקו את התורה לישראל וייסדו לגויים דת בני נח. תפקיד הנצרות בהיסטוריה: תפקיד כפול: ״טובה כפולה״. היחס לנוצרים בהווה: חובת הצלה מנזק; איסור הונאה וגזל; ״אחים עמנו בהאמנה״.

הוגה / פוסק: הראי״ה קוק (1865–1935). מעמד הנצרות: שלב בדרך האנושות אל האמונה הטהורה. השיתוף לבני נח: מעבר תהליך זיכוך בתוך ההשגחה. ישו ופאולוס: סטייה מן האיזון התורני, הפועלת בתוך תהליך ההשגחה. תפקיד הנצרות בהיסטוריה: הכשרת העולם לקראת התיקון. היחס לנוצרים בהווה: אחווה אנושית ותקווה לתיקון משותף.

הטבלה מסכמת עמדות בקווים כלליים; לכל אחד מן ההוגים יש ניואנסים שאין בטבלה מקום לפרט.

ההשוואה מדגישה את הפריצה של היעב״ץ: בעוד שהרמב״ם ראה בנצרות טעות שרק בדיעבד משמשת את ההשגחה, ובעלי התוספות והמאירי התמקדו בהיבטים ההלכתיים והחברתיים, היעב״ץ הוא מן הראשונים שהעניקו לנצרות הכשר תאולוגי מתוך כתבי הקודש שלה עצמה, והכירו בערכה הדתי כדת לגיטימית לבני נח.

אפולוגטיקה טקטית או תאולוגיה של שתי בריתות?

עמדתו המפליגה של היעב״ץ עוררה עניין רב במחקר המודרני, והובילה למחלוקת פרשנית באשר למניעיו.

הקריאה הטקטית

חוקרים אחדים, ובראשם ההיסטוריון יעקב כ״ץ, נטו לפרש את דברי היעב״ץ על רקע ההקשר הפולמוסי המיידי: מאבק נואש בפרנקיזם, שחייב את רבני פולין לגייס את תמיכת הכנסייה נגד המומרים. לפי קריאה זו, ההערכה החיובית לנצרות היא בראש ובראשונה כלי במאבק – ניסיון לשכנע את אנשי הכנסייה שהפרנקיסטים הם צבועים ולא נוצרים של ממש.

הקריאה השיטתית

חוקרים מאוחרים יותר, ובהם הרב ד״ר הארווי פאלק וד״ר אסף מלאך, טענו כי ראיית דברי היעב״ץ כאפולוגטיקה גרידא אינה עומדת במבחן. הם מבקשים לבסס דבריהם בעיקר על שלושה נימוקים עיקריים:

ראשית, היעב״ץ כתב בעברית רבנית עמוסה במושגים תלמודיים וקבליים, בספרים שנועדו לתלמידי חכמים יהודים – ולא בלטינית או בפולנית, שבהן היה עליו לכתוב אילו ביקש לשכנע בישופים.

שנית, היעב״ץ צפה את החשד והדגיש כי דבריו נאמרים מתוך שכנוע פנימי:

על פי הדברים והאמת האלה מרגלא בפומי, לא כמחניף, כי ידוע שאין זו מידתי ... שהנוצרי עשה טובה כפולה בעולם

(רסן מתעה)

ואכן, מי שהכיר את היעב״ץ – האיש שלא היסס להחרים את רבה הראשי של עירו – יתקשה לחשוד בו בחנופה.

שלישית, הרעיון חוזר בסוגות שונות לאורך עשרות שנות יצירתו – ״כנסייה שהיא לשם שמים״ בפירוש המשנה; מעמדם ההלכתי וחובת ההצלה בתשובות; ברכת חכמי אומות העולם בחיבורו על השולחן ערוך; ו״אחים עמנו בהאמנה״ בדרשה לקהל. פיזור זה מעיד על תפיסת עולם מגובשת ועקבית.

לפי חוקרים אלו, גיבש היעב״ץ דגם של ״תאולוגיית שתי בריתות״: ברית סיני, המחייבת את ישראל בתרי״ג מצוות, וברית נח, המחייבת את האנושות כולה בשבע מצוות – והנצרות היא הכלי ההיסטורי שבאמצעותו הונחלה הברית השנייה לעמים. בדגם זה מיושב המתח המדומה שבין קנאותו הבדלנית של היעב״ץ לבין גישתו האוהדת לנצרות: הבדלנות נחוצה כדי לשמר את ייעודו הייחודי של ישראל, וההערכה לנצרות מבטאת את שמחתו של המאמין על שאומות העולם נגאלו מן האלילות.

✦ אנקדוטה ✦

239 שנה אחר כך

ב־3 בדצמבר 2015 פרסמה קבוצה של רבנים אורתודוקסים מישראל, מארצות הברית ומאירופה הצהרה תקדימית בשם ״לעשות רצון אבינו שבשמיים: לקראת שותפות בין יהודים לנוצרים״. בין המקורות שעליהם נשענה ההצהרה, בולט ציטוט אחד: ״רבי יעקב עמדין (יעב״ץ) כתב כי ׳הנוצרי עשה טובה כפולה בעולם׳״. הקנאי מאלטונה, שכתב את דבריו בעיצומה של מלחמה בכת מומרים, הפך, כעבור כמעט רבע אלף שנה, לאחד מאבות הדיאלוג היהודי־נוצרי.

סיכום

משנתו של רבי יעקב עמדן ביחס לנצרות היא תופעה יוצאת דופן בתולדות ההלכה והמחשבה היהודית. האיש ששמו הפך לשם נרדף לקנאות, למלחמת חורמה בשבתאות ולהגנה על גבולות המסורת, התגלה בו בזמן כהוגה בעל מעוף תאולוגי נועז, שהקדים רעיונות של דיאלוג בין־דתי וראייה חיובית של האחר.

באמצעות שילוב של ניתוח מקורי של הברית החדשה (״רסן מתעה״), פסיקה הלכתית הרואה בנוצרים מי שאינם עובדי עבודה זרה (״שאילת יעבץ״, ״מור וקציעה״), ראייה היסטוריוסופית של תפקיד הדתות בהשגחה (״לחם שמים״) ומוסר חברתי המכיר בנוצרים כ״אחים עמנו בהאמנה״ (״חלי כתם״), הניח היעב״ץ תשתית לתפיסה של שתי בריתות תחת אל אחד. בכך יצר סינתזה בין פרטיקולריזם יהודי מחמיר לבין אוניברסליזם דתי רחב אופקים.

ואולי יש סמליות בכך ששני היריבים הגדולים של אלטונה שוכבים היום זה לצד זה: גם משנתו של היעב״ץ מלמדת שאפשר להחזיק בגבולות ברורים – ועדיין להכיר בכך שמעבר לגבול עומדים לא אויבים, אלא ״אחים בהאמנה״.

לקריאה נוספת

אסף מלאך, ״הרב יעקב עמדן: היסודות החיוביים של הנצרות כדת בני נח״, בתוך: יעקב נגן, שראל רוזנבלט ואסף מלאך, ושמו אחד: ריפוי הקשר בין ישראל ודתות העולם, ירושלים: מגיד – הוצאת קורן ובית המדרש לישראל והאנושות (אור תורה סטון), תשפ״ב (2022), עמ׳ 133–150. נגיש ברשת: asif.co.il/wp-content/uploads/2025/08/10.-133-150.pdf

אסף מלאך, ״הכוונות הטובות של פויל: הנצרות בעיני ר׳ יעקב עמדן״ (מבוא ל״רסן מתעה״ בכתיב מעודכן), השילוח 30 (תשפ״ב, 2022). נגיש ברשת: hashiloach.org.il/resen-mateh

ליאור גוטליב, ״׳רסן מתעה׳ לר׳ יעקב עמדן – מהדורה קמא ובתרא: עם מבוא, השוואה טקסטואלית והערות״, בתוך: בנימין איש־שלום (עורך), בדרכי שלום, ירושלים: בית מורשה, תשס״ז (2007), עמ׳ 295–321.

דוד סורוצקין, אורתודוקסיה ומשטר המודרניות, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2012, פרק ח: ״ר׳ יעקב עמדן ויסודותיה של היהדות החרדית״, עמ׳ 279–348.

Harvey Falk, Jesus the Pharisee: A New Look at the Jewishness of Jesus, New York: Paulist Press, 1985.

Jacob Katz, Exclusiveness and Tolerance: Studies in Jewish-Gentile Relations in Medieval and Modern Times, Oxford: Oxford University Press, 1961. Hebrew edition: Bein Yehudim le-Goyim, Jerusalem: Bialik Institute, 1960.

Jacob J. Schacter, Rabbi Jacob Emden: Life and Major Works, Ph.D. dissertation, Harvard University, 1988.

יעקב עמדן, לחם שמים על מסכת אבות, ד, יא (מהדורת קרקא תרמ״ג, 1883), נגיש ברשת: sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Pirkei_Avot.4.11

״לעשות רצון אבינו שבשמיים: לקראת שותפות בין יהודים לנוצרים – הצהרה רבנית אורתודוקסית בנושא הנצרות״, 3 בדצמבר 2015. נגיש ברשת: catholicsforisrael.com/he

Petra Schellen, "Jüdischer Friedhof Altona soll Weltkulturerbe werden: Comics auf den Gräbern", taz, 24.1.2017.