ממים שאין להם סוף ועד לטכנולוגיה המודרנית – העגונות בפתח בית הדין
סוגיית עגינותן של בנות ישראל ניצבת בליבה של העשייה ההלכתית מזה אלפיים שנה, ומהווה את אחד האתגרים המורכבים והרגישים ביותר במשפט העברי. הדיון ההלכתי בסוגיה זו נע תמיד על הציר המתוח שבין חומרת איסור אשת איש, שהעונש עליו חמור ביותר, לבין החמלה האנושית העמוקה כלפי האישה שנותרה ללא בעל וללא יכולת להמשיך בחייה. במרכז הפולמוס ההיסטורי עומדת סוגיית הטביעה, או במונחה התלמודי "מים שאין להם סוף". סוגיה זו שימשה ככור המבחן המרכזי לפוסקי ההלכה לאורך הדורות, ודרכה ניתן להתחקות אחר התפתחות דרכי הפסיקה, השינויים בדרישות הראייתיות, והכלים הלוגיים, המדעיים והטכנולוגיים שאימצו בתי הדין מאז ימי המשנה ועד לזמננו. הדיון המובא להלן מציג באופן כרונולוגי וסיפורי את המסע ההלכתי שחוו חכמי ישראל, את ההתלבטויות קורעות הלב שעמדו בפניהם, ואת הפתרונות המעשיים שגובשו ברבות השנים.
היווצרות ההבחנה בין סוגי הטביעות
היסודות ההלכתיים לדיני עגונות במקרי טביעה מונחים במשנה, במסכת יבמות. המשנה מציגה דיון נוקב בין התנאים באשר למשמעותה של היעלמות במקור מים. נקודת הפתיחה של המשנה קובעת כלל ברור, שאותו טובע רבי מאיר (תנא בן המאה ה-2 לספירה, מגדולי חכמי ארץ ישראל): "נפל למים, בין שיש להן סוף בין שאין להן סוף - אשתו אסורה". רבי מאיר, בגישתו המחמירה, אינו מבחין בין סוגי מקווי המים. כדי לבסס את עמדתו, מובאת במשנה אנקדוטה אישית: "אמר רבי מאיר: מעשה באחד שנפל לבור הגדול, ועלה לאחר שלשה ימים!". כלומר, הניסיון מלמד כי גם במצבים הנראים חסרי סיכוי, כגון נפילה לבור עמוק ושהייה בו משך שלושה ימים, קיימת אפשרות של הינצלות, ולכן החשש לחיי האדם שריר וקיים.
אולם, חכמים חלקו על רבי מאיר וקבעו את ההבחנה שהפכה למסד ההלכתי המרכזי במשפט העברי בנושא זה: "מים שיש להם סוף - מותרת, מים שאין להם סוף - אשתו אסורה, שמא גל טורד אותו ומעלה אותו ליבשה" (תוספתא מסכת יבמות פרק יד הלכה ה - ו). התלמוד הבבלי (מסכת יבמות דף קכא עמוד א) מבאר את ההגדרה
המדויקת ל"מים שיש להם סוף" מפיו של האמורא אביי (אמורא בבלי מהמאה ה-4 לספירה): "כל שעומד ורואה מארבע רוחותיו". הכוונה היא למקווה מים שגבולותיו נראים לעין, כגון בריכה סגורה או אגם קטן. במצב כזה, אם אדם טבע ושהה במים "כדי שתצא נפשו" (פרק זמן שבו אדם אינו יכול לשרוד ללא נשימה), והעומד על השפה אינו רואה אותו עולה מן המים, ניתן לקבוע בוודאות את מותו ולהתיר את אשתו. לעומת זאת, "מים שאין להם סוף" הם ימים ואוקיינוסים או נהרות ארוכים הזורמים למרחקים. במקרים אלו, תמיד קיים החשש שמא הזרם או הגלים סחפו את הטובע למקום מרוחק מעיני העדים, והוא ניצל.
כדי להמחיש את ממשותו של חשש זה, התלמוד מביא שורת אנקדוטות אישיות של גדולי התנאים עצמם, שחוו טביעות והצלות פלאיות. רבן גמליאל (נשיא הסנהדרין במאה ה-1 לספירה, ארץ ישראל) סיפר על אירוע מטלטל שעבר:
"פעם אחת הייתי מהלך בספינה וראיתי ספינה אחת שנשברה, והייתי מצטער על תלמיד חכם שבה, ומנו? רבי עקיבא; וכשעליתי ביבשה, בא וישב ודן לפני בהלכה".
רבן גמליאל המופתע שאל את רבי עקיבא: "בני, מי העלך?" ורבי עקיבא השיב בפשטות ציורית: "דף של ספינה נזדמן לי, וכל גל וגל שבא עלי נענעתי לו ראשי". רבן גמליאל מסיק מהאירוע מסקנה הלכתית ברורה:
"אמרתי באותה שעה: כמה גדולים דברי חכמים, שאמרו: מים שיש להם סוף מותרת, מים שאין להם סוף - אסורה".
באופן מקביל, רבי עקיבא (מחשובי התנאים, שנת לידתו מוערכת סביב 50 לספירה, ארץ ישראל) העיד על אירוע דומה שבו צפה בספינתו של רבי מאיר נטרפת בים. כאשר פגש את רבי מאיר מאוחר יותר במדינת קפוטקיא שאל אותו כיצד ניצל, ורבי מאיר תיאר: "גל טרדני לחברו וחברו לחברו, עד שהקיאני ליבשה". עדויות אישיות אלו של גדולי האומה שימשו אבן בוחן קשיחה להלכה, כשהן ממחישות כי אפילו במצבי טביעה בלב ים, ההינצלות אינה נמנעת המציאות, ולכן אין להתיר את האשה על סמך ראיית הטביעה בלבד.
הדיון התלמודי ממשיך לברר את גבולות הדין דרך אירועים נוספים שנידונו בבתי המדרש. אחד מהם נוגע למעשה באדם שטבע ב"אגמא דסמקי" (הביצה האדומה).
רב שילא (אמורא בבלי בן המאה ה-3) התיר את אשתו להינשא. כאשר שמעו על כך האמוראים רב ושמואל, הם ביקשו לנדותו על כך שהתיר במים שאין להם סוף. כשהובהרה טעותו, הסביר רב שילא את הגיונו:
"מיטעא טעינא, אנא סברי, כיון דקוו וקיימי - כמים שיש להם סוף דמי, ולא היא, כיון דאיכא גלי, אימור גלי אשפלו".
כלומר, הוא סבר בטעות שהביצה, מאחר שמימיה עומדים, נידונה כמים שיש להם סוף. אולם לאחר מכן הכיר בכך שגלים בתוך הביצה יכלו להרחיק את הטובע.
אנקדוטה נוספת שמופיעה בתלמוד ונושאת משקל הלכתי כבד היא המעשה בחסא. התלמוד מספר על שמועה שהתפשטה: "'מאן איכא בי חסא, טבע חסא!'. אמר רב נחמן: 'האלקים! אכלו כוורי לחסא!׳״. בעקבות אמירתו הפסקנית של רב נחמן (אמורא בבלי, המאה ה-3), הלכה אשתו של חסא ונישאה. התלמוד מציין: "ולא אמרו לה ולא מידי" (ולא אמרו לה דבר על כך). ממקרה זה גזר רב אשי (עורך התלמוד הבבלי, המאה ה-4 וה-5) כלל יסודי בעל השלכות דרמטיות להמשך הדורות:
"שמע מינה, הא דאמור רבנן 'מים שאין להם סוף אשתו אסורה', הני מילי לכתחלה; אבל אי נסיב - לא מפקינן לה מיניה".
פסיקה זו מבהירה כי חומרת האיסור במים שאין להם סוף אינה מן התורה, אלא איסור מדברי חכמים (מדרבנן), שנועד להחמיר לכתחילה. אם האשה כבר נישאה, בדיעבד, הנישואין השניים תקפים ואין כופים עליה גירושין מבעלה השני. הבחנה זו בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן תהווה בהמשך פתח לדיונים נרחבים בקרב הפוסקים שיחפשו דרכים להקל.
אנקדוטות נוספות במשנה מדגימות את הדרישה לוודאות מוחלטת במוות. רבי יוסי (תנא ארצישראלי בן המאה ה-2) מספר על סומא ומדריכו שירדו לטבול במערה ונעלמו, וכיוון שהמים שם נחשבו כמים שיש להם סוף, התירו את נשותיהם. במקרה אחר, "מעשה בעסיא באחד ששלשלוהו לים, ולא עלתה בידם אלא רגלו". חכמים פסקו על סמך אנטומיה והערכת סיכויי הישרדות: "מן הארכובה ולמעלה - תנשא, מן הארכובה ולמטה - לא תנשא". חיתוך הרגל מעל הברך נחשב לפציעה אנושה שאינה מאפשרת הישרדות, בעוד שקטיעה מתחת לברך מותירה סיכוי לחיים, ולכן האישה נותרת עגונה. כמו כן, התלמוד מציין כי "נפל לתוך כבשן האש - מעידין
עליו", בעוד "נפל לגוב אריות - אין מעידין עליו". רש
