בין סף הדלת לחדרי החדרים: מעמד הפוליגרף במשפט האזרחי ובדין העברי

אקדמות מילין

במרכזו של סכסוך משפטי ואישי נוקב, אשר הגיע לפתחו של בית הדין הרבני הגדול בירושלים בתיק 1308370/4 (פסק דין מיום 10.8.25), עמדה מערכת יחסים קצרת ימים וסוערת בין בני זוג שנישאו בנישואין שניים. הבעל פתח בהליכי גירושין לאחר תקופת מגורים משותפת קצרה, והאישה הגישה תביעה שכנגד לקבלת מלוא דמי כתובתה ותוספת הכתובה, בסך כולל של מאה שמונים וחמישה אלף ש"ח.

בבית הדין הרבני האזורי נדחתה תביעת האישה לכתובה לחלוטין. הערכאה הדיונית קבעה כי מאחר והאישה העלתה טענות קשות בדבר אלימות פיזית, מילולית ומינית – ובכלל זה טענות חמורות על כפיית יחסי אישות ואף אילוץ לשמש עמו בזמן נידתה וביום הכיפורים – אך לא הציגה כל בדל הוכחה לטענות אלו, אין מקום להתחשב בהן בהכרעת הדין. בית הדין האזורי נימק את עמדתו בכך ששעה שצד אחד מאשים את הצד השני באלימות מהסוג הגרוע ביותר אך אינו מציג כל הוכחה לטענותיו, ונוכח התרשמותו שהאישה נלחמה מלחמת חורמה באיש, הרי שהגירושין יצאו ממנה, ומשכך היא הפסידה את כתובתה.

האישה סירבה להשלים עם תוצאה זו והגישה ערעור מפורט לבית הדין הרבני הגדול. בערעורה טענה כי קביעת בית הדין האזורי מטילה עליה נטל הוכחה בלתי אפשרי, שכן אירועים מהסוג הנטען מתרחשים מטבע הדברים בצנעה ובחדרי חדרים. בדיון המקורי שנערך בבית הדין הגדול ביום י"ב בסיוון התשפ"ג, קיבל הרכב הדיינים, בראשות הרב אברהם שינדלר, הרב מימון נהרי והרב ציון לוז-אילוז, את השגת האישה על הנמקת הערכאה הדיונית.

בית הדין הגדול, מפי כותב השורות הרה"ג ציון לוז-אילוז, תמה הכיצד תפסיד אישה את כתובתה אך ורק משום שלא הוכיחה אירועים שאין כמעט אפשרות להוכיחם בראיות ישירות. בית הדין ציין מפורשות כי העדר הוכחות על טענות מהסוג הנטען על ידי האישה אין בו כדי להוכיח דבר, שכן מדובר על התנהלות בחדרי המיטות, וכי כיצד יכולה האישה להוכיח שהמשיב כפה עליה חיי אישות.

מתוך רצון לפתור את הספק העובדתי, גיבש בית הדין הגדול בהחלטתו המקורית מתווה דו-מסלולי. המסלול הראשון הציע פסיקה על דרך הפשרה, שבמסגרתה ישלם האיש לאישה סך של שישים אלף שקלים, המהווים כשליש מדמי כתובתה. המסלול השני הציע להעמיד את ההכרעה על גבי בדיקת פוליגרף שאליה יופנה הבעל, בזיקה לשאלות ממוקדות האם כפה על האישה יחסי אישות או אילץ אותה לשמש עימו בעת נידתה. נקבע כי אם יימצא הבעל דובר אמת, ייפטר כליל מתשלום הכתובה; ואם יימצא דובר שקר, יחויב במלוא הכתובה.

הבעל בחר במסלול הפוליגרף ונבדק במכון מוסמך. תוצאות הבדיקה הפיזיולוגית הראו כי הבעל נמצא דובר אמת בתשובותיו השליליות לשאלות הכפייה והאונס. ואולם, בדו"ח המכין שחיבר בודק הפוליגרף נרשמה תפנית דרמטית: במסגרת שיחת ההכנה לבדיקה גולל הבעל את השתלשלות האירועים מנקודת מבטו והודה באופן וולונטרי כי אמנם מעולם לא כפה יחסים, אך היו מספר פעמים בודדות שבהן התפתה וניסה לשכנע את אשתו לקיים עמו יחסי אישות כשהיא בנידה, אולם תמיד היא סירבה בתוקף והדבר מעולם לא קרה.

גילוי זה הוביל למחלוקת עמוקה בין דייני ההרכב. בפסק דין מיום ג' בכסלו התשפ"ד החליטה דעת הרוב בבית הדין הגדול לסטות מהמתווה המקורי ולחייב את הבעל בתשלום פשרה, תוך קביעה כי עצם הודאתו בניסיונות השכנוע בזמן נידה מהווה הודאת בעל דין הפוגעת בגרסתו, וכי נפלו פגמים בהסתמכות על בדיקת הפוליגרף. בתגובה לכך הגיש הבעל עתירה לבג"ץ (בג"ץ 9159/23), שבה טען להפרת הבטחה מנהלית, חריגה מסמכות ופגיעה בכללי הצדק הטבעי. בעקבות פניית הייעוץ המשפטי לשיפוט הרבני, הורה בית הדין הגדול על עיכוב ביצוע פסק דינו וזימן את הצדדים לבירור מחודש ומקיף לפי תקנה קכח לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים. הליך זה הוליד מסכת דיונים נוקבת ופסק דין סופי שבו עלו שלוש גישות הלכתיות ומשפטיות שונות בתכלית של שלושת הדיינים, אשר זיקקו את היחס המורכב בין מכשיר הפוליגרף לבין סדרי הדין, דיני הראיות, והתפיסה ההלכתית של מוסד הכתובה.

מעמדה המשפטי של בדיקת הפוליגרף במשפט האזרחי

כדי להבין עד תום את המחלוקת שנחשפה בבית הדין הרבני הגדול, יש לבחון תחילה את התפתחות ההלכה הפסוקה בבתי המשפט האזרחיים בישראל ביחס לקבילותו ומעמדו של מכשיר הפוליגרף. המשפט הישראלי יצר הבחנה לעניין זה בין הדין הפלילי לבין הדין האזרחי בכל הנוגע לשימוש בתוצאות הבדיקה הפיזיולוגית.

בהליך הפלילי קיימת הלכה פסוקה אשר נקבעה בין השאר בעניין ע"פ 36/70 כהן נ' מדינת ישראל, (1971) וע"פ 493/82 חמו נ' מדינת ישראל, לפיה ממצאי בדיקת הפוליגרף אינם קבילים כראיה בבית המשפט, בין אם מדובר בראיה להוכחת אשמתו של נאשם ובין אם מדובר בביסוס חפותו, ואפילו נערכה הבדיקה בהסכמתו המלאה של החשוד או הנאשם. הרציונל המרכזי העומד ביסוד פסילה גורפת זו הוא העדר הוכחה מדעית מוחלטת לאמינות המכשיר. המכשיר למעשה מתעד תגובות פיזיולוגיות של מערכת העצבים האוטונומית, כגון שינויים בלחץ הדם, בקצב הלב, במוליכות החשמלית של העור ובקצב הנשימה. תגובות אלו עשויות לנבוע מחרדה, ממתח נפשי עצום החל על נבדק חף מפשע החושש שלא יאמינו לו, או מתגובה לנקודה רגישה, ולאו דווקא מאמירת שקר. המשפט הפלילי, המעמיד על הכף את חירותו של אדם ואת שמו הטוב, אינו מוכן לבסס הרשעה או זיכוי על כלי ראייתי שמידת דיוקו אינה מוחלטת, ומשכך משמש הפוליגרף במישור הפלילי אך ורק ככלי חקירתי מודיעיני המסייע למשטרה בגיבוש כיווני חקירה.

לעומת זאת, במשפט האזרחי התחוללה מהפכה תפיסתית אשר נקודת הציון המרכזית שלה נקבעה בפסק הדין הידוע בעניין ע"א 61/84 יוסף ביאזי נגד אברהם לוי (1986). בפסק דין זה דן בית המשפט העליון בשאלה אם ובאיזו מידה רשאי בית המשפט הדן במשפט אזרחי לתת תוקף להסכם בין צדדים מתדיינים להתנות על דיני הראיות ולהכריע את הסכסוך על פי תוצאות בדיקת פוליגרף. בית המשפט העליון, מפי השופט גבריאל בך וחבריו להרכב, קבע כי במסגרת סכסוך אזרחי, רשאים בעלי הדין להתנות על דיני הראיות הכלליים ולכרות הסכם דיוני שלפיו סכסוך ממוני יוכרע על פי תוצאות בדיקת פוליגרף. הלכת ביאזי נשענת על עקרון חופש החוזים ואוטונומיית הרצון של הפרט, המתירים לצדדים בסכסוך אזרחי להסכים על דרך בירור היציבה מחוץ לכללי הראיות הפורמליים, ואף להעניק לתוצאות הבדיקה מעמד של ראיה מכרעת או בלעדית.

עם זאת, המשפט האזרחי תחם הלכה זו בסייגים חמורים, אשר זוקקו בפסיקות מאוחרות יותר, ובראשן ע"א 678/86 חסן חניפס נגד "סהר" חברה לביטוח בע"מ (1988), ע"א 4027/97 סולפרד בע"מ נגד עמישי (1999), ורע"א 10235/04 זועבי נגד סובחי (2005).

על פי הלכות אלו, כדי שלבדיקת פוליגרף יינתן תוקף ראייתי מחייב במשפט האזרחי, נדרשת התקיימותם של תנאים מצטברים דווקניים: נדרשת הסכמה מפורשת, ברורה, חד-משמעית ומודעת של שני הצדדים לסכסוך, המתייחסת הן עצם ההליכה לבדיקה והן להגשת תוצאותיה כראיה קבילה ומחייבת בבית המשפט. לא ניתן להסתפק בהסכמה מכללא, בהתנהגות עמומה, או בהסכמה שניתנה תחת לחץ או פערי כוחות בלתי הוגנים. הפסיקה האזרחית והספרות המשפטית קבעו כי מקום שבו קיים ספק בנוגע לרוחב ההסכמה או לתנאיה, פועל הכלל הנורמטיבי שלפיו כשיש ספק אין הספק יכול להפוך להסכמה מחייבת, ולא ניתן להעניק לתשובות המכשיר משקל מכריע.

כמו כן, המשפט האזרחי קובע כי ההסכמה הדיונית כפופה תמיד לשיקול דעתו השיפוטי של בית המשפט. בית המשפט אינו משמש כחתימה גומי של מכונת הפוליגרף, והוא רשאי להתערב ולפסול את התוצאה אם נוכח כי הבדיקה נערכה באופן לקוי, אם השאלות שנוסחו היו עמומות או מטעות, או אם התגלו בדו"ח הבדיקה נתונים עובדתיים העומדים בסתירה מוחלטת לראיות אובייקטיביות קיימות. תפיסה משפטית אזרחית זו אומצה בהמשך גם בבית הדין הארצי לעבודה בסכסוכי עבודה, כגון בע"ע 622/07 אגוזי נגד מדינת ישראל (2008), ובתיקי ביטוח שונים, תוך דרישה להגנה מוגברת על צדדים חלשים מפני ניצול פערי כוחות בעת החתימה על הסכמי פוליגרף.

כפי שנראה להלן - יישום של עקרונות אלו בתוך מערכת השיפוט הרבנית נתקל במחסומים ההלכתיים של דיני הראיות בדין העברי המציבים תפיסה שונה לחלוטין לגבי מהות האמת, גמירות הדעת וסמכות הדיין.

הפוליגרף באספקלריה הלכתית : קניין, אסמכתא, ומיצוי הוכחות

בעוד המשפט האזרחי רואה בהסכמת הצדדים להיבדק בפוליגרף חוזה פרוצדוראלי תקף מכוח אוטונומיית הרצון, המשפט העברי מתבונן על בדיקת הפוליגרף באמצעות משקפיים הלכתיים קפדניים בהרבה. מנקודת המבט ההלכתית, מכשיר הפוליגרף אינו עונה על דרישת הראיה הקלאסית. הוא אינו בגדר עדות עד, אין הוא מהווה שטר מחייב, ואינו יוצר הוכחה משפטית חתוכה. במקרה הטוב, נתפסות תוצאות הבדיקה כסוג של אומדנא או אינדיקציה נסיבתית התנהגותית, אשר אין בכוחה להוציא ממון ממוחזק או לבטל חיוב המעוגן בשטר, כדוגמת שטר הכתובה.

על מנת שלהסכמת צדדים להכרעת סכסוך על פי אמצעי שאינו מהווה ראיה גמורה יינתן תוקף הלכתי מחייב, נדרשים על פי הדין העברי שני תנאים יסודיים. התנאי הראשון והעיקרי הוא הצורך בעשיית מעשה קניין. על פי הנפסק בשולחן ערוך, חושן משפט סימן יב סעיף ז, פשרה וכל התחייבות המתלה הכרעה ממונית באירוע עתידי או באמצעי בירור חלופי צריכות קניין. העדר קניין יוצר פגם הלכתי חמור של אסמכתא. אסמכתא היא התחייבות שבוצעה ללא גמירות דעת מוחלטת, כאשר המתחייב סומך בלבו על כך שהתרחיש השלילי מבחינתו לא יתרחש, ומשכך לא סמך דעתו להקנות באופן שלם. כאשר אדם מסכים להיבדק בפוליגרף מתוך ביטחון עצמי כי המכשיר יאשר את גרסתו, ובלא שנעשה קניין המפגין גמירות דעת חד-משמעית לוותר על זכויותיו אם ייכשל, אין להסכמה זו תוקף מחייב בדין התורה. כמו כן, כפי שמבואר בסמ"ע (חושן משפט סימן יב סעיף קטן טו) ובש"ך (שם סעיף קטן יא), פשרה או הסדר המושגים בתיווכו או בהוראתו של בית הדין מצריכים קניין מפורש, ואין לראות בהם מחילה בעלמא השרירה ללא קניין.

התנאי השני הוא קיומה של הסכמה זוגית מפורשת, החופפת במדויק את המתווה שבוצע בפועל. בדיון שנערך בבית הדין הגדול התברר כי מפרוטוקול הדיון המקורי עולה שבא כוח האישה דרש כי שני הצדדים יופנו לבדיקת פוליגרף מקבילה. למרות דרישה זו, בהחלטה המופעלת נשמטה הפניית האישה, והבעל נשלח לבדו לביצוע הבדיקה. עמדת רוב הדיינים הייתה כי הכרעה המבוססת על בדיקת צד אחד בלבד, ללא קבלת הסכמת האישה למתווה חד-צדדי זה וללא קניין, חסרת כל תוקף הלכתי.

אולם, מתוך קו מחשבה הלכתי זה נחשף ערוץ מקביל ומרתק, אשר הוביל חלק מהפוסקים לאמץ את הפוליגרף בדרכים אחרות. קו מחשבה זה מבוסס על תשובת הרא"ש (כלל קז סימן ו'), המובאת להלכה בטור ובשולחן ערוך חושן משפט סימן יב סעיף ה. הרא"ש קבע כי במצבים שבהם מגיע דין לפני הדיין, והעובדות מתרחשות בחדרי חדרים ואינן ניתנות לבירור בראיות קבילות, אין הדיין רשאי למשוך ידו מן הדין ולהניח לצדדים להמשיך בריבם ללא הכרעה, שכן שנאמר "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם". במצבים כאלו, נתנו חכמים כוח לדיין לשפוט ולעשות מה שירצה אף בלא טעם וראיה כדי לתת שלום בעולם, להסתמך על אומדן דעת בסברה מועטת, או לכפות פשרה הוגנת שתביא למיצוי הוכחות ולשלום. על בסיס תשובת הרא"ש התפתחה המחלוקת הפנימית בבית הדין הרבני הגדול: האם בדיקת הפוליגרף משמשת כהסכם פשרה בין הצדדים הטעון קניין, או שמא היא מהווה כלי עזר שיפוטי

העומד לרשות הדיין מכוח סמכותו הטבועה לברר אמת ולמצות הוכחות במקום שאין בו ראיות?

עמדתו של הרב מימון נהרי: חיוב מלא בכתובה, הודאת בעל דין וחובת שמירת הטהרה

עמדתו של הרב מימון נהרי מייצגת גישה הלכתית נחרצת כלפי זכויות האישה בכתובתה, תוך דחייה מוחלטת של תוצאות הפוליגרף נוכח ממצאיו העובדתיים של התיק. הרב נהרי קבע כי המערערת זכאית לקבל את מלוא דמי כתובתה ותוספתה בסך מאה שמונים וחמישה אלף שקלים, וכי אין לפטור את הבעל אפילו בשקל אחד.

הרב נהרי משתית את פסיקתו על הכלל היסודי שלפיו שטר הכתובה הוא שטר חוב גמור שנוצר בעת הנישואין. הבעל המגרש את אשתו מוחזק כחייב בכתובה, ונטל ההוכחה לפטור עצמו מוטל עליו באופן מלא, בייחוד כאשר הבעל הוא זה שיזם ופתח את תביעת הגירושין. הרב נהרי הסתמך על שורה ארוכה של מקורות הלכתיים:

ראשית, ביחס לטענה כי הגירושין יצאו מהאישה בשל סירובה לגור עמו, הביא הרב נהרי את דברי הטור (אבן העזר סימן קיח) בביאורו של בעל ספר הפני יצחק. הפני יצחק מדגיש כי דברי הטור שאישה המבקשת להתגרש מפסדת כתובתה אמורים אך ורק כאשר היא תובעת גירושין בהעדר סיבה כלל. במקרה דנן, הבעל הוא שתבע גירושין, ולפיכך חובת הראיה להפסידה מכתובתה מוטלת עליו בדין, ואין לראות בה מורדת.

שנית, בנוגע לתוכן הודאת הבעל בדו"ח הפוליגרף, דן הרב נהרי במשמעות ההלכתית של הודאת הבעל כי ניסה לשכנע את אשתו לשמש עמו בעת נידתה. הרב נהרי הגדיר זאת כהודאת בעל דין כמאה עדים. מעשה זה מהווה הפרת בריתו עם בוראו, הפיכתו למסית ומדיח לעבור על איסור כרת חמור, והפרת הבטחה מפורשת שהבטיח לאשתו טרם הנישואין לשמור על הלכות טהרת המשפחה.

שלישית, כדי לבסס את הדין שלפיו ניסיון לשדל אישה לעבור על איסור נידה מעניק לגיטימציה מלאה לסירובה ולמרידתה מתשמיש מבלי להפסיד כתובה, ציטט הרב נהרי את פסקיו של ספר משפט צדק למהר"ם מלמד (חלק א' סימן נט), אשר הובא בבאר היטב (אבן העזר סימן קנד סעיף קטן כב). בעל המשפט צדק מדייק מדברי המרדכי כי בהחציף הבעל בעבירה על דת, תוכל האישה למרוד בו ממלאכה

ומתשמיש, ואין היא מאבדת את כתובתה. הלכה זו הובאה ואוששה בספר לב שלמה למהר"ש הלוי (ליקוטי אבן העזר דף קיז), ובספר זקן אהרן למהר"א הלוי (סימן קעד), שנקט בלשון חד-משמעית כי במצב כזה הבעל יוציא וייתן כתובה.

רביעית, בסוגיית נאמנות האישה בטענותיה על אלימות וכפייה בחדרי חדרים, הסתמך הרב נהרי על תשובת הריטב"א (כתובות כג, א) ותשובת הרדב"ז (חלק ג' סימן תז). מפורש בדבריהם כי הטעם שאין מאמינים לאישה הטוענת שבעלה כופה אותה בנידה הוא משום שאין אדם משים עצמו רשע ואין להאמינה שהיא נערתה לכך. אולם, כאשר הבעל הודה בעצמו בשידול לנידה, שוב אין היא משווה אותו רשע יותר ממה שפיו הכשילו, ומשכך חוזרת נאמנותה מן הדין לקבל את גרסתה. יסוד זה הובא גם בנודע ביהודה (מהדורה תניינא אבן העזר סימן צא), ובפסקי דין רבניים של גדולי הדיינים ובהם הגרי"ש אלישיב, הגר"י ניסים והגר"ב ז'ולטי (פד"ר כרך ב' עמ' ,323 וכרך ד' עמ' 345).

חמישית, הרב נהרי הביא את דברי ספר גנזי חיים למהר"ח אשכנזי (אבן העזר סימן ד'), שקבע כי אם האישה לבה נוקפה שמא יכשילנה הבעל בפעם אחרת באיסור, זכותה המלאה לפרוש ממנו ולמרוד בו, ואין לה דין מורדת כלל. כמו כן, נסמך על דברי החזון איש (כתובות סימן סה אות ח', ואבן העזר סימן סט אות ד' ואות ט"ז), שהגדיר את הכתובה כ"תקנת השלום וביטחון ושלוות האישות", וקבע כי כאשר נחשפים מעשים המערערים את יסוד הביטחון הדתי והזוגי, עומדת האישה במוחזקותה. כמו כן ציטט את דברי החזון איש והרב אליעזר גולדשמידט בספר עזר משפט (סימן ו') בעניין מאיס עלי, והתשב"ץ בחוט המשולש (טור א' סימן נד).

זאת ועוד, הרב נהרי זעם על עצם הפניית הבעל לפוליגרף ועל הפרשנות המעניקה לו פטור. וכך כתב הרב נהרי בלשון נרגשת : "צעקה הנערה ואין מושיע לה? היעלה על הדעת שבעל שנמצא שלא אנס את אשתו בעת נידתה יקבל פרס שייפטר מכתובתה? עוול זועק לשמים! זו החלטה שאסור היה לקבל, ואני אמשכן נפשי לחזור בי מהטעות הנוראה".

עמדתו של הרב אברהם שינדלר: פסיקה על דרך הפשרה, ריסון שיפוטי ורגליים לדבר

עמדתו של הרב אברהם שינדלר מייצגת עמדת ביניים המבקשת לאזן בין עקרונות הריסון השיפוטי וההתערבותי של ערכאת הערעור לבין הצורך בהכרעת אמת

במצבים של ספק עובדתי. הרב שינדלר קבע כי יש לפסוק על דרך הפשרה ולחייב את הבעל בתשלום שליש הכתובה, בסך של שישים אלף שקלים.

בפתח נימוקיו, הדגיש הרב שינדלר את תקנה קלה(ב) לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים, הקובעת כי בית הדין הגדול יושב כערכאת ערעור ואינו נוטה להתערב בקביעות עובדתיות של בית הדין האזורי, אלא אם נפלה בהן טעות הגלויה על פני הדברים. הערכאה הדיונית התרשמה באופן ישיר מהצדדים וקבעה כי האישה לא הוכיחה אלימות.

בצד זאת, הרב שינדלר מצא שגיאה משפטית-הלכתית בעמדת בית הדין האזורי. בית הדין האזורי מחק את טענות האישה כלא היו אך ורק בשל העדר הוכחות. תפיסה זו שגויה, שכן בטענות הנוגעות לאירועים המתרחשים בחדרי חדרים, העדר הוכחות אינו מהווה ראיה לכך שהדברים שקריים.

כדי להכריע במצב של מילה מול מילה שאינו ניתן לבירור ראייתי מוחלט, פנה הרב שינדלר אל יסודות הפשרה בהלכה. המקור ההלכתי המרכזי שלו הוא תשובת הרא"ש (כלל קז סימן ו') ופסק הרמב"ם (הלכות סנהדרין), המובאים בשולחן ערוך חושן משפט סימן יב סעיף ה. נפסק שם כי כאשר בא דין לפני הדיין ואינו יכול לבררו, יש לו סמכות ואף חובה להכריע על דרך הפשרה כדי להביא שלום.

הרב שינדלר ניתח את הנתונים שעלו מתוך הפרוטוקולים והתיקים האזוריים, וציין כי נוכח שחרורו של הבעל משירות צבאי על רקע נפשי, התפרצויותיו האלימות בבית הדין, הדרישות הכלכליות המופרזות שהטיל על האישה והזלזול שהפגין בשמירת שבת, קיימות רגליים לדבר ואינדיקציות חזקות לכך שהחיים במחיצתו היו בלתי נסבלים מבחינתה.

ברם, הרב שינדלר חלק על ניסיונו של הרב נהרי להסתמך על ספר משפט צדק כדי לחייב את הבעל במלוא הכתובה. הרב שינדלר ביצע הבחנה עובדתית והלכתית דקה: במקרה הנדון בספר משפט צדק, מדובר היה בבעל אלים שרדף אחר אשתו בסכין לעיני השכנים כדי לכפות עליה יחסים בנידה. לעומת זאת, במקרה שלפנינו, הבעל הודה בשיחות המקדימות לפוליגרף אך ורק בניסיונות שכנוע מילוליים, והדגיש כי ברגע שהאישה סירבה בתוקף – הוא לא כפה עליה דבר.

לפיכך, קבע הרב שינדלר כי ניסיון שכנוע מילולי שנדחה אינו עולה כדי אונס או כפייה בסכין, ואין בו די כדי להוציא ממון מלא מבעל שתוצאות הפיזיולוגיה של הפוליגרף ניקו אותו מאשמת אונס. מכיוון שאין ראיה חותכת לאונס מחד גיסא, אך מאידך גיסא קיימות רגליים לדבר שהתנהגותו הייתה פסולה והביאה לפירוק הבית, הדרך הנכונה על פי הדין והיושר היא הפשרה הממוצעת של שליש הכתובה.

עמדתו של הרב ציון לוז-אילוז: פטור מוחלט, אומדנא דדיינא ומיצוי הוכחות לפי הרא"ש

עמדתו של הרב ציון לוז-אילוז מציגה גישה פרוצדוראלית-שיפוטית עקבית, המבקשת לשמר את סופיות הדיון, את מעמד הערכאה הדיונית, ואת התוקף של מנגנון מיצוי ההוכחות. הרב לוז קבע כי הערעור מצד האישה חייב להידחות, וכי הבעל פטור לחלוטין מתשלום הכתובה.

הבסיס ההלכתי שעליו נשען הרב לוז הוא תשובת הרא"ש (כלל קז סימן ו') בפרשנותה הרחבה ביותר. לשיטתו של הרב לוז, כאשר סכסוך אינו ניתן לבירור בדרכי הראיה הרגילות, מעניקה ההלכה לדיין סמכות להפעיל אמצעי בירור חלופיים, כגון אומדנא, שודא דדייני (כמבואר ברש"י כתובות פה, א וצד, א), או הסתמכות על אינדיקציות חיצוניות לשם מיצוי הוכחות.

הרב לוז הבהיר כי הפניית הבעל לבדיקת פוליגרף בהחלטה המקורית מיום י"ב בסיוון התשפ"ג לא נשענה על דיני החוזים האזרחיים או על קבלת קניין מהצדדים, אלא הופעלה ככלי עזר שיפוטי מטעם בית הדין למצות את הבירור העובדתי. משהסכים הבעל לעבור את הבדיקה, ונמצא דובר אמת בשאלות המקדימות והישירות שלא כפה ולא אנס, קוימה תכלית מיצוי הוכחות, והוא זכאי ליהנות מהתנאי שנקבע ולפטור עצמו מהכתובה.

בנוגע לטענות על הודאת הבעל בשיחת ההכנה, קבע הרב לוז כי אין לפרש ניסיונות שכנוע מורכבים בין בני זוג כהודאה באונס או כעילה למתן כתובה. מדובר בשיח זוגי שאינו עולה כדי כפייה, והניסיון של האישה להפוך טענה זו לליבת הערעור מהווה ניפוח של אירוע שולי.

יתרה מזו, הרב לוז הדגיש את הנתון הפרוצדוראלי העובדתי מתוך הדיון המחודש שנערך ביום י"ח בסיוון התשפ"ד. באותו דיון הציע בית הדין לאישה להיבדק אף היא

בפוליגרף באותו מכון ובאותן שאלות, כדי להשלים את התמונה הראייתית. האישה סירבה בתוקף ובצורה מתחמקת. סירוב זה של האישה להיבדק, לדעת הרב לוז, מכרסם קשות באמינות טענותיה ומחזק את המסקנה כי אין מקום לסטות מקביעת בית הדין האזורי.

הרב לוז סיכם את תפיסתו השיפוטית בכך שבית הדין הגדול אינו רשאי להחליף את התרשמות בית הדין האזורי שקבע שהאישה היא שנלחמה מלחמת חורמה וגרמה לגירושין. משהבעל עמד במבחן הפוליגרף שהטיל עליו בית הדין הגדול, חזר הדין למקומו, והוא פטור כליל.

כפסיקה התקבלה דעת האמצע המחייבת את הבעל בסכום הפשרה מתוך הכתובה.

העתירה לבג"ץ ומוסד סתירת הדין

כאצור, ההתפתחות הדרמטית בתיק זה חרגה מגבולות האולם הרבני והגיעה לפתחו של בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, בעתירה שהגיש הבעל (בג"ץ 9159/23) באמצעות באת כוחו. תקף הבעל בחריפות את פסק הדין השני של בית הדין הגדול מיום ג' בכסלו התשפ"ד, שבו חויב הבעל בפשרה לאחר שכבר עבר את בדיקת הפוליגרף.

במרכז העתירה לבג"ץ הועלו מספר טענות מרכזיות: נטען להפרת הבטחה מנהלית של טריבונל שיפוטי. העותר טען כי בית הדין הגדול יצר מצג מחייב והבטחה שלפיה אם יימצא דובר אמת בפוליגרף ייפטר מהכתובה, ומשעמד בבדיקה בהצלחה, פגע בית הדין בעקרון ההסתמכות ובאמון הציבור במערכת השפיטה. כמו כן, נטען לפגיעה בכללי הצדק הטבעי ובזכות הטיעון, מכיוון שבית הדין הגדול שינה את מתווה פסק הדין וביטל את תוצאות הפוליגרף ללא קיום דיון פרונטלי במעמד הצדדים. העותר יצא נגד מה שהגדיר כקביעה חמורה שלפיה בן זוג המנסה להקל בהלכות נידה חשוד גם במעשי אינוס, וטען כי יצירת ההיקש בין משא ומתן זוגי לחשד פלילי מהווה פגיעה בכבוד האדם ובשוויון. לבסוף נטען לחריגה מסמכות ולפגיעה בעקרון סופיות הדיון, בניגוד לתקנות הדיון.

בתגובה לעתירה, הבהיר הייעוץ המשפטי לשיפוט הרבני לבית הדין הגדול כי אף שבית הדין מוסמך לעיין מחדש בהחלטותיו, מן הראוי לתקן את הפגם הפרוצדוראלי ולקיים דיון פרונטלי מחודש שבו יוכלו הצדדים להעלות את טיעוניהם ביחס לפוליגרף ולסתירת הדין. בית הדין הגדול אימץ עמדה זו, עיכב את ביצוע פסק הדין, וזימן את הצדדים לבירור נוסף.

במישור המשפטי, ניתח בית הדין הגדול בהרחבה את מוסד סתירת הדין והזיקה בינו לבין טענת ההבטחה המנהלית. בית הדין דחה מכל וכל את הטענה בדבר הבטחה מנהלית. נקבע כי בית הדין הרבני הינו ערכאה שופטת השייכת לרשות השופטת ולא לרשות המנהלית, ודיני ההבטחה המנהלית שפותחו בהלכות סאיטקס (בג"ץ 135/75) ושפקמן (בג"ץ 4383/91) אינם חלים על הכרעות שיפוטיות. מעבר לכך, גם בדין המנהלי הבטחה שניתנה בחריגה מסמכות או בניגוד להלכה ולחוק אינה תקפה.

באשר לסמכות לבטל ולהפוך פסק דין, הבהיר בית הדין הגדול כי תקנות קכח-קלא לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים מעגנות את המוסד ההלכתי העתיק של סתירת הדין. יסודותיו של מוסד זה נטועים במשנה במסכת סנהדרין (לא, א; לב, א), ברמב"ם (הלכות סנהדרין פרק ז ופרק יא), ובשולחן ערוך חושן משפט סימנים כ ו-כה, הקובעים כי דיני ממונות מחזירים בין לזכות ובין לחובה אם נתגלתה טעות בדין או שנתגלו ראיות ועובדות חדשות. לתקנות הדיון יש תוקף של דבר חקיקה מכוח חוק הדיינים (תיקון מס' ,19 התשס"ד2004-).

תוקפן המשפטי של תקנות הדיון הרבניות ואפשרות השימוש בתקנה קכח לסתירת פסק דין סופי אושררו בשורה ארוכה של פסקי דין של בית המשפט העליון. בבג"ץ 150/59 (ועד עדת הספרדים), בבג"ץ 3914/92 (לאה לב), ובבג"ץ 9261/16 נקבע כי לבתי הדין הרבניים סמכות טבועה להתקין תקנות סדר דין בעלות תוקף של חקיקת משנה מורשת.

יתרה מזו, בפסקי דין מפורשים, ובהם בג"ץ ,6116/18 בג"ץ ,6595/21 בג"ץ ,2687/23 ובג"ץ ,6738/21 דחה בית המשפט העליון עתירות נגד השימוש בתקנה קכח. נפסק כי עקרון סופיות הדיון בבתי הדין הרבניים כפוף לסייגים ההלכתיים של סתירת הדין במקרה של חשש לטעות או גילוי עובדות חדשות, וכי מקום שבו ניתנה לצדדים הזדמנות לשטוח טענותיהם, מקהה הדבר את העוקץ של כל פגם דיוני מוקדם.

לאחר שהתקיים הדיון הפרונטלי והוגשו סיכומים מורחבים, ואף נשלחו העובדות לבחינה מחודשת של בית הדין האזורי אשר לא מצא לנכון לשנות מהכרעתו, נותרה על כנה המחלוקת המשולשת בין הדיינים. ביום ט"ז באב התשפ"ה ניתנה ההכרעה הסופית: הרב מימון נהרי נותר בעמדתו כי הבעל חייב במלוא הכתובה (185,000 שקלים). הרב ציון לוז-אילוז נותר בעמדתו כי הבעל פטור לחלוטין (0 שקלים). הרב אברהם שינדלר נותר בעמדתו כי הבעל חייב בשליש כתובה (60,000 שקלים).

מצב זה של שלוש דעות קוטביות הוכרע על פי הכלל ההלכתי הפסוק החל במצבי תיקו וריבוי דעות: הלכה כדעה הממוצעת. נפסק אופרטיבית כי על הבעל לשלם לאישה סך של שישים אלף שקלים עבור כתובתה תוך שישים יום, ובכך ננעלה המסכת המשפטית וההלכתית המורכבת.

סיכום ומסקנות משפטיות

העיון המעמיק בתיק 1308370/4 ובפסיקה האזרחית המקבילה משרטט מפת דרכים נורמטיבית עבור שופטים, דיינים ועורכי דין העוסקים בדיני משפחה ומשפט אזרחי. מן הניתוח עולים מספר לקחים וכללים יסודיים:

קיים פער תפיסתי מובנה בין הדין האזרחי לדין העברי ביחס למכשיר הפוליגרף. בעוד המשפט האזרחי רואה בפוליגרף כלי הסכמי המופעל מכוח חופש החוזים וההסכמה הדיונית (הלכת ביאזי וחניפס), המשפט העברי אינו רואה בו ראיה גמורה, ומצריך מעשה קניין חמור והסכמה מפורשת וזוגית כדי למנוע כשל של אסמכתא.

כפי שהדגיש הרב ציון לוז-אילוז, קיימת ערוץ הלכתי מיוחד המבוסס על תשובת הרא"ש (כלל קז) המאפשר לדיין להשתמש בפוליגרף לא מכוח חוזה בין הצדדים, אלא ככלי עזר שיפוטי למיצוי הוכחות ואומדנא במצבים של העדר ראיות. ואולם, כפי שהוכיחו הנימוקים של הרב מימון נהרי והרב אברהם שינדלר, כלי עזר זה נסוג לחלוטין כאשר נחשפת הודאת בעל דין עובדתית, או כאשר מדובר בבירור חיוב המעוגן בשטר כתובה שנטל הוכחתו מוטל על הבעל התובע גירושין.

ההליך הממושך הבהיר את כוחו של מוסד סתירת הדין לפי תקנה קכח לתקנות הדיון. בית הדין הרבני רשאי וחייב לעיין מחדש בפסיקותיו אם נוכח כי נפלה בהן שגגה או שנחשפו עובדות חדשות, ועקרון סופיות הדיון נסוג במערכת הרבנית מפני השגת האמת והצדק ההלכתי.

פסק הדין הנדון מדגים את מורכבות השיפוט הרבני בעידן המודרני, ואת הזהירות היתרה הנדרשת בעת ניסיון להכריע סכסוכים משפחתיים עדינים באמצעות מכשירים טכנולוגיים חיצוניים.