מצוות כיבוד אב ואם ניצבת כאחד המסדים המוסריים והדתיים העמוקים ביותר בעולם היהודי, כזה המגשר בין המרחב החברתי-אנושי לבין התודעה התאולוגית. המקרא עצמו מייחד למצווה זו מקום מרכזי ומזכיר אותה שלוש פעמים ובכל פעם נצמד שם שמים לצידה: בעשרת הדיברות שבספר שמות, בפרשת קדושים שבספר ויקרא, ושוב בעשרת הדיברות בפרשת ואחתנן שבספר דברים. חז"ל בתלמוד הבבלי עמדו על סמיכות זו והשוו באופן מפורש בין כבוד ההורים לכבוד המקום, בקובעם כי שלושה שותפים יש באדם: הקדוש ברוך הוא, אביו ואמו.
ספר החינוך, בבואו לבאר את שורשי המצווה, מעגן אותה במידת הכרת הטוב ומסביר כי מטרתה להרגיל את האדם להכיר חסד למי שגרם לו להיות בעולם, ומתוך כך להעפיל להכרה עמוקה יותר בחסדו של בורא העולם. עם זאת, מערכת היחסים המורכבת שבין אדם להוריו ובין אדם לקונו מציבה לא פעם אתגרים משמעותיים.
ספרות השאלות והתשובות משמשת לאורך הדורות כבמה חיה ודינמית שבה מתעוררות השאלות המעשיות והכואבות ביותר בנוגע לגבולותיה של מצווה זו. דרך המקרים הקונקרטיים המובאים בפני גדולי הפוסקים, נחשף המתח שבין שמירה על כבודם ומוראם של ההורים לבין האוטונומיה האישית של הבן, צרכיו הרפואיים, דרכו הרוחנית וחובותיו ההלכתיות האחרות.
הנישואין כמבחן האוטונומיה של הבן – שו"ת מהרי"ק
אחת השאלות השכיחות והרגישות ביותר נוגעת לזכותם של ההורים להתערב בבחירת בן או בת הזוג של צאצאיהם. סוגיה זו נדונה בהרחבה בתשובתו של רבי יוסף בן שלמה קולון, המוכר כמהרי"ק (נולד בצרפת בשנת 1420 לערך, תשובותיו זכו לשם ולתפוצה רבה בכל רחבי העולם היהודי .תלמידו המובהק היה רבי עובדיה מברטנורה, בעל הפירוש המפורסם למשנה). המהרי"ק נדרש למקרה מורכב: ראובן נשבע לאביו שלא יישא אישה ללא רשותו. השבועה נעשתה כדי לגרום לאביו להעתיק את מקום מגוריו, וראובן אף מסר מודעה בפני עדים המבטלת את השבועה. לאחר מכן קידש ראובן אישה ללא הסכמת אביו, והאב מחה וציווה עליו שלא לכנוס אותה לחופה. המהרי"ק נשאל ביחס לשני מישורים: ראשית, האם המודעה מבטלת
את השבועה, ושנית, האם באופן עקרוני יש לאב כוח למנוע מבנו לשאת אישה הגונה בה חפץ הבן.
ביחס למישור הראשון משיב המהרי"ק בשלילה, בקבעו כי השבועה שרירה וקיימת:
"לע"ד אין כח במודעה זו לבטל השבועה שנשבע אחר כך נראה לע"ד דהכא לא חשיב אונס כלל שהרי אביו לא היה כופהו כלל להשביעו "
אולם במישור השני והעקרוני, פסקו של המהרי"ק מהווה אבן פינה בפסיקה ההלכתית המגינה על האוטונומיה האישית של הבן:
"ואשר נסתפקת אם יש כח ביד האב למחות ביד בנו לישא אשה אשר יחפוץ בה הבן לע"ד נראה שאם היא אשה ההוגנת לו שאין כח ביד האב למחות ביד הבן... שהוא דבר השייך בצעריה דגופא להניח האשה אשר חפץ בה ויצטרך לקחת אשה אחרת אשר לא תישר בעיניו כל כך... דלא שייך כבוד אלא כגון מאכילו משקהו מלבישו מנעילו כו' מורא לא ישב במקומו ולא סותר את דבריו כו' וכן כיוצא בזה דשייך לאב אבל במלתא דלא שייך האב בגווה פשיטא דאין כח האב למחות ביד בנו "...
המהרי"ק משרטט גבול ברור למצוות כיבוד הורים: המצווה חלה על דברים המביאים תועלת והנאה ישירה לגופו או לצרכיו של האב (כגון האכלה, השקיה והלבשה), אך אינה חלה על עניינים השייכים לפרטיותו, לגופו ולחייו האישיים של הבן. נישואין עם אישה שאינה מוצאת חן בעיני הבן הם בגדר צער הגוף והנפש של הבן ("צעריה דגופא"), ואין האב יכול לכפות על בנו צער כזה .יתרה מכך, התורה אוסרת על אדם לקדש אישה עד שיראה אותה ותמצא חן בעיניו; דרישת האב שהבן יימנע מנישואין עם בחירת ליבו דומה לציווי לעבור על דברי תורה, ובמצב כזה אין חובה לשמוע לו.
בנתיב זה הלך בעת המודרנית, גם הרב אליעזר יהודה ולדנברג, מחבר שו"ת "ציץ אליעזר" (נולד בירושלים בשנת 1917 וכיהן כאב בית דין בירושלים ובחבר בית הדין הרבני הגדול, .הוא נודע בעיקר בזכות תשובותיו פורצות הדרך בכל תחומי ההלכה, ובמיוחד בעיסוקו בנושאי רפואה והלכה ובהלכות מדינה. זכה בפרס ישראל לספרות תורנית לשנת תשל"ו (1976) ובפרס הרב קוק).
בתשובתו לבחורה שהוריה התנגדו לנישואיה, הבהיר הרב ולדנברג כי חובת כבוד אב ואם חלה רק בדברים הקשורים ישירות לצרכיו ולקיומו של האב, ואינה מקנה להורים זכות למחות בבחירת בן הזוג :
"כבוד האב שייך רק בדברים הקשורים לצרכי האב, לפרנסתו, לגופו ולקיומו. אבל בדברים שלא שייכים אליו, פשוט הוא שאין כח לאב למחות בביתו - לא משום כבוד ולא משום מורא... וכל שכן דאין להניח לקחת בן זוג ההוגן לה והישר בעיניה משום כבוד אביה. על כן דעת לנבון נקל, שאם כי בודאי מן הנימוס והדרך ארץ שכל בת, לרבות גם בן, יתייעצו עם הוריהם בעניין הנישואין... אבל כשקורה שמתייעצים ומודיעים להורים וההורים מתנגדים... אין צורך לשמוע בזה אל האב"
הכרעות אלו זכו להסכמה רחבה, בין היתר מצד פוסקי ספרד בדורנו, ובהם הראשון לציון הרב עובדיה יוסף בשו"ת "יביע אומר". הרב עובדיה יוסף הביא בהסכמה את דברי שו"ת "אבני צדק", המבטאים תמיהה על אב המונע מביתו נישואין ראויים:
"ואני מתפלא על האב הזה שחס על גופו, ואינו חס כלל על גופה ונפשה של בתו, והלא כתיב 'כרחם אב על בנים', וכל שכן בדבר כזה הנוגע לנפש. ולכן יאמרו נא לאביה בשמי, שאני מבקשו ומזהירו שלא ימנע את בתו מזה... ואם יעמוד בדעתו יש להודיע לבתו לבל תאבה לו ולא תשמע בקולו "
בין שלמות הגוף לחובת המורא – פסיקותיו של בעל ה"ציץ אליעזר" בנושאי רפואה
התורה מחמירה מאוד באיסור פגיעה פיזית בהורים, עד שנקבע עונש מוות למכה אביו ואמו והוציא מהם דם .מחומרה זו גזרו חכמים הלכה המגבילה את יכולתו של בן לשמש כרופא או כמטפל של הוריו במצבים שבהם הטיפול עלול לגרום לחבלה או להוצאת דם. בתלמוד מסופר על האמורא רב, שלא הרשה לבנו להוציא קוץ מבשרו שמא ייצא דם והבן יעבור בשגגה על איסור חובל באביו. מכאן נפסקה הלכה עקרונית בשולחן ערוך, לפיה לכתחילה אין לבן לנתח את אביו או להקיז את דמו, ואפילו אם האב מבקש זאת ומעדיף את טיפולו של בנו.
הרב אליעזר יהודה ולדנברג בשו"ת "ציץ אליעזר" נדרש לסוגיה זו בהקשר של מתן זריקות או טיפולים רפואיים מודרניים .תוך הסתמכות על דברי ה"ברכי יוסף" וספר
"מנחת חינוך", הציע הציץ אליעזר הבנה הממתנת את האיסור במצבים של הסכמה מפורשת:
"ועולה בדעתי ליישב דברי הברכי יוסף עפ"י דברי המנחת חנוך מצוה מ"ח שכותב לחדש דגבי הכאה אם המוכה נותן רשות אין כאן עבירה כלל לא בחבירו ולא באב ואם... אבל אם אביו מוחל ומצוה להכותו נראה דאינו חייב כלל וכן בחבירו ואינו עובר כלל... וא"כ לפיי"ז הרי ישנו שפיר פנים מסבירות להוראה זאת של הברכי יוסף דכל שאין סכנה מותר לתת לו המאכל עפ"י פקודתו ובקשתו אע"פי שיזיקו דנלמד זאת במכ"ש מהיכא שמצוהו להכותו שאין לאב הנאה של כלום מזה ועוד נוחל בזיון מכך, וק"ו כשמבקש ממנו המאכל המזיק לו, שיש לו מכך הנאת החיך וגם אינו נוחל מזה שום בזיונות "...
כאשר הטיפול נעשה לטובתו של האב, ברשותו ובציוויו, ואין כאן כוונת פגיעה אלא כוונת רפואה, הרי שאין הדבר נחשב לחבלה אסורה. על כן, במצבים שבהם אין פתרון מניח את הדעת, ויש חשש שהימנעות הבן מלהזריק לאביו תגרום לכך שהאב לא יקבל את הטיפול הנחוץ לו, מותר לבן לבצע את הפעולה הרפואית בלב שקט.
גילוח הזקן ועמידה על עקרונות הבן – שו"ת "דברי יציב"
מתח נוסף בין רצון ההורים לבין שאיפתו הרוחנית של הבן עולה בשאלת גילוח הזקן. רבי יקותיאל יהודה הלברשטם, האדמו"ר מקלויזנבורג (נולד בגליציה בשנת תרס"ד (1904), והיה נצר למשפחת רבנים מצאצאי רבי חיים מצאנז .לפני השואה שימש כאדמו"ר בעיר קלויזנבורג שבטרנסילבניה .הוא שרד את מחנות הריכוז, אך איבד בהם את רוב קהילתו, את אשתו ואת אחד עשר ילדיו .לאחר המלחמה פעל לשיקום שארית הפליטה בגרמניה, עלה לארץ ישראל והקים את קריית צאנז בנתניה ואת המרכז הרפואי 'לניאדו' הפועל על פי הנחיותיו ההלכתיות והמוסריות), נדרש לשאלתו של בחור שאביו ציווה עליו לגלח את זקנו.
בתשובתו בספר "דברי יציב", מסביר הרב הלברשטום כי אף על פי שגילוח הזקן במספריים מותר על פי חלק מן הפוסקים, הרי שהדבר שנוי במחלוקת עמוקה .כיוון שמדובר בעניין הנוגע לדין תורה ולרצונו של הבן להחמיר על עצמו ולהימנע מגילוח, הרשות בידו לפסוק כדעת המחמירים ולראות את הדבר כאיסור מוחלט עבורו. במצב כזה, שבו הבן מחמיר מטעמים דתיים, אין הוא מחויב לשמוע לאביו המבקש
שינהג כדעת המקלים, שכן עצם הגילוח אינו מביא הנאה או תועלת פיזית לאב עצמו (כמובן שאפשר להתווכח עם הנימוק הזה):
"מכתבך קבלתי, ובדבר שאלתך שאביך מצוה עליך לגלח הזקן, האם אתה חייב לשמוע לו... בני"ד בגילוח במספרים, להש"ך דרק בשייך בגויה צריך לשמוע וכנ"ל שהראשונים והפוסקים הכי ס"ל, ודאי דאין צריך לשמוע לו, שאין זה שייך לאביו... וא"כ בני"ד כיון שעצם הדין דגילוח הזקן במספרים תליא בפלוגתת הפוסקים הנ"ל, וכיון שנוגע לדין תורה, אף שאביו רוצה לפסוק כהמקילין בודאי שהרשות ביד הבן לפסוק כהמחמירין, ושויא אנפשיה כחתיכה דאיסורא, ושוב אינו חייב לשמוע לאביו לעשות דבר שהוא פוסק להחמיר, ובפרט כשנוגע לדאורייתא, וא"כ לכו"ע אל ישמע לו ודו"ק ".
כמיהת הנפש לקבורה בארץ ישראל וסכנת הדרכים – מהרמב"ם ועד למהרשד"ם
הכמיהה להיקבר בארץ ישראל והרצון להעלות את עצמות ההורים לקבורה בארץ הקודש עמדו בבסיסן של כמה מהתשובות המרתקות ביותר בספרות השו"ת. אחת השאלות המוקדמות בנושא זה הופנתה אל הרמב"ם (רבי משה בן מימון, נולד בקורדובה שבספרד בשנת 1135 בעקבות רדיפות האל-מוואחידון, נדדה משפחתו לצפון אפריקה ולבסוף התיישבה במצרים. הרמב"ם שימש כרופא החצר של הסולטאן המצרי וכמנהיג דגול של הקהילה היהודית בקהיר, תוך שהוא מחבר את מפעלי הענק שלו: פירוש המשנה, מורה נבוכים ומשנה תורה).
השואל תיאר בפני הרמב"ם מקרה שבו הורים השתוקקו בחייהם ובשעת מותם להיקבר בארץ ישראל, ואחד מבניהם, שהיה חלש ועני מאוד, הצליח בעזרת תומך להביא את עצמותיהם ולקברן סמוך לירושלים .השואל ביקש לדעת האם עשה הבן מצווה או שמא עבר עבירה בשל טלטול העצמות :
"ותורינו הדרתו גם כן בדבר אחד מישראל שהיה לו אם ואב, שכבר השתוקקו כמה פעמים בחייהם, וגם כשחלו חוליים שמתו בו, להיקבר בארץ ישראל, או שעצמותיהם תובלנה אחרי מותם להיקבר שם. וסייע אלוקים לאחד מבניהם, גם שהיה חלש ועני מאוד, ומצא לו עוזר שהוליכו לירושלים, ולקח עמו עצמות אבותיו, וקברן קרוב לירושלים, אם צריך למחות בידו על פי הדין, ואם עשה בזה מצווה או עבר עברה ".
תשובתו של הרמב"ם הייתה קצרה ונחרצת:
"הדבר שעשה טוב מאוד, וכך עשו גדולי חכמי ישראל".
אולם, מה קורה כאשר העלאת עצמות ההורים לארץ ישראל כרוכה בסכנת נפשות של ממש לבן החי? בשאלה זו דן בהרחבה רבי שמואל בן משה די מדינה, המהרשד"ם (ר' שמואל בן משה די מדינה, נולד בשאלוניקי, יוון בשנת 1506, למשפחה ממגורשי ספרד. כיהן כראש ישיבה וכרב בולט בשאלוניקי – שנקראה אז "ירושלים של הבלקן" – ועיצב את פניה ההלכתיים של הקהילה לאחר גלי הגירוש), המהרשד"ם נשאל על ידי ראובן אשר רצה לקיים את צוואת אמו אשר הורתה לו להעלות את עצמותיה לקבורה בארץ ישראל. הבן רצה מאוד לקיים את הצוואה, אלא שסכנות הדרכים בים וביבשה באותה עת היו עצומות, ונוספה על כך סכנה מצד המלכות שמא יתגלה הדבר ויביא לעונשים כבדים ואף לסיכון חיים :
"שאלה ראובן בהיותו חוץ לעיר הגיע עת פקודת אמו ובעת פטירתי צותה שלא בפניו ישא ויוליכו עצמותיה להקבר בא"י תוב"ב והנה בנה ר' הנז׳ ברצונו היה רוצה לקיים מצות אמו אלא שהעומדי' לפניו ככותל מיקרי וילדי הזמן סכנת הדרכי' בים וביבשה מינים ממינים שונים גם מפאת המלכות אשר אנו משועבדים אליהם שאם ירגישו בדבר יש סכנה לחיים ולמתים על כן שאל השואל איזה דרך ישכון אור "...
המהרשד"ם, לאחר דיון הלכתי ממושך ומעמיק, פסק כי אין הבן מחויב ואף אסור לו – לסכן את עצמו לצורך קיום הצוואה .הבנתו של המהרשד"ם נשענת על אומדן דעתה של האם:
"ועל כן אני אומר דאנן סהדי דאלו הות ידעה כל הדברי' שאמרנו לא הוה מצוה... דדבר פשוט הוא דכופין לעלות לא"י היינו בדאפשר בלא סכנה דאי איכא סכנה אסור לסכן עצמו "
ברור לנו לחלוטין שאילו הייתה האם מודעת לסכנות הממשיות המאיימות על חיי בנה בדרכים, לא הייתה מצווה על כך מלכתחילה .הסכנה לחיים דוחה את מצוות כיבוד ההורים, וההלכה אינה דורשת מן האדם להשליך את נפשו מנגד עבור מילוי רצון נפטרים כאשר הדבר כרוך בסיכון ממשי.
קולה של הבת שו"ת "חוות יאיר" והפולמוס על הקדיש
שאלת זכותה של בת לומר קדיש יתום על הוריה במקום שבו לא הותירו בנים זכרים מהווה את אחת הסוגיות הטעונות והמרתקות ביותר מבחינה חברתית והלכתית. נקודת הציון המרכזית בדיון זה מצויה בתשובתו של רבי יאיר חיים בכרך, בעל שו"ת "חוות יאיר" (רבי יאיר חיים בן משה שמשון בכרך נולד בלייפציג שבגרמניה בשנת ה"א שצ"ח (1638) הוא למד בישיבות שונות בגרמניה וכיהן במשרות רבנות רבות, חייו האישיים היו מלאי צער, נדודים ותוגה .הוא היה בעל השכלה כללית רחבה ובקיאות רבה בחכמת הקבלה .בערוב ימיו שימש כשנתיים כרב הקהילה המפוארת בוורמס, קרא לספרו המפורסם "חוות יאיר" על שם סבתו המלומדת, הרבנית חוה בכרך, שהייתה נכדתו של המהר"ל מפראג).
הרב בכרך נשאל אודות מקרה שהתרחש באמסטרדם, שבו נפטר אדם ללא בנים וציווה שלפני פטירתו ילמדו עשרה אנשים בביתו מדי יום ובתו תאמר קדיש לאחר הלימוד, וחכמי הקהילה לא מיחו בידה :
"דבר זר נעשה באמשטרדם ומפורסם שם. שאחד נעדר בלי בן וצוה לפני פטירתו שילמדו עשרה כל יום תוך י"ב חודש בביתו בשכרם ואחר הלימוד תאמר הבת קדיש ולא מיחו בידה חכמי הקהילה והפרנסים. ואף כי אין ראיה לסתור הדבר כי גם אשה מצוות על קידוש השם גם יש מנין זכרים מקרי בני ישראל... מ"מ יש לחוש שע"י כך יחלשו כח המנהגים של בני ישראל שג"כ תורה הם ויהיה כל אחד בונה במה לעצמו ע"פ סברתו ומחזי מילי דרבנן כחוכא ואטלולא ויבואו לגלגל בו... לכן בנדון זה שיש אסיפה ופרסום יש למחות ".
ה"חוות יאיר" מודה כי מצד הדין הפשוט אין מניעה הלכתית מוחלטת, שכן האישה שותפה בקידוש השם וקולה נשמע בנוכחות מניין גברים .למרות זאת, הוא מכריע לאסור את הדבר בשל החשש מפני פגיעה במנהגי הקהילה והפיכת דברי חכמים ללעג ("כחוכא ואטלולא").
בדורות האחרונים חלה תפנית משמעותית בסוגיה זו, כאשר פוסקים בני זמננו מצאו נתיבים המשלבים את הצורך הרגשי והמוסרי של הבת יחד עם שמירה על מסורת התפילה. הרב חיים דוד הלוי התיר לבת לומר קדיש במניין משפחתי המצוי בבית, אך מנע זאת בבית הכנסת או בבית הקברות משום כבוד הציבור. פוסקים כמו הרב יובל שרלו התירו לבת לומר קדיש מעזרת הנשים, בתנאי שישנו גבר נוסף במניין
שאומר את הקדיש בקול רם, ובכך משתלבת השאיפה לכיבוד ההורים יחד עם שמירה על גבולות המנהג.
אבלות מול כבוד ההורים המנוחים – פסיקותיו של בעל "אגרות משה"
סוגיה ייחודית נוספת נוגעת להתנגשות בין דיני אבלות שונים, ובפרט כאשר הבן שרוי באבלות על קרוב משפחה אחר ומתבקש להשתתף בטקס הקמת מצבה לאביו או לאימו. בשאלה זו דן הרב משה פיינשטיין (נולד ברוסיה בשנת 1895 שם שהה עד להגירתו לארצות הברית בשנת1937. עמד בראש ישיבת "תפארת ירושלים" בניו יורק ונחשב לפוסק הגדול והמשפיע ביותר באמריקה בדורו, תוך שהוא מתמודד עם שאלות טכנולוגיות ומודרניות מורכבות).
בשאלה אודות השתתפות בטקס הקמת מצבה בתקופת אבלות, פוסק הרב פיינשטיין כי אין לדחות איסורי אבלות מחייבים מפני כבוד ההורים:
"ענין הקמת מצבה אף שבעצם אין לזה שום חיוב לעשותה בפרסום גדול, ואין שום חיוב לילך לשם מצד כבוד המת... אבל אולי כיון שבמדינה זו אמעריקא עושין הקמת מצבה ברוב עם, ונקראים לזה רבנים לדרוש לכבודו, שאילכ כשלא ילך הבן על הקמת מצבה על קברו של אביו או של אמו יתחשב זה לבזיון - יש מקום להתיר כשהוא אבל על שאר מתים שחייב להתאבל עליהם לילך להקמת מצבה של אביו ושל אמו. ומ"מ לא כשהוא אבל על אביו לילך על הקמת מצבה על אמו, ולא כשהוא אבל על אמו לילך על הקמת מצבה על אביו. אבל מסתבר שאסור לילך כשהוא אבל תוך שבעה, אף על שאר קרובים, להקמת מצבה אף של אביו ושל אמו. שלא נדחה שום איסור בשביל כבוד אב ואם, ואפילו בחייהם, כ"ש לאחר מיתתן. וכ"ש שאסור לכהן להכנס לבית הקברות להיטמא בשביל הקמת מצבת אביו או אמו ".
הרב פיינשטיין מבהיר עיקרון יסודי: מצוות כיבוד אב ואם, עם כל חשיבותה העצומה, אינה מתירה לאדם לעבור על איסור הלכתי אחר .משום כך, אבל היושב שבעה מנוע מלהשתתף בטקס הקמת המצבה, וכהן מנוע מלהיטמא למתים לצורך כך.
בהקשר אחר, דן רבי משה פיינשטיין בפירוש המעשי של הגדרת מורא אב, כפי שהיא מופיעה בשולחן ערוך, בכל הנוגע לאיסור "לא יעמוד במקומו ולא ישב במקומו":
"ובאור לא יעמוד במקומו ולא ישב במקומו במורא אב פסק השו"ע ויו"ד בסימן ר"מ סעיף ב' דאיסור עמידה הוא דוקא במקום המיוחד לעמוד בסוד זקנים או במקום המיוחד לו להתפלל, ואיסור ישיבה הוא אף במקום המיוחד לו להסב בביתו, והוא כדכתב בב"י שרש"י והרמ"ה לא פליגי דלכן לא פירש רש"י על לא ישב במקומו משום שאף בביתו אסור כדכתב הרמ"ה, ובעמידה גם הרמ"ה סובר דלא מיתסר אלא במקום המיוחד לאביו לעמוד בסוד זקנים ולא בביתו אך מוסיף הרי"ו בשם הרמ"ה אף המיוחד לתפלתו נמי אסור שהוא כמו בסוד זקנים וממילא גם ע"ז לא יפלוג רש"י "
עוללות
ספרות השאלות והתשובות חושפת בפנינו כיצד מצוות כיבוד אב ואם, על אף היותה ערך מוחלט ונשגב המושווה לכבוד המקום, מעוצבת ומוגדרת לאורך הדורות תוך התחשבות עמוקה בצרכיו ובחירותיו של הפרט. הפוסקים השונים מתווים איזון מדויק: הם שומרים על מעמדם המקודש של ההורים, אך מונעים מן המצווה להפוך לכלי המבטל את האוטונומיה האישית של הבן או הבת בבחירת דרכם הדתית, המקצועית והזוגית.
מתוך כך, ספרות השו"ת משמשת לא רק כקובץ חוקים יבש, אלא כמראה אנושית חיה, המנתבת ברגישות ובחכמה את המתחים העדינים ביותר בתוך התא המשפחתי, תוך הבנה כי כבוד ההורים האמיתי צומח מתוך כבוד הדדי והכרה בערך נפשו וחירותו של הילד.
