עלילת הנאדלרים והמהר"ל מפראג

עלילת ה"שמץ פסול" במשפחת המהר"ל מפראג/

מבוא: פרשת היוחסין

במרחב הקהילתי והתורני של יהדות אשכנז ופולין בראשית העת החדשה, ובמיוחד במרכז הקהילתי התוסס של פראג, היווה מושג ה"ייחוס" אבן יסוד לקביעת מעמדו החברתי, המשפטי והכלכלי של הפרט. טוהר הגנאלוגיה המשפחתית קבע לא רק את פוטנציאל השידוכים של צאצאי המשפחה, אלא גם את כשרותם של בניה לשמש בתפקידי הנהגה ציבוריים ותורניים, וכל דופי שהוטל בהם נחשב לאיום קיומי. על רקע רגישות חברתית עמוקה זו, התחוללה בפראג אחת הפרשיות הסוערות והכואבות ביותר בחייו של אחד מגדולי הוגיה ומנהיגיה של יהדות אירופה - המהר"ל מפראג, הוא רבי יהודה ליוואי בן בצלאל.

הנה סיפור הדברים של מה שכונה "עלילת הנאדלרים" (הטלת דופי של "שמץ פסול" וממזרות במשפחת המהר"ל).

פסל המהר"ל מפראג בסמוך לעירית פראג

"נאדלער" (Nadler(

המילה "נאדלער" (מיידיש: "מחט" או תופר/מתקן טלאים) שימשה בקהילות פולין ואשכנז ככינוי גנאי שנועד לסמן משפחות שקיים לגביהן חשש כבד של ממזרות ופגם יוחסין חמור. מקורו של הכינוי מבוסס על סיפור טרגי על אח ואחות קטנים שהופרדו זה מזו במהלך פרעות וגזירות דמים בפולין. הילדים גדלו במקומות שונים ומרוחקים, מבלי לדעת האחד על קיומו של השני. כעבור שנים נפגשו השניים באקראי, התאהבו ונישאו כדין. לפי גרסה אחת של הסיפור, ביום החתונה (או זמן מה אחריה) התגלה כי לחתן יש כתם לידה ייחודי בצורת מחט על חזהו, ובעקבות זאת זיהתה הכלה כי מדובר באחיה האובד. לפי גרסאות אחרות, האמת התגלתה רק לאחר שכבר נולדו להם ילדים ! מכיוון שעל פי ההלכה ילדים שנולדו מגילוי עריות של אח ואחות הם ממזרים גמורים מן התורה, הפכו צאצאי המשפחה הזו לפסולי חיתון. הכינוי "נאדלער" (הקשור למחט המאחה או לכתם הלידה) הפך לשם קוד חברתי למשפחה הנושאת את הפגם הזה. הטחת הכינוי

"נאדלער" באדם או במשפחה פירושה היה פסק דין מוות חברתי מיידי – איש לא הסכים להשתדך איתם מחשש שהם נושאים את אותו "שמץ פסול" נסתר.

כיצד נקשר הסיפור למשפחת המהר"ל?

למרות פרסומו הרב של המהר"ל מפראג, אשר היה בן למשפחה של תלמידי חכמים וגם אחיו – חיים, סיני ושמשון שמשו כולם ברבנויות של ערים שונות בפולין ובמורביה, ולמרות ששמה של העיר נקשר בשמו וזו מוקירה לו תודה על תרומתו הרבה לאופיה, תרבותה וצביונה של העיר, כפי שניתן לראות מהצבת פסלים הנושאים את דמותו (ראו הפסל המרשים והגדול המצוי בסמוך לבניין העיריה), ובולים עם דיוקנו היוצאים כמעט מדי שנה בצכיה, הרי שהמהר"ל מפראג לא נבחר לשמש כרבה של פראג אלא אך ורק בשלהי ימיו, בשנות השמונים לחייו, ואף זאת לשלוש שנים בלבד לאחריהן העביר את סמכותו כרב העיר לתלמידו, ר' אפרים מלונטשיץ בעל ה"כלי יקר", שכן כבר היה זקן ותשוש והתקשה להנהיג את העדה. המהר"ל מפראג אומנם היה מוכר בעיר טרם התמנותו כרבה והייתה חבורה שלמדה בקביעות ב"קלויז" שלו ואולם למשרת רב העיר, המכונה אב"ד – אב בית דין, הוא לא התקבל למרות רצונו בכך ! פעמים רבות ניסה המהר"ל מפראג להתמנות כרבה של פראג ולצורך כך אף דרש דרשותיו בבית הכנסת החדש -ישן (אלטנוישול) על מנת שחֶ בֶ ר טובי העיר יבחר בו לתפקיד – כאמור, ללא הצלחה, וכל כך למה? המהר"ל מפראג היה מנהיג ציבורי דעתן ולוחם צדק חסר פשרות, הוא ניהל מאבקים עיקשים נגד השחיתות של ראשי הקהל ("פרנסי הקהילה") בפראג, יצא נגד שיטת הפלפול בלימוד התורה, ודרש הגנה על עניי הקהילה. כתוצאה מכך, הוא קנה לעצמו אויבים רבים בקרב העשירים וחברי הנהגת הקהילה. כדי לנטרל את כוחו הציבורי ולפגוע בו בנקודה הרגישה ביותר, החלו מתנגדיו להפיץ כלפיו שמועות זדוניות שעיקרן כי במשפחתו המפוארת נטמע "שמץ פסול" משושלת ה"נאדלרים". המשמעות המעשית של השמועה הייתה הרסנית - ערעור מוחלט על סמכותו ההלכתית והמוסרית של המהר"ל כמנהיג וכרב ופגיעה קשה בסיכויי השידוכים של ילדיו (בנו בצלאל וחמש בנותיו).

"קנאת המשפחה" של המהרש"ל (שנת של"ב / 1572)

מי שנחלץ ראשון להגנת כבודה ויוחסה של משפחת המהר"ל היה קרובו ועמיתו הגדול, המהרש"ל (רבי שלמה לוריא). בספרו שו"ת מהרש"ל (סימן קא), מתועדת פסיקה הלכתית דרמטית בעקבות קטטה שהתלקחה במהלך משחק קלפים, שבה כינה אדם בשם אליקים את חברו ראובן בתואר "נאדלער". בפרשת עלילת ה"נאדלרים", מי שעמד בעין הסערה והיה קורבן ישיר להכפשה היה רבי ראובן בר יעקב. רבי ראובן היה בן דודו הישיר של המהר"ל מפראג (בנו של דודו, רבי יעקב מווארמס שהיה ראש הרבנים באשכנז). מאחר שהם חלקו שושלת אבות משותפת, הטלת דופי של ממזרות בראובן היוותה איום גנאלוגי מיידי על המהר"ל עצמו, על אחיו הגאונים (רבי חיים, רבי סיני ורבי שמשון) ועל בניהם שיועדו לשמש ברבנות.

רבי שלמה לוריא (המהרש"ל), שהיה, כאמור, קרוב משפחתו של המהר"ל וחבר נפש שלו עוד מימי לימודיהם המשותפים בנעוריהם, נדרש להכריע בתיק זה באופן רשמי במסגרת סמכותו ההלכתית. בשו"ת מהרש"ל (סימן קא), מפרט המהרש"ל את מהלכי החקירה היסודיים שביצע, שבאמצעותם הפריך את העלילה והוכיח כי לא נפל שום פגם במשפחת המהר"ל: הרש"ל קיבל לידיו את פרוטוקול בית הדין של קהילת בלז (שנחתם ביום ב' בסיון של"ב, 1572). הוא ניתח בקפדנות את עדויותיהם של שלושה עדי ראייה ושמיעה שנכחו באירוע שהתרחש שבועיים קודם לכן (ביום רביעי, י"ז באייר של"ב) במהלך משחק הקלפים: ר' נפתלי בר מתתיה העיד כי אליקים (בר שמואל) הפסיד כסף לראובן, וכאשר ראובן ביקש לשלם לו חזרה, אליקים הטיח בו בזעם: "דו נאדלר, למה אתה לוקח את כספי?". ר' יהודה בר שאול (החזן) העיד כי התעורר משנתו למשמע צעקות, וראה את אליקים חוטף את כובעו של ראובן ומכנה אותו "נאדלר". ר' שמואל בר מרדכי תיאר את השתלשלות הוויכוח הכספי ואת הרגע שבו אליקים חסם פיזית את ראובן מלצאת מהחדר, חטף את כובעו וקרא לעברו "נאדלר!. המהרש"ל הסיק מחקירת העדויות הללו כי הכינוי לא נזרק כפליטת פה אגבית, אלא הוטח בכוונה מלאה לבזות את יוחסו של ראובן ברבים.

המהרש"ל הוסיף וחקר הלכתית וחברתית את משמעות הכינוי "נאדלר" באותו מחוז. הוא הגיע למסקנה כי מדובר בהוצאת דיבה חמורה בהרבה מקריאה ישירה "ממזר": קריאה לאדם "ממזר" פוגעת בו באופן אינדיבידואלי. אך קריאה לאדם "נאדלר" רומזת ישירות לסיפור המפורסם על גילוי עריות של אח ואחות, ובכך היא מטילה דופי של ממזרות גמורה מן התורה באבותיו של האדם, בצאצאיו, באחיו ובכל קרובי משפחתו.

מתוך ניתוח לשוני זה, הבין המהרש"ל כי מדובר בניסיון מתוכנן לערער את כשרות משפחתו של המהר"ל כולה.

כדי לנקות את שם המשפחה, בחן המהרש"ל את קו ההגנה של אליקים המגדף. אליקים ניסה לטעון שלא התכוון לפגוע בייחוס המשפחתי, אלא השתמש במילה "נאדלר" (תופר/משתמש במחט) ככינוי מטאפורי לאדם "חד, עקשן, רמאי או בעל מריבה". המהרש"ל דחה טענה זו מכל וכל וקבע פסק הלכה עקרוני: בדיני ביזוי והוצאת שם רע, אין מתחשבים בכוונתו הפנימית והסודית של המדבר, אלא אך ורק ב"משמעות לשון בני אדם" באותו מקום ובאופן שבו הציבור הרחב מבין את המילים. מאחר שבקהילה כולה המילה "נאדלר" סימלה פגם יוחסין חמור, אליקים נושא באחריות מלאה להוצאת לעז על משפחה כשרה.

לאחר שבדק את ייחוסה של משפחת המהר"ל ואימת כי מדובר במשפחה מפוארת, מיוחסת ונקייה מכל שמץ של פגם, קבע המהרש"ל פסק דין חריג בעוצמתו שנועד לשמש כהוכחה ניצחת לציבור כולו בדבר טהרת המשפחה.

הוא גזר על אליקים תהליך תשובה וכפרה משפיל בפני הקהילה כולה, המורכב משני שלבים מרכזיים: תחילה אליקים נדרש לעמוד מול קהל המתפללים ולחזור מילה במילה אחר נוסח התנצלות משפיל שהקריא לו החזן. ולאחרי כן, אליקים נדרש לקבץ מניין של עשרה אנשים מכובדים (בהם החזן והשמש), ללכת עמם ברגליים יחפות אל קברי אבותיו של ראובן בבית העלמין (שהם גם אבותיו של המהר"ל), ולעמוד מול קברם ולהצהיר בקול רם: "שמעו רבותיי, חטאתי... כל אותם הדברים שדיברתי על ר' ראובן הם שקר וכזב, ומרוב שיחי וכעסי דיברתי ובדיתי שקרים... ואני מבקש מחילה".

החקירה המדוקדקת של העדויות, שלילת אמתלאות המגדף, ובעיקר העונש הפומבי החמור שחייב הצהרה רשמית כי השמועות הן "שקר וכזב" מול קברי אבות המשפחה – הם אלו שביססו באופן סופי ומוחלט את טהרת יחוסם של רבי ראובן, של דודנו המהר"ל מפראג, ושל השושלת כולה.

הדגש ההלכתי בפסיקתו של המהרש"ל היה על כך שאסור להוציא לשון הרע דם המת - גם על זה שאינו בין החיים ולטעון כנגדו כי נפל פסול בזרעו או בזרע משפחתו.

המהרש"ל ניצל את פסק דינו הנזכר על מנת לעמוד על פרשת עלילת שמץ הפסול במשפחת המהר"ל. פסק דין זה של המהרש"ל נועד לשמש כ"כיפת ברזל" משפטית והלכתית להגנה על משפחת המהר"ל, להרתיע את הציבור מלעשות שימוש בכינוי זה, ולנקות את שמם לחלוטין. וכך סופר המעשה בחיבורו של המהרש"ל, ים של שלמה, (מסכת בבא קמא, דף ח) –

" משפחה שיצאה עליה קול ממזרות, שאח נשא את אחותו, שלא הכיר בה והיא ג"כ לא הכירה אותו, שהיה קטן כשהלך ממנה. ונעשה לו אח"כ חתימת זקן. והיא ג"כ נתגרשה למקום אחר, ואח"כ נזדווגו יחד למקום אחר, ונשאה. ובסוף הימים ראתה לו אחותו שומא אחת על הדד, שהיה לו מבטן אמו. ונתבהלה, ונפל לבה, בזכרה שאחיה הקטן היה לו ג"כ כעין שומא זו על דד. וחקרה ודרשה עמו, עד שנודע להם שהוא אחיה, והיא אחותה. וצעקו במר נפש, שהיה להם כמה בנים באיסור. וברחו זה מזו, זהו הקול שיצא על המשפחה, שהם מאותם הבנים שנולדו באיסור ממזרות. וקוראים לאותו המשפחה שומא, על שם אותו המעשה. ואותה המשפחה צוחה כי כרוכיא, שהם טהורים וכשרים, ולא כך היה המעשה - אלא נודע להם מיד, קודם שהוליד ממנה שום זרע רק אחר כך נשא האח אשה אחרת, והיא לקחה בעל, והם מאותם הבנים, וכולן נקראו על שם המעשה, וי"א אמת שהולד ממזר אבל מ"מ אח"כ שנתפרדו הולידו בנים ובנות לרוב, והם מאותה המשפחה. וי"א כל המעשה היה שקר רק שהיה רוצה לישא אותה וקודם נשואין הכירו זו את זו באותו סימן. והנה אותה המשפחה נשתרשה ונתרבה ונפרצה לרוב. וכמה גדולי מורי הוראה בישראל, אשר אין כמותם בחכמה ובתורה, נזדווגו בשכבר אליהם. וכן מתחתנים עמהם עכשיו מידי יום. א"כ מי שקרא מאחד מאותה משפחה באותו כינוי שומא, אעפ"י שלא א"ל ממזר להדיא (=במפורש), הוי כאלו א"ל ממזר, ויסבול הדין, במלקות ובפיוסים, כדלעיל"

ובספר תשובותיו מבהיר המהרש"ל באופן מפורש כי לשון הרע בעקבו פרשת הנאדלרים הוצאה על משפחתו של המהר"ל מפראג (שו"ת המהרש"ל סי' י"ב) -

"נשאלתי מן אנשים גדולים לחוות דעתי במה שנתחדש מקרוב שהוציאו קול ושם רע על משפחה שהוחזקה לכשרות. תשובה שנינו בסוף עדיות (פ"ח מ"ז) ... וק"ו בנו של ק"ו בימינו שאין בזה ת"ל סכנת נפש לגלות איזה משפחה כשרה שיצא עליהם קול פסול שצריכין אנו בכל כחינו לשתק הקול ולבטלו טרם ישתקע ולהודיע סיבתו איך שמוצאי דיבה הוציאוה ועתה אומר בנדון אשר לפנינו אשר נקראתי עליה והוא הקול ענות אשר שמענו מקרוב אשר לא שערום אבותינו על אחים האלופים כאלוף המרומם החסיד ה"ה הר"ר חיים יצ"ו וחד דעמו ארי שבתורה הר"ר ליב יצ"ו ושני מאורו' מפיקי' זיו הח"ר סיני יצ"ו וחד דעמו הר"ר שמשון יצ"ו ובזמן קרוב יורו כולם הוראה בישראל כולם אנשי שם דפקיע בשמייהו ועתה מחדש בעלי דבבא אפיקו לקלא בשם ביש כאילו ח"ו יש שמץ ודופי במשפחות מצד אמם ממשפחת האם..."

הרקע החברתי וההלכתי של מושג ה"שמץ פסול"

נעשה אתנחתה קלה - כדי להבין את עוצמת הזעזוע מהסיפור שסופר לעיל, יש להבין את המושג "שמץ פסול" במקורות היהודיים. מבחינה פילולוגית, המילה "שמץ" מופיעה פעמיים בספר איוב ופעמיים במשלי בן-סירא, ובלשון חז"ל היא התקבעה בעיקר בצירוף "שמץ פסול". בפירושו לתורה, נדרש רש"י למונח זה בפרשת וישלח (בראשית לד, יד) על הפסוק "כי חרפה היא לנו", ומסביר כי "חרפה" פירושה "שמץ פסול הוא אצלנו, הבא לחרף חברו היה אומר לו "ערל אתה או בן ערל". מכאן שהמונח נקשר מימיו הראשונים בלשון מבזה, המטילה מום קבוע בזולת ומייחסת לו נחיתות רוחנית וגופנית כאחד.

במסכת קידושין (עא-.עב.) נדון המושג בהקשר חברתי-הלכתי מובהק, שם מובא כי "שמץ פסול יש באחת מהן, ואין מניחין אותה לידבק בחברתה". חז"ל קבעו חוקיות חברתית ורוחנית ברורה: מריבה מתמדת בין משפחות היא סימן מובהק לכך שאחת מהן נושאת בחובה פגם גנאלוגי חסוי, וההשגחה העליונה מסובבת את הדברים כך שהן לא יתאחדו.

זאת ועוד, התלמוד קובע כי "שתיקותיה דבבל היינו יחוסא" – השתיקה של בני בבל אל מול קנטורים ומריבות העידה על ייחוסם הטהור ואצילות נפשם, בעוד שחרחור ריב מתמיד ועזות פנים נתפסו כאינדיקציה לפגם מוסרי ומשפחתי, כפי שנטען לגבי צאצאי עבדיו של פשחור בן אימר שנטמעו בכהונה והתאפיינו בעזות פנים.

המהר"ל ניתח דינמיקה זו לעומק והסביר כי מפיצי לשון הרע אינם פועלים מתוך חקירה אובייקטיבית, אלא מתוך דחף פנימי המונע על ידי הפסול השוכן בקרבם הם. אדם המציע כי בזולתו יש "שמץ פסול" חושף למעשה את פגמיו שלו, שכן הדיבור של האדם הוא הלבוש החיצוני של נפשו וייחוסו.

תפיסה זו משתקפת גם בדברי חז"ל על הכהן שהשתמש בלשון "זנב הלטאה" כדי ללגלג על חלוקת הקודשים, ולאחר שבדקו אחריו מצאו בו "שמץ פסול" (או "שחץ פסול", המורה על גאווה ורוח כפירה).

1 תלמוד הבבלי, מסכת פסחים, דף ג' עמוד ב' - "הנהו תלתא כהני, חד אמר להו: הגיעני כפול, וחד אמר: הגיעני כזית, וחד אמר: הגיעני כזנב הלטאה. בדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול. והא תנן: אין בודקין מן המזבח ולמעלה! לא תימא שמץ פסול אלא אימא שחץ פסול. ואי בעית אימא: שאני התם דאיהו דארע נפשיה" (ביאור - מעשה בשלושה כהנים בבית המקדש שקיבלו את חלקם הזעום בחלוקת לחם הפנים (מכיוון שהיו כהנים רבים באותה משמרת, החלקים שחולקו היו קטנים ביותר). הראשון תיאר את החלק שקיבל בגודל של פול (סוג של קטנייה), השני תיאר את חלקו בגודל של זית, והשלישי השתמש בדימוי של שרץ טמא ואמר שחלקו קטן ומפרכס "כזנב הלטאה". בעקבות השימוש בלשון המזלזלת הזו המערבת דימוי של שרץ, בדקו את הרקע של אותו כהן שלישי ומצאו בו פגם יוחסין (שהוא חלל הפסול לכהונה). הגמרא מקשה: והרי שנינו במשנה שכהן שכבר זכה לעבוד על גבי המזבח, אין בודקים את ייחוסו (מכיוון שכבר הוחזק ככשר)! ומתרצת תירוץ ראשון: לא מצאו בו פגם יוחסין ("שמץ"), אלא מצאו בו "שחץ פסול" – כלומר, מידת הגאווה, גסות הרוח והזלזול בעבודת הקודש. הגמרא מוסיפה מציעה תירוץ שני: באותו מקרה המצב היה שונה, מכיוון שדיבורו המזלזל של הכהן עצמו הוא זה שהרע והוציא עליו את החשד ("דארע נפשיה"), ולכן היה מקום לחקור אחריו ולבדוק את ייחוסו.

גם המהר"ל עצמו לא שקד על שמריו והגיב בתקיפות כנגד המעלילים ומוציאי השם הרע על משפחתו.

דרשת שבת שובה (שנת שמ"ג / 1583)

דרשה זו, שנשאה המהר"ל בבית הכנסת "אלטנוישול" בפראג, הייתה התגובה הציבורית-ההלכתית הישירה והחריפה ביותר שלו נגד מעלילי השקר.

במהלך הדרשה נקט המהר"ל צעד מעשי חסר פשרות: הוא קיבץ עשרה תלמידי חכמים והכריז בפניהם על חרם ושמתא חמורים (נידוי הלכתי) על כל אדם שיעז לכנות את חברו בכינוי הגנאי "נאדלער", המרמז על חשש ממזרות ופוסל משפחות שלמות בישראל. החרם נועד לבלום באופן מיידי את גל השמועות שהופץ באותם ימים נגד יוחסין משפחתו.

המהר"ל התייחס בדרשתו זו לסוגיית אמירת לשון הרע על המת , שכן שמץ הפסול לפרשיית האחים נאדלר נטענה כנגד שלשלת אבותיו שאינם עוד בין החיים, וכך אומר המהר"ל בפראג בדבריו המופיעים בחוברת "דרוש לשבת תשובה" עמ' פ' -

"...שתקנת קדמונינו וחרם שלא להוציא לעז ושם רע על המתים שהם שוכני עפר... ובדורות הללו אין נזהרים בחרם הגדול הזה ומוציאים לעז על המתים ובדבר שקר והבאי, ולא על אחד ולא על מאה רק על אלפים רבבות צדיקים וקדושים שהם עם המלך במלאכתו...כמו שעושים בשם הרע של נאדלי"ר אשר הם רגילים פרוצים בשם הרע, יודעים כי דברים אלו הם שיבוש והבל, רק מכוונים להקניט ולצער בני אדם בהבליהם. ובלשון הרע שלהם פוגמים את המתים ואת החיים, ועצומים כל הרוגיהם מאוד בחטא הזה אשר לא יסופר, ומה יאמרו המתים – "למחר באים אצלינו ועכשיו מחרפין אותנו". ולכך ראוי לכל איש ירא אלוקים להציל עצמו מהעונש הזה. לכן יש להזכיר החרם שעשו קדמונינו שלא להוציא לעז על המתים, ובפרט לא להוציא שם רע של נאדליר על שום אחד מישראל..."

המהר"ל הוסיף ונשא דברים בעניין זה מספר שנים לאחרי כן בדרשת שבת הגדול -

דרשת שבת הגדול (שנת שמ"ט / 1589)

דרשה מפורסמת זו (אשר נדפסה מאוחר יותר כחיבור עצמאי בשם "דרוש לשבת הגדול") נאמרה שש שנים לאחר מכן, ושימשה את המהר"ל כבמה להעמקה הגותית והלכתית מקיפה בנושא הדיבור וטוהר היוחסין.

בדרשה זו, המהר"ל לא הזכיר במפורש את המילה "נאדלר", אלא עסק באופן למדני ומעמיק בסוגיית ה"שמץ פסול" המופיעה במסכת קידושין (עא-.עב.) ובסוגיית הכהן שהשתמש בדימוי הלא-נקי "כזנב הלטאה" במסכת פסחים (ג:). המהר"ל הפך את כיוון האשמה בצורה מתוחכמת: הוא הסביר מבחינה קבלית ומטאפיזית כי הנטייה לחפש מומים בזולת ולהציע כי יש בו "שמץ פסול" מעידה בהכרח על כך שהפגם והפסול שוכנים בתוך נפשו וייחוסו של המקטרג עצמו. מדובר בדרשה מונומנטלית בק"ק פראג, אשר, כאמור, נדפסה מאוחר יותר והפכה לאחד מנכסי צאן הברזל של דרשותיו.

בדרשתו הציג המהר"ל שאלות למדניות רבות ומעמיקות בענייני קרבן פסח, הלכות עולה ושלמים, ופרשת צו. כך הוא עמד על ההבדל המהותי בין "מצה", המייצגת את הפשטות, הענווה והרוחניות הטהורה, לבין "חמץ", המייצג את החומריות, הגאווה והיצר הרע. הוא קישר זאת לעניין קרבן תודה, המכיל גם חמץ וגם מצה, והסביר כי החיבור בין החומר לרוח מחייב דקדוק עצום, שכן כל "שמץ של גאווה" או פנייה עצמית שאינה לשמה עלולה להוביל לעונש חמור, כפי שארע לשמשון הגיבור.

מתוך ניתוח הלכתי זה עבר המהר"ל לתקוף ישירות את מחרחרי הריב בקהילה. בהסתמכו על הסוגיה ההלכתית במסכת קידושין, הוא הפך את כיוון האשמה כלפי מעליליו. הוא טען כי אלו המטיחים "שמץ פסול" ויוזמים קטטות משפחתיות מעידים על עצמם כי הם הפסולים האמיתיים, בעוד שמשפחתו השומרת על שתיקה מציגה את אות הקדושה והייחוס השלם.

המהר"ל קישר זאת גם להלכה לפיה אמירת "אמן יהא שמיה רבא" בכוונה שלמה מוחלת לאדם אפילו יש בו "שמץ של עבודה זרה". הוא הסביר כי ברכה זו שייכת לעולם העליון שכולו אחדות, שבו מסתלק השניות והפירוד, ולכן היא מטהרת את העולמות שנפגמו. מנגד, המחלוקת והטלת הדופי ביוחסין שייכות לעולם החומר והפירוד, המנסה לגרור את הטהור אל תוך רפש הטומאה.

השפעת הדרשה על הקהילה הייתה עצומה. הקהל המבוהל והמתוח שמע דברים נוקבים וחסרי פשרות, שהבהירו כי כל ניסיון לפגוע בייחוסה של הנהגת הקהילה ייתקל במתקפה למדנית והלכתית שתחשוף את קלונם של התוקפים. עם זאת, כדי לשרש את העלילה מן היסוד ולמנוע לזות שפתיים בדורות הבאים, נדרש המהר"ל לצעד מעשי נוסף – כתיבת תעודה גנאלוגית רשמית.

שושלת המהר"ל וההגנה הגנאלוגית: "מגילת יוחסין"

כדי לחסום לחלוטין את פי מפיצי השמועות על פגם ממזרות, נערכה ותועדה שושלת היוחסין של המהר"ל במסמך מפורט המוכר בשם "מגילת יוחסין". מגילה זו נכתבה כדי להוכיח את טהרת השושלת המשפחתית, ומאוחר יותר נדפסה בוורשה על ידי נח חיים ב"ר משה לוין, כשהיא משולבת עם שלשלת הייחוס של גדולי עולם נוספים כמו רבי פינחס איש הורוויץ (בעל ה"הפלאה") והמהרש"א.

מגילת היוחסין הראתה כי משפחתו של המהר"ל מיוחסת ישירות לראשי הגולה ומגיעה עד לדוד המלך, ובכך ביקשה להפוך את השמועות הזדוניות למגוחכות. המגילה פירטה את תולדותיו האישיים: המהר"ל נישא לראשונה לבתו של ר' אברהם חיות, ממנה נולדו לו שתי בנות, ולאחר פטירתה נשא את פרל, בתו של הגביר ר' שמעלקא רייך, שילדה לו חמש בנות ובן יחיד בשם בצלאל. צאצאיו של המהר"ל התגאו בייחוס מפואר זה ושמרו עליו מכל משמר. עדות היסטורית משפחתית מובהקת לכך מופיעה בכתביו של בעל ה"חוות יאיר" (רבי יאיר חיים בכרך), המתאר את סבתו, אשת המהר"ל, ואת קשרי המשפחה ההדוקים שלו עמה (סיפרו "חוות יאיר " קרוי על שם סבתו זו חווה, אשר מסופר עליה שאף לימדה תלמי ישיבה מאחורי פרגוד – היינו שוילון מסתיר את פניה), כשהוא מכנה את המהר"ל מפראג "זקיני הגאון מוהרל"פ" ומציין בגאווה את השתלשלות הייחוס המשפחתית הטהורה מכל רבב. הוכחה היסטורית זו הפכה את עלילת ה"שמץ פסול" מניסיון הכפשה לנקודת ציון שהעצימה את כבוד המשפחה לדורות.

הניתוח המטפיזי של ה"ערלה" וה"פירוד" במשנת המהר"ל

המהר"ל מפראג לא הסתפק במענה חברתי ומשפחתי גרידא, אלא העלה את הדיון כולו לרמה המטפיזית והקוסמולוגית האופיינית למשנתו המחשבתית. בספריו הוא מעמיק בפירוש המילה "ערלה" ומסביר כי היא מייצגת במהותה כסוי, אטימה ופירוד. כל דבר שנמצא תחת שליטתו הבלעדית של הטבע החומרי, ללא חיבור לצורה הרוחנית האלוהית, מכונה "ערל". כך הוא לגבי "ערלת אוזן" המונעת שמיעה של אמת, ו"ערלת לב" המונעת הבנה ודבקות בבורא.

עד שבא אברהם אבינו ונצטווה במילה, היה העולם כולו תחת שלטון הטבע החומרי והמבדיל. מצוות המילה הוציאה את זרע אברהם מן המגבלות הטבעיות הללו, וקבעה כי הגוף היהודי מעוצב על פי חוקיות רוחנית עליונה המצויה מעבר לטבע. אברהם היה מוכן

לגמרי אל התורה, וכאילו היה "מצווה ועושה" מצד עצם מציאותו הטהורה, נקייה מכל שמץ של פירוד או חומריות יתרה. מכאן ממשיך המהר"ל וגוזר את ההבנה העמוקה של "שמץ פסול": משפחה שיש בה פגם יוחסין (כגון ממזרות או חללות) מייצגת חדירה של החומר והפירוד אל תוך הצורה הרוחנית הטהורה של כנסת ישראל. הפסול הוא ה"ערלה" המעכבת את הקישור הישיר לקדוש ברוך הוא. זו הסיבה שאנשים הנושאים בקרבם פסול נוטים לחרחר ריב ומחלוקת – הם פועלים מתוך עולם הפירוד והשניות שבו הם שרויים. לעומת זאת, הייחוס הטהור מייצג את האחדות המוחלטת, בדומה ליעקב ובניו שהיו מאוחדים כולם בפה אחד ובלב אחד בהצהרת הייחוד, ללא שום "שמץ פסול" ביניהם. משפחה מיוחסת שומרת על שתיקתה מול קנטורים משום שהיא מעוגנת בעולם האחדות העליון, שבו אין מקום למחלוקת ולשניות.

הבנה עמוקה זו מסבירה מדוע ייחס המהר"ל חשיבות כה עליונה להדיפת השמועות. להבנתו, פגיעה בייחוסו לא הייתה רק עלבון אישי, אלא ניסיון להטיל מחיצה חומרית ומפרידה בינו לבין השכינה, ולערער את עצם יכולתו לשמש כצינור להעברת התורה האלוהית לדורות הבאים.

אמירת לשון הרע על מת - פסיקת בית המשפט הישראלי

הדין הישראלי מייחד הסדר מורכב ורגיש לסוגיית לשון הרע על מת, תוך ניסיון לאזן בין השמירה על כבודו ושמו הטוב של הנפטר לבין חופש הביטוי והצורך למנוע הצפה של תביעות משפטיות אזרחיות מצד קרוביו.

סעיף 5 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה,1965- הקובע כי לשון הרע על אדם שפורסמה אחרי מותו, דינה כעיקרון כדין לשון הרע על אדם חי. עם זאת, החוק קובע הבחנות פרוצדורליות ומהותיות דרמטיות בין שני המצבים: החוק שולל לחלוטין את האפשרות להגיש תביעה אזרחית (נזיקית) לפיצויים או להגיש קובלנה פלילית פרטית בגין לשון הרע שפורסמה על נפטר לאחר מותו. הסדר זה מונע מקרובי המשפחה להיות מוכרים כנפגעים עצמאיים באפיק האזרחי, בדומה למקובל במדינות המשפט המקובל כמו אנגליה, קנדה וארצות הברית.

האפשרות היחידה הקיימת בחוק לטיפול בלשון הרע על מת היא פתיחה בהליך פלילי ציבורי. גם הגשת כתב אישום פלילי מותנית בשני תנאים מצטברים: הגשת בקשה מפורשת מצד קרובי משפחה מדרגה ראשונה בלבד (רשימה סגורה בחוק: בן-זוגו של המת, ילדיו, נכדיו, הוריו, אחיו או אחיותיו) וכן החלטה רשמית של רשויות התביעה, ובראשן היועץ המשפטי לממשלה, להגיש כתב אישום.

ראוי לציין כי אף על פי שהאפיק הפלילי קיים בחוק, מדובר במשוכה גבוהה במיוחד. הלכה למעשה, מאז חקיקת החוק, היועץ המשפטי לממשלה לא אישר מעולם הגשת כתב אישום פלילי בגין לשון הרע על אדם שנפטר.

אלא שכאן יש להבחין בין מקרה שבו לשון הרע פורסמה לאחר מותו של אדם (עליו חל סעיף 5), לבין מקרה שבו הפרסום המכפיש נעשה בעוד האדם היה בחיים, אך הוא נפטר תוך כדי ניהול ההליך או זמן קצר לאחר מכן. סוגיה זו מוסדרת בסעיף 25 לחוק, המאפשר הגנה רחבה יותר למשפחה: כך אם הנפגע נפטר בתוך שישה חודשים מיום הפרסום וטרם הגיש תביעה, רשאים בני משפחתו הקרובים להגיש תביעה אזרחית או קובלנה פלילית בשמו בתוך חצי שנה מיום פטירתו. אם הנפגע הספיק להגיש תביעה בעודו בחיים אך נפטר במהלך בירורה, בני משפחתו רשאים להודיע לבית המשפט בתוך שישה חודשים על רצונם להמשיך בניהול ההליך המשפטי.

פסיקות מובילות של בית המשפט העליון

חנה סנש

בבג"ץ 6126/94 סנש נ' רשות השידור (1999) דן בית המשפט העליון בעתירה שנסובה סביב כוונת רשות השידור לשדר דוקודרמה בשם "משפט קסטנר", כאשר באחד מקטעי היצירה מופיעה א מ ה של חנה סנש, הגב' קתרינה סנש, המעידה במשפט הפלילי נגד מלכיאל גרינוולד. ישראל קסטנר, שישב באולם המשפטים בעת חקירתה, התערב במהלך החקירה ובאחת מהתפרצויותיו הוא התריס כנגדה כי בתה חנה סנש נשברה בחקירתה והסגירה את חבריה למשטרה ההונגרית. אחיה של חנה סנש (גיורא סנש) וארגון ציבורי עתרו לבית המשפט בדרישה להשמיט את הקטע הפוגעני. בית המשפט דחה את העתירה (בדעת רוב – הש' אהרון ברק ואליהו מצא) והתיר את השידור. השופט ברק הכיר בכך שלנפטר יש זכות חוקתית לשם טוב וכבוד גם לאחר מותו, המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. עם זאת, במסגרת האיזון החוקתי, נקבע כי חופש הביטוי וחופש היצירה גוברים על הפגיעה ברגשות המשפחה והציבור, אלא אם כן מתקיים חשש של "וודאות קרובה לפגיעה קשה בסדר הציבורי". השופט

מישאל חשין, בדעת מיעוט, סבר כי יש לקבל את העתירה ולמנוע את שידור הקטע השקרי. חשין הדגיש את החומרה המוסרית והמשפטית של לשון הרע על מת וקבע כי חוק איסור לשון הרע משווה אותה במפורש ללשון הרע על חי. לגישתו, אין להעניק עדיפות אוטומטית לחופש הביטוי כאשר הוא כולל הצגת עובדות שקריות לחלוטין במסווה של מציאות היסטורית. בפסק דינו חידד השופט חשין את החשיבות של זהות התובע. הוא קבע כי לאח הנפטר (גיורא סנש) יש זכות פרטית ייחודית לעמוד על כבוד אחותו המנוחה, בעוד לארגון הציבורי אין מעמד כזה, שכן עבורו המנוחה מהווה מיתוס לאומי ולא קרוב משפחה בשר ודם.

בעניין ע"א 8345/08 בן נתן נ' בכרי (2011) בו עסק בית המשפט העליון בתביעת לשון הרע שהגישו לוחמי מילואים נגד מוחמד בכרי, יוצר הסרט השנוי במחלוקת "ג'נין ג'נין". אף על פי שהדיון המרכזי נסב סביב לשון הרע על ציבור (סעיף 4), בית המשפט העליון ערך השוואה מקיפה לסוגיית לשון הרע על מת (סעיף 5). השופט דנציגר הסביר כי סעיף 4 וסעיף 5 מהווים שתי הוראות ייחודיות בחוק המגבילות בצורה משמעותית את זכות התביעה הפרטית. בשני המקרים, החוק מייחס חשיבות קריטית לשאלת זהות התובעים, מתוך הבנה שאין להרחיב את זכות התביעה האזרחית לכל גורם נפגע בעקיפין. כדי למנוע הצפה של תביעות, המדינה הותירה את נקיטת ההליכים בגין פרסומים אלו בלעדית בידי רשויותיה (בהסכמת היועמ"ש בלבד בלשון הרע על ציבור, או בכפוף לבקשת משפחת המת בלשון הרע על מת).

בעניין תא (תל-אביב-יפו) 87908/01 - אשכנזי אברהם נ' בצלאל אלוני, (2002) נדרש בית המפשט לתביעת קרובי משפחתו של דורון אשכנזי ז"ל, בעלה המנוח של הזמרת המנוחה עופרה חזה ז"ל, שהגישו תביעת לשון הרע כנגד אמרגנה של הזמרת, שטען כי מר דורון אשכנזי הדביק אותה במחלת האיידס ממנה נפטרה וכן עשק אותה כלכלית. בית המשפט דחה את התביעה על הסף תוך שהוא מדגיש שהמחוקק הישראלי אינו מאפשר הגשת תביעה אזרחית בגין לשון הרע כנגד המת, ובלשונה של כב' הש' יהודית שבח –

"במקרה שבפנינו לא קיימת לקונה המצריכה את התערבותו של השופט, אף לא קיימת סתירה המצריכה דיון בשאלה האם מדובר בדבר חקיקה הנוגד חוק יסוד ואיזו הוראה גוברת על רעותה, שכן במקרה שבפנינו אמר המחוקק דברו בצורה ברורה וחד משמעית. המחוקק מכיר בלשון הרע שפורסמה על מת לאחר מותו אלא שהוא איננו מאפשר זכות תביעה בגין פרסום זה. נתכוון המחוקק לצמצם את ההתעסקות בשמו של אדם שאינו עוד בין החיים עד למינימום האפשרי קרי: באמירה לפי סעיף 5 - העדר זכות ובאמירה לפי סעיף 25 - הגבלה ל - 6 חודשים ולקרובי משפחה מוגדרים בלבד.

יתכן והמחוקק נתכוון לשמור על כבודו של המת בכך שלא התיר לנהל משפטים העוסקים בכבודו שעה שהמת לא יכול לקום מקברו ולומר את דברו, ואף לא יכול להתנגד לדיון בענייננו.

יתכן והמחוקק סבר כי יש לאפשר למת לנוח בשלום על משכבו, להניח להולכים ולעסוק בחיים"

סיכום והשלכות היסטוריות

פרשיית עלילת הלשון הרע והטלת דופי של "פגם ממזרות" במשפחת המהר"ל מפראג מהווה מיקרוקוסמוס למאבקים החברתיים, ההלכתיים והדתיים שאפיינו את הקהילות היהודיות באירופה בראשית העת החדשה. המהר"ל השכיל לתרגם את המשבר האישי והמשפחתי הכואב לכדי יצירה הלכתית והגותית מפוארת, אשר חשפה את עומק השפעת הדיבור על המעמד הרוחני של האדם.

באמצעות שילוב של תגובה ציבורית חריפה בדרשת שבת הגדול שנת שמ"ט, שימוש בכלים למדניים ומטפיזיים לערעור הלגיטימיות של מעליליו, וכתיבת "מגילת יוחסין" מתועדת היטב – הצליח המהר"ל לא רק לנקות את שמה של משפחתו, אלא אף לבצר את מעמדה כאחת המשפחות המיוחסות והנעלות ביותר בהיסטוריה היהודית, שצאצאיה מתהדרים בייחוסה עד היום. פרשה זו נותרה לדורות כעדות ניצחת לכך שהאצילות והייחוס האמיתיים נמדדים בטוהר הלשון, בענווה ובדבקות באחדות האלוהית, בעוד שהמחלוקת והטלת הדופי בזולת מעידות על הפגם השוכן בלב המקטרג.

מקורות לקריאה נוספת

אלחנן ריינר "ייחוס והוצאת שם רע: מהר"ל, משפחת בצלאל ופרשת הנאדלר" בתוך: אלחנן ריינר (עורך) ,מהר"ל: אקדמות – פרקי חיים, משנה, השפעה ,ירושלים: מרכז זלמן שזר, תשע"ה (2015), עמ' 101–.126

אריאל שווה, "על 'שמץ', 'שמץ פסול' ומה שביניהם", אקדם ,59 תשע"ח

ספר מגילת יוחסין, עורך – משה מאיר בן אלעזר פערלעש, ניו יורק, תשי"ג