השופט רובינשטיין ומלחמתו בסרבני הגט הנוראים
המפגש שבין חוקי המדינה המודרניים לבין דין התורה מוליד לא פעם זירות מאבק סוערות, אך קשה למצוא זירה רוויית כאב ודמעות כמו זו העוסקת בסרבנות הגט ובעיגון. בשבתו על כס השיפוט בבית המשפט העליון, התבלט המשנה לנשיאה, כב׳ השופט אליקים רובינשטיין, כמי שחרת על דגלו מלחמה חסרת פשרות בסרבני הגט ובאלו המסייעים להם להותיר נשים בכבלי שביון הרוחני והנפשי.
משנתו השיפוטית של רובינשטיין, השזורה ידע הלכתי רחב היקף ורגישות אנושית עמוקה, ביקשה תמיד לגייס את תעצומותיה של ההלכה עצמה כדי למגר את התופעה הקשה, אותה כינה ברוח המקורות כהתנהגותו של "נבל ברשות התורה". עבורו, ההלכה אינה מערכת קפואה של כללים פורמליים אלא שיטה משפטית חיה ורגישה השואפת לעשיית צדק. בפסק הדין בבג"ץ חסן הגדיר זאת רובינשטיין באופן הבא:
"ההלכה, ככל שיטה משפטית, היא מערכת מורכבת הכוללת איזונים וחילוקים דקים, עד שהמשנה... אומרת על חלק מתחומי ההלכה כי הם כהררים התלויין בשערה... ואלה מסורים לחכמי ההלכה ולא לחכמי
המשפט". השופט מישאל חשין תיאר בשעתו את ההשתאות מול היקפו של עולם זה במילים: "חיל ורעדה יאחזו בנו, נעתקו מלים מלב... אכן, כחוק הנסתר הוא המשפט העברי, לא ידענו מבואיו ומוצאיו, קשה הוא בהשגה".
מתוך גישה זו של כבוד למשפט העברי לצד מחויבות להגנת כבוד האדם, ניהל רובינשטיין את מאבקו בסרבנות.
בג"ץ "הגט מצפת" וההרחבה הפסולה של זכות הערעור
פרשת "הגט מצפת" שנדונה בבג"ץ 9261/16 מציגה מקרה יוצא דופן של פתרון הלכתי יצירתי שנתקל בהתנגדות ממסדית שמרנית. בעלה של העותרת הפך לצמח בעקבות תאונה קשה, ולא היה מסוגל להעניק לה גט בדרך הרגילה. בית הדין הרבני האזורי בצפת, תוך הפגנת אומץ לב ציבורי והישענות על יסודות הלכתיים איתנים, עשה שימוש בעיקרון "זכין לאדם שלא בפניו". הדיינים קבעו ביום כ' באייר תשע"ד כי אילו היה הבעל מודע למצבה העגום של רעייתו, ודאי היה מעוניין להעניק לה גט ולא להותירה כבולה למערכת זוגית שגוועה בפועל, ועל כן מתן הגט כמוהו כזיכוי עבורו. פסק הדין התבסס על שיטותיהם של שניים מגדולי הפוסקים: החזון איש (הרב אברהם ישעיהו קרליץ, 1878–1953, שפעל בליטא ובארץ ישראל והיה ממעצבי דרכה של היהדות החרדית בארץ) והרב צבי פסח פרנק, רבה של ירושלים. בעקבות ההחלטה שוחררה האישה ונרשמה כגרושה במרשם האוכלוסין.
הסערה המשפטית-ציבורית התלקחה כאשר נשיא בית הדין הרבני הגדול, הראשון לציון הרב יצחק יוסף, נעתר לפנייתו של אדם שלישי, זר לחלוטין למשפחה, והורה לקיים יום דיונים מיוחד בהשתתפות כל דייני בית הדין הגדול כדי לבחון מחדש את כשרות הגט. השופט רובינשטיין קיבל את עתירת האישה, פסל את המהלך וקבע כי הזכות לערער נתונה אך ורק לבעלי הדין עצמם, ופתיחת ההליך מחדש מקימה חשש כבד לעינוי דין.
כדי להשיב לטענה ההלכתית לפיה יש לאפשר לכל אדם לערער בשל העיקרון "כל ישראל בעלי דינים מחמת עגון", פנה רובינשטיין אל מקור הטיעון – שו"ת הרשב"ש, סימן מו.
מחבר התשובה הוא רבי שלמה בן רבי שמעון דוראן, המכונה הרשב"ש, שנולד באלג'יר בשנת ק"ס (1400) ונפטר בה בשנת רכ"ז (1467). הוא ירש את כיסא הרבנות מאביו הרשב"ץ והיה נצר למשפחת יוחסין מפוארת שהגיעה עד לרמב"ן ולרבנו יונה.
אנקדוטה מיוחדת קשורה באופיו ההלכתי של הרשב"ש: על אף שאביו היה מקובל גדול, הרשב"ש הצהיר בגלוי כי "אינו מאנשיה" של חכמת הנסתר ונמנע מלפסוק על פיה.
בתשובתו ההיסטורית דן הרשב"ש באדם שהותיר את אשתו עגונה והלך למדינת הים. הוא קבע כי בית הדין רשאי לכפות עליו גט אף ללא תביעה מפורשת מצד האישה, וכתב:
"רשאים הם הבית דין בכך אעפ"י שלא תבעתו, שהרי כל ישראל הם בעלי דינים מחמת עגון... וגם בדבר העונות דנפיק מיניה חרבא שהרי כמה חללים הפילה ורבים ועצומים עד הארץ הכריעה והשפילה, ופריצי עמנו פרצות פרצו... וחובה על כל ישראל וכל בתי דינים לגדור פרצות לבל ישוטטו השועלים בחוצות".
הרשב"ש נשען על דברי הרמב"ן לפיהם "בדבר איסורא כלהו אינשי בעלי דין נינהו". רובינשטיין חילץ מתשובה זו את תכליתה המקורית: הרשב"ש ביקש לפרוץ את גבולות הפרוצדורה כדי להציל עגונה חיה, ולא כדי להחזיר אישה משוחררת אל כבלי הנישואין. בית הדין האזורי בצפת תמך בניתוח זה וציין כי בלתי אפשרי להניח שהרשב"ש פתח פתח לכל עובר אורח לערער על החלטות שיפוטיות חלוטות ולגרור את האישה לעינוי דין חוזר. רובינשטיין שילב את עמדתו של פרופסור אליאב שוחטמן המבהיר כי מכיוון שעיגונה של בת ישראל הוא עניין כללי, הציבור כולו הופך ל"תובע" למען הצלתה. פנייה של אדם זר במטרה לבטל את ההתרה היא היפוך מוחלט של הרעיון המוסרי העומד בבסיס פסיקת הרשב"ש. בניסוחו הבהיר של רובינשטיין:
"במקרה דנא מבקש פלוני את ההיפך, לבטל גאולתה של עגונה חיה ולהשיבה לכבלי נישואין שאינם עוד נישואין. מדוע יש להפך בזכותו לערעור? והרי לא בשופטני עסקינן?".
פולמוסים היסטוריים וגבולות הטעות ברצון
כדי להציב את הדיון בהקשר היסטורי רחב, סקר השופט רובינשטיין שתי פרשיות מפורסמות שבהן התעורר פולמוס סביב כשרותו של גט שכבר ניתן. הראשונה היא פרשת "הגט מלבוב" (או וינה) מן המאה ה-17, שעסקה בחתן שחלה קשות סמוך
לנישואיו והסכים לגרש את אשתו לאחר שקרוביה הבטיחו לו כי תינשא לו בשנית אם יחלים. משהבריא החתן, ביקש לבטל את הגט בטענה כי "אדעתא דהכי לא גירשה".
בפולמוס זה בלטה דעתו של המהר"ם מלובלין – רבי מאיר בן רבי גדליה (1558–1616), מגדולי הפוסקים ופרשני התלמוד בפולין, ששימש כרב וכראש ישיבה בלובלין. המהר"ם מלובלין נטה לבטל את הגט וקבע בשו"ת שלו בסימן קכב כי במקום שבו ברור שהמגרש פעל מתוך הנחה מוטעית, בית הדין מחויב להתערב:
"מבואר בהדיא דהיכי דאיכא למימר דאדעתא דהכי לא גירשה אפי' היכי דאיהי שתיק ואינו תובעה שתחזור אליו אפילו הכי אנן לא שתקינן להתירה לעלמא".
הפרשה השנייה היא "הגט מקליווא" משנת תקכ"ו (1766). חתן בשם יצחק נייבורג ממנהיים נעלם מיד לאחר חתונתו יחד עם כספי הנדוניה, ונמצא כעבור זמן כשהוא שרוי בחרדה עמוקה לחייו. כדי להציל את אשתו מעגינות, גירש אותה החתן והגט סודר על ידי רבי ישראל ליפשיץ, רבה של העיר קליווא בגרמניה. אבי החתן, שזעם על אובדן הממון, פנה אל רבי טעבלי העס (נפטר תקכ"ז), אב"ד מנהיים ומחשובי חכמי אשכנז שניהל התכתבויות הלכתיות ענפות עם בעל ה"נודע ביהודה". רבי טעבלי העס הכריז על ביטול הגט בטענה שהחתן לא היה שפוי בעת מתן הגט.
המחלוקת חילקה את העולם הרבני באירופה לשני מחנות סוערים. רבי ישראל ליפשיץ מקליווא (סבו של בעל פירוש "תפארת ישראל" על המשניות, אשר חי בשנים 1782–1860, שימש כרב בדנציג ונפטר במהלך תפילה בבית הכנסת בצום גדליה) נלחם על כשרות הגט ופירסם את ספרו "אור ישראל" בקליווא בשנת תק"ל (1770). פרט היסטורי מרתק מגלה כי זהו הספר העברי היחיד שנדפס אי פעם בקליווא, ובית הדפוס המקומי הוקם אך ורק לצורך הדפסת חיבור זה המגן על הגט.
השופט רובינשטיין הדגיש את החובה המטא-הלכתית המוטלת על גדולי התורה. פוסקי הלכה בעלי לב נדרשים לחפש סניפים הלכתיים כדי לאשש את שחרורן של נשים, ולא להפך:
"האם גם בעלי תורה גדולים שבודאי הם בעלי לב, לא יחפשו דרך לאשש את ההתרה... וכל המחזק את שחרורה של העותרת מעגינות חיה, יהא טעמו אשר יהא, מבורך".
"הרחקות דרבינו תם" והלחץ החברתי הלגיטימי
בבג"ץ 5185/13 נדרש הרכב מורחב של שבעה שופטים להכריע בשאלת סמכותם של בתי הדין הרבניים להמליץ על סנקציות חברתיות קשות המכונות "הרחקות דרבינו תם" נגד סרבני גט, בהיעדר חקיקה אזרחית מפורשת המסמיכה אותם לכך. השופט רובינשטיין, בדעת הרוב, קבע כי אף שהרחקות אלו אינן מהוות סנקציה אזרחית אכיפה, בתי הדין מוסמכים בהחלט להמליץ עליהן לציבור. רובינשטיין הדגיש כי סרבנים אלו, המעגנים את נשותיהם עגינות חיה ובורחים לחו"ל, עושים חוכא ואיטלולא מפסקי הדין, ועל המערכת השיפוטית לפעול בכלים הוגנים כדי לסייע לעגונות ולא לתת יד ל"נבל ברשות התורה".
כדי להבין את עוצמתו של הכלי הזה, יש לחזור אל יוזם התקנה – רבי יעקב בן מאיר, המכונה רבינו תם (1100–1171). רבינו תם, נכדו של רש"י וגדול בעלי התוספות בצפון צרפת, היה אישיות מנהיגותית דומיננטית ותקיפה. הוא התפרנס מעשיית יין ומהלוואות, ניצל ממוות במסע הצלב השני, ועמד בראש הנהגת הדור. רגישותו לחשש עגינות באה לידי ביטוי מובהק בפולמוס חריף שניהל מול בן דודו, רבי יום טוב מפלייזא, שביקש לפסול גט של משומד. רבינו תם הטיח בו מילים קשות:
"נפלא ממני ורחוקה היא דעת החיצונה ורוח אחרת אשר לקחת לעגן בת ישראל לתלות בדבר הבאי... וטועה אתה טעות גדולה וקולר תלוי בצוארך".
תקנת ההרחקות של רבינו תם מופיעה ב"ספר הישר" בתשובה כ"ד. התקנה קובעת כי הקהילה תגזור חרם חברתי וכלכלי מוחלט על הבעל הסרבן: "באָלָה חמורה על כל איש ואשה מזרע בית ישראל... שלא יהו רשאין לדבר עמו לישא וליתן עמו להאריחו ולהאכילו ולהשקותו וללוותו ולבקרו בחלותו". מכיוון שהבעל אינו סופג מלקות פיזיות ישירות, הגט אינו נחשב "מעושה" אלא ניתן מרצונו החופשי כדי להיחלץ מהבידוד החברתי.
רובינשטיין קישר בין נידוי חברתי עתיק יומין זה לבין תופעת ה"שיימינג" המודרנית ברשתות החברתיות, והבהיר כי ביוש אדם פוגעני עשוי לשמש כלי לגיטימי להגנת קורבנות, בתנאי שהדבר נעשה לאחר בירור עובדתי קפדני בבית הדין.
במסגרת פסק הדין, העלה רובינשטיין על נס את דמותו של הרב צבי פסח פרנק (1873–1960), רבה האשכנזי של ירושלים וממייסדי הרבנות הראשית, שהיה תלמידם של הרב אליעזר גורדון והרב שמואל סלנט, ומורה דרכו של הרב עובדיה יוסף. הרב פרנק נודע בפסיקותיו הפרקטיות, כך במהלך מלחמת העצמאות התיר ייצור משוריינים בשבת להצלת גוש עציון והתיר אכילת קטניות בפסח תש"ח עקב המצור על ירושלים. דאגתו הכנה לשבורי לב באה לידי ביטוי בשקידתו העצומה על התרת עגונות השואה. הרב פרנק כתב בקונטרס העגונות שלו כי "בעגונות מגבבין קולות מה שאפשר לפי הדין, לפי גודל הדוחק", ורובינשטיין ראה בדברים אלו צו מוסרי עליון עבור שופטי המדינה השותפים למאמץ זה.
הרב צבי פסח פרנק
רובינשטיין מנה רשימה ארוכה של גדולי תורה שנדרשו לתקנת עגונות לאורך הדורות, ובהם הב"ח (רבי יואל סירקיס) שכתב כי "המתיר עגונה כבונה אחת מחורבות ירושלים", החתם סופר, רבי חיים מוולוז'ין, הרב יצחק אלחנן ספקטור מקובנה, הרב יהושע ליב דיסקין, הרב שמואל סלנט, הרב חיים עוזר גרודז'נסקי, הרב יחיאל יעקב וינברג, וכן גדולי הדור האחרון כגון הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, הרב משה פיינשטיין, הרב שלמה גורן והרב עובדיה יוסף. מנגד, הזכיר רובינשטיין את פסיקתו ההיסטורית של רבי אברהם הלוי, בעל שו"ת "גינת ורדים" שפעל במצרים במאות ה-17 וה-18, אשר התיר עגונה על בסיס עדותו של רוצח בעלה שהודה במעשה בעקבות לחץ פיזי כבד.
סנקציות כלכליות ופרשנות תכליתית לחוק
בבג"ץ 6751/04 נדון מקרה קשה של בעל שעיגן את אשתו במשך שנים והותיר אותה מעוכבת להינשא. בית הדין הרבני ניסה להפעיל עליו לחץ כלכלי באמצעות פסיקת מזונות מוגדלים ("מזונות מעוכבת"). שופטי הרוב, בראשות השופטת איילה פרוקצ'יה, קבעו כי מדובר בסנקציה בעלת אופי עונשי שאינה בסמכות בית הדין הרבני לפי סעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, וכי יש בכך חשש ליצירת גט מעושה.
השופט רובינשטיין הציג עמדה חולקת מנומקת המבוססת על פרשנות תכליתית של החוק. הוא הסתמך על פסיקת בתי הדין הרבניים לפיה חיוב במזונות מעוכבת אינו קנס עונשי גרידא אלא חיוב מזונות מהותי המוטל על הבעל בשל התנהלותו האכזרית, וכי אין לראות בכך כפייה פסולה הפוסלת את הגט. רובינשטיין הביא מדברי המשנה והגמרא את תחושותיו נוכח הדילמה הקשה: "אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי... אוי לי אם אומר, אוי לי אם לא אומר".
רובינשטיין הצטרף לקריאתו של ממלא מקום הנשיא, השופט משה זילברג, שקבע כבר בשנת 1968 בפרשת יחיא אברהם:
"מן ההכרח איפוא לטכס ולמצוא דרך הלכתית להתרת כבלי עיגון האשה, בכל מקרה בו המסיבות מחייבות במפגיע להפריד ביניהם".
לשיטתו של רובינשטיין, הענקת סמכות לבית הדין לקבוע ערבויות כלכליות ותשלומי מזונות מוגדלים לפני עזיבת הסרבן את הארץ היא כלי הכרחי להגנה על נשים מפני התעללות מתמשכת, ויש להכריע כך על פי פרשנות תכליתית המונעת את הפיכת החוק האזרחי למחסה עבור מעוולים.
סוגיית ברית המילה וגבולותיה של סמכות הכריכה
על אף שסוגיית ברית המילה בבג"ץ 8533/13 אינה עוסקת באופן ישיר בסרבנות גט, היא מדגישה את גישתו הייחודית של רובינשטיין לקשר העמוק שבין הליכי הגירושין לבין עיצוב זהותו היהודית של הילד. שופטי הרוב קבעו כי מחלוקת בין הורים בשאלת עריכת ברית מילה לפעוט אינה ניתנת לכריכה בתביעת הגירושין, שכן מדובר בהחלטה רפואית בלתי הפיכה המערבת זכויות יסוד.
רובינשטיין, בדעת מיעוט, סבר כי מהותו היהודית של הילד היא נושא כה יסודי, עד שלא ניתן להעלות על הדעת כי בני הזוג ייפרדו ונושא זה יישאר תלוי בתווך. הוא
הדגיש כי רוב הציבור בישראל, דתיים וחילונים כאחד, מלים את בניהם, והביא את דברי המדרש על מסירות הנפש ההיסטורית למען המצווה: "מה לך יוצא ליסקל? על שמלתי את בני".
בחוות דעתו שיתף רובינשטיין בזיכרון משפחתי יקר ערך: תזכיר שכתב אביו בשנים 1942–1943 בעודו משרת כחייל בצבא הפולני תחת גזירות המשטר הסובייטי. בתזכיר, שנמצא על ידי רובינשטיין בארכיון מכון הובר באוניברסיטת סטנפורד בשנת 2011, מתוארת אפיזודה על רופא בכיר, קומוניסט אדוק, שרצה למול את בנו בכל מחיר. כדי להימנע מהאשמות פוליטיות מצד חלונות גבוהים, יצא האב לנסיעת עבודה רשמית מדומה, ובהיעדרו ביצעו אשתו וקרוביו את המילה. כשהואשם בקלריקליזם, השיב כי הדבר נעשה ללא ידיעתו. עבור רובינשטיין, לסיפור זה יש משמעות מעשית המלמדת על עומק המצווה בתודעה היהודית.
לעומת גישה זו, הביא השופט ניל הנדל את סיפורו של רבי חיים סולובייצ'יק מבריסק (1853–1918). במהלך אסיפת רבנים בפטרסבורג, הציעו חלק מהמשתתפים לאסור רישום של תינוקות לא נימולים בפנקסי הקהילה כדי לאלץ את ההורים המתבוללים למול את בניהם. רבי חיים נעמד על רגליו וקרא בקול: "רבותי, הראו לי את ההלכה האומרת, כי ערל איננו בכלל ישראל". הנדל ביקש ללמוד מכך כי אסור לדחוק את רגלי האמת ההלכתית הצרופה גם לשם השגת שאיפה נעלה, וכי יש לגשת לכל שאלה משפטית בזהירות ובצמידות לכללי המשפט האזרחי.
דרכו המוסרית של השופט רובינשטיין במאבק בסרבנות
משנתו של השופט אליקים רובינשטיין משקפת קו מוסרי עקבי הרואה בעגינות חיה את אחד החולאים הקשים ביותר שיש לבער. בפסיקתו הוא ביקש להנחיל תפיסה שיפוטית המשלבת הבנה מעמיקה של גבולות הדין הדתי יחד עם מחויבות בלתי מתפשרת לצדק האנושי. חתירתו לפתרונות הלכתיים ומשפטיים יצירתיים נועדה להבטיח כי שערי הצדק לא יינעלו בפני נשים חסרות ישע. דרכו השיפוטית נשענת על דבריו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אשר כתב כי התפתחות החוש המוסרי היא סימן טוב לאדם ולאומה, וכי בדור הגאולה לא ניתן עוד לטאטא חולאים חברתיים מתחת לשטיח. פסיקותיו של רובינשטיין במאבק נגד סרבני הגט מהוות עדות חיה לכך שהמשפט והמוסר יכולים, ואף חייבים, לצעוד יד ביד כדי להביא מזור לכאבם של שבורי הלב.
ביוני 2017 פרש כב' הש' רובינשטיין מכס השיפוט וחסרונו כמתווה דרך מצפונית יהודית שורשית מורגש.
