רגשות ואמפטיה בספרות השו״ת

האם ראוי שרגשותיו של הפוסק, השופט או הדיין ישפיעו על פסק דינו? "לא תהדר פני דל" נאמר בתורה כמו להזהיר את השופט לבל יתן לרגש הרחמים להובילו בפסק דינו, אך האומנם נמנעו הפוסקים והדיינים מלהביא תחושות אהדה ואמפתיה לאחד הצדדים המתדיינים לפניהם ? להלן אסקור כמה וכמה תשובות ידועות מספרות השו"ת מהן ניתן להיווכח כי הפוסק לא אטם את ליבו לתחושותיו וכי פסיקתו לא באה מחישוב קר בלבד אלא גם היה בה להביע את התרשמותו מהצדדים שהופיעו לפניו או מנסיבות המקרה שבא לפיתחו.

קודם שנביא מעט מ"פסיקתם הרגשנית" של גדולי הפוסקים בספרות השו"ת ראוי שנעמוד על עקרונות הפסיקה שעמדו לנגד עיניהם.

****

דומה כי העקרון המוביל בפסיקה הוא שאיפת הפוסק לפסוק "דין אמת" או "דין אמת לאמיתו" רוצה לומר חתירה אל אמת אוביקטיבית שלא ניתן להתעלם ממנה. ניסה להגדיר את גבולותיה של אותה אמת הרב חיים דוד הלוי בספר תשובותיו הידוע "עשה לך רב", חלק ב', סי' ס"א המציין כי לצורך חתירה אל אותה אמת צריך הפוסק לסמוך על ליבו ותחושותיו גם אם הראיות שהונחו לפניו נראים לכאורה כסותרים את התוצאה אליה הגיע, יתר על כן עליו אף להתעלם מפסקי דין של ערכאות גבוהות ממנו ואפילו של מוריו ורבותיו, שכן אם "אין ליבו משלים עמו ...קרוב שזה דין שקר" , ובלשונו - "בהלכה זאת ד"אין לדיין אלא מה שעיניו רואות", טמון יסוד משפטי עקרוני ביותר במשפט התורה...ה]כולל משמעות עמוקה יותר כפי שבאה לידי ביטוי בדברי רבינו [הרמב"ם... והיא קביעת האמת במשפט, ומתן פסק דין בהתאם להכרת האמת שלב הדיין סומכת עליו, ובנגוד לראיות למסמכים לטענות ולעדויות שהושמעו והובאו אם אין דעתו של הדיין סומכת עליהם...ושום

תקדים משפטי אינו מחייבו אף אם זה פס"ד של בתי־ דין גדולים ממנו, ואפילו של רבותיו...אין זו רשות שניתנה לדיין לפסוק בניגוד לרבותיו, אלא זו גם חובתו ואם אין פסק-דין של הגדולים ממנו נראה לו, ואין לבו משלים עמו ופוסק כן, קרוב שזה דין שקר".

מאידך מצאנו שאל לו לפוסק לסמוך על שיכלו תבונתו ותחושותיו בלב וכי חובה עליו להתייעץ עם אחרים כאשר בא ספק לליבו. כך מצאנו, כדוגמה, בדברי המאירי במסכת יבמות ק"ט, ב – "כל שיש אצלו רב או חכם שהוא יכול לברר עמו ספקותיו והוא נשען בבינתו, ומדמי מילתא למילתא ומורה מתוך סברותיו, הרי זה בקללת חכמים, וראוי לגעור בו הרבה כמי שאין אימת הוראה עליו ולעולם צריך שיהא החכם ירא בהוראה..רוצה לומר שיתיירא מעונש בעולם הזה ובעולם הבא"

גישתו של המאירי מזכירה לנו את גישתו של השופט השמרן אשר מעדיף להיסמך על הקיים ולא לחדש ולנסות לפרוץ גבולות ממחשבתו שלו.

מכל מקום, על דרך הכלל הפוסק והשופט פועל במתווה הבא – תחילה הוא מרכיב ומצרף את חלקי "התצרף ההלכתי", מלקט את המקורות ההלכתיים, ולאחר מכן בורר מהן את המקורות המתאימים לעניינו ובישורת האחרונה ישזור את כל המקורות למסכת אחת ויבסס את פסיקתו על הדין והאמת – על המקורות ותחושתו כאחד. על החשיבות לתת את הדעת לתחושותיו בצד קריאה "קרה" של מקורות הלכתיים אנו מוצאים בדבריו של הרמב"ם (הלכות סנהדרין כ"ד,י) - "כל אלו הדברים לפי מה שיראה הדיין שזה ראוי לכך ושהשעה צריכה, ובכל יהיו מעשיו לשם שמיים. ואל יהיה כבוד הבריות קל בעיניו, שהרי הוא דוחה את לא תעשה של דבריהם, וכל שכן כבוד בני אברהם, יצחק ויעקב המחזיקין בתורת האמת,

שיהיה זהיר שלא יהרס כבודם, אלא להוסיף בכבוד המקום בלבד"

זאת ועוד - למעשה, כל דיין מודע היטב למאמצים המושקעים ע"י בעלי הדין כדי להטות את דעתו את הדיין ואת הצד שכנגד, בין מצד בעלי הדין עצמם ובין מצד יועציהם. כדי לעמוד בפרץ, על הדיין להיות פיקח דיו גם בעניני העולם, כדי לסכל מגמות אלו. וידועים דברי הגר"א (אדרת אליהו, ריש פרשת שופטים, דברים טז, יט) שכתב כך: "כי השוחד יעוור עיני חכמים, ובפרשת משפטים נאמר 'עיני פקחים'. חכמים הוא בתורה, ופקחים הוא עניני העולם בדרישה וחקירה וכו', כי הדיין צריך להיות מופלג בשני דברים אלו: בתורה, צריך להיות בקי בכל דיני תורה; ובענייני העולם, צריך להיות פיקח בכל אופני ערמומיות כדי שיבין האמת. ר' יאשיה דרש 'דינו לבקר', שצריך להיות פקח בכל ערמומית העולם ומלואה, ושיהיה האמת ברור לו כבוקר, למען לא ישלחו בו פועלי און ידי ערמימיותם וכו'".

כך שעל הדיין להיות פיקח, ולבחון בחוכמתו היטב את הטענה לגופה.

ועוד בתחום פקחותו של הדיין; ראה באור החיים (על הפסוק "שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק" – דברים א, ט"ז): "עוד ירצה להזהירם להתחכם מתוך הדברים הנאמרים בין הטוענים להכיר אמיתות הענין, והגם שעל פי הטענות יזכה הזכאי ויתחייב החייב, אם ניכרים מתוך סדר דבריהם ומעקימת שפתיהם הפך מה שנתחייב הדין, אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, והוא אומרו 'שמוע' – לשון השכלה, 'בין אחיכם' – פירוש, מה שיעברו ביניהם מהדברים וכו'".

כך שעל הדיין מוטלת החובה להבין מה מסתתר "בין השורות" של התיק, ולא לטמון ראשו ולהתעלם מהלך הרוח בעת הדיון או הנושב מהחומר שבתיק.

ברם, לאחר שהבין הדיין בפקחותו את המציאות הניצבת לפניו, עליו להיות חכם דיו כדי לחבר בין המציאות הנתונה לבין ההלכה השייכת לה, שהרי הבנת המציאות היטב, עשויה להוביל להחלטה, האם ניכור הורי בפנינו או טענה אמיתית שיש לבחון ברצינות. ונזכיר את דברי החזון איש (קובץ אגרות החזון איש, כרך א אגרת ל), שם כתב: "בירור משפט בבחינת הלכה למעשה נחלק לעיונים שנים: העיון הראשון להניף הסלת הנקי סעיפי המשפט התוריים, ואחריו עיון השני, החדירה בהעובדא הנוכחת לפניו במעלותיה ומגרעותיה ובדיוק משקל של כל פרק מפרקיה, כדי להתאים את הנידון אל סעיף ההלכה המכוון אליו".

והוסיף החזון איש דבר חידוש: "ומרובים המכשולים של ההתאמה כוזבת מהמכשולים ביסוד ההלכה, זאת אומרת, אף שאין הדיין אומר על מותר אסור ועל אסור מותר, בכל זאת הוא נכשל במעשה שבא לידו ומחליט בכח מדומה שזו שבא לידו היא של הסעיף הידוע, בעת שהעלים עיניו מקו דק הערך בפלילת המשפט הנבנה תמיד על קווים שכליים דקים, ובהעלמה זו הוציא משפט מעוקל, מעוות לא יוכל לתקן".

ומכח זאת הסיק: "ובשל העיון האחרון נשללה ההוראה מן ההמון אף בדברים שהאסור והמותר מפורסם תכלית הפרסום, ונתנה לחכמים שבכל דור, לחקות לאשורה של כל שאלה המופיעה מזמן לזמן, שהחכמים יפתרוה מנקודת עיון מקיף והסתכלות בהירה".

כך שפסק הדין אמור גם לשקף את החיבור המובהק בין המציאות שבשטח לבין ההלכה המתאימה, וכנגזרת מכך, עליו לפרט היטב את המצב העובדתי המשתקף מול עיניו של הדיין, כדי שיהיה ברור לכל קורא כיצד ההלכה שעליה הוא מתבסס בפסק דינו, מתאימה לעובדות שבתיק.

ואכן בצד קולות הלכתיים שכלתניים ניתן למצוא בספרות השו"ת אף קולות עדינים ורגישים שעלו מנהמת ליבם של פוסקים מסוימים אשר תחושות הזדהו תשלהם אם מי שנראה בעיניהם קורבן או נפגע השפיעה השפעה מהותית על פסיקתם. נביא לכך מספר דוגמאות –

תשובת רש"י בעניין "האישה המצורעת" - שו"ת רש"י סי' רז

רש"י נדרש לטענת בעל אשר טוען כי גירש את אשתו באופן שאין הוא מחוייב בכתובתה וזאת כיוון שנישואיה עמה היו בגדר "נישואי טעות" לטענתו קודם לנישואיו לא גילתה לו האישה שהיא סובלת מתפרחת פצעים העולה מפניה מעת לעת ולו היה יודע זאת לא היה נישא לה, האישה מאידך טוענת כי הייתה בריאה לחלוטין קודם לנישואי וכי הסיבה שהיא סובלת מאותה "תפרחת" (אולי פסוריאזיס) הורתה בצער והסבל שגרם לה בעלה במהלך חיי נישואיהם, מתוך שכך אם רוצה הוא לגרשה עליו לשלם לה כתובתה. וזו לשון השאלה -

ראובן ושמעון באו לדון לפני רבינו שלמה: אשתו צועקת על שגירשה מביתו ואינו נוהג עמה דת יהודית, והוא אומר כדין גרשתיך דאין לך עלי אפי' כתובה שמקח טעות לקחתי ביך והדברים נכרים שאת לוקה בצרעת וסימני צרעת נהגו ביך חוטם וסתם פנים פורחות בשחין וקודם נישואין היית מרגשת בעצמך מחולי זה, ממשפחתיך יש מהם שחלו בחולי זה ואני בשעה שכנסתיך לא הייתי מכיר במומי סתר שביך. והיא אומרת לא, כי שלמה נכנסתי לחופה. ועל שאתה אומר סימני צרעת נראו בי, לא יהיה הדבר ולא יבא, כי כל גופי שלם אפס שני שומים עלו לה בפניה אחרי אשר גרשה מביתו מתוך צער וכעס. ועל דבר זה העיד מקצת הקהל אשר כמה שנים עמדו עמו ולא שמעו בדבר כי בריאה נכנסה לחופה ואין אנו מכירין סימני צרעת. ועל דברי ריבות האלה השיב הרב תשובה זו.

רש"י בתשובתו מצדד לחלוטין בטענות האישה תוך שהוא כועס באופן שקשה למצוא בתשובות אחרות שניתנו על ידו. ברור לרש"י כי מחלתה של האישה כל כולה בשל מעשיו הרעים של הבעל ובכל שהקשה ליבו כלפי אשתו. רש"י למד זאת מתוך הראיות שהובאו לפניו מהן עלה כי האישה הייתה בריאה בעת נישואיה וכי התפרחת עולה בפניה אך ורק ברגעי לחץ וכעס, רש"י פוסק כי ככל שבעל מעוניין לגרש את אשתו הוא חייב בכתובתה ואם הוא רוצה להשאירה עמו הוא חייב במזונותיה בשיעור שיפסק לה בית הדין או חשובי הקהל, וכך לשון תשובתו -

תשובה: הנני דורש בשלום החתומים בשאלה אחרי אשר לא הוכר באשה מום בבית אביה ומשנכנסה לרשותו נולדו בה אין לו עליה טענת מומים. והראה האיש מעשהו לראה והראה עצמו שאינו מזרעו של אברהם אבינו שדרכו לרחם על הבריות וכל שכן על שארו אשר בא אתו בברית, שאילו נתן לב לקרבה כאשר נתן לב לרחקה היה נמשך חינה עליו. שכך אמרו רבותינו חן מקום על יושביו ואפי'א הוא מקולקל במים רעים והארץ משכלת וכן חן אשה על בעלה ואשרהו אם זכה לזכות בה ולקנות בה חיי העולם הבא, שאף בכופרי הקב"ה ראינו הרבה שאין מרחקין נשותיהן, מתכוונים לחסד לאומים חטאת וכן הנשים לבעליהן. וזה הקשיח בבית אבינו שבשמים כאשר העיד בינו ובין אשת נעוריו, משפט ודין עליו לנהוג בה כמנהג בנות ישראל, ואם אינה מקרבה ברחמים ובכבוד יגרשנה ויתן לה כל כתובתה."

רש"י בתשובתו אינו מסתפק בפסיקת הדין והוא מטיח דברים קשים כנגד הבעל מנהמת ליבו – " והראה האיש מעשהו לראה והראה עצמו שאינו מזרעו של אברהם אבינו שדרכו לרחם על הבריות וכל שכן על שארו אשר בא אתו בברית, שאילו נתן לב לקרבה כאשר נתן לב לרחקה היה נמשך חינה עליו..."

מעניין הדבר שאת נוסח התשובה הזו אנו מוצאים גם אצל המהר"ם מרוטנברג (תשובות מהר"ם, ב"ב, תשובה תתנ"ג) אלא שבנוסח זה מובאת תשובת רש"י תוך השמטת הדברים הרגשניים שהובאו בתשובתו -

"נשאל לרש"י: אשת ראובן צועקת עליו שגרשה מביתו והוציאה בלא כתובה, והוא טוען במקח טעות נשאה כי סמני צרעת נראין בחוטמה ופניה פורחות שחין קודם הנישואין והיתה מרגשת בעצמותיה. גם משפחת' כול' מחולי זה ובשעת שכנסתיה לא הרגשתי במומן שבסתר. והיא אומרת בריאה היתה. וגם טוען הבעל המצורעים רוצים לקלטה. והעידו הקהל שבריאה נשאה, ושקר דבר במה שהמצורעי' רוצים לקלטה, אלא הוא המוציא קול. נראה שאין לו עליה טענת מומין, ואם אינו רוצה לקרבה יגרשנה ויתן לה כתובה, ואם אין לו יתן כל הנמצא בידו אלא שיסדר לו כדרך שמסדרין לב"ח מטה ושולחן וכסות לי"ב חדשי' ושטר כתובה יהא עומד לגבות בכל שנה בכל אשר ישתכר עד שישלי' כל כתובת'. ואם חפיצה להתגלגל ע"י מזונות יתן לה כל אשר יראו ז' טובי העיר לפי השגת ידו. ואינו יכול לומ' צאי מעשה ידיך במזונותיה וכל מעשה ידיה שתשתכר תתן לה, או תחשוב ]למזונותיה[, ועליו אסיף כדי הצריך, או טוב לו לתת לבו לקרבה למען יתרחם מן השמים ויזכהו לפדות /לפרות/ ולבנות ממנה וירחיב לו מכל צרה שנאמר ונתן לך רחמים ורחמך והרבך.ב ומה שלותה ואכלה ישלם, ותשבע כמה לותה. שלמה ב"ר יצחק.

נראה כי המעתיק בתשובות המהר"ם ביקש להביא את הדין "הקר" להלכה לפיכך השמיט מתוכה את דבריו הרגשניים של רש"י ופירט את עקרי הדין בלבד. למרבה האירוניה מצא המעתיק להביא דווקא דברי ברכה לבעל שאינם מצויים בתשובה המקורית שיעשה את הנדרש "למען יתרחם מן השמים ויזכהו לפרות ולבנות ממנה וירחיב לו מכל צרה..."

תשובת המהרשד"ם בעניין הגבר שרצה אישה שנייה (שו"ת מהרשד"ם, אבן העזר, תשובה קכ -

המהרשד"ם (ר' שמואל דימודינא, סלונקי , המאה ה – 16) נדרש לשאלה של גבר אשכנזי (המרשד"ם עצמו היה פוסק ספרדי) בעניין אשתו שמרדה בו והוא רצה להנשא לאישה אחרת, המהרשד"ם חשש להתיר לו זאת נוכח חרם דרבינו גרשום למרות שחרם זה אינו חל בעיקרו במקרה של אישה מורדת. אלא שכעבור שלוש שנים נכמרו רחמיו של המרשד"ם על הבעל והוא התיר לו לשאת אישה אחרת וזו לשון תשובתו -

ואני דחיתי אותו בדברים כי לא רציתי להטות אזן לדבריו יען ראיתי כי דבר זה נוגע לאשכנזים והם היודעים מה לעשות ... ולפיכך איני מכניס עצמי בנדון זה אלא אני מניח הדבר לחכמי הצרפתים שהם יודעים היאך פשטה תקנה זו במקומותם והיאך היו נוהגים בה שעל פי אותו הדרך ראוי לנהוג ולהורות עכ"ל ואם הרב הנז' אמר כן והם דברים נאים למי שאמרן מה יעשה הדיוט כמוני וע"כ בחרתי מאז ועד עתה השתיקה בדבר הזה אך אמנם עתה שנת השל"ג חזר ובא אלי בכל יום באומרו כי בעונות הדור אפסו האמונים הרבנים הזקנים מאשכנז באלו הגלילות והפציר בי עד מאוד עד שאלצני מתני ואפת כי עגמה נפשי לו באומרו שכבר עברו ג' שנים וקרוב לארבע שאין תקנה עם אשתו להתקרב אליו ושסוף סוף הוא אדם יצרו מבחוץ וחושש שמא ח"ו יגרה בו השטן ויוציאהו חוץ ממחיצתו ועוד שהוא צריך מי שישמשנו ואין לו עזר כל זה בבכי ובתחנוני' אשר נכמרו רחמי עליו לכתוב שורות אלו ולהורות שדעתי שאם האמת כדברו שהוא מותר לישא אשה שלא על זה חל חרם ר"ג בין שנאמר שתקנה זו היתה לתועלת הנשים לבד בין שתקנה זו היתה גם לתועלת האנשים שבזה נסתפק הר"ן בתשובה מ"מ לנ"ד על כל פנים איש זה מותר לישא אשה שהרי בכמה דברים אנו הולכים אחר אמדן דעת ובפרט בענין שבועה כתבו הרשב"א והרא"ש ז"ל אמדנות כדי שנאמר אדעתא דהכי לא אשתבע..."

המהרשד"ם אשר על דרך הכלל לא פסק לאשכנזים מצא לחרוג מנוהגו בשל רגשי החמלה שחש כלפי הבעל האומלל ורגשי ההשתתפות בסבלו "כי עגמה נפשי לו" "נכמרו רחמי עליו לכתוב שורות אלו" מתוך כל אלו מצא לחרוש בשדה אשר אינה שלו ולהתיר לבעל לשאת אישה אחרת.

נטייה לרחם בדין אנו מוצאים אצל הפוסקים לרוב בדיני עגינות וכך הם הדברים בתשובה הבאה –

תשובת ר' אברהם סולניק בעניין התרת אישה מכבלי עגינות ( שו"ת הב"ח החדשות, סי' סו)

הרב אברהם סולניק, רבה של לבוב במאה ה – ,17 פנה למחותנו הרב יואל סירקיס בעל שו"ת בית חדש על מנת שיצטרך אליו ויאשר את חוות דעתו להתיר אשה מכבלי עגינותה. וכך מתאר הרב סולניק את מצבה העגום של העגונה -

"על דבר אשה עגונה אחת היושבת גלמודה ימים רבים ואין דורש ומבקש לה מנוח והיא ענייה ואין מחזיק בידה מכל קרוביה לחזור על פתחי מזוזות היכלי בתי מדרשים ובאשר אני קרוב אל החלל בוודאי וכי נכמרו רחמי על דמעותיה נתעוררתי ויגעתי ומצאתי לה היתר לענ"ד וכתבתיו בקצרה ושלחתיו לרבני הארץ שבגליל הזה ואין איש מתחזק עמדי רק הגאון הישיש מהר"ר אבא הלוי ידיו רב לו והוא הסכים עמדי כאשר עיני מכ"ת תחזינה משרים בקצה היריעה ולמי כל חמדת ישראל חדשים גם ישנים ושפתי מכת"ר ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיך פה קדוש ובידך לחזק לכל ולהכריע כבן ערך יבא נא דברי מר אלינו למהר דבריו בשביל מצוה רבה זו ולשלוח את דבריו דברי פי חכם חן ליריד גראמניץ הסמוך וכבדונוך /יכבדנוך/ ולך תהי' צדקה מאת ה' צדקה ורב להושיע. הלא כה דברי סר למשמעת כת"ר ודורש שלו' תורתך כל הימים נאמן לביתך ומחותנך. אברהם הק' בא"מ מוהר"ר בנימין אהרן ז"ל: החותם ביומא דשוקא פה לבוב יום ב' משפטים שצ"ב לפ"ק"

בהמשך דבריו מצרף הרב סולניק את תקציר ההיתר ששלח למספר רבנים אך רק הרב אברהם הלוי הסכים עמו ומתוך היתר זה עולה זעקתה של האישה האומללה -

" ואשה אחת מבנות שוממה היתה כאלמנה מתאבלת ימי' רבים אשת יחיאל מיכל מק"ק יאנוב אשה קשת רוח הנצבת עמנו בזה מתנפלת לפני רגלי בעלי הוראות בכה תבכה ודמעתה על לחייה תמיד יען וביען כי כל השערים ננעלו חוץ משערי דמעה לכן לא יכולתי להתאפק מלפתוח פתח תחלה ולהביא זכרונה לפני גדולי חקרי לב אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי שמים בידם המה יעמדו על הברכה להכריע כענין וכהלכה. ואני באתי כמסקל המסלה לסלק ולהקל משא העיון בכל העדיות ואעבור על העדים כולן וראיתי אני לענ"ד שאין תועלת בהן רק בעד האחרון ממנו תצא זכות לשריותא דהאי איתתא..."

הרב סולניק משתמש, אפוא, בביטויים רגשיים רבים על מנת להציג את אומללתה של אותה אישה ובכך הוא רושם נרטיב לפסיקתו ומגלה את דעתו באש לתוצאת בדיקתו את הדין וכן מנסה בדרך זו להטות את עמדת הפוסקים האחרים, אך הצלחתו חלקית, עד אשר הוא נדרש לפנות אל הב"ח מגדולי הפוסקים על מנת לאושש ולחזק את פסיקתו שלו.

תשובת הרב מנחם מנדל ריזיקוב (ברוקלין המאה – 20) בעניין הסב שרצה לעשות פדיון הבן

הרב ריזיקוב בספרו שו"ת תורת הכהנים, סי' שכד נשאל בעניין סב שרצה לערוך פדיון הבן לנכדו כאשר אבי הבן נמצא במלחמה וזו לשון השאלה -

"בא לפני איש אחד ואמר לי שבתו ילדה בן זכר והוא בכור למז"ט [=למזל טוב] , ובעלה שהוא חתנו , עובד בצבא ונמצא כעת על שדי המלחמה בארץ הטמאה ונמצא כעת בסכנה גדולה כידוע. והאיש רוצה לפדות את נכדו מפה"ב [=מפדיון הבן] במעות שלו , והטעם הוא : שירא מאוד אולי יקרה אסון לחתנו וישאר נכדו בלא פדיון. וגם אפשר שנכדו הקטן ילך בדרכי אביו

שהוא חפשי בדיעות ולא יאבה לדעת מזה [ ... ] וידוע כי אם שלא עשה האב שליח בעדו שיפדה אין אישנמצא בעולם שיכול לפדות בלא שליחות האב וגם אין איש אחר יכול לעשות שליח זולת האב של הבן [ ... ] וראיתי כי אבי[ו] הזקן מצטער ע"ז [=על זה ]ואמר לי אולי ע"י המצוה הזאת מפה"ב אם שנעשה תגן וינצל נפש מאבי[ו] הבכור הנמצא כעת במלחמה שלא יהרג ח"ו [=חס וחלילה]. לכן מצאתי לי דרך נכון להתיר ולעשות פדה"ב"

כלומר על פי ההלכה מצוות פדיון הבן מוטלת על האב ואין הסב יכול לקיימה במקומו אלא אם כן התמנה כשליח על ידי אבי הבן. לכן הדין הפשוט הוא כי הסב אינו יכול לקיים את המצווה ואולם הפוסק לא יכול היה להתעלם מתחושותיו של הסב שביקש על ידי קיום פדיון הבן לקיים שתי נפשות – האחת נפש הנכד שאינו חייב בפדיונו ונפש חתנו הנמצא במלחמה, הפוסק לא יכול היה להתעלם מרחשי ליבו של הסב ונעתר לבקשתו !

תשובת הרב משה גנז לעניין היתר נישואין לבעל שאשתו לא ילדה י"ג שנה

הרב משה גנז (הונגריה, המאה 19-20; קונטרס התשובות החדש, כרך ג, עמ' כ"ג) נדרש לעניין מתן היתר נישואין לאדם שאשתו עקרה מזה י"ג שנה אך היא מסרבת לקבל ממנו גט, בתשובתו מתאר הרב גנז הן את אהבתו והן את סבלו של הבעל ששהה עם אשתו שנים רבות בצער ויסורין עד שלבסוף נאלצו הרופאים לכרות את רחמה ומוסיף -

"והנה גם אח"כ הייתה חולנית וחלושה מאוד זמן רב, ולא הרהיב הבעל בנפשו לדבר ממחשבות הפירוד אשר עלו על לבבו כי נפשה קשורה בנפשו בעבותות אהבה ,והיה מתירא להזיק מעמדה ח"ו [=חס וחלילה], ואחרי כי שבה לאיתנה בקיץ העל"ט =[העבר עלינו לטובה] במרחץ של רפואה התחילו לגלות לה ברמז מענין זה ופנים לא היו לה עוד, ונהפכו כשולי הקדרה מגודל הצער, כי לא תוכל לכלכל בשום אופן מחשבת הפירוד מבעלה והנה הבעל שיחי<ה >אף שנכמרו רחמיו עליה עד מאוד ,והי<ה >חפץ בכל נפשו לחוס על נפש נענה (ישעיהו נח,י)

של אשת נעוריו ככל האפשר ,אבל גם הוא מר לו, וגדול צערו וכאבו בענין האישות [ ... ] והוא עומד בשחרות ימיו בן ל"ג ,וצריך אשה הראויה לו, ולא יוכל להיות 'כערער בערבה' (ירמיהו יז,ו), בידיעה ברורה כי ביתו לא יבנה עוד מאשה זו כאמור. ובהיות כי איננה רוצה לקבל גט, הוא מבקש להמציא לו עזר ותרופה עפ"י [=על פי] דתה"ק [=דין תורתנו הקדושה] במה שנגע לחרם רגמ"ה =[רבינו גרשום מאור הגולה]"

התיאור המרגש שמוסיף הפוסק לא בא אלא להוכיח כי בקשת הבעל אינה נובעת מזלזול ומרצון לעקוף את חרם רבינו גרשום בתואנות שווא, אלא משקפת מציאות טרגית המצדיקה את מתן ההיתר.

המהרש"ל בעניין לשון הרע שהוציאו אח ואחות ביחס לגילוי עריות

ר' שלמה לוריא מתייחס בספר תשובותיו (שו"ת המהרש"ל, סי כ"ח) נשאל בעניין עלילת כזב שהעלילו על אח ואחותו שנחשדו בגילוי עריות והוכח שאין בדברים ממש, והאח ובעלה של האישה תובעים את עלבונם (ראו מאמרנו באתר בעניין עלילת הנאדלרים), המהרש"ל בתשובתו נסער מאוד מעלילה ומביע את סערת ליבו בלשון ציורית כפי שיפורט להלן, העונש הראוי למוציא לשון הרע הוא מלקות אך בהעדר אפשרות מעשית לקיים זאת נוכח החקיקה המקומית מטיל המרש"ל על הנאשם קנס כספי אך בצד הקנס הכספי מוסיף עונש נוסף ומשפיל שבסופו מחוייב הנאשם בבקשת סליחת אותם אחים עליהם העליל וככל שיסרב לכך גוזר עליו המהרש"ל עונש של הגלייה -

"קול צוחה שמענו מעיר ואבן תזעק מקיר על איש נבזה וצעיר יעקב כי קטון הוא ובעיר אשר פיו לבלי חק הפעיר, בשוט לשון בלי השעיר כאיש מלחמות קנאה יעיר, על אח ואחות חרון זדונו הסעיר, לכן במר אקונן וכגורי אריות אנעיר, וקנאתי באש תבעיר, למען בת ציון לא אחשה עד אשר אשיב גמולו בראשו, כי לפני עלתה צחנתו ועלה באשו, לכן מלקיות ויסורין ממנו לא ימושו, ואז כל ישראל ישמעו ויחושו, ואדברה לפני מלכים ומלותי לא יבושו ... ואם כן נמצא שאותו האיש הטיל שתי מומין

עובר באח ואחות וחייב ד' מלקיות, וילקה בבית הכנסת בין מנחה למעריב לפני והוא רחום, שני וחמישי ושני וחמישי. לפי שעכשיו אין דין מלקות להלקותו עד שכמעט תצא נפשו או להכותו מכות מרדות רק לזכרון בעלמא... ומ"מ יודע אני בעו"ה שבזמנינו נקלה הדין, ואין כח ביד הדיינים להעמיד הדין על בוריו מפני אימת הדילטורין [=המלשינים] שביניהם שמתיראים להכותו, וע"כ באם אי אפשר להורידו ולכפותו אזי ישיתו עליו כסף ככה כפי אשר קצבתי... ואף אם עשה כל אילו והקריב כל אילי נביות לא יכופר לו, מאחר שלא יקבל המלקיות כדינו, א"ל [=אם לא] שיעמוד בב"ה [=בבית הכנסת] ביום הכניסה קודם הוצאת הספר מן ההיכל, ויקח שני נרות צבועים שחור לאוושא מלתא [=לפרסום הדבר] וגם הוא ילבש שחורים, ויאמר בלשון זה: שמעו רבותי כי חטאתי לה' אלהי ישראל, ונגד כבוד אשת חבר שהיא כחבר פלונית, ונגד כבוד אחיה כמ"ר קלמן, כי פשעתי וסרחתי נגדם וכל אותן הדברים שכתבתי או דברתי עליהם הם שקר וכזב, ובדיתי אותן מלבי כדי להכעיסם ולנקם נקמתי מהן, והייתי ראוי לכמה מלקיות, אלא שהב"ד חסו עלי ונתנו אותי לפדיון. ע"כ [=על כן] אני מבקש סליחה ומחילה וכפרה מה' אלהי ישראל ואחר כך מהם שימחלו על כל מה שפשעתי נגדיהם... ואם ימאן לשמוע , אזי נוע ,ינוע בלתי מרגוע , עד אשר לא ימצא כמהו לרוע , מקול שופר ותרועה , פעמים בשבוע , ואם לא יחדל , אז מעדת הגולה יבדל , ולהרחיקהו בכל הקהילות בקולי קולות , ולהרים קול עליו בנחש , אשר ישך בלי לחש. זאת ועוד אחרת , תבא עליו קללת ממארת , ומיתת מרגלים תהא מיתתו , וקבורת חמור תהא קבורתו, ובשבט פשעו ובנגע עונו יתנוול, עד אשר ימות , כדין מוציא ש"ר [=שם רע] שאין לו מחילה עולמית עד אשר ישוב מדרכו הרעה, ברוב הצעה ובגודל הכנעה, כי באה עליו השעה, להשפילו ולהורידו בגופו ובמאודו, והמוסיף עליו בעונשין ירום הודו ויתנשא כבודו.

תשובת הרב יוסף שאול נתנזון בעניין שוחט שהעלילו עליו כי אינו מקפיד בשחיטתו

הרב יוסף שאול נתנזון (לבוב, המאה ה – 19; שו"ת שואל ומשיב, חלק א, רע"ו) מגדולי הפוסקים וחשובי הרבנים בגליציה של המאה ה – ,19 נשאל בעניינו של שוחט אשר אנשים מקהילתו רצו לפוסלו מתפקידו כיוון שלא הקפיד לדעתם על חומרות מסוימות, ואולם העדות הייתה מפוקפקת והרב נתנזון חש כי נעשה עוול כבד לשוחט והוא אינו חוסך את שבט לשונו מאותו קהל -

"...כי יחם לבבו על אשר העבירו את הדין על השו"ב בדברי רוח והנה חפשתי מה להשיב ולא מצאתי דבר מה אומר ומה אדבר אחרי כי הפך ישראל עורף אל האמת וכשאני לעצמי עיינתי בגוף הגב"ע ולא מצאתי אף אפס קצה שמץ פסול על השו"ב ובאמת בושנו מכם צדיקים ופרושים המכנים עצמם בשם חסידים ויתגדרו בפני ההמון אשר כל מגמתם להרחיק ממרק פיגולים אף לספק אחד מני אלף והלב יודע אם לעקל או לעקלקלות כי בשנאתם וקנאתם לעני האומלל הזה מעבירים קול במחנה כי נמצא עולתה בו ומאד יפלא אם יחושו על שמץ פסול אחת מני אלף מדוע לא יחושו לכמה לאוין מפורשים כי עוברים על לא תשנא את אחיך ומרבים העם להביא בשיח שפתם לשה"ר ושקר וכל תועבה וגם שופכים דמים כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה האיש אשר עמל להיות מכלכל לחם ביתו באומנות נקיה להיות שו"ב ואם יפסלוהו בדבר שקר ובדברי כזב כמעט חיים בלעוהו כי מה יעשה האומלל הזה ולא ידע עצות בנפשו להביא טרף לביתו אם לא ע"י אומנתו אשר למד, אחיי אל נא תרעו ומה תענו ליום פקודה כי יפקוד ד' צבאות וירא בעיניו והנה דמו ודם זרעותיו צועקים לאמר הבה לחם ואם אין מתים אנחנו. ... סוף דבר איני רואה לפסול השוחט בפרט שכבר כתבתי שהעדים הפוסלים הם קרובים שני אחים וע"כ הדבר ברור דהשוחט כשר."

הנה כי כן, הבאנו אך מעט דוגמאות, בגדר גרגיר מן ההר - כפית מן החבית, לכך שלא אחת מוסיף הפוסק אף מנהמת ליבו ומרגשותיו הגועים לפסיקתו ואין מדובר בפסיקה קרה וחסרת רגש המבוססת על אדנים משפטיים בלבד.