פתח הדבר בפרשת ראה מעמיד ציווי קטגורי בעל משמעות הכרתית עמוקה: "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה". השימוש בפועל "ראה" בלשון יחיד, המופנה אל הכלל, מכוון לכך שאין על כל אחד מהפרטים להצטמצם לקליטה חושית סבילה, אלא עליו להפעיל אקטיביות מחשבתית, הבחנה צלולה וזיהוי ביקורתי של המציאות. הפרשה מקדישה מקום נרחב לאזהרה מפני נביא השקר או חולם החלום, ומציגה תרחיש שבו מנהיג כריזמטי מספק אות או מופת כדי לסחוף את הקהילה אחרי אשליות ולבקש ממנה לסור מן הדרך התבונית והמוסרית. הציווי המקראי להתבונן בעיניים פקוחות ולהטיל ספק במעשי ניסים מרהיבים מהווה תשתית רעיונית המזהירה מפני העיוורון הקולקטיבי האורב לקהילות בעתות משבר.
עיוורון כזה, שבו הוויתור על הראייה הביקורתית הוביל לטרגדיה קיומית, התרחש במחצית הראשונה של המאה החמישית לספירה באי כרתים. אירוע זה, שהתרחש סביב שנת 448 לספירה בימי הקיסר הביזנטי תיאודוסיוס השני, מציג דוגמה היסטורית מצמררת לאזהרותיה של פרשת ראה. דמות אלמונית שהופיעה באי טענה כי היא אינה רק שליח או נביא, אלא משה רבנו המקראי עצמו שירד מן השמים כדי להוביל את יהודי כרתים בגאולה שנייה דרך הים. ניתוח של אירוע זה לצד הציווי של פרשת ראה חושף כיצד המרת התבונה הביקורתית בציפייה אפוקליפטית עיוורת עשויה למוטט קהילה מבוססת ולהובילה אל פי התהום.
מתוך ספר המועדים ליום טוב לוינסקי
החישובים האפוקליפטיים במאה החמישית
הקהילה היהודית באי כרתים במאה החמישית לספירה הייתה מן העתיקות והמבוססות בתפוצות, עם שורשים שראשיתם בתקופה ההלניסטית והחשמונאית, כפי שמעידים כתבי פילון האלכסנדרוני, טקיטוס והברית החדשה. מרכזה של קהילה זו שכן בעיר גורטינה, לצד יישובים פזורים בערים נוספות באי. בעת ההיא שרתה על האימפריה הרומית המזרחית תחושת ערעור עמוקה עקב פלישות ברברים ואי-יציבות פוליטית חריפה. במקביל, בקרב הקהילות היהודיות החלה תסיסה משיחית עזה, אשר ניזונה, בין היתר, מחישובי קץ תלמודיים שנפוצו באותה תקופה, כגון אלו המופיעים במסכת סנהדרין ובמסכת עבודה זרה, אשר ניבאו את ביאת המשיח בסביבות השנים 440 עד 471 לספירה.
בקרקע זו של חרדה קיומית וציפייה דרוכה למושיע, הופיע הדרשן מכרתים. מקורות היסטוריים מאוחרים, כמו כרוניקת יוחנן מניקיו, מציינים כי שמו האמתי היה פיסקיס, אך בפני מאמיניו הוא אימץ בגלוי את זהותו של משה. במשך שנה שלמה נדד הדרשן בין ערי האי והבטיח לתושבים כי יחזור על נס קריעת ים סוף ויוליך אותם בחרבה מכריתים ועד לארץ ישראל. הפיתוי הניסי פעל בעוצמה הרסנית; התושבים הפסיקו את פעילותם הכלכלית, הפקירו את נכסיהם ורכושם, וויתרו לחלוטין על בחינת המציאות הראליסטית. במקום להפעיל את תביעת ה"ראה" הבוחנת והשוקלת, הקהילה כולה נלכדה בהיפנוזה קולקטיבית.
יורדים למצולות
ביום המיועד שקבע המתחזה, הוא הצעיד המון אדם, כולל נשים וילדים, אל צוק נישא וזקוף המשקיף אל הים התיכון. בהגיעם אל סף המצוק, פקד עליהם להשליך את עצמם אל התהום מתוך אמונה עיוורת כי המים יבקעו תחת רגליהם והם יצעדו על קרקע יבשה. המאמינים שהיו בחזית קפצו מן הצוק; מים לא נבקעו, ורבים מהם התרסקו אל הסלעים המשוננים או טבעו במצולות. הטרגדיה נבלמה רק כאשר דייגים וסוחרים נוצרים שהזדמנו למקום בסירותיהם משו חלק מן הטובעים והזהירו את ההמון שהתקדם מאחור מפני המתרחש בתחתית הצוק.
בעוד הניצולים מעכלים את גודל האסון, המנהיג המשיחי נעלם כלא היה. ההיסטוריון הכנסייתי סוקרטס סקולסטיקוס, המהווה את המקור הראשוני והמרכזי לאירוע, ציין כי בקרב הניצולים פשתה הסברה כי הדמויות שהובילו אותם לא היו אלא דמון או רוח רעה שלבשה דמות אדם כדי להמיט חורבן על הקהילה. מנגד, מקורות מזרחיים כגון אגפיוס מנביג' ואל-מכין אבן אל-עמיד הציגו גרסאות שונות לגבי נסיבות היעלמותו או מותו בים. המשבר הפסיכולוגי והטראומה הכבדה שחוו הניצולים הובילו לגל המרה המוני שבו זנחו יהודים רבים בכרתים את דתם והתנצרו. הטרגדיה הייתה כה עמוקה ומשפילה עד שהזיכרון היהודי נמנע מלהזכיר אירוע זה במשך מאות בשנים, והוא הופיע שוב בספרות העברית רק במאה התשע-עשרה.
העיוורון הקולקטיבי והלקח האפיסטמולוגי
חקר המקרה של משה מכרתים מציע תובנה מעמיקה לגבי המנגנונים הפסיכולוגיים והחברתיים שנגדם מזהירה פרשת ראה. צמיחתה של הזיה משיחית בקרב קהילה משכילה, עשירה ומבוססת אינה מתרחשת בחלל ריק; היא תוצר של הצטלבות בין חרדה קיומית חיצונית, ציפייה טקסטואלית נוקשה, והסרת המנגנונים הראליסטיים של בחינת עובדות. כאשר הקהילה מוותרת על הציווי "ראה" ומחליפה אותו בצייתנות עיוורת לאותות ולמופתים מופשטים, היא מאבדת את היכולת להבחין בין ברכה לקללה. דומה כי גם במציאות בה אנו חיים כאשר רבים אוחזים כל אחד בסימן וסמל משיחי הקרוב לרעיון אידיולוגי בו הוא אוחז, ראוי לקשור התבונה לפני מעשה ולא לנהוג במנהג שרב בו ההרס על הבניין. ראוי לבחון בחון היטב מהי הברכה במעשה ומהי הקללה שעלולה לבוא בעקבותיו לבל יגיע אסון שסופו מי יישורנו.
