כלים שבורים בקודש - שליח צבור בעל מום

היחס לאדם עם מוגבלות – מי שמכונה לעיתים בשפה ההלכתית וההיסטורית "בעל מום" – העמיד את המשפט העברי לדורותיו בפני אתגר דתי, פילוסופי וחברתי מרתק. כפי שנראה להלן מדובר במסע תיאולוגי עמוק הנוגע בלב קדושת המרחב הציבורי, אופיו של הפולחן וכבוד האדם ובשאלה האם לבעל המום אפשר שיהיה תפקיד ייצוגי בפולחן הדתי. לאורך הדורות מתקיים בתוך עולם הפסיקה מתח דיאלקטי מרתק בין שתי מגמות קוטביות: מחד גיסא, הגישה האסתטית-ייצוגית, המבקשת לשמר את שלמות המרחב הפולחני כביטוי להדר המלכות, מתוך שכך כהן בעל מום פסול לתפקד בבית המקדש; ומאידך גיסא, הגישה הקיומית-מוסרית, המעמידה במרכז את "כבוד הבריות" ואת החובה לקרב כל אדם באשר הוא אל קהילת השם גם אם יש פגם אסתטי במראהו.

מהיכל המלך אל הכלים השבורים כדי להבין את שורשי הדיון, עלינו לנסוע אחורה בזמן, אל המרחב המקודש של בית המקדש. שם, במקום שבו הכול היה צריך לשדר שלמות והדר קוסמי. כך נאמר בספר ויקרא (פרק כ"א, פסוק י"ז) כי "איש מזרע אהרן הכהן אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב את לחם אלוהיו" והרי לך הסתייגות מפורשות מייצוג פולחני לבעל מום בעבודת המקדש. רבי שלמה יצחקי, הלוא הוא רש"י, בפירושו על אתר, הסביר כי הדבר מיוסד על מוסכמה חברתית פשוטה, והוא מביא לה סמך מדברי הנביא מלאכי (פרק א', פסוק ח'): "הקריבהו נא לפחתך". כלומר, כשם שלא היית מעלה על דעתך להגיש דורון או מנחה לשליט מקומי מכובד בשר ודם (פֶּחָה) באמצעות אדם בעל מום גופני ניכר, ודאי שאין זה ראוי לעשות כן בהיכלו של מלך מלכי המלכים.

אולם, עם חורבן המקדש ומעבר מרכז הכובד הדתי אל עולם התפילה, התשובה והכוונה, חוללו חז"ל מהפך ערכי ותיאולוגי עוצר נשימה. במדרש המפורסם בויקרא רבה (פרשה ז') קבע רבי אבא בר יודן קביעה הנחזית להיות הפוכה לציווי התורני: "כל מה שפסל הקדוש ברוך הוא בבהמה, הכשיר באדם"! בעוד שהקורבן הנוהג בבית המקדש נפסל בשל עיוורון, שבר או יבלת, הרי שבאדם דווקא הלב השבור והנדכא הוא המכשיר אותו לקדושה. רבי אלכסנדרי באותו מדרש מוסיף ואומר כי "ההדיוט הזה, אם משמש הוא בכלים שבורים גנאי הוא לו, אבל הקדוש ברוך הוא כלי תשמישו שבורים, שנאמר קרוב ה' לנשברי לב". ובמילים אחרות אותו לימוד שרש"י ביקש ללמוד מספר מלאכי "הקריבהו נא לפחתך" מקבל תפנית של מאה ושמונים מעלות – אכן קיים הבדל בין הקב"ה לאדם – האחרון שבוי למראה העיניים ומבקש להתרחק מחוסר שלמות גופנית כאשר הקב"ה רואה ללבב והפגם החיצוני חסר חשיבות מבחינתו. כיצד נסביר, אפוא, את האיסור התורני על עבודת כהן בעל מום במקדש?

ואכן האידיאל הרוחני של התעלמות ממראה חיצוני מן הקנקן -ומתן חשיבות למה שיש בתוכו נתקל במחסום הלכתי מורכב במעבר לעולם המעשה. ספר הזוהר בפרשת אמור (עמוד קע"ג) מציב סייג חריף ומבהיר כי "הכלים השבורים" שחביבים על האל עניינם אך ורק במשמעות המוסרית והנפשית של שפלות רוח וענווה. פגם פיזי ממשי, כך לפי הזוהר, נותר פגם נוֹכֵחַ אשר הסובל ממנו אינו יכול לשמש כנציג הציבור. יותר מכך, הדברים לו נותרה בגדר אמירה קבלית אמונית אלא אף קיבלו ביטוי הלכתי. בעקבות הזוהר קבע רבי אברהם אבלי הלוי גומבינר בפירושו "מגן אברהם" (אורח חיים, סימן נ"ג, סעיף קטן ח'), ופסק להלכה כי מאחר שכהן בעל מום פסול לעבודה במקדש,

שברים של קדושה: היחס לחריג בספרות השו"ת וההלכה צבי ויצמן

ומאחר שהתפילה משמשת כתחליף לקורבנות, יש להימנע מלמנות שליח ציבור בעל מום, גם משום העיקרון של "הקריבהו נא לפחתך".

כנגד פסיקה מחמירה זו התייצבו ענקי הלכה אחרים, שביקשו לפתוח את שערי התיבה והתפילה אף בפני בעלי המומים. רבי שלמה לוריא, המהרש"ל, בספרו "ים של שלמה" על מסכת חולין (פרק א'), נשאל על אדם גידם ש"פגעה בו מידת הדין ונפלו זרועותיו", האם הוא ראוי לשמש כשליח ציבור. המהרש"ל השיב באופן נחרץ שאינו משתמע לשני פנים: "פשיטא דראוי וראוי הוא, ואדרבה מצווה מן המובחר!". לשיטתו, אין להשליך מדיני המקדש על בית הכנסת, שהרי אפילו הלויים ששרו במקדש לא נפסלו במומי גוף אלא רק בקול פגום, ועל אחת כמה וכמה שליח ציבור בימינו, שהשם חפץ דווקא בליבו השבור.

הסבר יפהפה וחדשני לסתירה הזו הציע רבי שבתי הורוביץ, בנו של השל"ה הקדוש, בספרו "ווי העמודים" (עמוד העבודה, פרק ז'). נציין אגב אורחה, כי רבי ישעיה הלוי הורוביץ, אביו, כתב את יצירת המופת שלו "שני לוחות הברית" (ר"ת – השל"ה) וביקש קודם פטירתו מבנו שבתי להדפיס את הספר. רבי שבתי לא רק הדפיס את ספרו של אביו, אלא הוסיף לו ספר מבוא משלו בשם "ווי עמודים" (השם "ווי" מרמז על חיבור, כמו ה-ו' שמחברת בין עמודים, וגם משום שספרו משמש כמבוא והקדמה לספר אביו). כיום, כמעט בכל המהדורות של השל"ה, ספר "ווי עמודים" מודפס כחלק בלתי נפרד בראש הספר, והשניים נותרו מחוברים לנצח.

מכל מקום, הרב הורוביץ, בהסתמכו על תורתו של הרמ"א בספר "תורת העולה" (חלק ב', פרק כ"ה), מחלק בין התפקידים המותרים לאלה האסורים ביחס לכהן בעל מום. כדי לפתור את הסתירה בין קביעת התורה שכהן בעל מום פסול לעבודה, לבין קביעת המדרש שאלוקים חפץ דווקא ב"כלים שבורים", מציע בעל ספר "ווי העמודים" לחלק את עבודת המקדש לשני מימדים קוטביים – מימד ה"דורון" ומימד ה"כפרה": התפקיד האסור הוא הקרבה על גבי המזבח. חלק הקורבן שעולה על המזבח מוגדר כ"דורון" (מתנה או מנחה) המוגשת לאדון כל הארץ. לפי כללי ההתנהגות המקובלים בחצרות המלוכה, הגשת מתנה למלך מחייבת שלמות אסתטית והידור מקסימלי. הבאת מתנה על ידי שליח בעל מום נתפסת כזלזול במלכות, כפי שאכן מלמד הפסוק בספר מלאכי: "הקריבהו נא לפחתך - הירצך או הישא פניך ?" (כלומר אם תביא קורבן למושל האם הוא יחשיב זאת לזכותך או שמא יראה הדברים בעי רעה). על כן, התורה אסרה לחלוטין על כהן בעל מום לגשת אל המזבח ולבצע את פעולת ההקרבה עצמה. לא כן באשר לאכילת קודשים (המוגדר על ידי הרב הורוביץ כמימד ה"כפרה"). אכילת בשר הקורבנות דוגמת חטאת ואשם מותרת לכהנים שכן חלק זה של הקורבן אינו מוגדר כמתנה לקדוש ברוך הוא, אלא הוא החלק שבו מתבצעת כפרתם של הבעלים (החוטאים שהביאו את הקורבן), על פי הכלל התלמודי המפורסם: "כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים". בעל "ווי העמודים" מסתמך על הסברו של הרמ"א בספרו "תורת העולה" ומבאר כי עיקר הכפרה של החוטא נובעת מבושת הפנים שלו. כאשר אדם רואה שבשר קורבנו נאכל בין הבריות, הוא חווה בושה עמוקה והכנעה המביאות אותו לתשובה שלמה. כאן מוסיף בעל "ווי העמודים" נדבך פסיכולוגי מרתק: כאשר הבעל החוטא רואה שדווקא כהן בעל מום הוא זה שאוכל את קורבנו, בושת הפנים שלו וביזויו העצמי גדלים שבעתיים. הכנעה מוגברת זו מזרזת ומעצימה את כפרתו

שברים של קדושה: היחס לחריג בספרות השו"ת וההלכה צבי ויצמן

של החוטא. לכן, הקדוש ברוך הוא לא רק התיר אלא אף חפץ בכך שכהנים בעלי מום יאכלו מבשר הקודשים, שכן נוכחותם במימד הכפרה מסייעת להכנעתו של החוטא ולחזרתו בתשובה.

באמצעות חלוקה זו, מסביר בעל ספר "ווי העמודים" מדוע פסיקתו של המהרש"ל שהתיר ואף שיבח מינוי של אדם קטוע זרועות לשליח ציבור היא נכונה ומדויקת : התפילות בימינו נתקנו אמנם כנגד הקורבנות. אולם, תפקידו של שליח הציבור בתפילה אינו להגיש "דורון" או מתנה אסתטית לקדוש ברוך הוא, אלא לעמוד בראש העם, לעורר בליבם בושת פנים, להביא להכנעת הלב ולבקש רחמי שמיים וכפרה (בדומה למימד אכילת הקורבנות של הכהנים). מכיוון ששליח הציבור פועל במימד הכפרה וההכנעה, המוגבלות הפיזית שלו אינה מהווה פגם אלא יתרון רוחני הוא מגלם בגופו את "הכלי השבור" המעורר הכנעה ורחמים בליבות המתפללים. לכן, בעוד שבמקדש נאסר על בעל המום להקריב על המזבח (מימד ה"דורון"), הרי שבבית הכנסת הוא כשר וראוי לחלוטין לעבור לפני התיבה כדי להביא לכפרת הציבור (מימד ה"כפרה").

סערות בבית הכנסת: מהו מום וכיצד הוא משפיע על המתפללים ?

הוויכוח ההלכתי לא נעצר בהגדרות תיאולוגיות אלא גלש לשאלות אנושיות ופסיכולוגיות יומיומיות. במאה ה-17 נדרש רבי יאיר חיים בכרך, בספרו "שו"ת חוות יאיר" (סימן קע"ו), לדון במקרה כואב שבו קהילה מסוימת העבירה מתפקידו חזן שהיה סומא באחת מעיניו לקראת הימים הנוראים. החוות יאיר שלל את ההשוואה המוחלטת שבין תפילה לקורבנות לעניין פסילת מומים, אך בכל זאת קרא תגר על עצם המינוי וסבר כי אם ישנו חזן אחר השלם בגופו ראוי להעדיפו מטעמים קבליים שונים המפורטים בתשובתו. נימוקיו שילבו קבלה ופילוסופיה של תקופתו, ראשית, לפי טענתו בתורת הנסתר רמ"ח איברי הגוף הפיזיים משמשים כסא ומנח לרמ"ח אורות עליונים ואיברים רוחניים מקבילים שבנשמה, ופגם פיזי פוגם במקבילה הרוחנית שלו, ב"כסא השראת השכינה", כלשונו. שנית, הוא גייס את הטיעון האפיסטמולוגי הפילוסופי המופיע בספר "עקידת יצחק" (פרשת שמות, שער ל"ה) לפיו: "בהיפקד חוש מה, יפקד מושכל מה". חסרונו של חוש גופני כלשהו משפיע על תפיסתו השכלית של האדם, ולכן גם פוגע בייצוגיות שלו כשליח ציבור. הוא החמיר כל כך עד שכתב שאין לתת לכתחילה לקטוע אצבע או למוכה שחין לברך ברכת המזון בזימון, כדי שלא לפגוע בכבוד המצווה.

במאה ה-19, הגאון רבי יעקב עטלינגר, בספרו "שו"ת בנין ציון" (סימן ה'), נדרש לענות לרב יהודי מניו יורק על שאלה קשה: אדם שפרחה צרעת כרונית על פניו, המותירה בוהק ומראה מעורר רתיעה, ביקש לשמש כשליח ציבור קבוע והקהילה תמכה בו. בעל ה"בנין ציון" הציג שתי הבחנות משפטיות מרכזיות המאזנות בין ההלכה לרגישות החברתית: האבחנה הראשונה היא בין עמידה באקראי לפני התיבה לבין מינוי קבוע. השולחן ערוך אמנם התיר לסומא לרדת לפני התיבה, אך בעל "הבניין ציון" מדגיש כי מדובר בירידה באקראי. מינוי של בעל מום קבוע לתפקיד ש"ץ אסור לכתחילה כדי לשמור על עיקרון "הקריבהו נא לפחתך" וכבוד הקהילה. האבחנה השנייה והחשובה יותר היא בין "מום נקי" ל"מום שיש בו משום מיאוס". כאשר מדובר באדם שנקטעו זרועותיו, כפי שדן המהרש"ל, המום אינו מעורר מיאוס בעיני המביטים בו. אולם כאשר מדובר בנגע פנים קשה הגורם לנרתעים להסתכל עליו ובכך להסיח את דעתם מהתפילה, הדבר פוגע בכבוד המקום ופוסל

שברים של קדושה: היחס לחריג בספרות השו"ת וההלכה צבי ויצמן

אותו לחלוטין מלשמש כשליח ציבור קבוע, בדומה לדין "פוחח" (מי שבגדיו קרועים וכתפיו מגולות) שאינו רשאי לעבור לפני התיבה.

זווית פסיכולוגית מפתיעה וכמעט חתרנית הועלתה על ידי הרב יצחק ווייס מווערבוי, מגדולי רבני אירופה בתקופה שלפני השואה, בספרו "שיח יצחק" (סימן ל"ב). הוא נדרש לשאלה האם בעל מום יכול לשמש כשליח ציבור בתעניות ציבור, ימים שבהם הקהל מתכנס בתפילה וזעקה לשמיים. השיח יצחק קבע כי בתעניות אין למנות בעל מום. הוא ציטט את דברי המאירי על מסכת סנהדרין (דף מ"ה, עמוד ב'), לפיהם "בעלי מומין אכזריות מצויה בהן יותר על שאר בני אדם". הסבר המאירי נוגע בהתמודדות הנפשית הקשה ובצער שחווים בעלי המומים מהחברה, דבר שעלול להוליד בליבם קשיחות מסוימת. מאחר שבימי תענית אנו זקוקים לנשמות רכות ורחמניות ביותר שיעוררו רחמי שמיים בתפילתן, פסק בעל "השיח יצחק" שיש להימנע מלמנותם בימים אלו.

המפנה ההיסטורי במעמדו של החרש

אם בנוגע לבעלי המום הפיזי נסוב הדיון סביב שאלות של אסתטיקה וייצוג, הרי שהדרמה ההלכתית הגדולה ביותר התחוללה סביב מעמדו של החרש. במסורת חז"ל, המונח "חרש" כוון אך ורק למי שאינו שומע ואינו מדבר החרש-אילם. בהיעדר דרכי תקשורת וחינוך בעולם העתיק, הושווה החרש באופן מסורתי ל"שוטה ולקטן" (קבוצת חש"ו – חרש, שוטה וקטן - המפורסמת), והוגדר כמי שאין לו דעה ואחריות משפטית, וממילא פטור מן המצוות ואינו כשר לפעולות משפטיות כגון עדות או קניין.

השלכות קביעה זו היו לעיתים קשות מנשוא. רבי יעקב חגיז, במאה ה-17, פסק בספרו "שו"ת הלכות קטנות" (חלק ב', סימנים ל"ז-ל"ח) פסיקה מצמררת: "ההורג חרש ושוטה... פטור בדיני אדם, כיוון דאינן בני מצוות". הנימוק המשפטי הלכתי שניתן על ידו מצמרר לא פחות - הוא השווה את מעמדם של החרש והשוטה לזה של "טריפה" שאין ההורגו מתחייב בנפשו בבית דין אנושי. ועם זאת, רבי יעקב חגיז עצמו חש במתח עצום בין הדין היבש למציאות. הוא מספר על חרש-אילם כהן שחי בשכונתו, שהיה חייט דגול, ידע להתפלל מתוך סידור באמצעות סימנים ורמיזות, ואף עלה לדוכן לשאת כפיים. הוא זועק מדם ליבו: "וקשה הדבר, למה נחשב כבהמה ? דאטו משום דעתא קלישתא לא יקרא אדם ?!". הסברו הוא שתפיסת חז"ל נבעה מכך שבהיעדר השמיעה, שהיא הצינור המרכזי ללמידה ופיתוח הנפש, נמנע מהחרש לפתח את בינתו, ולכן "החשיבוהו ללא אדם". חרף זאת, הוא פסק בספרו "הלכות קטנות" שמחללים את השבת על חרש ושוטה במקרה של פיקוח נפש. הוא מציע הסבר קבלי לפיו העולם הבא הוא "עולם שכולו שבת", ונשמה שלא השלימה את תיקונה בעולם הזה נאלצת להתגלגל מחדש ברחם אמה במשך תשעה חודשים ולסבול צער רב. כדי לחסוך מהנשמה של החרש את הגלגול והאובדן הרוחני הזה, מחללים עליו שבת גשמית אחת כדי להציל את חייו.

נקודת המפנה ההיסטורית הגיעה במאה ה-19 עם הקמתם של בתי הספר המיוחדים לחרשים בגרמניה ובאוסטריה, ה"טויבשטומשולע". לפתע, חרשים-אילמים שעד כה היו מנותקים מהוויה

שברים של קדושה: היחס לחריג בספרות השו"ת וההלכה צבי ויצמן

האנושית, למדו לדבר, לקרוא, לכתוב ולתקשר באופן מלא. מציאות חדשה זו הכתה גלים בעולם ההלכה ועוררה פולמוס אדיר:

בצד השמרן והחשדן ניצב המהר"ם שיק, אשר בספר השו"ת שלו (חלק אבן העזר, סימן ע"ט) קבע כי הלימוד והדיבור המלאכותיים הללו אינם מעידים על שינוי אמיתי בכוח השכל והדעת הפנימיים. לשיטתו, פעולותיו של החרש המחונך הן "כמעשה קוף בעלמא" הנובעות מהרגל מכני ואימון קשוח, ואינן משקפות בחירה חופשית ודעת עצמאית ולכן הוא הותיר את החרש במעמד של ספק בר דעה.

מנגד, התייצבו פוסקים שסירבו לעצום עיניים מול המציאות האמפירית. הגאון רבי חיים הלברשטאם מצאנז, בעל "שו"ת דברי חיים" (חלק ב', אבן העזר, סימן י"ב), פסק כי חרש המדבר קצת, אפילו בלשון עלגים, דינו כפיקח לכל דבר. מהלך עמוק עוד יותר הוביל רבי עזריאל הילדסהיימר, אשר בספרו "שו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר" (חלק ב', סימן נ"ח) ערך מחקר מדעי ומעשי חלוצי. הוא התכתב עם מומחים ומנהלי מוסדות לחרשים באירופה, כמו אדוארד ואלטר ויואל דייטש, שהוכיחו לו כי מוחו ושכלו של החרש הם "אוצר גנוז" הקיים בשלמותו בקרבו, והחינוך המודרני רק פרץ את חומת השתיקה וחילץ את השכל "הכלוא" מהכוח אל הפועל. הוא הביא כראיה את ברנהרד בריל, חרש-אילם בוגר המוסד בוינה, שערך וכתב עיתונים שלמים בחריפות ובשפה עשירה, דבר שהפריך לחלוטין את תזת "מעשה הקוף" של המהר"ם שיק.

על בסיס המהפך המחשבתי הזה, קבעה מועצת רבני צהר בפסק ההלכה המודרני שלהם, כי חירש בימינו – המשתמש במכשירי שמיעה, שתל קוכליארי או שיטות תקשורת מודרניות אחרות – מוגדר כפיקח לכל דבר ועניין. הוא מצטרף למניין, מעיד בקידושין, עולה לתורה, וכותבים לו כתובה רגילה לחלוטין ולא כתובת חירש, מתוך כבוד עצום לכבוד הבריות ולשכלו של האדם.

הנגשת בית הכנסת: מכיסא הגלגלים ועד לשתל הקוכליארי

ההכרה בכבודם של בעלי המוגבלויות דרשה מהפוסקים לעצב מחדש את המרחב הפיזי והטכנולוגי של בית הכנסת. שתי שאלות מרכזיות העסיקו את עולם הפסיקה המודרני:

א. המאבק על העמידה והבושה בקריאת התורה

דין פשוט בשולחן ערוך (אורח חיים, סימן קמ"א, סעיף א') קובע כי קריאת התורה חייבת להיעשות בעמידה מתוך אימה ויראה, זכר למעמד הר סיני שניתן ברעש ובחרדה. השולחן ערוך אף אוסר להישען על כותל או עמוד בשעת הקריאה. מכאן עלתה שאלה כואבת: האם אדם המרותק לכיסא גלגלים ואינו מסוגל לעמוד כלל, רשאי לעלות לתורה ולברך מיושב?

הרב עובדיה יוסף, בספרו "ילקוט יוסף", נקט בקו שמרני ומחמיר ופסק שמי שאינו יכול לעמוד כלל, אפילו לא על ידי תמיכה של אנשים אחרים, אינו רשאי לעלות לתורה או לקרוא בה מיושב לכתחילה (כרך ב' (הלכות קריאת התורה ובית הכנסת), סימן קמ"א (דיני קורא ומקרא), סעיף ב' וכן באות ב' בהערות המרחיבות שבסוף הסימן). אולם, מול גישה זו התייצב הרב אשר וייס בשו"ת המפורסם שלו "מנחת אשר" (חלק ג'). בהסתמכו על ניתוח של בעל "מחצית השקל", הוכיח הרב וייס כי מאחר שאיסור קריאה בישיבה הוא מדרבנן בלבד ובדיעבד הקריאה כשרה, הרי שבמקום שבו הדרישה

שברים של קדושה: היחס לחריג בספרות השו"ת וההלכה צבי ויצמן

לעמוד תגרום לאדם הנכה בושת פנים נוראה ותמנע ממנו את הזכות לעלות לתורה, ערך "כבוד הבריות" דוחה את האיסור, ומותר לו לעלות ולברך כשהוא יושב בכיסאו.

סוגיה שנייה באותו הקשר היא הבאת ספר התורה אל הנכה במקום שהוא יעלה אל הבימה. התלמוד הירושלמי (במסכת יומא, פרק ז') קובע עיקרון נוקשה לפיו "בכל מקום אנו הולכים אחר התורה", ואין מוליכים את הספר אל האדם אלא אם כן מדובר בכהן גדול או בראש הגולה. פוסקים רבים ראו בהבאת הספר במיוחד אל הנכה בקהל זלזול בכבוד התורה.

הפתרון שמציעים ארגוני הנגישות ורבני צהר ובית הלל אינו טמון בהקלות הלכתיות בדיני טלטול ספר התורה, אלא בחובת הנגשת המבנה עצמו. ההנחיה היא לבנות שיפוע נגיש (רמפה) או להתקין מעלון אל במת התפילה, או לחלופין לעצב מלכתחילה את הבימה בגובה אחיד עם כלל אולם התפילה. בכך נמנעת הבושה, והאדם עם המוגבלות יכול להגיע אל ספר התורה בעצמו, בכבוד ובשוויון.

ב. הקול החשמלי: האם מכשירי שמיעה מוציאים ידי חובה?

כניסתם של מכשירי השמיעה הדיגיטליים והשתלים הקוכליאריים עוררה דיון מדעי-הלכתי מרתק. המצווה לשמוע קול שופר בראש השנה או מקרא מגילה בפורים מחייבת שמיעת קול אותנטי של השופר או של הקורא. הפוסקים נדרשו להכריע: האם קול שעובר דרך מיקרופון, מתורגם לאותות חשמליים ומשוחזר באוזנו של האדם נחשב כקול המקורי, או שמא מדובר בקול חדש, מעין הד אלקטרוני משולל תוקף הלכתי ?

הרב שלמה זלמן אויערבך (שו"ת מנחת שלמה, חלק א', סימן ט') והרב משה שטרנבוך (שו"ת תשובות והנהגות, חלק א', סימן קמ"ט) החמירו בנושא, וסברו כי מאחר שהמכשיר מייצר קול חדש לחלוטין, השומע דרכו אינו יוצא ידי חובה. לעומתם, הרב משה פיינשטיין (שו"ת אגרות משה, חלק ב' (אורח חיים), סימן ק"ח (הדיון העקרוני והמקיף ביותר לגבי קריאת מגילה במיקרופון/רמקול); שו"ת אגרות משה, חלק ד', אורח חיים, סימן צ"א, אות ד' (הדן בהיתר מעשי להקל לאישה חולה לשמוע הבדלה בטלפון בבית חולים); שו"ת אגרות משה, חלק ד', אורח חיים, סימן קכ"ו, לעניין מכשירי שמיעה; שו"ת אגרות משה, חלק ד', אורח חיים, סימנים פ"ד-פ"ה (דיון בשימוש במכשירים אלו בשבת) והרב עובדיה יוסף (שו"ת יחוה דעת, חלק ג', סימן נ"ד (הפסק המרכזי והמסוכם בעניין קריאת מגילה וקריאת התורה ברמקול ומכשיר שמיעה); שו"ת יביע אומר, חלק א', אורח חיים, סימן י"ט, אות י"ח (הדיון המוקדם שבו נטה להחמיר בעקבות סברת הגרש"ז); שו"ת יחוה דעת, חלק ב', סימן ס"ח (איסור כללי לשמיעת מצוות דרך רדיו או טלפון)) נטו להקל בשעת הדחק.

בנוגע לשתל הקוכליארי (שתל שבלול), הנטייה להקל כיום היא כמעט מוחלטת. מאחר שהשתל מושתל בתוך הגוף ומעביר גירויים חשמליים ישירות לעצב השמיעה במוח באופן שמדמה שמיעה

שברים של קדושה: היחס לחריג בספרות השו"ת וההלכה צבי ויצמן

טבעית לחלוטין, קבעו חוקרים ורבנים כמו ד"ר ישראל ברמה' והרב נחום אליעזר רבינוביץ2 כי שמיעה זו מוגדרת הלכתית כשמיעה אנושית מעולה, והמשתמש בשתל יוצא ידי חובה בכל המצוות.

כלב בבית השם: פולמוס כלבי הנחייה

אחת הדרמות ההלכתיות הסוערות ומעוררות ההשראה ביותר בעשורים האחרונים נסובה סביב כניסתם של כלבי נחייה ושירות לבתי הכנסת. מחד גיסא, עומדת החובה ההלכתית הפשוטה להגן על מורא המקדש וקדושת בית הכנסת מפני כניסת בעלי חיים המסיחים את הדעת ועלולים ללכלך. מאידך גיסא, עומד עיוור המבקש להתפלל בציבור.

בשנת תשי"ג (1953) חולל פוסק הדור באמריקה, הגאון רבי משה פיינשטיין, מהפכה קטנה כאשר פרסם את פסק דינו המפורסם ב"שו"ת אגרות משה" (חלק אורח חיים, סימן מ"ה). הוא התיר לעיוור להיכנס לבית הכנסת יחד עם כלב הנחייה שלו. רבי משה פיינשטיין ביסס את פסקו המפתיע על דברי התלמוד הירושלמי במסכת מגילה (פרק ג', הלכה ג'), שם התירו חכמים למי שנמצא בדרך עם חמורו ורוצה ללמוד תורה, להיכנס עם החמור אל בית המדרש כדי שלא ייגנב. ראיה נוספת הביא מדברי הגמרא במסכת ברכות (דף ס"ב, עמוד א'), ממנה משתמע כי אביי בצעירותו לווה בשה לכל מקום בהנחיית האומנת שלו, ובכלל זה גם בתוך בית המדרש. רבי משה פיינשטיין קבע עיקרון גדול: "במקום צורך גדול אין ביזיון". אם נאסור על העיוור להיכנס עם כלבו, הוא יתבטל כל ימיו מתפילה בציבור, מקריאת התורה ומקריאת המגילה, וייגרם לו מפח נפש נורא, במיוחד בימים הנוראים שבהם כולם מתכנסים יחד.

מול פסק דין מקל זה קמה סערה גדולה בארץ ובעולם. רבנים רבים, ובהם הגאון רבי יעקב ברייש בספרו "שו"ת חלקת יעקב" (חלק אורח חיים, סימן ל"ד), הגאון רבי עובדיה יוסף ב"ילקוט יוסף" (סימן קנ"א, סעיף כ"ה), והרב מנחם מנדל כשר בספרו "תורה שלמה" (חלק ט"ו), אסרו את כניסת הכלב בכל תוקף. טיעוניהם היו כבדי משקל: ראשית, קדושת בית כנסת חמורה בהרבה מקדושת בית מדרש שבו הותר החמור. שנית, הבאת כלב למקום קדוש נתפסת כביזוי חמור במיוחד, בהסתמך על דברי ה"כלי יקר" על התורה (דברים כ"ג, י"ט) לפיהם הכלבים הם עזי נפש ואינם ראויים לבוא למקום קדוש. מעבר לכך, הם חששו מפני נביחות שיבהילו את המתפללים ומפני עשיית צרכים באמצע התפילה.

1 ד"ר ישראל ברמה, השתל הקוכלארי והגדרת החרש בהלכה, תחומין, כרך כ"ד, שנת תשס"ד, עמודים 178-173. תמצית דבריו: המנגנון הרפואי של השתל, אשר עוקף את החלקים הפגועים באוזן ומוליך את האותות החשמליים באופן ישיר אל עצב השמיעה הבריא. על בסיס טכנולוגיה זו הוא קובע כי אנו נמצאים בפתחו של עידן חדש שבו אוזני החרשים נפקחות באופן ממשי, ויש להגדירם הלכתית כבעלי חוש שמיעה( 2 והרב נחום אליעזר רבינוביץ, השימוש בשתל קוכלארי, תחומין, כרך ל"א )שנת תשע"א(, עמודים 32-27. תמצית דבריו: מאחר שהשתל מושתל בתוך הראש ומחליף לחלוטין את תפקוד האיבר המקורי, הוא נחשב כחלק אינטגרלי ובטל לגוף האדם. לפיכך, השמיעה באמצעותו מוגדרת כשמיעה אנושית מעולה וטבעית, המפקיעה את האדם ממעמד "חרש" הלכתי ומחייבת אותו במצוות השמיעה ללא כל חשש(

שברים של קדושה: היחס לחריג בספרות השו"ת וההלכה צבי ויצמן

מדובר היה בהתנגשות הלכתית משמעותית בין גדולי פוסקי ההלכה של דורנו. ההתנגדות העזה והמפורטת ביותר לפסק דינו של הרב פיינשטיין הגיעה מצדו של הרב מרדכי יעקב ברייש, אב"ד הקהילה החרדית בציריך שבשוויץ, בחיבורו שו"ת חלקת יעקב (חלק אורח חיים, סימן לד), שיצא לאור בשנת תשכ"ה (1965). במענה לשאלה שנשלחה אליו מציריך, התעמת הרב ברייש ישירות עם ההיתר של הרב פיינשטיין ודחה אותו בלשון נוקבת. הרב ברייש שלל את הראיות שהביא הרב פיינשטיין מהתלמוד הירושלמי (המתיר להכניס חמור לבית המדרש כדי שלא ייגנב) וכתב: "ולפי עניות דעתי, הוראה זו תמוה לרבים, לבנות מגדול על יסוד רעוע כזה". הרב ברייש ראה בהליכה עם כלבים מנהג מערבי זר שאינו הולם את אורח החיים היהודי - "והעיקר שאין זה רגש יהדות האמיתית להוליך עמו כלבים, רק האנשים השחצנים עושין כן". הרב ברייש חשש שאם יפתח פתח לכלב נחייה, הציבור יזלזל ויכניס כלבים נוספים, דבר שיוביל לביזוי בית הכנסת בהשוואה לכנסיות "ובעוונותינו הרבים שהיהדות כך נתרופפה, ובפרט במקומות הללו, אם יופתח פתח כמחט של סדקית יופתח הפתח כפתחו של אולם...ועלול להיווצר חילול השם גדול, שהנוצרים אוסרים להכניס כלב לבית תיפלתם, ולהבדיל לבית הכנסת מותר".

רבנים נוספים בארץ ישראל ובמדינות אחרות הצטרפו למחאה החריפה והגדירו את הכנסת הכלב כמחזה מחלל ומבזה. הרב משה מלכה, רבה הראשי של פתח תקווה, שלל את ההיתר מכל וכל בספרו שו"ת מקוה המים (חלק ה', סימן כא [או אבן העזר ג, ד]). הרב מלכה קבע בלשון חדה וקצרה כי אין שום הצדקה להכנסת חיה כזו למקום קדוש "שאין לך זלזול וביזוי גדול מזה לבית התפילה".

הרב מנחם מענדל כשר, מחבר המפעל המונומנטלי "תורה שלמה", הקדיש דיון נוקב לנושא בכרך טו (פרשת יתרו, מילואים חלק ה'), אשר נדפס מאוחר יותר בשו"ת שלו "דברי מנחם" (חלק א', סימן כט). הרב כשר שלח את השגותיו הקשות ישירות לרבי מלובביץ' וטען שיש לאסור את הכניסה לחלוטין מכוח האיסור המקראי של "מחיר כלב". הרב כשר ציטט את הדרשה המרחיבה בספרי (פרשת תצא, פיסקא רמא): "יכול אפילו העבירו ברגליו בעזרה יהא חייב, תלמוד לומר 'כי תועבת כו' בזובח'." וכן הביא את דברי ה"כלי יקר" על התורה (דברים כג, יט): "לפי שהכלבים עזי נפש מזנים בפרהסיא על כן אין נכון להביאם למקום הקדושה". מכאן הסיק הרב כשר שמאחר שיש איסור בהבאת הכלב, מוטב שהעיוור יימנע לחלוטין מלהגיע לבית הכנסת ויתפלל ביחידות בביתו, שכן אין חובה מוחלטת להתפלל בבית הכנסת דווקא.

באגרותיו ("אגרות קודש", חלק יח, איגרת ו' תתקלו), יצא הרבי מלובביץ' להגנת פסיקתו של הרב פיינשטיין והפריך את טענותיו של הרב כשר אחת לאחת, תוך שהוא מציג בקיאות מטאפיזית והלכתית מבריקה: ראשית, הרבי הפריך את הטענה שצורת הכלב פסולה ומאוסה לבוא במקום קדוש, והזכיר כי הגמרא במסכת יומא (דף כא, עמוד ב) קובעת כי בבית המקדש השני: "האש שעל המזבח הייתה רבוצה ככלב ממש". שנית, הרבי דחה בתוקף את ההצעה שהעיוור פשוט יישאר להתפלל בביתו, והביא את פסק השולחן ערוך (אורח חיים, סימן צ', סעיף ט'): "ישתדל אדם להתפלל בבית הכנסת עם הצבור". הרבי הדגיש כי מדובר בחיוב גמור המצדיק את הקלת הכניסה של הכלב כדי למנוע את עוגמת נפשו של העיוור וביטולו ממצוות.

שברים של קדושה: היחס לחריג בספרות השו"ת וההלכה צבי ויצמן

הדברים הגיעו עד כדי מחאה ציבורית הרב משה אמסל, העורך המייסד של כתב העת היה הרב מאיר אמסל שערך את גליונותיו עד פטירתו ב-2007, מצא דווקא להתנגד לפסק דינו של הרב פינשטיין, זאת על אף שכתב העת היה מזוהה באופן לא-רשמי עם חסידות חב"ד בשל קשריו של העורך עם הרבי מנחם מנדל שניאורסון שהיה מפרסם אחדות משיחותיו, מוגהות אישית על ידו ב"המאור". בקובץ המאור מכסלו תשכ"ה (1964) פרסם הרב אמסל מחאה סוערת ומנוסחת בחריפות רבה נגד הרב פיינשטיין וההיתר של כלב הנחייה, לדבריו הרב פיינשטיין בהיתריו השונים, ובהם התרת כניסת כלב נחייה, התרת חגיגות בת מצווה, העמדת חופות בתוך בתי כנסת ועוד "הרס בניין שבנו בעמל רב רבנים רבים". לפיכך, טען כי הוא מחויב: "להודיע ברבים שאין בני תורה מסכימים לכל פסקיו של הגאון בעל שו"ת 'אגרות משה', ובפרט לאלו שהפריז בהם על המידה ויצא בהם לחלוק על גדולי הדור הקודם". הרב אמסל אף עקץ בלגלוג אישי את הרב ששלח את השאלה המקורית לרב פיינשטיין הרב אפרים גרינבלט, מחבר שו"ת רבבות אפרים, שהיה אז רב צעיר בממפיס, וכתב עליו בלעג - "שאפשר שעל ידי זה יתעוררו כמה מחבריו הרבנים נ"י להמציא לו משרה יותר טובה, שהרי פרנסתו במעמפיס היא לא קלה"...

מכל מקום, כיום, רוב הפוסקים נוטים להתיר את כניסתם של כלבי נחייה, מתוך הבנה שמדובר בכלבים מאומנים להפליא שאינם נובחים ואינם מלכלכים, תוך הנחיה להושיב את העיוור וכלבו בצידי בית הכנסת כדי למנוע הסחת דעת. עם זאת, הפוסקים מסייגים זאת כלפי "כלבי שירות" של נפגעי פוסט-טראומה (PTSD) שנכנסו לשימוש בשנים האחרונות. מאחר שכלבים אלו לעיתים אינם מאומנים ברמת האיפוק הנוקשה של כלב נחייה ונוטים להשתעשע עם הסובבים, במידה והכלב יוצר הפרעה ממשית בפועל לתפילה – אין להכניסו.

חותם של חמלה וצדק

כשמביטים על פני מאות השנים של כתיבת שו"תים ופסיקות הלכה, מתגלה תמונה מרהיבה של התפתחות אנושית ותיאולוגית. ההלכה, שהחלה את דרכה במקדש הנוקשה שבו המום הפיזי נתפס כמחולל קדושה, עשתה דרך ארוכה ומופלאה אל בית הכנסת השכונתי מקום שבו דווקא ה"כלי השבור", הלב הנשבר וכבוד הבריות הם שהפכו למרכז הכובד הדתי.

פוסקי הדורות השונים השתמשו בכלים משפטיים מדויקים ורגישים, שילבו את ממצאי המדע והטכנולוגיה, והוכיחו כי המשפט העברי אינו שוקט על שמריו. המעבר המרגש של החרש ממעמד של חסר דעה לפיקח גמור, ההנגשה של בימת בית הכנסת לנכים בכיסאות גלגלים, והפיכתם של כלבי הנחייה לבני בית בהיכל התפילה – כולם מעידים על עיקרון עמוק אחד: בהיכלו של השם, השלמות אינה נמדדת ביופי אסתטי נוקשה, אלא בלבבות הפתוחים של קהילה המבקשת לאמץ אל חיקה כל אדם שנברא בצלם.