פרשת "כי תבוא" מציבה במוקדה את אחד הטקסים המרשימים במסורת היהודית הקדומה: מצוות הבאת הביכורים. הפסוקים הפותחים את הפרשה מתארים ציור חי ופועם, שבו החקלאי הישראלי, לאחר חודשים ארוכים של עמל ויזע בצד חרדה לגורל יבולו, יורד אל שדהו בארץ ישראל - כאשר הוא מבחין בתאנה ראשונה, באשכול ענבים שהבשיל או ברימון שביכר, הוא איננו ממהר לקטוף אותם לעצמו, אלא קושר אותם בגמי ומכריז עליהם קבל עם ועדה כביכורים. לאחר מכן, הוא אוסף את הפירות אל תוך טנא ויוצא למסע עלייה לרגל אל ירושלים. זהו טקס ציבורי רב-רושם, שבו, כפי שמתארת המשנה, כל בעלי האומנויות שבעיר עוצרים ממלאכתם, עומדים על רגליהם, מקבלים את פני העולים לרגל ושואלים בשלומם. אולם, שיאו של הטקס במקדש איננו חקלאי בלבד, אלא היסטורי והצהרתי. החקלאי העומד מול הכהן נדרש לשאת את "מקרא ביכורים", הצהרה היסטורית תמציתית הסוקרת את קורותיו של עם ישראל, החל מירידת יעקב למצרים והתנכלות לבן הארמי, דרך השעבוד המר והסבל בגלות, ועד לגאולה, להתערבות האלוהית ולכניסה אל הארץ המובטחת זבת החלב והדבש.
ההצהרה, הפותחת במילים החגיגיות "הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ", מדגישה את קיום ההבטחה האלוקית לאבות, אלא שמשפט זה המדגיש את הרציפות הביולוגית וההיסטורית של עם ישראל, עורר לאורך הדורות את אחת הדילמות התיאולוגיות וההלכתיות הכואבות באשר למעמדו של הגר ביהדות. הדילמה מנוסחת בבהירות במשנה במסכת ביכורים, הקובעת כי הגר אמנם מחויב להביא את פירות ביכוריו למקדש, אך הוא אינו רשאי לקרוא את ההצהרה. הנימוק של המשנה נוקב וחד: הגר אינו יכול להגיד את המילים "אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ", שכן מבחינה ביולוגית וגנאלוגית, אבותיו לא היו אברהם יצחק ויעקב, הם לא עמדו למרגלות הר סיני ולא להם הובטחה ארץ ישראל. פסיקה זו יצרה שניות בלתי נסבלת בחייו של הגר; מחד גיסא, הוא בחר מרצונו החופשי להצטרף לעם היהודי ומחויב בכל המצוות המעשיות ואף זוכה להביא את פירותיו למקדש, אך מאידך גיסא, הוא נותר מודר מבחינה היסטורית. הוא מוגדר כאורח נצחי שאינו רשאי לנכס לעצמו את עברה של האומה שאליה קשר את גורלו.
****
דילמה זו עלתה במלוא עוזה בתקופת מסעי הצלב, וזהו גם הרקע לסיפורו עוצר הנשימה של נזיר נורמני-איטלקי שהחליט לשנות את זהותו מן הקצה אל הקצה.
דמותו של איש זה, שנודע לימים בעולם היהודי בשם "עובדיה הגר", נחשפה מתוך אבק הדורות רק במאה העשרים, בזכות גילוייהם של חוקרים בגניזת קהיר, ובראשם פרופסור נורמן גולב מאוניברסיטת שיקגו, אשר פענח את כתבי היד הנדירים שהותיר אחריו.
פר' נורמן גולמב עם העתקים ממגילות ים המלח
עובדיה נולד בשם יוהאנס בעיירה אופידו לוקאנו, השוכנת באזור בזיליקטה שבדרום איטליה, סביב שנת 1070. הוא היה בנם של אצילים נורמנים שכבשו את האזור, נצר למשפחתו של אציל בשם דרו [Dreux]. בעוד שאחיו התאום, רוג'ריוס, פנה לקריירה צבאית והפך לאביר לוחם כיאה למעמדו, יועד יוהאנס הצעיר לחיי כמורה ונכנס למנזר קתולי, שם שקע בלימודי דת, תיאולוגיה נוצרית ומוזיקה כנסייתית. ימי בגרותו והתפתחותו האינטלקטואלית חפפו לאחת התקופות הסוערות והמדממות ביותר בהיסטוריה של אירופה והמזרח התיכון: מסע הצלב הראשון, אשר החל בשנת 1096. קריאתו של האפיפיור אורבן השני לשחרר את ארץ הקודש מידי המוסלמים לוותה בהתעוררות דתית עיוורת, שהובילה לפרעות נוראות שביצעו הצלבנים בקהילות היהודיות בעמק הריין ובאירופה כולה. יוהאנס הצעיר, אשר היה עד להתלהמות הדתית ולסבלם של היהודים חסרי המגן, החל לחוות משבר אמונה עמוק. הפער בין אידיאל האהבה הנוצרי לבין טבח החפים מפשע הוביל אותו להטיל ספק עמוק באמיתותה של הכנסייה הקתולית. העדויות ההיסטוריות מתוך מגילת חייו, שנמצאה קרועה ומופרדת בין קטעי הגניזה בקהיר ושוחזרה בעמל רב על ידי החוקרים, מספרות כי שאלותיו התיאולוגיות של יוהאנס התעצמו נוכח אירוע חריג אחר שהתרחש בדרום איטליה זמן קצר קודם לכן. היה זה סיפור המרת דתו ליהדות של אנדראס, הארכיבישוף של העיר בארי, אירוע שהתרחש בין השנים 1066 ל-1078. צעדו הקיצוני של איש כמורה כה בכיר, שנטש את משרתו הרמה והתגייר, הכה הדים באזור כולו, זעזע את הממסד הכנסייתי והותיר רושם בל יימחה על יוהאנס. לבטיו באו לשיאם בחלום נבואי ומיסטי שחווה, בו ראה את עצמו עומד לשרת בקודש במנזר באופידו, ולפתע הופיעה דמות מסתורית שניצבה מול המזבח וקראה בשמו במפורש.
בשנת 1102, לאחר שנים של חיפוש פנימי והתלבטויות קורעות לב, קיבל יוהאנס החלטה גורלית ששינתה את חייו לעד. הוא נטש את מנזרו, עזב את משפחתו האריסטוקרטית, הותיר מאחור את הביטחון הכלכלי והמעמדי, ופנה אל הלא נודע במטרה להתגייר ולהצטרף לעם המושפל והנרדף ביותר באירופה. הוא בחר לעצמו את השם עובדיה, ככל הנראה על פי המסורת התלמודית המזהה את עובדיה הנביא המקראי כגר צדק אדומי שזכה לנבואה. בחירתו ביהדות לא הקנתה לו נחלה חומרית או שלווה; נהפוך הוא, מחיי נוחות של כומר בן אצילים, הוא הפך באחת לפליט נרדף וחסר מולדת. מצד אחד, הנוצרים רדפו אותו בשל כפירתו ועזיבת הכנסייה, ראו בו בוגד וביקשו את נפשו; ומצד שני, כאשר נמלט אל המזרח התיכון שהיה נתון תחת שלטון מוסלמי, המקומיים חשדו בו כי הוא מרגל צלבני בשל חזותו האירופית, שפתו ומוצאו הנורמני.
מגילתו האוטוביוגרפית של עובדיה מגוללת את מסע התלאות הבלתי נתפס שעבר. הוא נדד ברחבי העולם המוכר, עבר מקונסטנטינופול לסוריה, שהה בחלב ובדמשק, הגיע לצור ולבניאס, והרחיק עד בגדאד שבעיראק. בבגדאד, כפי שמעידה האוטוביוגרפיה שלו בכאב ובכנות, חווה את אחד הרגעים העוצמתיים, מעוררי ההשראה והמשפילים כאחד: אדם מבוגר, פילוסוף אינטלקטואל, כומר לשעבר ששלט בלטינית והיה בעל ידע נרחב בכתבי הקודש הנוצריים, נאלץ להיכנס לבית כנסת ולשבת בספסלים האחרונים יחד עם ילדי הקהילה הרכים.
דף בכתב ידו של עובדיה הגר מתוך הגניזה הקהירית
שם, בענווה עצומה, למד עמם את אותיות האלף-בית העברי ומקראות התורה מידיו של רב הקהילה, רבי יצחק, ממש כפי שמסופר על רבי עקיבא בשעתו. למרות הקשיים, עוניו וסכנת המוות שריחפה מעל ראשו ברחובות בגדאד בהם נחשד כפרנקי [נוצרי צלבני], עובדיה דבק באמונתו החדשה ללא פשרות. הוא אף זכה למכתב המלצה חם ומקיף מאת רבי ברוך בן יצחק מחלב, מכתב שנועד להגן עליו, לאשר את כנות גיורו ולהעיד על יושרו בפני הקהילות השונות שאליהן הגיע במסעותיו, תוך אזהרה חמורה לבל יעזו בני הקהילות להונות או לפגוע בגר.
אולם, תרומתו של עובדיה הגר להיסטוריה ולתרבות היהודית חורגת בהרבה מעבר לסיפורו האישי המרתק כפליט דת. כנזיר לשעבר שחונך באירופה, עובדיה היה בקיא ברזי המוזיקה הליטורגית הכנסייתית. באחד הגילויים המרעישים ביותר של חקר תעודות הגניזה הקהירית, זיהה פרופסור גולב את כתב ידו הייחודי של עובדיה על גבי קטעי קלף שהכילו פיוטים עבריים. מעל המילים העבריות שורטטו תווים מוזיקליים מוקדמים של מוזיקה קתולית, הידועים במחקר כנוימות לומברדיות [Lombardic neumes]. למרבה התדהמה, התברר כי זהו למעשה התיעוד הקדום ביותר הקיים בעולם של מוזיקה יהודית כתובה בתווים.
תווים שרשם עובדיה הגר לפיוט "מי על הר חורב"
עובדיה לא זנח לחלוטין את עברו ולא מחק את זהותו הקודמת. במקום זאת, הוא לקח את היופי, ההרמוניה והאסתטיקה המוזיקלית שלמד ככומר במנזר הנורמני באיטליה – מזמורים גרגוריאניים עתיקים – ויצק לתוכם תוכן עברי יהודי טהור. הוא הלחין בתווים אלו פיוטים עתיקים כמו "מי על הר חורב", וכן קינה מרגשת על מותו של משה רבנו, ובכך יצר סינתזה תרבותית יוצאת דופן שאין לה אח ורע בימי הביניים. פירות יצירתו המוזיקלית היו, למעשה, הביכורים הרוחניים שלו. הוא הביא את המיטב של התרבות האירופית והקדיש אותו לעבודת האל במסורת היהודית, מוכיח כי הגר אינו מגיע בידיים ריקות, אלא מעשיר את האומה שאליה הוא מצטרף בנכסי צאן ברזל תרבותיים משלו.
נדודיו של עובדיה הובילו אותו בסופו של דבר דרומה אל מצרים, לקהילת פוסטאט (היא קהיר העתיקה), שם ככל הנראה מצא את מנוחתו ושם נשמרו ונגנזו כתביו בבית הכנסת בן עזרא המפורסם. השהות במצרים מפגישה את דמותו ההיסטורית של עובדיה עם הפולמוס ההלכתי הגדול בדבר שילובו של הגר בהיסטוריה של עם ישראל, כפי שעולה ממקרא ביכורים בפרשת "כי תבוא". באותה תקופה, או עשרות שנים ספורות לאחריה [כאשר פעל במצרים גדול פוסקי הדור, הרמב"ם], התעוררה שאלה מעשית נוקבת שהופנתה אל הרמב"ם מאת גר צדק. השואל חתם בשם "עובדיה הגר", וחוקרים מסוימים נוטים לזהות אותו עם אותו נזיר נורמני עצמו שחי עד גיל מופלג, או לחלופין, וזהו ההסבר המקובל יותר, כגר אחר שנקרא על שמו ולמד מדרכיו, אך הדילמה שניצבה בפניו נבעה מאותו משבר זהות עמוק של גר החי בקהילה של ילידים.
השאלה שהפנה עובדיה הגר אל הרמב"ם חזרה בדיוק אל שורשי הדיון של מסכת ביכורים והעמידה אותו במבחן המציאות. השואל ביקש לדעת: האם מותר לגר לומר בתפילתו את המילים השגורות "אלהינו ואלהי אבותינו"? והאם מותר לו, בניגוד מוחלט לדברי המשנה במסכת ביכורים, לומר בהבאת הביכורים "אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ"? הדילמה שניצבה בפני הגר הייתה קיומית וחצתה את גבולות ההלכה אל עבר הפסיכולוגיה של ההשתייכות. אם יתפלל בנוסח הרגיל ככל היהודים, תפילתו עלולה להיתפס כדיבור שקר כלפי שמיים, שכן אבותיו הביולוגיים היו נוכרים עובדי אלילים, אך מנגד, אם ישנה את הנוסח ויאמר "אלהי אבות ישראל" [כפי שהציעה המשנה לפסיקת היחיד], הוא ירגיש נטע זר לעולם, מי שנותר לעד מחוץ למעגל הברית ההיסטורית של האומה אליה מסר את נפשו.
תשובתו הידועה של הרמב"ם לשאלה זו היא מהמפורסמות בתשובותיו האישיות. זו תשובה נוגעת ללב, והיא מעניקה משמעות חדשה לגמרי לפרשת "כי תבוא". הרמב"ם פותח את איגרתו בדברי כבוד והערכה עצומים לגר, תוך שימוש בכינויי חיבה וכבוד שאינם שגורים בתשובותיו הרגילות, המעידים על רגישותו למצבו הנפשי של השואל:
"הגיע אלינו שאלות מרנא ורבנא, עובדיה המשכיל המבין גר הצדק...".
בפסיקתו ההלכתית, הרמב"ם מבצע מהלך אמיץ: הוא דוחה למעשה את המגבלה המדירה המופיעה במשנה בביכורים, ומאמץ במקומה את עמדתו החלופית של רבי יהודה כפי שהיא מופיעה בתלמוד הירושלמי, עמדה שלפיה הגר מביא ביכורים וגם קורא את ההצהרה במלואה בקול רם וללא כל שינוי. נימוקו של הרמב"ם לתפנית ההלכתית חורג מן התחום המשפטי היבש וצולל אל מהותה האמיתית של הזהות היהודית. הוא פוסק לגר באופן חד-משמעי וללא סייג:
"יש לך לומר הכל כתקנם, ואל תשנה דבר, אלא כמו שיתפלל ויברך כל אזרח מישראל, כך ראוי לך לברך ולהתפלל... שאין כאן הפרש כלל בינינו וביניך".
הרמב"ם מסביר בתשובתו כי אברהם, שלימד את העם את ייחודו של האל, שהשכיל אותם והפר את פולחן העבודה הזרה, הוגדר על ידי האל כ"אב המון גויים". המשמעות של אבהות זו איננה רק ביולוגית אלא רוחנית לחלוטין. כל מי שמקבל על עצמו את האמונה באל אחד ואת תורת ישראל, הופך באופן מיידי וישיר לצאצאו הרוחני של אברהם אבינו. לפיכך, אברהם הוא אביו של הגר בדיוק באותה מידה, ואולי אף יותר, שהוא אביו של היהודי שנולד לאם יהודייה. ההיסטוריה היהודית, קובע הרמב"ם מתוך מצרים במאה השתים-עשרה, איננה מורשת דם סגורה וגזעית, אלא קהילה של ייעוד, קהילה הפתוחה לכל אדם ברחבי תבל המוכן לאמץ את דרכה המוסרית והרוחנית.
יתרה מזאת, לקראת סיום איגרתו, הרמב"ם מעלה את הגר לדרגה רוחנית גבוהה אף יותר מזו של יהודי מלידה, במילים שנועדו לרפא את תחושת הזרות של עובדיה ולנטוע בו גאווה דתית:
"ואל יהא ייחוסך קל בעיניך; אם אנו מתייחסים לאברהם, יצחק ויעקב – אתה מתייחס למי שאמר והיה העולם".
****
מקרא ביכורים, שעמו פותחת פרשת "כי תבוא", דורש מהאדם הכרת הטוב לא רק על הפרי הפיזי המונח בטנא, אלא על רציפותה של ההיסטוריה, על כך שההבטחה שניתנה בעבר מתממשת בהווה. המסע של עובדיה הגר – מארמונות האצולה הנורמנית בדרום איטליה, דרך מסדרונות המנזר הנוצרי, החלומות המיסטיים, ועד לחיפוש האמת כפליט חסר כל בסמטאות חלב, דמשק ופוסטאט – הוא התגלמות מודרנית וחיה של הפסוק "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי". זהו ביטוי עמוק של החיפוש אחר שורשים ומקלט רוחני. כאשר עובדיה קרא את תפילותיו היהודיות בבית הכנסת, אותן הלחין מחדש בתווים שלמד בילדותו הנוצרית מתוך ניסיון למזג את העולמות, הוא ביטא את המהות העמוקה ביותר של ציווי הפרשה: "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ" (דברים כו, יא). התורה מדגישה כי השמחה הלאומית והפרטית איננה שלמה כל עוד הגר מודר מן ההצהרה ההיסטורית. כאשר פסק הרמב"ם כי עובדיה ודומיו יכולים לעמוד במקדש, כמו גם בבית הכנסת, ולומר בראש מורם ובלב שלם "אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ", הוא החזיר את הגר לחיקה של ההיסטוריה היהודית, והפך את פרשת הביכורים להצהרת קבלה אנושית חסרת תקדים.
המסר האוניברסלי הזה, המשתקף בסיפורו של עובדיה, מוצא את ביטויו הברור גם בהמשכה של פרשת "כי תבוא". לקראת סוף הפרשה, משה רבנו מצווה את עם ישראל כי עם מעבר הירדן עליהם להקים אבנים גדולות בהר עיבל, לסוד אותן בסיד ולכתוב עליהן את כל דברי התורה "בַּאֵר הֵיטֵב". התלמוד במסכת סוטה, בבואו לפרש מהי משמעות ההוראה "בַּאֵר הֵיטֵב", מסביר כי עם ישראל נצטווה לכתוב את התורה על האבנים בשבעים לשון, כלומר בכל שפות אומות העולם. זוהי דרישה תמוהה לכאורה; מדוע שעם ישראל, הנכנס זה עתה לארצו, יכתוב את ספרו המקודש בשפות של עמים זרים שכלל אינם נמצאים שם? התשובה התלמודית היא שהתורה איננה ספר סגור המיועד לשבט אחד בלבד. היא הוצבה על אם הדרך, באזור שכם, מתורגמת לשבעים שפות, כדי שכל אומות העולם יוכלו לגשת, לקרוא, ללמוד ולהחליט אם ברצונם לקבל על עצמם את תורת ישראל. התורה מבקשת להיות נחלת הכלל, והיא פותחת את שעריה ומזמינה פנימה את מבקשי האמת מכל העמים.
החיבור הרעיוני בין אבני הר עיבל הכתובות בשבעים לשון לבין מקרא הביכורים הוא חיבור מהותי, השופך אור על מהלך חייו של עובדיה. כשם שהתורה נכתבה בשבעים לשונות עבור אומות העולם, כדי לאפשר לכל אדם לגשת אליה בשפתו ובתרבותו, כך מסוגל היה יוהאנס, הנזיר הנורמני, להפוך לעובדיה היהודי, ולהביא את השפה ואת התרבות המוזיקלית שמהן בא אל תוך עולם הקדושה. התווים הגרגוריאניים שהעלה על הכתב לא היו בגדר חילול הקודש, אלא להפך – הם היו ה"ביכורים" האישיים שלו, מתנתו הייחודית שאותה הקדיש לבורא עולם.
