שימוש בחרם צרכני כנגד רכישת מוצרים של עסק מסוים נחשב כדבר חדש יחסית בהיסטוריה העולמית. המונח האנגלי Boycott נוצר במאה ה – ,19 כאשר אירועים ראשונים של חרם צרכנים בארצות הברית מוכרים כבר משנות ה30- של אותה מאה, עת הוועידה הלאומית של השחורים (Convention Negro National (עודדה חרם על מוצרים שיוצרו באמצעי עבדות. אירועים בולטים נוספים של חרם צרכנים אירעו בימי פעילותה של התנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית כאשר הבולטים שבהם היו חרם האוטובוסים של מונטגומרי )Boycott Bus Montgomery )שהיה למעשה אירוע מחאה פוליטית שנערך באלבמה על ידי ארגונים אפרו אמריקנים במטרה לכפות על רשויות התחבורה העירוניות את הפסקת מדיניות ההפרדה הגזעית. מאבק זה הוביל בסופו להחלטת בית המשפט העליון בארה"ב (Gayle .v Browder (לקבוע כי הפרדה גזעית נוגדת את חוקת ארה"ב. כך מצאנו את החרם האמריקאי על סחורות בריטיות בזמן המהפכה האמריקאית; החרם ההודי על סחורות בריטיות, שאורגן על ידי מהטמה גנדי ; החרם של הליגה הערבית על ישראל וחברות שסוחרות עמה, ואף חרמות יהודיות לא חסרו – החרם היהודי כנגד הנרי פורד האנטישמי בשנות ה – 20 של המאה שעברה )אף שראוי לציין כי נכדו הקרוי על שמו היה ציוני נלהב ותרם רבות למדינת ישראל(, החרם היהודי בליטא, בריטניה וארה"ב על סחורות מגרמניה הנאצית ועוד כהנה וכהנה חרמות.
אלא שעיון בהיסטוריה היהודית יש בו ללמד כי חרמות צרכניים התקיימו בציבור היהודי זמן רב לפני כן, למעשה כבר בתקופת חז"ל, היינו בתקופת בית שני ובסמוך לאחר חורבנו.
אחת מהתופעות הקשות והחמורות בעולם הכלכלי שבתקופת חז"ל ואף לאחריה, הייתה "הפקעת שערים", מצרכי היסוד החיוניים היו מגיעים בעיקרם מתוצרת מקומית, ומחירם נקבע לפי עונות הגידול של מצרכי היסוד הללו. מפקיעי השערים היו סוחרים עשירים וחזקים שקנו ואגרו כמות גדולה מאד של תוצרת חקלאית חיונית בתחילת העונה, כשמחיר הגידולים היה זול. מטרתם הייתה ליצור מחסור בתוצרת שאגרו, ובכך להעלות את שער השוק, בייחוד בסוף העונה כשהתוצרת החקלאית מעטה ביותר. הפקעת השערים נעשתה באופן יזום ומכוון על ידי "אוצרי הפירות", וגרמה לקריסתם של משפחות עניות, שלא יכלו לקנות מוצרי יסוד חיוניים במחירים מופקעים. חז"ל התייחסו לפושעים הכלכליים הללו באופן חמור ביותר. כך בגמ'
במגילה (יז, ב) נאמר שברכת השנים שבשמונה עשרה, תוקנה באופן מכוון כברכה תשיעית, כנגד מפקיעי שערים שעליהם נאמר בתהילים במזמור התשיעי " שבור זרוע רשע ורע, תדרוש רשעו בל תמצא", פשט הכתוב שמדובר על רשע בעל כוח ועוצמה – "זרוע רשע", שמנצל את כוחו כדי לפגוע בחלשים ממנו. כך היו גם מפקיעי השערים, פושעים בעלי "צוארון לבן" שבכוחם הממוני גרמו לעושק החלשים.
הגמ' במס' בבא בתרא (צ, ב) מעמידה בראש הפשעים הכלכליים את "אוצרי הפירות", כשאחריהם מלוי בריבית, מקטיני איפה, ומפקיעי שערים כלליים.
חז"ל נזהרו מאד אף מגרימת בהלה שעלולה לגרום לעליית מחירים. בגמ' בתענית (י, א ושם טו, ב) נאמר שלא גוזרים תענית על הציבור בתחילה בימי "חמישי", מפני שהמתענים יאלצו לקנות אוכל רב, הן למוצאי התענית והן לכבוד השבת. קניה רבה כזו הייתה עלולה ליצור בהלה של אגירת מצרכים, מפני שהסוחרים יהיו סבורים שהגיע רעב לעולם ויש להעלות את המחירים (עי' רש"י שם ושם). רגישות מיוחדת הייתה בתעניות על גשמים, משום שהמוכרים סבורים שיש מחסור גדול ויעלו את המחירים, שהרי "לולי הצורך הגדול למטר לא היו גוזרין תענית סמוך לשבת" (רמב"ם פיהמ"ש תענית ב, ט).
למרות האמור לעיל היו מקרים בהם עליית המחירים לא הייתה ניתנת לאכיפה ונצרכו אמצעים מיוחדים כנגד הסוחרים שהפקיעו שערים.
המקרה המפורסם ביותר מופיע במשנה במס' כריתות (ח, א) על רבן שמעון בן גמליאל הזקן שחי ערב החורבן. ובלשונו –
מַ עֲשֶׂ ה שֶׂ עָ מְ דּו קִ נִים בִ ירּושָ לַיִם בְ דִ ינְרֵ י זָהָ ב. ָאמַ ר רַ בָ ן שִ מְ עוֹן בֶׂ ן גַמְ לִיאֵ ל, הַ מָ עוֹן הַ זֶׂה, ֹלא ָאלִין הַ לַיְלָה, עַ ד שֶׂ יִהְ יּו בְ דִ ינָרִ ין. נכְנַס לְבֵית דִ ין וְ לִמֵ ד, הָ אִ שָ ה שֶׂ יֵש עָ לֶׂיהָ חָ מֵ ש לֵידוֹת וַדָ אוֹת, חָ מֵ ש זִיבוֹת וַדָ אוֹת, מְ בִ יָאה קָ רְ בָ ן אֶׂ חָ ד, וְ אוֹכֶׂלֶׂת בַ זְבָ חִ ים, וְ אֵ ין הַ שְ ָאר עָ לֶׂיהָ חוֹבָ ה. וְ עָ מְ דּו קִ נִים בוֹ בַ יוֹם בְ רִ בְ עָ תָ יִם:
וזה עיקר המעשה - מעיקר הדין אשה שצריכה להביא קורבן על חמש לידות ודאיות או חמש זיבות ודאיות, צריכה להביא קורבן אחד, דהיינו קן של זוג תורים או בני יונה, ובכך מטהרת לאכילת קודשים, אלא שהיא עדיין חייבת להביא לאחר מכן את שאר ארבעת הקורבנות. כתוצאה מריבוי היולדות התייקרו מחיקי הקינים בירושלים עד שעמד מחיר קן אחד בדינר זהב, דינר זהב הוא שווה ערך ל25- דינרי כסף. כששמע על כך רשב"ג נכנס לבית דין ולימד כי האשה שיש עליה חמש לידות ודאות חמש זיבות ודאות מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים ואין השאר עליה חובה (היינו נקבעה
הלכה שעל כל חמש לידות ניתן להביא קורבן אחד בלבד( ו"עמדו קינים בו ביום ברבעתים", דהיינו ירד מחיר הקן לרבע דינר כסף הוזלה של פי מאה!
רוצה לומר, התייקרות המחירים המופרזת של קורבנות תורי היונה הייתה עלולה לגרום שהנשים היולדות לא יביאו אפי' קורבן אחד, ויאכלו קודשים בטומאת הגוף. מצב זה הצריך התערבות מיוחדת "עת לעשות לה' הפרו תורתך" (עי' רש"י ורע"ב) ומשום כך הקל להם רשב"ג .
מקרה מפורסם אף יותר הוא מתקופת שמואל, כאשר מוכרי ההדסים הפריזו במחירם (סוכה לד, ב) שמואל דרש מהם שימכרו במחיר סביר, שאם לא יורה בציבור שההלכה היא כר' טרפון, שניתן לצאת ידי חובה בשלושה הדסים קטומים, היינו הדסים שאיכותם ירודה יותר.
מקרה נוסף בו התערב שמואל באופן ישיר כדי למנוע עליית מחירים, הוא לגבי מוכרי קדירות (פסחים ל, א). שמואל הזהיר את סוחרי הקדירות אשר היו נוהגים להעלות את מחירי הקדרות לאחר הפסח, שאם לא ימכרו במחיר רגיל וסביר, הוא יפרסם ברבים שהלכה כר' שמעון הסובר שקדירות ישנות שבלעו חמץ, מותרות לאחר הפסח (קודם לכן על פי ההלכה הנוהגת היו האנשים שוברים את הקדרות מתוך כך שלא ניתן להכשירן לאחר הפסח בשל החמץ שנבלע בהן וקונים קדירות חדשות). הגמ' מוסיפה ששמואל בעצמו אכן סובר כר' שמעון, ואין המדובר על "איום מדומה" על הסוחרים. אלא ששמואל איים על סוחרי הקדרות שהיו מוכרים במקומו של רב, שפסק כר' יהודה שקדירות שבלעו חמץ בפסח יש לשוברן, ומ"מ כדי למנוע עליית מחירים איים עליהם שמואל שיפרסם ברבים שהלכה כר' שמעון.
"מלחמתו" של רבן שמעון בן גמליאל במוכרי הקינים היקרנים, שפורטה לעיל, שימשה בסיס ל"חרם הצרכנים" המפורסם ביותר בהלכה, הלא הוא "חרם הדגים" שהנהיג רבי מנחם מנדל קרוכמל במאה ה – ,17 עליו נספר להלן.
בתקופתו של רבי מנחם מנדל קרוכמל, רבה של ניקלשבורג וגלילות מוראביה העלו סוחרי הדגים הנוכרים את המחירים, הם ניצלו את העובדה שהיהודים קונים דגים לכבוד שבת אפי' במחיר רב. ראשי הקהל שראו את עליית המחירים הבלתי מוצדקת, גזרו שהיהודים אפי' האמידים ביותר, אינם רשאים לקנות דגים במשך חודשיים. ר' מנחם קרוכמל נשאל האם כדין עשו ראשי הקהל בחרם זה, שהרי מכבוד שבת הוא לקנות דגים (שבת קיח, ב). וכן הרי לכאורה אין הפסד בכך שיקנו דגים ביוקר רב, שהרי כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה, חוץ מהוצאת שבת ויו"ט וכו'
(ביצה טז, א). בהסתמכו על המשנה בכריתות (עי' לעיל) עונה הרמ"מ קרוכמל (שו"ת צמח צדק הקדמון סי' כח) שאפי' בדבר תורה מצאנו שיש להקל בגלל יוקר המחירים, ואם כן קל וחומר בקניית דגים לכבוד שבת, שהעונג בדגים דווקא אינו מהתורה. ולכך אם הדגים התייקרו באופן כזה שהעניים אינם יכולים לקנותם לכבוד שבת, ודאי הוא עת לעשות לה' הפרו תורתך, וראוי ונכון לעשות חרם כזה לכמה שבתות כדי להוזיל את המחירים. וזו תשובת הרב קרוכמל בלשונה –
פעם אחת היו הערלים מוכרי דגים מייקרים השער לפי שראו שהיהודים קונים לכבוד השבת ואין מניחין בשביל היוקר ועשו הקהל הסכמה ששום אדם לא יקנה דגים שני חדשים. ושאלו התלמידיםאותי אם רשאין לעשות כן כיון דכבודשבת הוא ועוד דאיתא פרק ב' דביצה דף ט"ז כל פרנסתו של אדם קצובין לו מראש השנה. חוץ מהוצאת שבת וי"ט אם מוסיף יוסיפו לו וכו'. וא"כ אין פסידא בזה אם קונים ביוקר לכבוד השבת דהקב"ה פורע לו:
תשובה יראה דשפיר דמי למיעבד כך מהא דאיתא במתני' סוף פרק א' דכריתות מעשה שעמדו קינין בירושלים בדינר זהב אמר רבי שמעון בן גמליאל המעון הזה לא אלין הלילה עד שיהו בדינרין נכנס לבית דין ולימד האשה שיש עליה חמש לידות ודאות חמש זיבות ודאות מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים ואין השאר עליה חובה ועמדו קינים בו ביום ברבעתים. ופירש רש"י אף על פי שהיקל על דברי תורה עת לעשות לה' הוא שאלמלא לא ימצאו יחדלו מלהביא אפי' אחד ויאכלו קדשים בטומאת הגוף עכ"ל:
הרי אפילו בדבר דאורייתא היקל משום היותר /היוקר/ כל שכן קניית דגים דאינו אלא לכבוד שבת. ...והא דאמר רב יהודה אמר רב דצריך לענגו בדגים גדולים היינו מאן דאית ליה ברווחה ויכול למצוא בנקל. אבל למאן דלית ליה סגי בכל מילי. וכן כתב הטור א"ח בסימן רמ"ב. לכך אם על ידי זה שקונים לכבוד שבת דגים מתייקר השער שפיר דמי לעשות תיקון שלא יקנו דגים כלל לכמה שבתות כדי שיוזלו:
וליכא למימר דשאני גבי קינים דיחדלו אחר כך לקנות אפי' אחד ויאכלו קדשים בטומאת הגוף כמו שפירש רש"י התם הוא דהוי משום עת לעשות לה' וגו' אבל גבי כבוד שבת כיון דפרנסת שבת אינן קצובין והקב"ה פורע הכל לא ימנעו מלקנות בשביל היוקר .... ותדע שהרי אמר רבי עקיבא עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. ואם כן אם הדגים יתייקרו כל כך לא יוכלו העניים לעולם לכבד את השבת בדגים. לכך שפיר דמי לעשות תיקון שלא יקנו דגים כלל לכמה שבתות כדי שיוזלו ויוכלו אחר כך אפילו עניים לכבד את השבת בדגים והיינו עת לעשות לה' וגו'. כמו בקינים דרבן שמעון בן גמליאל דכריתות והוא מעין מה שאמרו מוטב שיחלל שבת אחד כדי שיקיים שבתות הרב' הנלע"ד כתבתי:
תשובה זו התפרסמה מאד באחרונים שהביאוה בהלכות שבת (עי' במג"א, א"ר ופמ"ג בסי' רמ"ב). ואכן להלכה נפסק שאם התייקר שער הדגים אף בפחות משליש, ראוי ונכון לעשות חרם כדי להוריד את מחירם (עי' באחרונים ובפסק המשנ"ב רמב, ב)
וכך נכתב בשולחן ערוך הרב אורח חיים סימן רמב
ז- ...ואם הנכרים מייקרים השער של הדגים ומחמת זה יש כמה בני אדם שאין יכולים ליקח דגים לשבת דנכון לתקן שלא יקנה שום ישראל מהם דגים איזה שבתות כדי שאח"כ יוזילו השער ויוכלו הכל לקיים מצות עונג שבת:
כיוון שהזכרנו את ר' מנחם מנדל קורכמל ראוי שנוסיף מעט דברים על פועלו קודם שנחזור לעניין החרם הצרכני בו אנו עוסקים. ובכן רבי מנחם מנדל קרוכמל היה מגדולי הפוסקים והמשיבים בדורו. נולד בסמוך לשנת 1600 לספירה בקרקא, ולמד שם בישיבתו של הב"ח, וחברו ללימודים היה בעל הט"ז. כשהגיע להוראה נתמנה לדיין בעיר, ואף נבחר לייצג את העיר בועד "ארבע הארצות". הרב קרוכמל עסק רבות בעזרה לפליטי פרעות ת"ח ות"ט שהגיעו מפולניה, ובמיוחד בהתרת עגונות. תלמידו וחתנו היה ר' גרשון אשכנזי בעל "עבודת הגרשוני", שמילא את מקומו לאחר פטירתו.
פסיקותיו ותקנותיו הציבוריות משמשות עד היום בעולם ההלכה כיסודות מוצקים בהנהגת הציבור. מבין פסיקותיו המפורסמות מצויה תשובה העוסקת בזכות הצבעה (שם סי' ב). בשל גזירות ת"ח ות"ט שאירעו בחייו, הוכרחו יהודים רבים להימלט ממקומות מגוריהם, ולנדוד לקהילות יהודיות שונות. לא תמיד זכו פליטים אלו לקבלת פנים נלהבת, התושבים הותיקים חששו שמא הללו יפלו למעמסה על הקהילה, ואף חששו שמא ישתלטו על מוסדות הקהילה. מפני כך נכבדי העיר של הקהילה בקשו לשנות את תקנון זכות ההצבעה המקובל (לבחירת רב, חזן שמש ועוד) שכל מי שנותן מס קבוע יש לו זכות הצבעה, לטענתם רק מי שמשלם סכום גבוה של מס יש לו זכות הצבעה, ש"הרי רוב צרכי הקהל הם עסקי הוצאת ממון, ואיך יתכן שדעת העני תהא שקולה כדעת העשיר... דעת של עם הארץ תהא שקולה כדעת החבר" (ת"ח), לעומת זה טענו המון העם העניים שאין לגרוע מזכותם, שהרי הם נותנים את חלקם "ואע"פ שהעשירים נותנים יותר מ"מ קשה עליהם (על העניים) המעט (כסף) שנותנים יותר מן הרב, שנותנים העשירים."
לאחר שנות השואה האיומות דנו מחברים שונים בדבר תפישתם של הנאצים ועוזריהם. אחת מהראיות שהובאו שיש מצווה לרדוף את אותם רוצחים, ולהוציא על כך מכספי הציבור, הייתה מתשובתו של הרב קרוכמל (סי' קיא). בתשובה זו הוא פוסק
לגבי רוצחים גויים כי ראוי שהקהילה תשקיע כספים כדי לתפוס את הרוצחים ולהיפרע מהם תעמידם לדין ואף תשלם שוחד לשופטים על מנת שיוציאו הדין כראוי ...(כל הנראה מדובר ברוצחים הקשורים לשלהי פרעות ת"ח ת"ט)-
"ונכון הוא שאותן הוצאות היתירים על הרגיל כגון שכר מליצות ושחדים יתנו מתוך הקהל כדי לגדור הפרצה שאם ]הם[ לא יהיו נוקמים מן הרוצח יהיה דמן של בני ברית ח"ו כהפקר ויוסיפו לעשות כאלה ח"ו והרי כל עוברי דרך בסכנה זו הם לכך צריכין כולם לסייע לזה וכן נהגנו פעמים הרבה ועשינו עם פרנסי הדור שהיו מעמידים גואלים לרדוף אחר הרוצחים ואפילו לפעמים כשהיינו יודעים שלא נוכל להוציא מכח אל הפועל להנקם מן הרוצח אפילו הכי היינו מעמידים גואלים לרדוף אותם בדין כדי שיהא מפורסם שאין דמן של בני ברית הפקר."
בתשובה מקורית נוספת (שם סי' לו) הוא מיישם הלכה למעשה את הביטוי "שלא העכבר גנב אלא החור גנב" (עפ"י קידושין נו, א). באותו עניין יהודי פשוט ומסכן עסק בספסרות של סחורות גנובות, אלא שפעם אחת קנה היהודי כלי כסף מנוכרי שגנבם מהכמרים. היהודי מכרם ליהודי שני שהיה אמיד וידע שהם גנובים, לאחר שנתפשו הפושעים, נצרכו הקהל לפצות את הכמרים, אלא שוועד הקהילה רצה לתבוע את היהודי האמיד, שקנה את הסחורה הגנובה מהיהודי העני. רממ"ק פוסק שאפי' היה היהודי הראשון אמיד, יכולים הקהל להיפרע מהיהודי השני, שהוא ה"חור", שאילולא היה משלם על הסחורה הגנובה לא היה היהודי הראשון – "העכבר" עוסק כלל בקניית סחורה גנובה.
נחזור לענייננו בעניין חרם צרכנים. חרם נוסף מאותה תקופה שנועד למנוע עליית מחירים, הובא לפני רבה של קהיר, ר' מרדכי הלוי (שו"ת דרכי נועם חו"מ סי' לח). וזה עניינו - סוחרים יהודים רבים התפרנסו ממסחר ביריעות פשתן שנקנו במצרים ולאחר מכן נמכרו באירופה. יום אחד נוכחו הסוחרים היהודים שהסוחרים הנוכריים בקהיר בראותם שיש ביקוש רב ליריעות בקרב הסוחרים היהודים, ייקרו את השער בלמעלה מ25- אחוז. ייקור השער היה גורם להפסד רב לסוחרים היהודים. הסוחרים היהודים התאגדו והסכימו ביניהם שאף סוחר לא יקנה במחיר מופקע זה. לאחר שהתאספו קבעו הסוחרים תקנות בכתב שנציג אחד בלבד יקנה את הסחורה, "ואח"כ יתחלק המקח בין כולם כל אחד לפי מעותיו... וכתבו הסכמה על זה בכל תוקף וקנס לעובר עליה". רק סוחר אחד סורר לא הסכים עימהם, ורצה להפר את התקנה. ר' מאיר הלוי דן באריכות בתוקפן של תקנת בני העיר ובני אומנות, ומסקנתו שרשאים הסוחרים להתאגד בתקנון, וחייבים היחידים לציית לתקנות. בדבריו הוא מסיק שאותו סוחר
יחיד שעלול לגרום הפסד לרבים יש לכופו, שהרי אפי' בזה נהנה וזה לא חסר, כופין על מידת סדום, קל וחומר כשהוא מזיק לאחרים ומזיק לעצמו "שיש לכופו בשוטים. הא למה זה דומה למי שמנקב נקב בספינה במקומו, ואומר במקומי אני נוקב, דהרי זה שוטה רשע שמאבד עצמו כל בני הספינה."
כאן המקום לציין שאל מול התומכים בקיומו של חרם צרכני אף כאשר הדבר עלול לפגוע בהלכה הפשוטה, קמו כאלה שהתנגדו לו. הרב יעקב עטלינגר (המאה ,18-19 אשכנז) בעל "הערוך לנר" (כריתות ח, א) תמה כיצד הסתמך הרממ"ק על שיטה יחידית (רש"י שם) אל מול שאר הראשונים הסוברים שרשב"ג הורה כפי הדין ולא נקט בדרך של "עת לעשות לה' הפרו תורתך" ולמעשה לא ביטל שום דין תורה. כמו כן הוא מקשה, שאפי' לשיטת רש"י יתכן שאחרי שהוזל השער, היו צריכות הנשים להביא את הקינים שהיו חייבות על כל לידה, ובכך לא נתבטלה המצווה, מה שאין כן במצוות עונג שבת אחר שנתבטל כבר אי אפשר לתקנו.
אף החתם סופר (גיטין מז, א) תמה את אותה תמיהה והוסיף שאצל רשב"ג היה חשש לתקלה אצל יולדות שלא יקריבו כלל, מפני יוקר הקינים, אבל לגבי דגים מדוע יש לעשות חרם ולמנוע מהעשירים מלקנות ביוקר, שהרי העניים שאינם יכולים לקנות, אנוסים הם ופטורים ואין בכך תקלה, ומדוע יש לבטל עונג שבת של העשירים מפני תקנת עניים. כמו כן הוא מוסיף להקשות שמשמעות דברי תשובת הצמח צדק, שאף אם היו הסוחרים יהודים, היה מותר לבטל מצות עונג שבת כדי להוריד את השער. על כך תמה החת"ס, שהרי אין לבטל מצווה מהתורה כדי למנוע עליית מחירים אלא דווקא כשהסוחרים נוכרים, שיש לאו של "לא תחנם" (עי' רמב"ם פיהמ"ש גיטין כ, ט), אך אם המדובר בסוחרים יהודים, על אף שעוברים עבירה בהפקעת השער, אין ביד הקונים ביוקר שום איסור, וכיצד ניתן לבטל מצווה עבור כך.
במאמר שנכתב על ידי הרב אריאל בראלי ביום 6.5.11 (האם מותר לקיים חרם צרכנים? | ערוץ 7)il.co.inn (הוא מתייחס לשאלה האם מותר להחרים את תחנות הדלק פז בשל יקור מחירי הדלק ותשובתו נוכח הפסיקה שהבאנו מעלה היא כזו –
חרם צרכנים מופעל מסיבות שונות כגון: נסיון להורדת מחירים, נסיון להשגת יעד ערכי כגון קניית כחול לבן, נסיון להשיג יעד הלכתי- מניעת חילול שבת ומאכלים שאינם כשרים. מה מייחד את חרם צרכנים בשונה מכל אמצעי שיווק אחר?
חרם צרכנים הוא התארגנות של קבוצת אנשים סביב פסילת גורם עסקי, המסר המרכזי של החרם הוא: אין לקנות במקום פלוני. ניתן לומר כי ישנה פה חריגה מכוחות השוק היות ומפעילים לחץ ציבורי של קונים כנגד גורם פרטי, ישנה התארגנות החורגת משיקול הדעת הטבעי של קונים.
כוונת הדברים, אפילו לחץ קל יכול לגרום לאדם לשתף פעולה עם החרם היות ולא מנסים להחליט לו היכן לקנות. קל יותר לאגד קונים סביב החלטה היכן לא לקנות, מאשר היכן לקנות. ולכן יש פה מימד של השתתפות בחרם שלא מתוך שיקול דעת, בחלק מהמקרים הקונה לא מברר את הפרטים ומשתף פעולה מתוך לחץ חברתי.
אם ישנו ניסיון להשפיע על כוחות השוק בצורה אלימה בודאי שבית דין מצווה למנוע זאת. לעניות דעתי חרם צרכנים הוא סוג מסוים של אלימות מילולית ולכן אין להשתמש בו באופן גורף!
נכון, שבאופן ישיר אין כאן הפעלת אלימות פיזית אולם ניתן לראות בהתארגנות ציבורית כנגד אדם פרטי סוג מסוים של אלימות. מקור הכוח של חרם צרכנים נובע מנקודה זו של עמידה של קבוצה מול יחיד, וזה בדיוק סוג מסוים של אלימות, בדומה לביטוי "אלימות מילולית."
מסקנה: ישנו צורך בפיקוח על המניעים של חרם צרכנים ואם יתברר שהם לא מוצדקים, אזי יש למנוע את הטלת החרם במקרה זה.
ואם כן מצאנו כי בכל הקשור להפעלת חרם צרכני קיימת מחלוקת בין הפוסקים מתי והאם ראוי להפעילו ואין נוקטים בו כלאחר יד, בוודאי לא בשל מחלוקת פוליטית כפי שעלה לאחרונה בעניין החרמת מוצרי לחם אנג'ל.
