יסודותיה של תקנת שו"ם והרקע הכלכלי חברתי ליצירתה
במציאות החיים הכלכלית והחברתית של יהדות אירופה בימי הביניים, ובפרט באשכנז ובצרפת, מוסד הנדוניה מילא תפקיד קריטי במרחב המשפחתי ובשימור המעמד הקהילתי. אבות נדרשו להפריש סכומי עתק וממון רב כנדוניה עבור בנותיהם כדי להבטיח את נישואיהן למשפחות מכובדות, ובפרט כדי למשוך חתנים שהיו תלמידי חכמים מובהקים או בעלי מעמד כלכלי איתן. בהינתן שעל פי הדין העברי המקורי, הבת אינה יורשת את אביה כאשר ישנם בנים זכרים במשפחה, הנדוניה היוותה הלכה למעשה את חלקה המוקדם של הבת בעזבון הוריה, שניתן לה ערב חתונתה כדי להבטיח את רווחתה הכלכלית ואת מעמדה החברתי בביתה החדש. מנהג זה של הענקת נדוניה משמעותית ("אויסגעבן די טעכטער") הפך לנורמה חברתית בלתי מתפשרת, עד שגם אבות דלי אמצעים וקבצנים נאלצו לכתת רגליהם ולגייס סכומים עצומים כדי לאפשר את נישואי בנותיהם.
ועוד - בבסיסו של משפט המשפחה העברי עומד מתח מובנה בין דין התורה המקורי לבין הצרכים הסוציו-אקונומיים המשתנים של הקהילה היהודית לאורך הדורות. על פי דין תורה, הבעל יורש את אשתו באופן מוחלט ומידי עם כניסתה לרשותו, וזכות ירושה זו קודמת לכל יורש אחר משפחת אביה (שולחן ערוך, אבן העזר, סימן נז, סעיף א). מציאות משפטית זו יצרה קושי חברתי חריף ביהדות אשכנז וצרפת בימי הביניים: אבות נדרשו להפריש סכומי עתק כנדוניה כדי להשיא את בנותיהם, אך במקרים שבהם נפטרה הכלה זמן קצר לאחר החתונה, מצא עצמו האב השכול מנושל לחלוטין מממונו, בעוד החתן יורש את כל הנדוניה וממשיך בחייו (תוספות, מסכת כתובות, דף מז, עמוד א, דבור המתחיל "כתב לה").
חז"ל זיהו את העוול הכלכלי ואת הפגיעה במוטיבציה של אבות להשיא את בנותיהם בנדוניה מכובדת, וקישרו מציאות זו לתוכחה המקראית במדרש ספרא (פרשת בחוקותי, פרק ב, פסוק ה): "ותם לריק כוחכם – זה שהוא משיא את בתו ונותן לה ממון הרבה, ולא הספיקו שבעת ימי המשתה לצאת עד שמתה בתו, נמצא קובר את בתו ומאבד את ממונו". כדי להתמודד עם כשל שוק חברתי זה, הותקנו תקנות קהילתיות מרחיקות לכת שהפקיעו את זכות הירושה של הבעל בנכסי אשתו הצעירה.
תקנת שו"ם – המכונה על שם שלוש הקהילות המובילות באגן נהר הריין: שפיירא, וורמייזא ומגנצא – מהווה המשך ישיר והרחבה לתקנה מוקדמת יותר של רבנו תם וחכמי צרפת. מטרתן המרכזית של תקנות אלו הייתה להגביל בזמן את זכות הירושה של הבעל, וקביעת מנגנון השבה מדורג של הנדוניה למשפחת המקור של הכלה בהתאם למשך חיי הנישואין וקיומם של צאצאים.
תקנות שו"ם בהיסטוריה היהודית ועדויות ליישומן בפועל
תקנות שו"ם הן קובץ תקנות ציבוריות והלכתיות שהתקינו קהילות שו"ם והיוו את הלב הפועם והמרכז התורני-רוחני המוביל של יהדות אשכנז באזור נהר הריין במהלך ימי הביניים. התקנות נתקנו במסגרת שלושה כינוסים וועידות רבניות מרכזיות שנערכו בין סוף המאה ה- 12 לתחילת המאה ה-13. הוועידה הראשונה התכנסה במגנצא בשנת תתקנ"ו (1196), השנייה התכנסה באותה עיר בשנת תתק"ף (1220), והשלישית התכנסה בשפיירא בשנת תתקפ"ג (1223). תהליך התיקון הובל על ידי גדולי הדור וראשי הקהילות, אשר התכנסו במקומות מרכזיים, דנו בצרכי השעה החברתיים, הממוניים והמשפחתיים, וניסחו את התקנות בכתב. כדי להבטיח את אכיפתן המוחלטת של התקנות בקרב הציבור, חתמו עליהן החכמים תחת עיגון משפטי חמור של חרם, נידוי ושמתא, והכריזו עליהן בפומבי בבתי הכנסת.
במחצית השנייה של המאה ה-12, תיקן רבנו תם יחד עם חכמי צרפת את תקנת הנדוניה המקורית, שהגבילה את החזר הנדוניה לשנה הראשונה מהנישואין במקרה שהאישה נפטרה ללא זרע של קיימא. רבנו תם עצמו פסק הלכה למעשה במקרה מפורסם שבו מתה הכלה ואביה החזיק בנדוניה, וקבע כי הבעל אינו זוכה בה, כפי שמתועד בספר הישר (סימן תשפ"ח).
לקראת סוף המאה ה-12, הורחבה התקנה על ידי רבי ברוך ממגנצא ורבי דוד ממינצבורג, אשר קבעו את זמן השבת הנדוניה גם לשנה השנייה מהנישואין, תוך קביעה כי בשנה זו יוחזר חצי מהממון ליורשים. השניים אף יישמו זאת בפועל וחילקו נדוניה של כלה שנפטרה בשנה השנייה, כפי שמובא במרדכי במסכת כתובות (סימן קנ"ה) ובהגהות אשרי. במאה ה-13, העיד המהר"ם מרוטנבורג בתשובותיו (דפוס פראג, סימן תתקלד וסימן תפ"ג) כי תקנה זו, הכוללת חלוקת הנדוניה בשנה השנייה, פשטה לחלוטין והיוותה מנהג מוצק ובלתי מעורער בקהילות וירצבורג והקהילות הגרמניות השכנות.
במאה ה-14, הרא"ש הרחיב את היריעה וציין כי המנהג להחזיר את הממון לאבי הכלה או לאחיה בשנה הראשונה או השנייה הפך לנחלת "כל ישראל", כאשר שיעור ההחזר המדויק נמסר לשיקול דעתם של דייני בית הדין.
קודיפיקציה סופית של התקנה נעשתה במאה ה-16 על ידי הרמ"א בשולחן ערוך (אבן העזר, סימן נג, סעיף ג וסימן קיח, סעיף יט), אשר עיגן את תקנות קהילות שו"ם כמנהג פשוט ומחייב בארצות אשכנז, המוטמע באופן אוטומטי בכל שטרי התנאים, גם אם הצדדים שכחו לציינו בפירוש.
מקבילות היסטוריות לתקנות שו"ם התפתחו גם בקהילות ספרד וצפון אפריקה, כגון תקנות טוליטולא, קאשטילא, ומולינא, אשר הגבילו אף הן את ירושת הבעל במטרה להגן על הון משפחת הכלה (שו"ת הרשב"א, חלק ג, סימן תלב).
סוגיית החלת התקנה במקרה של גירושין וקטטה
תקנת שו"ם הנזכרת יצרה מעבר מתחום דיני אבלות ופטירה ("עידור") לתחום הגירושין והסכסוך הזוגי ("קטט"). מעבר זה לווה במחלוקת עמוקה בין גדולי האחרונים. השאלה המשפטית שעלתה הייתה האם אומדן הדעת העומד בבסיס התקנה – שלא יירש הבעל את נותן הנדוניה באסונו – תקף גם כאשר הנישואין קורסים מחמת קטטה וגירושין בתוך השנתיים הראשונות.
מחלוקת האחרונים בסוגיה זו מציגה שלוש גישות משפטיות מרכזיות:
הגישה הראשונה, המזוהה עם בעל ספר "נחלת שבעה" (רבי שמואל בן דוד הלוי סג"ל, המאה ה- 17, פולין) דוגלת בצמצום מרבי של התקנה ומחזיקה בעמדה השוללת לחלוטין את החלתה במקרה של גירושין. נימוקה המרכזי של גישה זו הוא שגדר התקנה ההיסטורית הוגבל אך ורק למקרים של פטירה, וכי שילוב המושג "קטט" בשטרי התנאים המודרניים מקורו בטעות המונית של הציבור, הסבור בטעות כי מדובר בעיקר התקנה. בהתאם לכך, מורה גישה זו לעמוד על דין תורה המקורי, לפיו אין להוציא ממון או נדוניה מידי הבעל המוחזק במקרה של גירושין, ושלילת החלת התקנה בגירושין הינה מוחלטת.
הגישה השנייה, המיוצגת על ידי בעלי שו"ת "בית אפרים" (רבי אפרים זלמן מרגליות, המאה 18-19, גליציה) ושו"ת "בגדי ישע" (רבי שמואל בן יוסף הלוי, המאה ה-19, ביאליסטוק), נוקטת בקו של הפעלה רחבה שלל התקנה. לפי גישה זו, אין הבדל מהותי בין מוות לגירושין מהירים, שכן אומדן דעתם של ההורים הנותנים נדוניה משמעותית תקף בשני המקרים כדי למנוע מפח נפש וניצול כלכלי. על כן, מוסמך בית הדין להורות על השבת הנדוניה או מחציתה להורי הכלה, והדין המעשי מורה על החלה מלאה של עקרונות התקנה גם בקטטה וגירושין. גישה זו בוססה גם על ידי הגרא"י ולדנברג בשו"ת "ציץ אליעזר" (חלק טז, סימן נב), שהבהיר כי לשון השטר המשולבת "עידור וקטט" מחייבת את החזרת המתנות והנדוניה שנתנו ההורים אם נפרדו הצדדים מחמת קטטה בשנה הראשונה.
הגישה השלישית היא גישת הפשרה המודרנית המיושמת הלכה למעשה בבתי הדין הרבניים בישראל. גישה זו מניחה כי עצם קיומו של ספק הלכתי מובנה בין הגישה המצמצמת לגישה המרחיבה מחייב שילוב בין דיני המוחזקות הרשמית (כגון רישום בטאבו) לבין דיני השבת מתנות. בהתאם לכך, מעבירים את ההכרעה המשפטית לפסיקה בדרך של פשרה המאזנת בין תביעת הכתובה לדרישת החזר המתנות, כפי שנקבע בפסקי דין רבניים שונים (וראו כדוגמה - פד"ר כרך ה, עמ' 225).
החזר מתנות הורים בגירושין בראי הפסיקה האזרחית בישראל
בניגוד גמור למשפט העברי ולגישתם של בתי הדין הרבניים, המוכנים לעיתים לעשות שימוש באומדנות ובכלי פשרה מכוח תקנת שו"ם ומנגנון "אדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה", המשפט האזרחי בישראל ופסיקת בתי המשפט נוקטים עמדה קשיחה ומצמצמת ביותר בנוגע
להשבת מתנות הורים לאחר קריסת חיי הנישואין, בייחוד כשמדובר במקרים של גירושין מהירים ללא הסדר מפורש בכתב.
ראשית, דיני המשפחה האזרחיים מעגנים את "חזקת המתנה" ביחסי "קרובים-קרובים", לפיה כספים או נכסים המועברים מהורים לילדיהם ולבני זוגם נחשבים כמתנה גמורה ולא כהלוואה. נטל הוכחת הטענה ההפוכה כלומר, שהכספים ניתנו כהלוואה שיש להשיבה להורים – רובץ במלואו על כתפי ההורים והבן המקבל, כפי שנפסק בבית המשפט העליון בבע"מ 8203/17 פלוני נ' פלוני (2017). סתירת חזקה זו מחייבת ראיות חותכות ובדרך כלל הצגת הסכם הלוואה מפורש בכתב שנחתם בזמן אמת (תמ"ש (תל אביב) 29550/04) פ.מ נ' ע.ד (2006); תמ"ש (תל אביב) 1150/07 ס.ל נ' א. ל. (2009)(. שנית, הפסיקה האזרחית שוללת באופן מוחלט את הניסיון לייבא לתוך המשפט האזרחי אומדנות סובייקטיביות או להסיק על קיומו של "תנאי מפסיק מכללא" בחוזה מתנה, שלפיו המתנה מותנית בהמשך חיי נישואין תקינים או בנאמנות הדדית. הלכה קנונית זו נקבעה על ידי בית המשפט העליון בע"א 384/88 זיסרמן נ' זיסרמן )1990(, שם נפסק כי האשם בפירוק הנישואין או בגידה אינם מהווים עילה לשלילת זכויות קניין שהוקנו. בית המשפט העליון הדגיש בפסק הדין באופן שאינו משתמע לשני פנים:
"טיבן של מתנות שהן ניתנות בשעה שקיימות קירבה וחיבה בין המעניק למקבל. ברור איפוא, כי אם המעניק היה צופה מצב של התערערות היחסים, היה דואג להוסיף מנגנון כלשהו, שהיה מבטיח השבת המתנה במצב זה, בין על-ידי תנאי מפסיק בין בדרך אחרת. דבר זה אינו מיוחד ליחסים בין בני-זוג, אלא קיים בכל הסכמי המתנה למיניהם. הסקתו של תנאי מפסיק מכללא במתנה בין בני-זוג הייתה הופכת כמעט כל מתנה להדירה, וזאת בניגוד מוחלט לאמור בחוק המתנה, תשכ"ח-1968"
באופן דומה, בע"א 343/87 פרי נ' פרי (1989), הבהיר בית המשפט העליון כי דיני המתנה והחוזים הכלליים אינם מאפשרים השלמת תנאים שלא נכתבו במפורש בעת העסקה:
"מי שמבקש להתנות מתנה בתנאי מפסיק או מי שמבקש להצמיד חיוב למתנה אשר אותה העניק, צריך לעשות זאת בצורה ברורה הניתנת לזיהוי... בהיעדר ראיות – אין מקום לטעון לקיומו של תנאי ואין ליצור חיוב שלא גובש מעיקרו בעת מתן המתנה"
נמצא אפוא כי בעוד שבתי הדין הרבניים מחזיקים בכוח ההלכתי לפסוק לפנים משורת הדין, לבצע הערכות פשרה ולקרוא תנאים אינהרנטיים לתוך חוזה הנדוניה על פי אומדן דעת ההורים ברגעי המשבר של הגירושין, בתי המשפט האזרחיים מעדיפים באופן מובהק את ערך סופיות העסקה והגנה על זכויות הקניין. הדרך הבטוחה והיחידה המוכרת במשפט האזרחי להגנה על הון משפחתי המועבר לזוג נשוי היא הסדרה מוקדמת, מפורשת ובכתב – באמצעות
הסכם מתנה מותנה (הכולל תנאי מפסיק מפורש בכתב) או עריכת הסכם ממון המאושר כדין בערכאה שיפוטית.
ניתוח פסק הדין בתיק 1443266/6 בבית הדין הרבני תל אביב
פסק הדין שניתן בבית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו, במותב הדיינים הרב צבי בן יעקב, הרב משה בצרי והרב בן ציון הכהן רבין, מעמיד למבחן מעשי את התפתחותה של תקנת שו"ם במציאות המשפטית והכלכלית של ימינו.
רקע עובדתי וטענות הצדדים
בני הזוג נישאו כדת משה וישראל בתאריך 19.2.2009 ולהם ארבעה ילדים משותפים. במהלך חודש דצמבר 2022, רכשו הצדדים דירת מגורים משותפת, כאשר הורי האישה העניקו להם מתנה בסך של 1.1 מיליון ש"ח לצורך הרכישה. פחות משנה לאחר מכן, בתאריך 15.10.2023, פתח האיש בהליכים משפטיים, ובתאריך 17.12.2023 הגיש תביעת גירושין.
במסגרת תביעת הגירושין, העלה האיש טענה קשה לפיה האישה פגעה מינית באחד מבניהם הקטינים. הבעל טען כי בשל מעשיה הנטענים של האישה היא זו שהביאה להרס המשפחה, ולפיכך יש להפסידה את תוספת הכתובה שעמדה על סך של 555,000 ש"ח. מנגד, האישה תבעה את כתובתה ודרשה את החזר מתנת הוריה (1.1 מיליון ש"ח) שניתנה פחות משנה לפני הגשת תביעת הגירושין, בהסתמך על תקנת שו"ם בגירושין.
ניתוח הראיות והכרעת בית הדין בכתובה
בית הדין שלל לחלוטין את טענות האיש בעניין הפגיעה המינית. הדיינים הדגישו כי התלונה שהוגשה למשטרת ישראל נגנזה על ידי הפרקליטות בתאריך 28.2.2024 בעילת "חוסר ראיות מספיקות". כמו כן, האישה פנתה מיוזמתה לבדיקת פוליגרף מקיפה בתאריך 21.11.2023, שבה נמצאה דוברת אמת לחלוטין בשאלות הרלוונטיות.
בית הדין קבע כי אין כל יסוד להאשמות האיש, והצביע על כך שהאיש המשיך לקיים יחסי אישות עם האישה חרף טענתו כי חשד בה. משנקבע כי האיש הוא שיזם את הגירושין ללא עילה מוכחת ואמיתית, פסק בית הדין כי האישה זכאית לכתובתה באופן עקרוני.
ההיבט הפיננסי וחלוקת כספי הדירה
לצורך הכרעה במחלוקת הממונית הסבוכה שבין הצדדים, ניתח בית הדין את הנתונים הפיננסיים של התא המשפחתי. במועד הנישואין, התחייב הבעל בתוספת כתובה משמעותית
בסך של 555,000 ש"ח, חוב שהוגדר על ידי בית הדין כחוב גמור שיש לחייב בו את הבעל, מאחר שהוא יזם את הליכי הגירושין ללא עילה מוכחת. אל מול התחייבות זו, עמדה מתנה יקרת ערך שהעניקו הורי האישה בחודש דצמבר 2022 בסך של 1.1 מיליון ש"ח לצורך רכישת דירת המגורים. מתנה זו הוגדרה מבחינה הלכתית כנדוניה מובהקת הזכאית להגנת תקנת שו"ם.
הדירה המשותפת נמכרה לבסוף בחודש נובמבר 2024 לצד שלישי תמורת סכום של 3,350,000 ש"ח, ומתוך תמורה זו נפרעה יתרת המשכנתא שעמדה על 1,068,775 ש"ח. היתרה נטו שנותרה לחלוקה בין בני הזוג עמדה על סך של 2,281,225 ש"ח, וחולקה ביניהם שווה בשווה מכוח הרישום המשותף בטאבו. מאחר שחלקו של האיש בדירה שנמכרה הטמיע בתוכו סכום של בין 300,000 ש"ח ל-550,000 ש"ח מכספי הוריה של האישה, נכנסה תביעת האישה להחזר תחת גדרי תקנת שו"ם. לנוכח מורכבות התביעות ההדדיות והספקות ההלכתיים שבדבר, הכריע בית הדין בפסיקת פשרה סופית וקבע חיוב גלובלי וחד-פעמי של הבעל בסך של 300,000 ש"ח בגין הכתובה והחזר המתנות יחד, אותו נדרש לשלם בתוך 60 יום.
השתלבות פסק הדין ברצף ההיסטורי וההלכתי של התקנה
פסק הדין המדובר מהווה אבן דרך בפרשנות הדינמית של תקנת שו"ם, ומדגים כיצד בתי הדין הרבניים במאה ה-21 משלבים את הרציונל ההיסטורי של ימי הביניים עם מציאות הנדל"ן וחוקי הרכוש המודרניים בישראל.
הרחבת ציר הזמן ממועד הנישואין למועד הוצאת הממון
על פי הניסוח ההיסטורי של תקנת רבנו תם ותקנות שו"ם, מניין 12 החודשים להחזר הנדוניה מתחיל מיום הנישואין. בימי הביניים, מועד מתן הנדוניה ומועד החתונה היו זהים. אולם, במציאות החיים המודרנית, הורים נוהגים להעניק מתנות כספיות משמעותיות (כגון עזרה ברכישת דירה) שנים רבות לאחר החתונה. בפסק הדין הנוכחי, בני הזוג היו נשואים כ-15 שנים. יישום דווקני של התקנה ההיסטורית היה שולל את זכות ההשבה של האישה באופן מיידי. כאן חולל בית הדין פריצת דרך פרשנית וקבע כי יש לילך אחר זמן הוצאת הממון בפועל ולמנות ממנו 12 חודשים. לסברתי מדובר בחידוש של ממש ובפרשנות יצירתית של בית הדין הרבני אשר הסתמך על דברי רבנו תם בספר הישר (ספר הישר, סימן תשפ"ח): "וראינו שיעור שנה לדבר זה ולא יותר, כי אחרי שנתו נשכח מן הלב מה שנתן, ולא יוסיף עצב עמה". הרציונל הפסיכולוגי והכלכלי של התקנה מבוסס על עוצמת הכאב והעצב של ההורה על איבוד ממונו בסמוך לנתינתו; לפיכך, מועד מתן הכסף בפועל הוא הקובע, ולא מועד החתונה.
הגדרת השקעה בדירה כ"נדוניא" ולא כ"מתנה"
בית הדין נדרש להבחין בין מתנה אישית המוענקת לחתן (שלגביה נפסק ברמ"א שהיא מוחרגת מהתקנה) לבין נדוניה (שולחן ערוך, אבן העזר, סימן קיח, סעיף יט). הדיינים קבעו כי השקעה בדירת מגורים משותפת נועדה לשימושם המשותף של בני הזוג וילדיהם, ועל כן היא מוגדרת כ"נדוניא" מובהקת החוסה תחת הגנת תקנת שו"ם.
פתרון הספק ההלכתי באמצעות מנגנון הפשרה המשפטית
למעשה בפני בית הדין עמדו שני קשיים הלכתיים מנוגדים:
1. הספק בעניין קטט: המחלוקת המוזכרת בין ה"נחלת שבעה" (השולל את התקנה בגירושין) לבין ה"בית אפרים" (המקבל אותה בגירושין) יוצרת מצב של ספק הלכתי. 2. דין מוחזקות ורישום בטאבו: הדירה נרשמה על שם שני בני הזוג בשווה, ועל פי הכלל ההלכתי "נעמידנו על דין תורה", אין מוציאים ממון מספק מידי המוחזק בו (שולחן ערוך, אבן העזר, סימן קיח, סעיף ו). לפיכך, לא ניתן היה לפסוק באופן קטגורי על השבת חצי הדירה מכוח התקנה לבדה, שכן הבעל מוחזק בחצי הרשום על שמו.
כדי להתגבר על מבוי סתום זה, נקט בית הדין בדרך הפשרה, בהסתמך על מנהג בתי הדין בארץ ישראל (פד"ר, כרך ה, עמ' 225). בית הדין שקל את מכלול הנתונים מחד גיסא, זכאותה המוכחת של האישה לכתובתה בסך 555,000 ש"ח, ומאידך גיסא, זכאותה לפחות לחלק ממתנת הוריה מכוח דין שו"ם וביצע שקלול שהוביל לחיוב גלובלי של הבעל בסך 300,000 ש"ח.
פסיקה זו מוכיחה כי תקנת שו"ם אינה כלי משפטי קפוא מן העבר, אלא עקרון צדק משפטי חי ודינמי, המאפשר לדיינים בני זמננו לחתור לאיזון רכושי הוגן, המגן על כספי ההורים מפני עושק בעת קריסה מהירה של קשר הנישואין.
סיכום ומסקנות משפטיות
תקנת שו"ם מייצגת את אחד הפרקים המפוארים ביותר של חקיקה שיפוטית קהילתית במשפט העברי. היא נולדה מתוך צורך קונקרטי להגן על כספי הורי הכלה, התבססה באמצעות חרמות ופסיקות הלכה למעשה של גדולי הדורות, והפכה למנהג מחייב המוטמע אוטומטית בכל שטר נישואין אשכנזי (רמ"א, אבן העזר, סימן נג, סעיף ג).
פסק הדין המודרני של בית הדין בתל אביב מדגים בצורה מובהקת את כוחה של ההלכה להתאים את עצמה לשינויים הכלכליים, תוך שמירה על הרציונל העמוק של התקנה. קביעת
בית הדין כי מניין שנת התקנה יתחיל מיום הענקת כספי הדירה ולא מיום החתונה, מונעת את התרוקנות התקנה מתוכן במציאות הכלכלית המודרנית. המענה שניתן בפסק הדין למתח שבין רישום הבעלות האזרחי (טאבו) לבין דיני השבת מתנות באמצעות פסיקת פשרה מאוזנת, מוכיח כי מורשתן של קהילות שפיירא, וורמייזא ומגנצא ממשיכה להוות מצפן מוסרי ומשפטי ראשון במעלה בבתי הדין הרבניים גם בימינו אלה.
