צפת אביב 1538
באביב של שנת ה'רצ"ח (1538), עטפו רוחות חמות של תמוז ואלול את סמטאותיה הציוריות של העיר צפת. דור לאחר טרגדיית גירוש ספרד בשנת 1492 והשמד בפורטוגל, הפכה העיר הגלילית למרכז הרוחני, הדמוגרפי והתורני התוסס ביותר בארץ ישראל ובמזרח התיכון כולו. אל צפת זרמו אלפי פליטים וניצולים, ובהם קבוצה נכבדת של אנוסים אשר נאלצו במשך שנים ארוכות לחיות כנוצרים למראית עין תחת אימת המדורה והאינקוויזיציה באירופה.
עם בואם לערש המורשת היהודית בארץ ישראל ושיבתם המרגשת לחיק אבותיהם, ליוותה את האנוסים חרדה קיומית ורוחנית מצמת: לפי חוקי התורה, עבירות חמורות של עבודה זרה, גילוי עריות וחילול שבת כרוכות בעונש בידי שמים של "כרת" – כרת השולל מן האדם את חלקו בעולם הבא. אולם, במסורת חז"ל בתלמוד הבבלי (מסכת מכות, דף יג, עמוד ב) נקבע כלל הלכתי מציל נפשות: "כל חייבי כריתות שלקו – נפטרו מידי כריתתן". משמעות הדבר היא שמתן עונש מלקות בבית דין מעביר מעל החוטא את העונש האלוהי הכבד ופודה את נשמתו.
אלא שלפני רעיון גאולי זה לנפשו של אדם עמדה משוכה הלכתית בלתי עבירה לכאורה: מנגנון המלקות המסוגל לפטור את האדם מעונש כרת מותנה היה בקיומו של "בית דין סמוך" – ערכאה שיפוטית המורכבת מדיינים שנסמכו איש מפי איש בשרשרת הנהגה בלתי נקטעת שראשיתה במשה רבנו בהר סיני. שרשרת הסמיכה הקדומה נגדעה כאלף שנים קודם לכן, בימי האמוראים במאה הרביעית לספירה, בעקבות הידלדלות היישוב היהודי בארץ ישראל והגזירות הקשות של השלטון הרומי והביזנטי.
מתוך מנהיגות רבנית נחושה, רצון להעניק פתרון נפשי לאנוסים השבורים, וכמיהה משיחית עזה לגאולת ישראל, גמלה בלבו של ראש חכמי צפת, רבי יעקב בי רב (מהר"י בירב), החלטה היסטורית נועזת: להחיות את המוסד השיפוטי העליון של העם היהודי ולהקים מחדש את הסנהדרין. ניסיון דרמטי זה נשען באופן ישיר על תפיסת המשפט והסמכות בפרשת שופטים, כפי שנוסחה מחדש בחיבוריו של הרמב"ם.
מפסוקי הפרשה אל חידושו המהפכני של הרמב"ם
פרשת שופטים מציבה את התשתית החוקתית והמבנית לכינון מערכת החוק, הדין וההנהגה בישראל. פתיחת הפרשה מעמידה ציווי קטגורי: "שֹׁפְ טִ ים וְשֹׁטְ רִ ים תִ תֶּ ן לְ ך בְ כָל שְ עָ רֶּ יך אֲשֶּ ר ה' אֱֹלהֶּ יך נֹׁתֵ ן לְ ך לִ שְ בָ טֶּ יך וְשָ פְ טו אֶּ ת הָ עָ ם מִ שְ פַּ ט צֶּ דֶּ ק" (ספר דברים, פרק טז, פסוק יח). בהמשך הכתוב מגדירה התורה את מעמדו הבלעדי של בית הדין הגדול, הניצב במרכז הרוחני של האומה, ואת החובה המוחלטת לציית להכרעותיו המשפטיות: "כִ י יִפָ לֵא מִ מְ ך דָ בָ ר לַּמִ שְ פָ ט... ובָ אתָ אֶּ ל הַּ כֹׁהֲ נִים הַּ לְ וִיִ ם וְאֶּ ל הַּ שֹׁפֵ ט אֲשֶּ ר יִהְ יֶּה בַּ יָמִ ים הָ הֵ ם... עַּ ל פִ י הַּ תֹורָ ה אֲשֶּ ר יֹורוך וְעַּ ל הַּ מִ שְ פָ ט אֲשֶּ ר יֹׁאמְ רו לְ ך תַּ עֲשֵ ה, לֹׁא תָ סור מִ ן הַּ דָ בָ ר אֲשֶּ ר יַּגִ ידו לְ ך יָמִ ין ושְ מֹׁאל" (ספר דברים, פרק יז, פסוקים ח-יא).
כאשר מנסח הרמב"ם את הלכות הסנהדרין בתוך "ספר שופטים" בחיבורו משנה תורה, הוא מתאר בפרק הרביעי, הלכה א', את השלשלת ההיסטורית הרציפה שסמכה את דייני ישראל: "אֶּ חָ ד בֵ ית דִ ין הַּ גָדֹול וְאֶּ חָ ד סַּ נְ הֶּ דְ רִ ין קְ טַּ נָה אֹו בֵ ית דִ ין שֶּ ל שְ ֹלשָ ה, צָ רִ יְך שֶּ יִ הְ יֶּה אֶּ חָ ד מֵ הֶּ ן סָ מוְך מִ פִ י הַּ סָ מוְך. ומֹׁשֶּ ה רַּ בֵ נו סָ מַּ ְך יְהֹושֻׁעַּ בַּ יָד, שֶּ נֶּאֱמַּ ר: 'וַּיִ סְ מְֹׁך אֶּ ת יָדָ יו עָ לָיו וַּיְצַּ וֵהו'. וְ כֵן הַּ שִ בְ עִ ים זְ קֵ נִ ים מֹׁשֶּ ה רַּ בֵ נו סְ מָ כָם וְשָ רְ תָ ה עֲלֵיהֶּ ן שְ כִ ינָה, וְאֹותָ ן הַּ זְ קֵ נִ ים סָ מְ כו לַּאֲחֵ רִ ים וַּאֲחֵ רִ ים לַּאֲחֵ רִ ים, וְנִ מְ צְ או הַּ סְ מוכִ ין אִ יש מִ פִ י אִ יש עַּ ד בֵ ית דִ ינֹו שֶּ ל יְהֹושֻׁעַּ וְעַּ ד בֵ ית דִ ינֹו שֶּ ל מֹׁשֶּ ה רַּ בֵ נו" .
על אף ששרשרת מפוארת זו נקטעה עקב חורבן היישוב והגלויות, הציע הרמב"ם חידוש משפטי ותאולוגי חסר תקדים, המאפשר לאומה להשיב לעצמה את סמכותה השיפוטית. בפירוש המשניות (מסכת סנהדרין, פרק א, משנה ג) העיר הרמב"ם כי ללא קיומו של ערוץ חלופי לחידוש הסמיכה, לא תיתכן תקומה לבית הדין הגדול בעת הגאולה, שהרי הקדוש ברוך הוא הבטיח ישעיהו: "וְאָ שִ יבָ ה שֹׁפְ טַּ יְִך כְ בָ רִ אשֹׁנָה וְיֹועֲצַּ יְִך כְ בַּ תְ חִ לָה" (ספר ישעיהו, פרק א, פסוק כו).
לפיכך, בהלכות סנהדרין (פרק ד, הלכה יא), פסק הרמב"ם את המנגנון המעשי לחידוש השלשלת: "נִ רְ אִ ין לִ י הַּ דְ בָ רִ ים, שֶּ אִ ם הִ סְ כִ ימו כָל הַּ חֲ כָ מִ ים שֶּ בְ אֶּ רֶּ ץ יִשְ רָ אֵ ל לְ מַּ נֹות דַּ יָנִ ים וְלִ סְ מְֹׁך אֹותָ ם – הֲ רֵ י אֵ לו סְ מוכִ ים, וְיֵש לָהֶ ם לָדון דִ ינֵי קְ נָסֹות וְיֵש לָהֶ ם לִ סְ מְֹׁך לַּאֲחֵ רִ ים. אִ ם כֵן לָמָ ה הָ יו הַּ חֲ כָמִ ים מִ צְ טַּ עֲרִ ין עַּ ל הַּ סְ מִ יכָה כְ דֵ י שֶּ לֹׁא יִבָ טְ לו דִ ינֵי קְ נָסֹות מִ יִשְ רָ אֵ ל? לְ פִ י שֶּ יִ שְ רָ אֵ ל מְ פֻׁזָרִ ין וְאִ י אֶּ פְ שָ ר שֶּ יַּסְ כִ ימו כֻׁלָן; וְאִ ם הָ יָה שָ ם סָ מוְך מִ פִ י סָ מוְך – אֵ ינֹו צָ רִ יְך דַּ עַּ ת כֻׁלָן, אֶּ לָא דָ ן דִ ינֵי קְ נָס ֹות לַּכֹׁל, שֶּ הֲ רֵ י נִ סְ מַּ ְך מִ פִ י בֵ ית דִ ין. וְהַּ דָ בָ ר צָ רִ יך הֶּ כְ רֵ עַּ" .
תפיסה משפטית זו שיקפה רעיון עמוק: הסמכות השיפוטית אינה גזירת גורל משמיים, אלא יונקת את כוחה מציבור חכמי ארץ ישראל, אשר מוגדרים מבחינה הלכתית כ"כל הקהל". כאשר חכמי ארץ ישראל מתאחדים, יש בכוחם להקים מחדש את בית הדין הסמוך.
כינוס ה - 25 והשליחות הדרמטית לירושלים
כאשר עיין מהר"י בירב בדברי הרמב"ם הללו, הוא זיהה כי הנסיבות ההיסטוריות של ימיו בשלו למימוש החזון. באותה עת, רובה המכריע של חכמת התורה בארץ ישראל הייתה מרוכזת בצפת. בחודש שבט שנת ה'רצ"ח (1538), כינס מהר"י בירב מושב בית דין מיוחד בצפת, שבו השתתפו עשרים וחמישה מגדולי חכמי העיר. החכמים ליבנו את שיטת הרמב"ם והסכימו פה אחד כי מכיוון שרוב חכמי הארץ שוכנים בצפת, יש בידיהם את התוקף המשפטי הנדרש למנות דיין סמוך.
במעמד מרגש זה, סמכו עשרים וחמישה החכמים את מהר"י בירב והכתירו אותו כראשון הסמוכים בדור החדש. מטרתם הייתה משולשת: להעניק "מלקות פודות" לאנוסי ספרד, להשיב לבית הדין את הסמכות לדון דיני קנסות וחבלות, ולכונן את התשתית להקמת הסנהדרין לקראת ביאת המשיח.
כדי למלא בדקדקנות אחר התנאי של הרמב"ם הדורש את הסכמת כל חכמי ארץ ישראל, ניסחו חכמי צפת "כתב סמיכה" רשמי, ושיגרו שליח מיוחד – החכם רבי שלמה – אל עיר הקודש ירושלים. השליח נשא עמו את מכתב ההסכמה כדי להחתיק עליו את רבה של ירושלים, הגאון רבי לוי בן חביב (המהרלב"ח), ואת חכמי עירו. יתרה מזו, מתוך כבוד וידידות, הכינו חכמי צפת עבור המהרלב"ח כתב סמיכה אישי שבו סמכו אותו במקביל, כדי שיהיה דיין סמוך לצידו של מהר"י בירב.
המהרלב"ח וקונטרס הסמיכה מירושלים
הגעת השליח רבי שלמה לירושלים לא הולידה את ההסכמה המיוחלת, אלא מחאה נמרצת שחוללה פולמוס הלכתי סוער. המהרלב"ח נפגע עמוקות מכך שחכמי צפת קיבלו החלטה כה דרמטית והוציאו אותה לפועל מבלי להיוועץ עמו ועם חכמי ירושלים מלכתחילה. בעיניו, מהלך חד-צדדי זה גזל את מעמדה הרוחני של ירושלים, מקום מושבה המקורי של הסנהדרין בלשכת הגזית.
המהרלב"ח סירב בתוקף לקבל את כתב הסמיכה, וחיבר איגרת תשובה נוקבת ומנומקת שנפרסה על פני קונטרס שלם – "קונטרס הסמיכה" (המודפס בשו"ת מהרלב"ח). בספרו הוא מתאר את רגע קבלת המכתב והכרעתו המשפטית: "וְהַּ שָ לִ יחַּ הַּ נַּזְ כָר הֶּ חָ כָם כהר ב שְ ֹלמֹׁה יִצְ רֹו וִיקַּ יְ מֵ הו כְ שֶּ בָ א לְ כָאן עִ ם כְ תָ בָ ם לְ שֶּ נִ חְ תֹׁם בֹו, הֵ בִ יא לִ י כְ תָ ב סְ מִ יכָה לָדון בְ כָל מִ שְ פְ טֵ י הַּ תֹורָ ה מְ סֻׁ דָ ר בְ שֵ ם כֻׁלָם... וַּיְהִ י כִ רְ אֹותִ י אַּ חַּ ר הָ עִ יון הַּ נִ מְ רָ ץ כְ פִ י כֹׁחִ י הַּ קָ צָ ר שֶּ אֵ ין כֹׁחַּ בַּ סְ מִ יכָה הַּ נִ זְ כֶּרֶּ ת כְ פִ י הַּ דִ ין לַּעֲנִ יות דַּ עְ תִ י, הֱ שִ יבֹותִ י לָהֶ ם תְ שובָ ה קונְ טְ רֵ ס אָ רְֹׁך לְ עַּ כֵב בְ יָדָ ם" .
המהרלב"ח הציב שורה של נימוקים הלכתיים, הרמנויטיים ותאולוגיים כבדי משקל נגד המהלך בצפת: במישור הפרוצדורלי, טען המהרלב"ח כי לשון הרמב"ם "אם הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל" דורשת הסכמה מוחלטת של כלל חכמי הארץ מראש. לשיטתו, הסכמה אינה יכולה להיאסף בדיעבד באמצעות משלוח מכתב לחתימה, אלא מחייבת כינוס פיזי ודיון משותף של כל החכמים במעמד אחד. מכיוון שחכמי ירושלים לא היו בסוד העניין מתחילה, התהליך כולו נעדר תוקף הלכתי.
במישור הטקסטואלי, התמקד המהרלב"ח במילות הסיום של הרמב"ם בהלכות סנהדרין: "וְהַּ דָ בָ ר צָ רִ יך הֶּ כְ רֵ עַּ ". לטענתו, הרמב"ם חזר בו בספרו המאוחר משנה תורה מן הפסיקה המוחלטת שכתב בצעירותו בפירוש המשניות, והותיר את אפשרות חידוש הסמיכה במעמד של ספק הלכתי. מכיוון שמדובר בספק, אין בכוחו של בית דין כזה להפקיע ממון או ליתן מלקות.
לעומתו, מהר"י בירב וחכמי צפת הציעו פירוש אלטרנטיבי: המילים "והדבר צריך הכרע" אינן מכוונות על עצם חידוש הסמיכה בהסכמת כל החכמים, אלא על דין מורכב אחר שהוזכר קודם לכן בהלכה – האם סמוך בודד יכול לסמוך דיינים נוספים ללא הסכמת כל חכמי הארץ. בתגובה חריפה לאיגרת מירושלים, כתב מהר"י בירב בקונטרס ההגנה שלו ("קונטרס החכם": "וְעַּ תָ ה מֵ חָ דָ ש הִ גִ יעָ ה אִ גֶּרֶּ ת אַּ חֶּ רֶּ ת יֹׁתֵ ר אֲרֻׁ כָה בְ כַּ מות... וְכַּ וָנָה אַּ חַּ ת לִ שְ תֵ יהֶּ ן וְהִ יא שֶּ כִ וְ נו לַּהֲ רֹׁס כָל מַּ ה שֶּ חַּ כְ מֵ י יִשְ רָ אֵ ל מִ יֹום שֶּ מֵ ת רַּ בִ י הִ לֵל נֶּכְ דֹו שֶּ ל רַּ בִ י יְהודָ ה הַּ נָשִ ׂ יא הָ יו מִ צְ טַּ עֲרִ ים עָ לֶּיהָ ..." .
בנוגע לאנוסים, הבהיר המהרלב"ח כי עונש מלקות הפוטר מכרת מותנה בהתראה משפטית מפורשת בשעת העבירה. כיוון שהאנוסים עברו את העבירות תחת אונס ובלא התראה, אין במלקות של בית הדין תוקף הלכתי לפוטרם מעונש בידי שמיים.
הכרעת חכמי מצרים והתפתחות השלשלת בצפת
המחלוקת הנוקבת בין צפת לירושלים הלכה והעמיקה, והאיגרות שהוחלפו בין הערים הלכו והחריפו. כדי להכריע בספק, פנו הצדדים אל חכמי מצרים, ובראשם מרן רבי דוד בן זמרא (הרדב"ז), שהיה מגדולי הפוסקים בדור. הרדב"ז פסק לטובת עמדתו של המהרלב"ח וקבע כי לא התקיימו התנאים הנדרשים לפיקטור הרמב"ם. בפירושו להלכות סנהדרין (פרק ד, הלכה יא) כתב הרדב"ז: "על לשון זה סמכו חכמי צפת והגדול שבהם לסמוך סמוכין לדון דיני קנסות ולא עלה בידם, לפי שהחכם שהיה בירושלים לא הסכים עמהם, ושאלו את פי בעודי במצרים ואת פי חברי ולא הסכמנו, ואני הארכתי באותה תשובה לבטל דעתם... ורחוק בעיני שיש בדור הזה מי שראוי להורות בכל התורה כולה" .
על אף ההתנגדות התקיפה של חכמי ירושלים ומצרים, עמד מהר"י בירב על דעתו. קודם פטירתו בשנת ה'ש"א (1541), הוא ניצל את סמכותו כסמוך והסמיך ארבעה מגדולי תלמידיו בצפת: רבי יוסף קארו (מחבר ה"שולחן ערוך"), רבי משה מטראני (המבי"ט), רבי אברהם שלום, ורבי אליעזר אזכרי (מחבר "ספר חרדים").
בהמשך השנים, השתמש רבי יוסף קארו בסמכות זו והסמיך את תלמידו המובהק, רבי משה אלשיך (האלשיך הקדוש), והאלשיך הסמיך את רבי חיים ויטאל, תלמידו הבכיר של האר"י הקדוש. אולם, ללא הסכמה כוללת של כל חכמי ארץ ישראל והקהילות בתפוצות, הלכה שלשלת סמיכה זו והתפוגגה עד שנעלמה מן העולם לאחר כשלשה דורות.
המורשת הנצחית של פרשת שופטים
פולמוס הסמיכה של שנת 1538 משקף את המתח המתמיד והמפרה בתוך מערכת המשפט העברי, מתח המושתת באופן ישיר על הוראותיה של פרשת שופטים. מחד גיסא עומדת הגישה הדינמית, המבקשת להשתמש בסמכות השיפוטית של "הַּ שֹׁפֵ ט אֲשֶּ ר יִהְ יֶּה בַּ יָמִ ים הָ הֵ ם" כדי להעניק מענה אמיץ למצוקות הדור, לתקן עיוותים חברתיים ולזרז את תהליך הגאולה. מאידך גיסא עומדת הגישה השמרנית והזהירה, המבקשת להגן על יציבות החוק, הדורשת קונצנזוס רחב ומזהירה מפני פיצול תורני.
תוצר הלוואי הדרמטי והמשפיע ביותר של אותו פולמוס הותיר חותם נצחי על פסיקת ההלכה לדורות: מרן רבי יוסף קארו, שנסמך על ידי מהר"י בירב, ניגש לכתיבת חיבוריו ההלכתיים הכבירים – "בית יוסף" וספר ה"שולחן ערוך" – מתוך תחושת סמכות משפטית עליונה של דיין הסמוך בארץ ישראל. תחושת שליחות וסמכות זו העניקה לספרו את התוקף המרכזי והעליון שהתקבל בכל תפוצות ישראל. באופן עקיף אך ארוך טווח, התגשם הציווי של פרשת שופטים לשמור על תורה אחת, חוק אחד ומערכת משפט אחידה לכל העם.
יוזמות נוספות להקמת הסנהדרין התעוררו במהלך הדורות הבאים – כגון ניסיונו של רבי ישראל משקלוב, תלמיד הגר"א, בשנות השלושים של המאה ה- ,19 יזמתו של הרב אהרן מנדל הכהן בקהיר בשנת ,1901 הצעתו של שר הדתות הראשון הרב יהודה ליב מימון בשנת ,1950 וכינוס "הסנהדרין החדשה" בטבריה בשנת .2004 כל היוזמות הללו נתקלו מחדש באותם טיעונים הלכתיים, הרמנויטיים ומחשבתיים שניסח המהרלב"ח בפולמוס הגדול שבין צפת לירושלים, והוכיחו כי הדיאלוג סביב דמות השופט והמשפט העברי ממשיך לפעום בלב זהותו של העם היהודי.
