ביום האחרון לחייו, כשהוא בן מאה ועשרים שנה בדיוק, מקהיל משה רבנו את האומה כולה למעמד פרידה עוצמתי. העמידה המתוארת בפתיחת פרשת ניצבים אינה רק אסיפה עממית של אלה הנפרדים ממנהיגם הדגול, אלא כריתת ברית קיומית נצחית, המציבה את עם ישראל כחטיבה אחת שאינה תלויה במנגנונים מעמדיים, בגבולות גיאוגרפיים או בתהפוכות הזמן.
הכתוב טורח לפרט בדקדקנות רבה את המדרגות החברתיות של העם - החל מראשי השבטים, הזקנים והשוטרים, דרך הטף והנשים, ועד לאחרוני הפועלים, חוטבי העצים ושואבי המים. פירוט מפורט זה אינו בא להדגיש את המדרג ההיררכי או ליצור חיץ בין שכבות העם, אלא להפך, להציב תפיסה עמוקה של ערבות הדדית ואחדות כוללת שבה כל חוליה וחוליה. יתרה מזו, הברית שנכרתה מואב אינה מוגבלת כלל למשתתפים הפיזיים שעמדו אותה שעה תחת כיפת השמיים. הכתוב מצהיר במפורש כי הברית נכרתת הן עם "את אשר ישנו פה עמנו עומד היום והן את אשר איננו פה עמנו היום". מפרשי התורה, ובראשם הרמב"ן, עומדים על כך שהדיבור "אשר איננו פה" מוסב על כל נשמות הדורות העתידיים לצאת מחלציו של העם. בכך הופכת התורה את הזהות היהודית לרצף על-זמני, המשעבד ומקשר את צאצאי האומה לברית אבות בלתי ניתנת לניתוק. הלשון ניצבים המורה על יציבות איתנה ועל נוכחות מתמדת, היא המעניקה לציבור ולפרט את הכוח העמוק לשרוד את המוראות הגלויות, ואת הרדיפות והחורבנות המאיימים לכלות את גופו ואת רוחו של העם לאורך תולדותיו.
המדרש בילקוט שמעוני מקשר בין מעמד ניצבים לבין ימי הדין של ראש השנה, בציינו כי העמידה של "אתם ניצבים היום" מסמלת את ההתייצבות של כל איש ישראל לפני מלך מלכי המלכים למשפט. הקריאה של הפרשה קודם ראש השנה מיועדת להבטיח שכאשר עם ישראל עומד מאוחד, מתוך ערבות ואחדות, אין כל מקטרג היכול לפגוע בו. הערבות הדדית שנכרתה בברית זו אינה רק חובה הלכתית או מוסרית, אלא סגולה קיומית המבטיחה כי גם בעתות של הסתר פנים - הזכות הכללית של כנסת ישראל מגינה על כל יחיד ויחיד.
במרכזה של פרשת ניצבים מעמידה התורה את תפיסת התשובה, המופיעה בשני רבדים קיומיים משלימים: התשובה הכללית-לאומית והתשובה הפרטית-אישית.
ברמה הכללית, התורה צופה במבט נבואי את תרחישי ההתרחקות, הקללה, החורבן והגלות שייפלו על העם בעקבות הפרת הברית. אך דווקא מתוך עומק השבר, התהום והפיזור בין העמים, מובטחת השיבה הלאומית בעוצמה בלתי נמנעת, כמאמר הכתוב "והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלוקיך שמה, ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו".
התשובה הלאומית אינה מתוארת בתורה רק כחובה הדורשת מאמץ אנושי כביר, אלא כהבטחה אלוקית היסטורית נצחית, כפי שנסח זאת הרמב"ם בהלכות תשובה – "שהבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין".
הפרשנים עמדו על המבנה התחבירי והרעיוני של פסוקי התשובה, שבהם מובטח כי התעוררות הלב האנושית במאורעות הגלות הקשים תביא בעקבותיה מהפכה אלוהית של "ושב ה' אלוקיך את שבותך וריחמך ושב וקיבצך מכל העמים". החזקוני והרש"ר הירש מסבירים כי השילוב בין התעוררות האדם לבין הרחמים האלוהיים יוצר תהליך היסטורי בלתי הפיך של גאולה, שבו הגלות עצמה הופכת לבית היוצר המזכך את זהותו של העם ומשיב אותו אל אדמתו ואל אלוהיו.
לצידה של התשובה הלאומית, מתווה התורה את דרכה של התשובה הפרטית: "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא, לא בשמים היא לאמור מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו, ולא מעבר לים היא, כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו".
הרמב"ן בפירושו מדגיש כי הביטוי "המצווה הזאת" מוסב באופן ספציפי ומובהק על מצוות התשובה עצמה. התורה מקדימה ומפיגה את חששו הטבעי של האדם החש כי דרך התיקון, החזרה אל המקור וההתגברות על החטא וההשתעבדות להרגלים רעים הן משימות בלתי אפשריות המצויות מעבר להישג ידו של בשר ודם.
פסיקתו של שו"ת ממעמקים בגטו קובנה
ההבטחה הקיומית כי התורה והתשובה קרובות אל האדם וכי הברית נצחית היא, עמדה למבחנים הנוראים ביותר במהלך ההיסטוריה היהודית. בעתות של גזירות שמד ומשברים קשים תפיסת התשובה והדבקות בהלכה קיבלו מימד של גבורת רוח עילאית. עדות דרמטית, מרעידה ומצמררת לכך ניתן למצוא בספרות השו"ת שנכתבה בזמן אמת בתוך התופת של ימי השואה, ובפרט בחיבור ההלכתי
המונומנטלי שו"ת ממעמקים, שנכתב על ידי הרב אפרים אשרי, ששימש כרב בגטו קובנה שבליטא.
בימי הרעה והאבדון, תחת עול הרוצחים הנאצים ועוזריהם, היו שרויים יהודי גטו קובנה בתנאים של רעב כבד, מגיפות, עבודת כפייה ופחד מוות מתמיד. בתוך גיהנום זה, שבו בני אדם הועמדו יום-יום ושעה-שעה בפני סכנת כליה, הוסיפו יהודים לפנות אל הרב בשאלות הלכתיות נוקבות שנגעו לעצם קיומם, לכבודם האנושי ולזהותם היהודית. השאלות לא עסקו בסוגיות עיוניות ערטילאיות, אלא בהכרעות הרות גורל של חיים ומות ושל שמירת צלם אלוקים בתוך תחתית השאול.
באחת התשובות המופיעה בחלק השלישי של שו"ת ממעמקים, מתאר הרב אשרי שאלה שנשאל בפרוס הימים הנוראים בגטו קובנה. יום השמיני במרחשון תש"ב נחרת בזיכרון הקיבוצי של הגטו כ"היום השחור", שבו צוו כארבעים אלף יושבי הגטו להתייצב במגרש לסקירה שבה נחרץ גורלם של אלפים למוות מיידי. בתוך אימת הכליה, ממש באותו מעמד, ניסו היהודים לארגן תפילת ציבור לקראת ימי הדין, אך נתקלו בקושי עצום למצוא שליח ציבור הגון וראוי, בעל קול ובעל שיעור קומה, שיוכל לעבור לפני התיבה. אל הרב פנה אדם שהיה בעל קול ערב ובקי בנוסח התפילות, אך בעברו הרחוק או במהלך תהפוכות הגטו עבר עבירות חמורות ונכשל במעשים שפגעו בשמו הטוב. אותו אדם התחרט חרטה עמוקה, בכה בכי מר וביקש לשוב בתשובה שלמה מתוך מעמקי הלב ולהתמנות כחזן כדי להוציא את הציבור ידי חובתו. השאלה שהופנתה לרב אשרי הייתה האם על פי דין השולחן ערוך, המעכב שליח ציבור ששם רע דבק בו, מותר למנות אדם זה לעמוד לפני התיבה בימי הרחמים והסליחות. ובלשונו - "... האם אין עליו לקבל תשובה מיוחדת על מעשהו אשר עשה, והאם קבלת התשובה תועיל לו שיוכל לקבל את המינוי ]לשמש כחזן ושליח ציבור בימים הנוראים[, ומכיון שקשה היה למצוא אז חזן אחר, והיה שעת הדחק ממש, נתבקשתי על ידי השואלים לנחות לעומקא דדינא ולדלות מרגניתא דהיתירא על פי דינה של תורה בזו השאלה" (שו"ת ממעמקים , חלק ג' , סי' ז)
הרב אשרי, ניתח את הסוגיה בחמלה עמוקה. הוא קבע כי בשעת הדחק הנוראה הזו, כאשר הציבור כולו ניצב על פי תהום ומבקש רחמים, וכאשר השואל עשה תשובה
אמיתית ונפשו נשברה בקרבו, אין להזכיר לו את מעשיו הראשונים. הפסיקה ההלכתית קבעה כי התשובה מוחקת את העבר ומטהרת את האדם, ושערי תשובה לא ננעלו מעולם, בפרט בעת שבה עם ישראל כולו מצוי במצור ובמצוקה. ושוב בלשון התשובה – "תשובה; הנה בשו״ע או״ח סימן נ״ג סעיף ד׳ כתב המחבר: ש״ץ צריך שיהיה הגון. ואיזהו הגון שיהא ריקן מעבירות ושלא יצא עליו שם רע אפילו בילדותו ושיהיה עניו ... ...ומאחר שאותו יהודי עשה תשובה שלמה ונפשו נשברה בקרבו על מעשהו, אין להזכיר לו מעשיו הראשונים, ובפרט בשעת הדחק הגדולה הזאת שאין למצוא שליח ציבור אחר, מותר לו לעבור לפני התיבה בימים הנוראים ולהוציא את הציבור ידי חובתו ".
המשמעות של דיון הלכתי זה בתוככי הגטו מובילה במישרין לפסוקי פרשת ניצבים. הרוצחים הנאצים ביקשו לשלול מהיהודי את אנושיותו, לפרק אותו מזהותו הרוחנית ולהפוך אותו לתת-אדם נטול בחירה. אולם, בעצם ההתעקשות לפנות לרב, לדון בגדרי תשובה, לשאול על דיני שליח ציבור ולחפש תיקון רוחני ערב יום הדין, הוכיחו יהודי קובנה כי הברית הנצחית חיים ופועלת בתוכם. הם הוכיחו כי התורה אינה מעבר לים ולא בשמים היא, אלא ניצבת ומאירה גם בתוך האפלה הסמיכה ביותר, ומעניקה לאדם חירות נפשית מוחלטת ששום עריץ אינו יכול לגזול ממנה.
סודו של ספר התורה הזעיר מברגן-בלזן
הזיקה העמוקה בין נצחיות הברית, מצוות התשובה ומסירות הנפש בשואה קיבלה ביטוי היסטורי מרגש בסיפורו של ספר תורה זעיר שהתגלגל ממחנה הריכוז ברגן-בלזן. סיפור זה, העובר כמקבילה היסטורית מודרנית לפסוקי פרשת וילך ולציווי הנצחי על העברת התורה מדור לדור, קושר בין מנהיג רוחני נערץ, נער צעיר בודד, ואסטרונאוט ישראלי ראשון במרחבי הקוסמוס.
בימי מלחמת העולם השנייה הועבר למחנה הריכוז ברגן-בלזן הרב הראשי של הולנד, הרב שמעון דסברג. הרב דסברג המשיך לפעול במסירות נפש עילאית בתוככי המחנה, כשהוא מעודד אסירים שבורים, מנהיג תפילות בסתר, ומפיח רוח של תקווה ואמונה באנשים שאיבדו את כל עולמם.
בצריף המגורים הצר והדחוק שבו התגורר הרב, שהה גם נער יהודי כבן שתים-עשרה בשם יהויכין יוסף, המכונה בפי כול "יו-יה". יהויכין הופרד מהוריו והגיע למחנה יחד עם אחיו, שרוי ברעב, בקור ובאימה מתמדת. כאשר גילה הרב דסברג כי הנער מתקרב לגיל העשרה ועומד להגיע למצוות, גמלה בליבו החלטה נחרצת: הוא לא ייתן לנסיבות הנוראות של מחנה הריכוז למנוע מהילד לחגוג את בר המצווה שלו כדת וכדין. הרב דסברג החזיק ברשותו אוצר חבוי – ספר תורה זעיר, קטן מגודל כף יד, אותו הצליח להגניב בסתר אל תוך המחנה כשהוא מוסתר בין קפלי מעילו. מדי יום, בשעה ארבע לפנות בוקר, בשעה שבה שררה על המחנה עלטה כבדה ובטרם יציאת האסירים למסדרים ולעבודות הכפייה, היה הרב מעיר את יהויכין הקטן בלחישה. השניים היו יושבים ליד שולחן עץ רעוע לאורו של נר זעיר, והרב היה מלמד את הנער בסבלנות ובאהבה לקרוא בספר התורה הזעיר את הפרשה ואת ההפטרה של יום בר המצווה שלו.
בהגיע יום בר המצווה, בשעה רבע לשלוש לפנות בוקר, נערך הטקס הסודי בצריף האפוף חרדה. יושבי הצריף נרתמו למשימה בכל ליבם. הם כיסו את החלונות בשמיכות צמר עבות כדי למנוע מכל זיק אור לחדור החוצה ולהסגירם לעיניהם האכזריות של השומרים הנאצים. ארבעה נרות קטנים הדליקו על השולחן, שניים בכל צד, ובתווך הונח ספר התורה הזעיר. האסירים השבורים והחולים טרחו לקום ממיטותיהם מוקדם מהרגיל כדי להשתתף בתפילה ולהשלים מניין.
בעוד התפילה בעיצומה והשיא של קריאת התורה מתקרב, נשמעה פתאום נקישה על דלת הצריף. נשמתם של הנוכחים כמעט ופרחה מאימה, שכן גילוי של התכנסות דתית כזו פירושו היה הוצאה מיידית להורג. הכל קפאו במקומם. הרב דסברג ניגש בצעדים איטיים אל הדלת ופתח אותה בסדק צר. להפתעתם ולהתרגשותם העצומה של הנוכחים, לא היה זה חייל נאצי, אלא אמו של יהויכין. התברר כי הרב דסברג, במאמצים עילאיים ובסייעתא דשמיא, הצליח לברר את מקום הימצאה במחנה הנשים הסמוך, והבריח אותה ממחנה למחנה תחת עינם הפקוחה של השומרים כדי שתזכה לראות את בנה נכנס לעול המצוות.
עין לא נותרה יבשה בצריף כאשר האם והבן התחבקו בדמעות שליש. לאחר מכן ניגש יהויכין הנרגש אל השולחן, פתח את ספר התורה הזעיר, קרא את קריאת התורה ונשא דרשת בר מצווה קצרה שהכין מבעוד מועד. לבסוף, אחד האסירים הוציא מכיסו אוצר חומרי נדיר – קוביית שוקולד קטנה – והעניק אותה לחתן בר המצווה. אך המתנה הגדולה והמשמעותית ביותר שקיבל יהויכין המתינה לו בסיום הטקס.
הרב שמעון דסברג עטף את ספר התורה הזעיר, הושיט אותו בידיים רוטטות לנער הצעיר, ואמר לו : אני לא אצא מכאן בחיים, אך לך יש סיכוי לשרוד את התופת הזו. קח את ספר התורה הזה איתך, שמור עליו מכל משמר, ותבטיח לי דבר אחד – שתספר לכל העולם את מה שקרה כאן. חודשיים לאחר מכן, בפברואר ,1945 נרצח הרב שמעון דסברג הי"ד במחנה, ימים ספורים לפני שחרורו.
המסע הקוסמי של אילן רמון ומעבורת קולומביה
הנער יהויכין יוסף שרד את נוראות השואה. הוא עלה לארץ ישראל, בנה את ביתו, וברבות השנים הפך למדען בכיר ולפרופסור מפורסם לפיזיקה פלנטרית ואטמוספרית באוניברסיטת תל אביב. במשך עשרות שנים נשא עמו את ספר התורה הזעיר מברגן-בלזן לכל מקום שאליו פנה. עבורו, הספר הקטן לא היה רק תשמיש קדושה יקר ערך, אלא עדות חיה ונושמת לשבועה שהעניק לרבו בצריף המוות, ולנצחיותה של מורשת ישראל.
פר' יהויכין יוסף (נפטר בשנת 2008)
בשלהי שנות התשעים של המאה העשרים, נבחר פרופסור יוסף לנהל את צוות המדענים הישראלי שיזם את ניסוי ה-MEIDEX שנבחר על ידי סוכנות החלל האמריקנית נאס"א להילקח למעבורת החלל "קולומביה". במסגרת ההכנות הממושכות למשימה המדעית, נפגשו חברי הצוות בביתו של פרופסור יוסף, וביניהם אלוף-משנה אילן רמון, טייס החיל האוויר הישראלי שנבחר להיות האסטרונאוט הישראלי הראשון שטס לחלל. במהלך המפגש בסלון הבית, צדה את עינו של אילן רמון תיבת עץ קטנה ומיוחדת שניצבה מעל ארון הספרים. רמון הסתקרן ושאל את הפרופסור לפשר התיבה.
פרופסור יוסף הוריד את התיבה, הסיר מעליה את בד הכיסוי, וחשף בפני האסטרונאוט הנרגש את ספר התורה הזעיר. באותה הזדמנות גולל בפניו לראשונה את סיפור בר המצווה בצריף בברגן-בלזן ואת ההבטחה שהבטיח לרב דסברג שנספה.
אילן רמון, שאמו וסביו היו מניצולי מחנה ההשמדה אושוויץ, הוצף בהתרגשות רבה. הוא הבין מיד כי בספר התורה הקטן והעתיק הזה מקופלת תמצית הסיפור היהודי כולו – משואת אפר ואבל לתקומת עם ישראל בארצו. רמון פנה לפרופסור יוסף וביקש ממנו רשות לקחת עמו את ספר התורה הזעיר אל מסעו במעבורת החלל קולומביה. רמון הסביר כי הוא רואה את עצמו לא רק כטייס המייצג את מדינת ישראל, אלא כנציג של העם היהודי כולו לאורך כל הדורות. פרופסור יוסף נענה לבקשה בשמחה עצומה, כשהוא מבין כי בדרך מופלאה זו תתקיים ההבטחה לרב דסברג "לספר את הסיפור" בממדים חובקי עולם שלא ניתן היה אפילו לדמיין בצריף האפל בברגן-בלזן.
בינואר 2003 המריאה מעבורת החלל קולומביה למשימתה בחלל. במהלך הטיסה, במסגרת מסיבת עיתונאים חיה ששודרה ממרחבי הקוסמוס למיליוני צופים ברחבי העולם, הציג אילן רמון את ספר התורה הזעיר שריחף לצידו בתנאי חוסר כבידה. כשהוא אוחז בספר בחרדת קודש, אמר רמון למצלמות בקול נרגש: ספר התורה הזה ניתן לילד קטן במחנה ההשמדה ברגן-בלזן על ידי הרב של אמסטרדם שלימד אותו לבר המצווה. זהו חבל מקשר מרגש מאוד, והוא נמצא כאן איתי בחלל. הספר הזה מסמל יותר מכל את היכולת של העם היהודי לשרוד מבירא עמיקתא לאיגרא רמה – מתחתית השאול של מחנה הריכוז ברגן-בלזן אל החלל הגדול של העולם כולו.
המראה המרהיב של ספר התורה הזעיר המרחף בחלל החיצון גרם להתרגשות אדירה בקרב המונים. הוא המחיש בעוצמה חסרת תקדים את דברי פרשת ניצבים: לא בשמים היא, אך גם כאשר היא נישאת השמימה, התורה נשארת עדות חי לצדקת הברית ולנצחיות האומה.
ברם, המסע הקוסמי הסתיים בטרגדיה נוראה. ביום כ"ט בשבט תשס"ג, ראש חודש אדר א', בעת כניסתה של מעבורת החלל קולומביה חזרה לאטמוספרה של כדור הארץ, התפרקה המעבורת מעל שמי טקסס. אילן רמון וששת חבריו לצוות נספו, וספר התורה הזעיר אבד ועלה באש יחד עם שברי המעבורת. אולם, כפי שציינו חכמים ומנהיגים רוחניים, הגווילים החומריים אמנם נשרפו בשמים, אך האותיות
והמסר הקדוש שלהם פרחו באוויר ונחרתו לעד בזיכרון הקיבוצי של עם ישראל. השבועה שנשבע הנער בברגן-בלזן קוימה במלואה מול כל הדימויים והמרחבים של היקום.
"ועתה כתבו לכם את השירה הזאת"
ברגעים האחרונים של חייו עלי אדמות, מעניק משה רבנו לעם ישראל את המצווה האחרונה מתרי"ג מצוות התורה: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל". מתוך פסוק זה למדו חז"ל במסכת סנהדרין ובפוסקים את חובתו של כל יהודי לכתוב ספר תורה. הפרשנים תמהים: מדוע נקראת התורה כולה בשם "שירה"?
התשובה לכך טמונה במהותה של השירה. טקסט משפטי או קודקס חוקים יבש נלמד מתוך השכל בלבד, והוא עלול להישכח או להיראות כמערכת מערערת ותובענית. לעומת זאת, שירה כוללת בתוכה הרמוניה, מקצב, חיוניות ורגש פנימי המפוטר על מיתרי הנשמה. התורה נקראת שירה מפני שדרכה לקשר את האדם אל הבורא איננה רק באמצעות ציטוט חוקים, אלא דרך ניגון קיומי של דבקות, אהבה ומסירות נפש המלווה את העם בכל נתיבי ההיסטוריה.
והרי לנו סגירת מעגל - שנים ספורות לאחר אסון המעבורת קולומביה, הוכנס ספר תורה חדש ומהודר לזכרו של אילן רמון ביישוב מצפה-אילן, שנבנה בלב הגליל. מעמד כתיבת האותיות האחרונות התקיים בהיכל שלמה בירושלים, בדיוק במקום שבו מוצג ארון הקודש המקורי של ספר התורה הזעיר מברגן-בלזן. בכך הוכח שוב כי הגווילים יכולים להישרף בלהבות, אך השירה האלוקית "כי לא תשכח מפי זרעו" ממשיכה להיכתב ולהיאמר מחדש על ידי בני העם בכל דור ודור.
