לתוקפה של צוואה שנערכה בניגוד לדין העברי

לשאלת תוקפה של צוואה בדין העברי (עיון בפסיקת בית הדין הרבני בירושלים ובספרות השו"ת) צ. ויצמן פסק הדין בתיק 716036/2 והתשתית העובדתית בראי בתי הדין פסק הדין של בית הדין הרבני האזורי בירושלים, בהרכב הדיינים הרב אוריאל לביא (אב"ד), הרב דוד מלכא והרב חיים ו' וידאל, שניתן לאחרונה (28.3.25) מעמיד במרכזו את אחת הסוגיות הסבוכות והרגישות ביותר במפרק המשפטי שבין דיני הירושה האזרחיים לבין הדין העברי: שאלת תוקפה של צוואה אזרחית שנערכה שלא על פי הדין העברי, היינו - ללא מעשי קניין הלכתיים תקפים. ההליך נסוב סביב בקשתה של עמותת תלמוד תורה "סוכת דוד" לאשר את צוואתה של המנוחה לאה ב', אשר נפטרה בארצות הברית ביום 1.9.02. בצוואתה, אשר נערכה ונחתמה בארצות הברית בפני נוטריון, ציוותה המנוחה את חלקה בנכס מקרקעין הממוקם בירושלים לטובת העמותה. הצוואה נמצאה תקפה לחלוטין מן ההיבט החוקי-אזרחי, אולם היא חסרה את מנגנון ההקנאה המקובל בהלכה, המחיל את המתנה "שעה אחת קודם פטירתה" של המצווה. וזאת יש לדעת עניינה של הצוואה בא לפני בית הדין הרבני כבר בשנת 2006 אז דחה בית הדין האזורי בראשות הגרח"ש רוזנטל, את תוקפה של הצוואה כיוון שזו לא נכתבה כדין. כך נקבע כי רישום הערת אזהרה בטאבו לטובת העמותה אינו מהווה מסמך בעלות. התיק נסגר בהיעדר יורשים ידועים על פי ההלכה. פתיחתו מחדש של התיק התאפשרה בעקבות גילוי מסמך נוסף: תצהיר מתנה מחיים שנחתם באותו תאריך שבו נערכה הצוואה (23 בספטמבר 1999). במסמך זה הצהירה המנוחה בלשון הווה: "העברתי את כל חלקי בבית הנ"ל לעמותה ת"ת סוכת דוד". גילוי זה אילץ את בית הדין לבחון את הסוגיה פעם נוספת, כאשר לפניו עמדו שתי שתי חלופות משפטיות להכשרת העברת הבעלות: האחת, מתן תוקף לצוואה מכוח מכוח הכלל "מצווה לקיים דברי המת" בצוואות אזרחיות, והרי רצון זה הובהר ללא ספק במכתבה הנזכר של המנוחה; והשנייה, הכשרת ההעברה כמתנה תקפה מחיים מכוח דיני הודאה וקניין "אודיתא".

דרישות הדין העברי בצוואות ומעמדה של חריגה צורנית על פי דין תורה, ירושתו של אדם נקבעת באופן קטגורי ועוברת ליורשיו הטבעיים בהתאם לסדר הנחלות המקראי. המשפט העברי אינו מכיר, באופן עקרוני, במושג הקיים במשפט המודרני של "צוואה לאחר מוות" המעבירה בעלות ישירה, שכן חל הכלל היסודי לפיו "אין אדם מקנה לאחר מיתה". ברגע המוות פוקעת בעלותו של האדם על נכסיו באופן אוטומטי, והם עוברים ליורשיו, ועל כן כל הקנאה שנועדה לחול רק לאחר המוות נעדרת נמען מקנה באותה שעה. כדי לאפשר לאדם לחלק את רכושו לפי רצונו, פיתחו חכמי ההלכה מספר מנגנונים משפטיים ספציפיים: • מתנת בריא "מהיום ולאחר מיתה": המצווה מקנה למקבל את "גוף" הנכס באופן מיידי ("מהיום"), אך משייר לעצמו את זכות השימוש ואכילת הפירות עד ליום מותו. ממילא מעשה ההקנאה נוצר למעשה בחייו של המנוח. • התחייבות "שעה אחת קודם מותו": יצירת חיוב משפטי החל רגע אחד לפני הפטירה, בעת שהמצווה עדיין נחשב לבעלים חוקי וחי של נכסיו. • שטר חצי זכר: כלי משפטי המבוסס על יצירת חוב פיקטיבי עצום של המוריש כלפי מי שהוא חפץ ביקרו (כגון בנות, שאינן יורשות על פי דין תורה במקום שיש בנים). שטר החוב מנוסח כך שהיורשים רשאים לפרוע את החוב רק באמצעות הענקת חלק שווה בעיזבון למקבל. רעיון זה נועד ל"מתק" את הדין המקראי הקשה לפיו בנות אינן יורשות. מאידך, כאשר אדם חורג מדרישות צורניות ומהותיות אלו ועורך צוואה אזרחית רגילה המנוסחת בלשון "אני מצווה לאחר מותי", ההעברה הקניינית הישירה בטלה לחלוטין. המוצא ההלכתי היחיד במצב כזה הוא הישענות על הכלל של "מצווה לקיים דברי המת". ברם, יישומו של כלל זה בבריא שציווה ומת נתקל במחסום הלכתי המבוסס על שיטת רבינו תם בתוספות (מסכת כתובות דף ע ע"א ד"ה הא). רבינו תם סובר כי הכלל "מצווה לקיים דברי המת" נאמר אך ורק במקרה שבו המוריש השליש את נכסיו בידי צד שלישי (נאמן) עוד בחייו לשם כך ! ודוק - שיטה זו נפסקה להלכה בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רנב, סעיף ב), לפיה אין אומרים מצווה לקיים דברי המת בבריא אלא אם כן "נתנו עכשיו לשליש לשם

כך". בצוואה אזרחית קלאסית, שבה הנכסים נותרים בשליטתו הבלעדית של המצווה עד יום מותו, תנאי ה"השלשה" אינו מתקיים, ועל כן הצוואה עלולה להתבטל מפני זכות המוחזקות של היורשים על פי דין תורה. המנגנון המשפטי של "מצווה לקיים דברי המת" ויסוד ההשלשה כדי לרדת לעומקם של הדברים, יש לבחון את טעמו של הצורך בהשלשה על פי רבינו תם. הריטב"א בחידושיו למסכת גיטין (דף יג ע"א) והריב"ש בתשובותיו (סימן רז) ביארו כי בלא השלשה (היינו – הפקדה בידי נאמן), דבריו של אדם בריא המצווה בעל פה או בכתב אינם נתפסים כרציניים, אלא הוא נראה "כמהתל ומפליג בדברים". מסירת הממון לידי שליש נועדה להוציא את דברי המוריש מגדר פטפוטי מילים ולשקף גמירות דעת מוחלטת להקניית הנכס. בהתאם להסבר זה, עולה השאלה האם חוק המדינה המעניק תוקף מוחלט לצוואה אזרחית יכול לשמש תחליף ל"השלשה". הפוסקים שדנו בכך נחלקו לשתי אסכולות עיקריות: האסכולה המקלה סוברת כי מאחר שהחוק האזרחי אוכף את הצוואה בערכאות ללא אפשרות לחזרה מצד היורשים, עצם הפרוטוקול או הנוהג המשפטי מייצר גמירות דעת מקסימלית אצל המצווה. עשיית הצוואה בפני נוטריון או עורכי דין מוציאה אותה מגדר "מהתל ומפליג בדברים", ולכן האכיפה הממשלתית הצפויה מתפקדת כ"שליש" הלכתי לכל דבר ועניין. מנגד, האסכולה המחמירה סוברת כי ה"השלשה" אינה רק אינדיקציה לגמירות דעת, אלא היא מהווה מעשה זיכוי קנייני ממשי לטובת המקבל, כפי שמבואר בדברי היד רמ"ה (בבא בתרא קמח אות צד) ובשו"ת מהרי"ט (חלק ב, חושן משפט סימן צה). לשיטה זו, כיוון שלפי דין תורה אין לצוואה אזרחית תוקף קנייני, עצם העובדה שהיא תיאכף בערכאות אינה יכולה לייצר מעשה קניין יש מאין, ועל כן אין בה כדי להפקיע את זכות הירושה של היורשים ההלכתיים. עמדת גדולי הפוסקים בספרות השו"ת והגדרת ההשלשה המודרנית במהלך הדורות נדרשו ענקי הפסיקה בארצות השונות להתמודד עם המציאות המשפטית המשתנה במדינותיהם, וניסו למצוא מסילות להכשרת צוואות אזרחיות כדי למנוע עיוות דין ולקיים את רצון המת.

רבי יוסף שאול הלוי נתנזון (בעל השואל ומשיב) רבי יוסף שאול הלוי נתנזון חי בגליציה (האימפריה האוסטרו-הונגרית, כיום אוקראינה) בין השנים ה'תק"ע-ה'תרל"ה (1875-1810), וכיהן כאב בית הדין ורבה המשפיע של העיר למברג (לבוב). הוא נודע כאחד מגדולי המשיבים בדורו וספריו מעטרים את ארון הספרים היהודי. רבי יוסף שאול היה אדם בעל נכסים פרטיים רבים, ועל כן סירב לקבל שכר מקופת הקהילה. הוא הקים מכספו בית תבשיל לעניים ואף נהג לסעוד יחד עמם כדי לרומם את רוחם. בחייו הציבוריים עמד בלב סערות הלכתיות קשות, ובהן "פולמוס מצות המכונה" בשנת תרי"ח, שבו התיר את השימוש במכונות לייצור מצות - פסק שהוביל לקרע אישי ומקצועי עמוק בינו לבין גיסו ושותפו לכתיבה, רבי מרדכי זאב איטינגא. ספר שוית שראל ומשיב Nove יוסף שאול הלוי נאטאנזאהן זורק מוול ארי ליבש ספר התשובות של הרב שאול נתנזון – שו"ת שואל ומשיב חלק ראשון לעמברג תרכיה SCHL meischi אנקדוטה מפורסמת המלמדת על פיקחותו נקשרת בדין תורה שבא לפניו, שבו תבע בן בכור לקבל חלק כפול בעיזבון אביו על פי דין תורה, למורת רוחם של אחיו שלא למדו תורה מעולם. הרב נתנזון הסביר להם את ההיגיון האלוקי המסתתר באותיות השפה העברית, והראה כי המילה "בְּכר" מורכבת משלוש אותיות בלבד שערכן המספרי הוא בדיוק כפול מהאות הקודמת להן באלף-בית (ב=2 כפול מא'=1, כ=20 כפול מי'=10, ר=200 כפול מק'=100), ובכך רמזה התורה על זכותו המובנית של הבכור לקבל חלק כפול... בשו"ת שואל ומשיב (מהדורה תליתאה, חלק א, סימן עה) עוסק הרב במי שהקדיש חפץ בעודו בריא לטובת בית כנסת או בית מדרש לאחר מותו. הוא מעיד על המנהג הרווח להכשיר צוואות אלו וכותב מלים משמעותיות:

"שמתי אל לבי לתור ולבקש מקום מנהג ישראל ומעשים בכל יום שבני אדם נודרי' חפצם לבהכ"נ ולבהמ"ד בעודם בריאים ועומדי' להנתן אחר מותם ואין פוצה פה לעכב ולערער לומר שלא קדשו". רבי יוסף שאול מייסד את פסיקתו על דברי הרמ"א (חושן משפט סימן קצה, סעיף ה), לפיהם בסתם אמירה של אדם אנו מניחים כי כוונתו הייתה להקנאה "מעכשיו ובאופן המועיל", שכן "ודאי בכדי לא הוי עביד". לפיכך, יש לפרש את הצוואה כהקנאה של גוף הנכס מהיום, תוך שייר זכות השימוש והפירות למוריש עד ליום מותו. רבי חיים עוזר גרודזינסקי (בעל האחיעזר) רבי חיים עוזר גרודזינסקי נולד באיוויה שבבלארוס בט' באלול ה'תרכ"ג (1863), ונפטר בווילנה שבלקסיקון היהודי כונתה "ירושלים דליטא" בה' באב ה'ת"ש (1940), חודשים ספורים לפני תחילת השמדת הקהילה המפוארת בשואה. הוא נודע בצעירותו כ"עילוי מאיוויה" וכבר בגיל 10 הפגין בקיאות מדהימה בש"ס ובפוסקים. ר' חיים עוזר גרודזינסקי הוא למד בישיבת וולוז'ין והיה תלמיד-חבר לרבי חיים סולובייצ'יק מבריסק. רבי חיים עוזר נשא את נכדתו של מייסד תנועת המוסר, רבי ישראל מסלנט. על אף שחייו נסובו סביב עולם הישיבות והוא יסד את "ועד הישיבות", מעולם לא מסר שיעור רשמי בישיבה כלשהי. בשו"ת אחיעזר (חלק ד, סימן סו) מתייחס הרב למעמדן של צוואות אזרחיות וכותב: "בי"ד של ישראל מקיימין דבריהם, וממנין אפוטרופסים לעשות כפי הכתוב בצוואה". בספרו (חלק ג, סימן לד) הוא מבהיר כי מאחר שהצוואה תקפה לחלוטין בערכאות המלכות ואכיפתה מובטחת - "לא גרע מהושלש בתחילה לכך".

רבי שמואל סלנט (רבה של ירושלים) רבי שמואל סלנט נולד בב' בשבט ה'תקע"ו (1816) בעיר פייסק או וולקוניק שליד ביאליסטוק (האימפריה הרוסית), ונפטר בירושלים בכ"ט באב ה'תרס"ט (1909). הוא עלה לארץ ישראל בשנת 1841 בעקבות המלצת רופאיו שייעצו לו לגור באזור חם בשל מחלת ריאות קשה שממנה סבל. בדרכו לארץ פגש בקושטא את השר משה מונטיפיורי, שהיה בדרכו לדמשק להציל את הקהילה מעלילת הדם המפורסמת. בין השניים נקשרו קשרי ידידות עמוקים, ומונטיפיורי נהג להתייעץ עמו בכל ענייני חלוקת כספי הצדקה בירושלים. ר' שמואל סאלנט הרב סלנט כיהן במשך כ-44 שנים כמנהיגה ומורה הוראתה של עדת האשכנזים בירושלים, והצטיין בפסיקותיו הפרקטיות והמתונות. בשנת ה'תרמ"ח (1888) איבד את מאור עיניו, אך המשיך להשיב על שאלות מיד על פי זיכרונו. הוא התגורר כל חייו בדירה קטנה ופשוטה בחצר חורבת רבי יהודה החסיד, וסירב לעבור לדירה מרווחת שנבנתה עבורו במשכנות שאננים. בתשובה המופיעה בספר תורת רבינו שמואל סלאנט (חלק ג, סימן לב) פסק בנדון דומה: "לענ"ד נראה ברור בלי ספק כלל שבאם יש כח ביד האפוטרופסים לקיים הצוואה, הרשות בידם, ומצווה עליהם לעשות כל טצדקאות (=תכסיסים ותירוצים) שיוכלו לקיים הצוואה, ובפרט שרבו הגאונים המאשרים ומקיימים את הצוואות".

רבי משה פיינשטיין (בעל האגרות משה) רבי משה פיינשטיין נולד באוזדה שברוסיה בז' באדר ה'תרנ"ה (1895), ונקרא משה על שמו של משה רבנו שנולד ונפטר באותו תאריך. הוא כיהן כרבה של אוזדה כבר בגיל 20 בעודו רווק, ולאחר מכן כיהן למעלה מ-15 שנה כרב בלובן. בשנת תרצ"ז היגר לארצות הברית וכיהן כראש ישיבת "תפארת ירושלים" בניו יורק וכיושב ראש מועצת גדולי התורה באמריקה. הוא נחשב לבכיר פוסקי ההלכה האורתודוקסים בארצות הברית בדור שלאחר השואה, ונפטר בניו יורק בי"ג באדר ב' ה'תשמ"ו .(1986) הרב משה פינשטיין הקשות ביותר המובאות לפתחו. בהקדמתו המפורסמת לחיבור השו"ת המונומנטלי שלו "אגרות משה", הוא מביא את דברי הגמרא במסכת ברכות על דוד המלך שהיה מלכלך ידיו בדם ובשפיר ובשליא כדי לטהר אישה לבעלה, ומסביר כי זוהי חובתו המוסרית של פוסק ההלכה שלא לחשוש מן האחריות ולהכריע בשאלות בשו"ת אגרות משה (אבן העזר, חלק א, סימן קד) מציג הרב פיינשטיין עמדה מהפכנית המייתרת את הצורך בקניין פורמלי בצוואות אלו: "אך בעצם מסתבר לע"ד שצואה כזו שודאי יתקיים כדברי המצווה בדינא דמלכותא א"צ קניין שאין לך קניין גדול מזה. וממילא כיון שא"צ קניין מועיל מדינא אף נגד היורשין אף שהוא מתנה לאחר מיתה". הרב מבהיר בסימן קה כי כוחו של "דינא דמלכותא דינא" אינו יכול לשנות את גדרי התורה המהותיים (כמו קביעה כי בעל לא יירש את אשתו), אך בדברים שבהם התורה או חז"ל דרשו מעשה קניין פיזי רק כדי ליצור גמירות דעת - הרי שחוק

המדינה והאכיפה הממשלתית הצפויה של הצוואה מייצרים גמירות דעת מקסימלית שהיא המהות של כל מעשה קניין. רבי שמואל יצחק שור (בעל המנחת שי) רבי שמואל יצחק שור נולד במונסטריץ' שבגליציה (אוקראינה) בשנת ה'תקצ"ט (1839), ונפטר בד' באדר ב' ה'תרס"ב (1902). הוא היה מיוחס לרבי יוסף בכור שור מבעלי התוספות, וכבר בגיל 11 חיבר חיבור תורני עמוק על מסכת נזיר. הוא נשא לאישה את גיטל, שהייתה נכדתו של בעל ה"בית אפרים" (הרב אפרים זלמן מרגליות). כיהן ברבנות בערים טלומץ', קניהניץ' ומונסטריץ'. בשו"ת מנחת שי (סימן עה) דן הרב בצוואתו של האדמו"ר מסדיגורה לטובת בנותיו (שאינן יורשות על פי דין תורה במקום שיש בנים), וקבע כי מאחר שלפי חוק המלכות הבנות מוגדרות כיורשות שוות, הרי שהאב ידע כי החוק יגן על זכותן לקבל את חלקן, ועל כן: "כיוון שידע האב שאם ירצו הבנות יכולות לזכות במתנותיהם עפ"י דיניהם, הוי כנותן ביד שליש". השארת המצב המשפטי כמות שהוא שקולה להשלשת הממון בידי נאמן (השלטון והחוק האזרחי), המבטיח את מימוש הרצון ומוציא את המעשה מגדר מהתל. רבי אשר רפאל רחמים קובו (בעל השער אשר) רבי אשר רפאל רחמים קובו נולד בסלוניקי שביוון בשנת ה'תקנ"ז (1797), ונפטר בה בשנת ה'תרל"ה (1875). הוא כיהן כרב הראשי ו"חכם באשי" של סלוניקי בהנהגה רציפה בת 27 שנים. בלידתו נקרא "אשר" בלבד, והשמות "רפאל" ו"רחמים" נוספו לו כסגולה לרפואה בעת שחלה במחלות קשות בשנותיו האחרונות. הרב אשר קובו בשו"ת שער אשר (חלק ב, סימן כט) יצא הרב קובו חוצץ נגד המנהג שהתפשט בחלק מקהילות איטליה וצרפת להכשיר צוואות נוטריוניות ללא קניין תורני, וקבע בנחרצות כי מנהג

זה מנוגד לתורה ואין בו כדי להוציא ממון מן היורשים ההלכתיים המוגדרים כ"מוחזקים" בנכסים: "מכיון שמנהג זה הוא היפך תורתינו הקדושה, יתחייב להרבות בחקירה ודרישה על אופן הברור ביותר בסדר מנהג זה והתפשטותו... מאן חשיב לאפוקי ממונא מהיורשים שהם מוחזקים לפי דין תורה". רבי חנוך דב פדווא (בעל החשב האפוד) רבי חנוך דב פדווא נולד בגליציה בשנת ה'תרס"ח (1908), פעל בווינה ובירושלים, ובשנת ה'תשט"ו מונה לאב בית דין של התאחדות קהילות החרדים בלונדון, תפקיד בו נשא עד לפטירתו בשנת ה'תש"ס (2000). הרב חנוך דב פדווא בשו"ת חשב האפוד (חלק ב, סימן קו) הסכים הרב פדווא עקרונית עם שיטת האחיעזר המכשירה צוואות בערכאות, אך הציב סייג מעשי חשוב: תוקפה של הצוואה מכוח הערכאות קיים רק כאשר המצווה או נציגיו פעלו באופן אקטיבי להביא את הצוואה לאישור בערכאות האזרחיות המוסמכות. אם הצוואה הגיעה לאישור רק באקראי בפני בית דין רבני מבלי שעברה קודם לכן הליך של אישור בבית משפט אזרחי, אין לראות בה כ"הושלשה" כדין, שכן חסר הרכיב האופרטיבי של אכיפת המלכות. הרב עובדיה יוסף (בעל היביע אומר) רבי עובדיה יוסף כיהן כראשון לציון והרב הראשי לישראל, ונחשב לגדול פוסקי הדור בדורות האחרונים. בשו"ת יביע אומר (חלק יא, סימן טז) הביע עמדה שמרנית ומחמירה ביחס לצוואות אזרחיות נטולות קניין, ושלל את הניסיונות להכשיר צוואה נוטריונית המנשלת יורשים על פי תורה ללא מעשה קניין תורני תקף. הוא הביא כראיה מכתב ששלח ביום י"א בסיון תשל"ג להרב ידידיה שופט, רבה הראשי של טהראן, ובו פסל צוואה שנכתבה ללא קניין עברי וללא התנאי של "כתבוה

בשוקא". הרב עובדיה הדגיש כי מאחר שעל פי דין תורה היורשים הטבעיים הם הבעלים של הנכסים מרגע המוות, לא ניתן להפקיע מהם את הממון ללא ראיה הלכתית חותכת ומעשה קניין ברור, שכן היורשים הם המוחזקים בממון. הרב ידידה שופט רבה של אירן "אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט" והנה בפסק דינו של בית הדין האיזורי בירושלים הציע הדיין הרב חיים ו' וידאל נתיב הלכתי חלופי להכשרת הצוואה, המבוסס על מעמדה המיוחד של הצדקה במשפט העברי. המוטב בצוואה זו הוא מוסד חינוך תורני (עמותת תלמוד תורה), ועל כן העברת הנכס מוגדרת כנתינה לצדקה ולא כמתנת חולין רגילה. הרמב"ם בהלכות מכירה (פרק כב, הלכה טז) ובשולחן ערוך (חושן משפט סימן ריב, סעיף ז) פסקו כי אם שכיב מרע ציווה להעניק פירות של אילן או שכירות של בית לעניים – זכו בהם העניים למרות שלא נעשה קניין. הראב"ד בהשגותיו הקשה על הרמב"ם: כיצד ניתן לחייב את היורשים לקיים את נדר אביהם לאחר מותו, בשעה ש"במתים חופשי" מן המצוות? המגיד משנה מיישב את הקושיה ומבאר: "אע"פ שאין הנודר קיים, מצווה לקיים דברי המת, כמו שהוא היה מחויב אם היה קיים ועיקר". המפרשים הקשו על המגיד משנה, שהרי לשיטת הרמב"ם עצמו נדרש תנאי של "הושלש" כדי לומר מצווה לקיים דברי המת, והרי כאן לא הושלש הממון. בקצות החושן (סימן ריב ס"ק ג, וסימן רנב ס"ק ג) ביאר כי מאחר שנדר צדקה הוא חיוב דאורייתא בלתי הפיך שהמצווה אינו יכול לחזור בו ממנו בחייו, רמת גמירות הדעת שלו היא מוחלטת. רמת גמירות דעת זו שקולה ל"הושלש" המבטיח את רצינות המעשה, ועל כן חל הכלל "מצווה לקיים דברי המת" בצדקה גם ללא השלשה פיזית.

ברם, יש לסייג ולומר כי חובה זו המוטלת על היורשים לקיים דברי אביהם מדין מצווה לקיים דברי המת בלא הושלש נאמרה דווקא כאשר הממון הוקדש לצדקה, שבה חל הכלל "אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט", ואין להשליך מכך על צוואות רגילות של ממון חולין. סוגיה זו נקשרת במחלוקת מפורסמת בין מרן יוסף קארו לבין הרמ"א. בשו"ת אבקת רוכל (סימן פג) פסק מרן הבית יוסף (צפת, המאה ה-16) כי מי שהקדיש נכסים לעניי ארץ ישראל ונפטר – העניים זכו בממון מיד באופן קנייני, ואין היורשים יכולים לחזור בהם או לעכב את המעות. מנגד, בשו"ת הרמ"א (סימן מז) חלק עליו בחריפות וטען כי העניים לא זכו בנכסים פיזית, ואף שהיה על המוריש לקיים נדרו בחייו, משמת פקע החיוב ואין כופין את היתומים לשלם נדרי אביהם מכספם שלהם. עם זאת, בשו"ת בית יצחק, יורה דעה סימן פב, אות יג, ציין כי הרמ"א בהגהותיו לשולחן ערוך חזר בו למעשה מפסק זה והסכים עם עמדת הבית יוסף כי בצדקה חל שיעבוד ממוני ממשי המזכה את העניים בנכסים באופן מיידי. בנדון דידן, הדיין וידאל מדגיש כי מאחר שהיורשים הטבעיים מודעים להליך המשפטי ולא הביעו כל התנגדות לצוואה, הרי שגם לדעות הסוברות כי אין חובה על היתומים לקיים את נדרי אביהם, כאן בהיעדר התנגדות יש לקיים את הצוואה לטובת מוסדות "סוכת דוד" ללא פקפוק. תצהיר המתנה וקניין אודיתא כנתיב עוקף בסופו של יום, מצא בית הדין בירושלים פתרון הלכתי אלגנטי ומוצק המייתר את הצורך בפתרון המחלוקות המורכבות סביב תוקפן של צוואות אזרחיות. הפתרון התבסס על תצהיר המתנה שנחתם בחיי המנוחה בלשון עבר: "העברתי את כל חלקי בבית הנ"ל לעמותה ת"ת סוכת דוד". הלכה פסוקה היא כי הודאתו של אדם בכתב או בעל פה כי נכס מסוים שייך לחברו או שהועבר אליו יוצרת בעלות משפטית מחייבת מכוח הכלל "הודאת בעל דין כמאה עדים דמי", והוא המכונה ״קניין אודיתא". בספר עטרת דבורה (חלק ב, חושן משפט סימן טז) מובאות באריכות שיטות הפוסקים בביאור הלכה זו, ומהן עולה כי ניסוח של הודאה ברורה בלשון עבר משמש כמעשה

קניין גמור מחיים. זאת ועוד, הניסוח בקטע השני של התצהיר, שבו נכתב "אני נותנת בזאת במתנה גמורה", מחזק את הקביעה כי כוונתה של המנוחה הייתה שהודעה זו תקבל מעמד של קניין חלוט ומיידי, כשיטת קצות החושן (סימן לד ס"ק א, וסימן מ ס"ק א). קביעה זו נתמכת גם בפירוש לשון הצוואה המקורית באנגלית, לפיה הביטוי "לאחר אריכות ימי" אינו מתייחס למועד החלות הקניינית של המתנה, אלא מהווה תנאי ושעבוד לפיו הוצאתה לפועל ומימוש הבעלות הפיזית ייעשו רק לאחר פטירתה, בעוד שהקניין עצמו חל באופן חוקי עוד בחייה. באמצעות פרשנות זו, הוכשרה העברת הנכס כמתנת בריא מחיים, והתייתר הצורך המשפטי להידרש לדיני צוואה לאחר מוות. סיכום ועוללות שילוב המובאות וסקירת ספרות השו"ת המקיפה בפסק הדין מעלים שלוש תובנות משפטיות והלכתיות מהותיות: ראשית, המשפט העברי מציג גמישות תפיסתית ביחס להגדרת מעשי קניין. בעוד שהמשפט ההלכתי הפורמלי דורש מעשים פיזיים ברורים (כגון קניין סודר או משיכה), הפוסקים המודרניים זיהו כי המהות של מעשה הקניין היא יצירת גמירות דעת מוחלטת אצל המקנה והקניית ביטחון משפטי למקבל. החוק האזרחי האוסר על חזרה מצוואה ואוכף אותה בכוח הזרוע הממשלתית משמש תחליף מושלם ל"השלשה" ולמעשה הקניין הפורמלי, שכן "אין לך קניין גדול מזה". שנית, קיימת הבחנה קטגורית בהלכה בין דיני ממונות פרטיים לבין דיני הקדשות וצדקה. בתי הדין יגלו נכונות רבה יותר להכשיר צוואות שאינן כדין כאשר המוטב הוא מוסד צדקה או עניים, תוך שימוש בכלים ייחודיים כמו "אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט" ושעבוד נכסי המוריש לצדקה, כלים שאינם קיימים במחלוקות ירושה רגילות בין יורשים פרטיים. שלישית, שילוב של מסמכים משלימים מחיים (כגון תצהירים מנוסחים בלשון הודאה) מהווה את דרך המלך המשפטית להבטחת רצונו של אדם המעוניין להוריש נכסים בניגוד לסדר הירושה המקראי. קניין אודיתא מחיים, המשולב בתנאי של

דחיית המימוש הפיזי לאחר מיתה, מגשר באופן הרמוני על הפער שבין המשפט האזרחי להלכה, ומונע התדיינויות משפטיות ממושכות וביטול צוואות בבתי הדין.