מוסר המלחמה בדין העברי צ. ויצמן האבולוציה המושגית של משפט המלחמה במשך דורות רבים הדהדה בעולם המשפט קביעתו ההיסטורית של המדינאי והנואם הרומי קיקרו, לפיה בפרוץ המלחמה שותקים החוקים, או בניסוחו המפורסם: "כאשר התותחים רועמים, שותק המשפט". הנחת יסוד זו, שראתה במלחמה אזור נטול חוק שבו פועל רק כוח הזרוע, אותגרה מן היסוד בשלהי הרנסאנס וראשית העת החדשה על ידי הוגי "משפט הטבע" ו"משפט האומות". משפטנים אלו ביקשו להציב גבולות משפטיים לחורבן המלחמה ולנסח מערכת כללים הומניטרית שתחייב את המדינות הלוחמות, הן בסכסוכים בינלאומיים והן במלחמות פנימיות.
בין החלוצים הבולטים של גישה זו ניצב המשפטן האיטלקי אלבריקו ג'נטילי (1552- 1608). ג'נטילי נולד בעיירה סן ג'ינזיו שבמדינת האפיפיור למשפחה בעלת שורשים יהודיים שהמירה את דתה לפרוטסטנטיות. בעקבות רדיפות האינקוויזיציה הקתולית באוניברסיטת פדובה שבה נעצר בחשד לכפירה, נאלץ להימלט מאיטליה. לאחר שנדד דרך ערים פרוטסטנטיות בגרמניה, ובהן טובינגן והיידלברג, הגיע בשנת 1580 לאנגליה, ובשנת 1587 מונה לפרופסור המלכותי הראשון למשפט אזרחי באוניברסיטת אוקספורד שאינו ממוצא אנגלי.
A.GENTILI אלבריקו ג'נטילי ג'נטילי מילא תפקיד מפתח בעיצובו החילוני של משפט העמים. הוא ביקש להפריד את דיני המלחמה מהדוגמה התיאולוגית הנוקשה של ימיו, וקרא להתרכז בפרקטיקה המדינית ובמשפט הרומי במקום בפלפולים מטפיזיים. הדבר בא לידי ביטוי במחלוקת
החריפה שניהל באוקספורד עם התיאולוג ג'ון ריינולדס, ובקריאתו המפורסמת לתיאולוגים לשתוק בתחומים שאינם קשורים לסמכותם.
בספריו המשפיעים, ובהם "משפט המלחמה" (1598 ,De iure belli) ו"מלחמות הרומאים" (1599 ,De armis Romanis), הוא הרחיב את מושג הריבונות של ז'אן בודן אל זירת היחסים הבינלאומיים, תוך הדגשה כי עצם הריבונות של המדינות מונעת כפיפות לסמכות דתית חיצונית כמו האפיפיור. ג'נטילי העניק ייעוץ משפטי לבית המשפט לאדמירליות הבריטי, הגן על אינטרסים של הכתר הספרדי בענייני שלל ימי, וטען כי מי שמפרים את דיני האנושות היסודיים – דוגמת שודדי ים, ובהשאלה מודרנית, ארגוני טרור – נחשבים ל"אויבי האנושות" (Hostis humani generis) שניתן להילחם בהם ללא צורך בהכרזת מלחמה פורמלית.
ממשיך דרכו הבולט של ג'נטילי, המשפטן ההולנדי הוגו גרוטיוס (1645-1583), חיבר את יצירת המופת שלו "על משפט המלחמה והשלום" ( ,De jure belli ac pacis libri tres 1625) על רקע מלחמת שלושים השנים רוויית הדמים. גרוטיוס ביקש לבסס קוד חוקים אוניברסלי שיוכל לעמוד איתן גם ללא הסכמה דתית. חוקרים מודרניים מדגישים כי גרוטיוס פנה באופן עקבי אל מקורות עבריים כדי לבסס את תיאוריית משפט הטבע שלו. המשפטן האנגלי ג'ון סלדן ציין בספרו "על משפט הטבע והעמים לפי תורת העברים" כי גרוטיוס ניצב בשורה הראשונה של חוקרי המקורות העבריים בדורו, והשתמש במושגי יסוד מתוך התלמוד וההלכה, ובפרט בשבע מצוות בני נח, כמקור נורמטיבי אוניברסלי המקדים את המדינה המודרנית. גרוטיוס נשען במידה רבה על כתבי הפילוסוף היהודי פילון האלכסנדרוני ועל תרגומים ומפרשים יהודיים כדי לעקוף את המודל הסכולסטי הנוצרי.
הוגו גרוטיוס
השפעתו של גרוטיוס הייתה כבירה: בשנת 1661 הוקמה באוניברסיטת היידלברג קתדרה ייעודית לפרשנות ספרו, המלומד ז'אן ברביראק תירגם והוסיף לו הערות משפטיות מקיפות, וז'אן-ז'אק רוסו תיאר את כתיבתו כבעלת מעמד שווה ליצירות המופת של העת העתיקה.
ניסוחם המעשי של הכללים המודרניים החל במחצית השנייה של המאה ה-19, אם כי נורמות הומניטריות רבות נשענו על מקורות עתיקים. אבן דרך מרכזית הייתה הצהרת סנט פטרסבורג משנת 1868, אשר אסרה על שימוש בקליעי נפץ קלים (מתחת ל-400 גרם) כדי למנוע סבל מיותר מחיילים בשדה הקרב. נורמה זו עוגנה באמנת האג משנת 1899 והפכה לחלק מהמשפט המנהגי הבינלאומי. בהמשך לכך, התקבלו בהדרגה אמנות ג'נבה הראשונה, השנייה והשלישית (בשנים 1864, 1906 ו-1927 בהתאמה), שהסדירו את הטיפול בפצועים, בחולים בים ובשבויי מלחמה. לאחר מלחמת העולם השנייה נוסחה מחדש מערכת זו ואליה נוספה אמנת ג'נבה הרביעית (1949), שהוקדשה להגנה על אזרחים בלתי מעורבים.
מעמד החתימה של אמנת ז'נבה הראשונה מדינת ישראל מכירה ברוב הוראותיה של אמנת ג'נבה הרביעית ובשלוש האמנות הראשונות כמשפט מנהגי. פסיקת בית המשפט העליון בבג"ץ אל עפו נגד מפקד כוחות צה"ל (1988) עיגנה את התפיסה לפיה המשפט הבינלאומי המנהגי מהווה חלק אינטגרלי ממשפט הארץ, כל עוד אין חקיקה ישראלית מפורשת הסותרת אותו.
ההגנה על מקורות מחיה ומזון: מחלוקת "בל תשחית" והשלכותיה ההומניטריות אחת הדוגמאות המובהקות למתח שבין השיקול המבצעי לחובה המוסרית מצויה בציווי המקראי האוסר על כריתת עצי מאכל בעת מצור ממושך בספר דברים. המקרא מציב את השאלה הרטורית האם עץ השדה הוא אדם שיש להילחם בו ולהטיל עליו מצור, ומורה כי יש לאכול מפירות העץ אך להימנע מהשחתתו.
מדרש ההלכה בספרי מבהיר כי האיסור אינו מוחלט. על פי מדרש זה, הביטוי המקראי המאשר לכרות עץ אשר "לא עץ מאכל הוא" בא ללמד על סדר קדימויות ברור: במקרה של צורך מבצעי לבניית מצור, יש להשתמש תחילה באילנות סרק, ורק כאמצעי שיורי שאין ברירה בלעדיו, מותר לכרות אילנות מאכל.
הרמב"ם פסק איסור זה להלכה ב"ספר המצוות" והסביר כי התורה מבקשת למנוע מצב שבו צבא מקיף עיר ומחריב את סביבתה רק כדי להכאיב ללבם של הנצורים ולהצר את צעדיהם לחינם. בהלכות מלכים פסק הרמב"ם כי הקוצץ אילן מאכל לוקה, והרחיב את האיסור לכל השחתה חסרת תועלת של רכוש בעל ערך, ובכלל זה שבירת כלים, קריעת בגדים, הריסת בניינים, סתימת מעיינות ואיבוד מזון ומקורות אנרגיה.
לעומת הגישה ההומניטרית הרחבה של הרמב"ם, הרמב"ן הציג עמדה פרגמטית יותר. בהשגותיו לספר המצוות טען הרמב"ן כי התורה אסרה על כריתת עצי פרי רק כאשר הדבר נעשה דרך השחתה וונדליסטית שאין בה תועלת מבצעית, כמנהג המחנות המשמידים כל דבר סביבם. אולם, אם כריתת העצים נחוצה באופן ישיר לצורכי המצור – כגון פינוי שטחים מפני מארבי אויב, מניעת מקומות מסתור או הגנה על הכוחות הלוחמים – אין מניעה הלכתית לעשות כן, שכן ההשחתה הופכת במקרה זה לחלק בלתי נפרד מצורכי הכיבוש.
קו גבול זה בין השחתה לרווח צבאי מתחדד בניתוח של מלחמת מואב. במהלך אותה מלחמה הורה הנביא אלישע ללוחמי ישראל להפיל כל עץ טוב ולסתום כל מעיין מים בארץ מואב, ציווי העומד בסתירה ישירה לחוקי ספר דברים. מפרשי ההלכה הציעו דרכים שונות ליישוב הקושי:
• הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשנה הסביר כי הוראתו של אלישע הייתה "הוראת שעה" זמנית, המבוססת על סמכותו הייחודית של נביא להשעות זמנית מצוות מהתורה לצורך שעה דחופה, ואין ללמוד ממנה על היתר גורף לדורות. • רש"י הציע כי האיסור לא חל מלכתחילה על מואב, שהוגדרה כאומה נקלית ובזויה שיש להצר לה.
• הרמב"ן הציג הבחנה טריטוריאלית וקבע כי איסור השחתת עצים חל בעיקרו רק בארץ ישראל, שאותה ניצטוו הלוחמים לחמול ולשמר כנחלה עתידית. מחוץ לגבולות הארץ, במלחמת אויב שאין כוונה ליישב את אדמתו, מותר לפגוע באילנות מאכל כדי להכניע את האוכלוסייה, כל עוד אין מדובר בהרס סתמי ללא תועלת צבאית. ספר המנחת חינוך מנתח בהרחבה את השיטות הללו ומצביע על כך שלפי הרמב"ן, היעדר כוונת כבישה קבועה שולל את הגנת העצים, בניגוד לרמב"ם שראה באיסור חובה אוניברסלית בלתי תלויה ביעד הגיאוגרפי.
הפרשנות לציווי המקראי בעידן המודרני הרב שלמה גורן קישר את המחלוקת ההיסטורית הזו ישירות לדילמות המבצעיות של צבא הגנה לישראל. בספרו "משיב מלחמה" הסביר כי לדעת הרמב"ם, לחיילים הצרים על עיר במטרה לכבשה אסור להשחית מקורות מזון ומים גם אם מניעתם תחיש את כניעת העיר עקב רעב וצמא. מנגד, לדעת רש"י והרמב"ן, אם המטרה המבצעית הישירה היא מיטוט הגנת העיר וזירוז נפילתה, פעולות אלו מותרות.
הרב גורן תירגם את עקרונות הגנת האילנות והמעיינות לחובה המודרנית לאפשר העברת שיירות ציוד הומניטרי לאוכלוסייה אזרחית במלחמה. המשפט הבינלאומי מסדיר חובות אלו באמנת ג'נבה הרביעית: כפי שמציין הפירוש המעודכן משנת 2025 של הצלב האדום הבינלאומי (ICRC) לאמנת ג'נבה, מעמדו של סעיף 23 השתנה במרוצת השנים. בעוד שבשנת 1949 נוסח הסעיף עם הגדרות מצומצמות ופתחי מילוט נרחבים שאפשרו למדינות לחסום משלוחים מתוך חשש עקיף ליתרון כלכלי של האויב, הרי שהמשפט המנהגי המודרני, שקיבל ביטוי בפרוטוקול הנוסף הראשון, אסר לחלוטין על הרעבת אזרחים ומנע חסימה שרירותית של סיוע רפואי ומזון בסיסי לכלל האוכלוסייה.
בין טקטיקה צבאית למוסר הומניטרי ההגנה על חיי אדם בלחימה באה לידי ביטוי גם בדיון ההלכתי בסוגיית היקף המצור והחובה להותיר נתיב מילוט לאויב. המקרא מצווה לפתוח כל מלחמה בקריאה לשלום, שמשמעותה המעשית היא הצעה לכניעה ולתשלום מס ללא שפיכות דמים. ככל שהעיר מסרבת להצעה ובוחרת להילחם, מוקם סביבה מצור. אופיו של מצור
זה שנוי במחלוקת תנאים עקרונית, שמקורה בשינוי הלשוני בתיאור המערכה נגד מדין : כך דעת תנא קמא בספרי מורה כי יש להקיף את העיר הניצורה מארבע רוחותיה באופן הרמטי. דעה זו, המופיעה בספרי זוטא דברים שהתגלה על ידי פרופ' מנחם כהנא, מיוחסת במפורש לרבי עקיבא. רבי עקיבא דרש את המילים "עד רדתה" כציווי להקיף את העיר מכל עבריה עד להכנעתה המוחלטת.
מאידך, רבי נתן חולק וקובע כי יש להשאיר את הרוח הרביעית פתוחה כדי לאפשר ללוחמים ולאזרחים המבקשים להימלט לעשות כן. מקור קדום לעמדה זו מופיע כבר בתרגום יונתן בן עוזיאל, המציין כי בני ישראל הקיפו את מדין רק משלושה כיוונים.
החוקר ד' הנשקה הצביע על כך שעמדתו הנוקשה של רבי עקיבא קשורה קשר הדוק לתמיכתו האקטיבית במרד בר כוכבא ובהנהגתו של שמעון בר כוסבא. במהלך אותו מרד, הטילו הרומאים מצור כבד והקימו חומת מצור הרמטית (דייק) סביב מבצר ביתר. המצור הממושך ניתק את המורדים ממקורות המים והמזון, והוביל לחיסולם הסופי עקב רעב וצמא. לא מן הנמנע כי רבי עקיבא, שראה את בני עמו גוועים במצור הרומאי ההרמטי, סבר כי במלחמה נגד אויב אכזרי יש לנהוג במידתו שלו ולנקוט דרכי לחימה טוטאליות.
הרמב"ם קיבל להלכה את עמדת רבי נתן ופסק כי בעת מצור אין להקיף את העיר מארבע רוחותיה אלא משלוש בלבד, כדי להותיר מקום לבורח. לפסיקה זו שני הסברים מרכזיים:
הסבר מוסרי: הענקת אפשרות למי שאינו מעוניין להילחם להציל את חייו ולהימלט משדה הקרב.
הסבר טקטי-פסיכולוגי: ההבנה שאויב המוקף מכל עבריו וחש כי גבו אל הקיר יילחם בייאוש ובאכזריות עד טיפת דמו האחרונה. לעומת זאת, השארת פתח מילוט שוברת את נחישותו ומעודדת אותו לנוס על נפשו. תובנה פסיכולוגית זו הייתה מקובלת גם בעולם הקלאסי; ההיסטוריונים פלוטרכוס ותוקידידיס מעידים כי הספרטנים והיוונים נמנעו מלרדוף ולחסל אויבים שנסוגו ועזבו את שדה המערכה, מתוך הבנה שהשארת דרך מילוט מונעת מהאויב לאזור אומץ ולהילחם עד מוות.
מחלוקתם של הרמב"ם והרמב"ן בנוגע לתחולת הדין כאשר הרמב"ם החיל אותו על כל סוגי המלחמות (כולל מלחמת מצווה) והרמב"ן הגביל אותו למלחמת רשות בלבד – תורגמה למחלוקת הלכתית ומעשית קשה במהלך המצור שהטיל צה"ל על ביירות בשנת 1982.
הרב הראשי לישראל באותם ימים, הרב שלמה גורן, קבע כי על פי הרמב"ם, הצבא מחויב להותיר את הרוח הרביעית פתוחה כדי לאפשר ללוחמי האויב ולמחבלים להימלט. הוא דחה את הטענה המבצעית כי המחבלים שיברחו ישובו להילחם בישראל, והזכיר כי גם במלחמת מדין – שהייתה מלחמת נקם מוכתבת על ידי האל ולא מלחמת כיבוש – ציוותה התורה להשאיר פתח מילוט, אף שהמדיינים אכן שבו והתארגנו למלחמות קשות נגד ישראל בתקופת השופטים.
מנגד, חבר בית הדין הרבני הגדול, הרב שאול ישראלי, התנגד לגישה זו בחריפות רבה. בספרו "חוות בנימין" טען כי אין כל היגיון הלכתי להעניק פתח מילוט למחבלים שמטרת הלחימה בהם היא השמדתם המלאה, שכן בריחתם רק תאפשר להם להמשיך ולצורר את ישראל. לשיטתו, דין רוח רביעית חל אך ורק במלחמה שמטרתה כיבוש העיר והטלת ריבונות בה, ולא במלחמת השמדה נגד ארגוני טרור. עם זאת, הרב ישראלי הסכים כי חובה מוחלטת לאפשר לאוכלוסייה האזרחית שאינה מעורבת בלחימה לצאת מתחומי המצור באופן חופשי ובטוח.
במשפט הבינלאומי המודרני, אין איסור גורף על הטלת מצור הרמטי על כוחות האויב, כל עוד המצור מכוון להשגת יעד צבאי מוגדר ואינו מיועד להרעבת האוכלוסייה האזרחית, הזכאית להגנה מלאה.
המעמד ההלכתי של המשפט הבינלאומי ויחסו לריבונות המודרנית מעבר לדיונים ההלכתיים הספציפיים, התפתחה בהגות ההלכתית המודרנית שאלת יסוד על אודות מעמדם הנורמטיבי של ההסכמים והאמנות הבינלאומיות בעיני התורה. הוגי ההלכה הציגו שלוש גישות מובחנות בסוגיה זו:
משנתו של הרב שאול ישראלי במאמרו המונומנטלי בספרו "עמוד הימיני", שנכתב כתגובה לפעולת התגמול בקיביה בשנת 1953 (שבה נהרגו עשרות אזרחים ופוצצו בתים רבים), פיתח הרב ישראלי תיאוריה משפטית ייחודית. הוא הסביר כי במישור הפרטי חל איסור חמור לפגוע
בחפים מפשע לצורך הצלת חיים עצמית, אולם דיני המלחמה משנים את ההגדרה המשפטית של המעשה.
הרב שאול ישראלי לשיטתו, המלחמה כרוכה מעצם טבעה בשפיכות דמים, והיא הותרה למדינות רק מכוח הנוהג והסכמת האומות. חוקי המלחמה הבינלאומיים מתפקדים כמעין חוזה חברתי גלובלי ("דינא דמלכותא") המגדיר את תנאי הלגיטימיות של הפעלת הכוח. משום כך, אם יסכימו כל עמי התבל לאסור את המלחמה לחלוטין, כל מדינה שתפתח בלחימה תיחשב לרוצחת ושופכת דמים.
יחד עם זאת, הרב ישראלי הגביל את סמכות המשפט הבינלאומי למלחמות רשות בלבד. לדעתו, במלחמת מצווה שנועדה להגן על העם מפני אויביו, אין בכוחם של הסכמים בינלאומיים להגביל את ריבונותה של ישראל, ועל הצבא לפעול אך ורק על פי אמות המידה המוסריות הפנימיות של התורה.
משנתו של הרב אהרן ליכטנשטיין
הרב אהרון ליכטנשטיין הרב אהרן ליכטנשטיין הציג תפיסה הומניסטית-דתית המשלבת בין חובות התורה למשפט העמים. לשיטתו, ההלכה אינה מספקת "מרשם מוכן מראש" לכל סיטואציה
צבאית מורכבת. בקביעת דרכי הפעולה המבצעיות, על מפקדי הצבא לשקול בכובד ראש את ערכי המוסר המקובלים בעולם התרבותי הסובב אותנו.
הוא הדגיש כי הבחירה האלוקית בעם ישראל אינה מבטלת את חובותיו המוסריות הבסיסיות כבן אנוש, אלא מוסיפה עליהן קומה נוספת. מכאן שחוקי המשפט ההומניטרי הבינלאומי, המגנים על שבויים, פצועים ואזרחים חפים מפשע, עולים בקנה אחד עם השאיפה היהודית לצדק וצריכים לקבל תוקף הלכתי מחייב גם בעיצומה של מלחמת מצווה.
משנתו של הרב חיים הירשנזון הרב חיים הירשנזון (1857–1935), אשר פעל בירושלים ובאיסטנבול ולאחר מכן שימש כרב בעיר הובוקן שבניו ג'רזי, הציג גישה פוליטית מודרנית ויוצאת דופן. הוא היה חבר בתנועת המזרחי והשתתף בקונגרס הציוני בבזל, והקדיש את ספרו רחב ההיקף "אלה דברי הברית" לפיתוח רעיון הברית המדינית בתורה. הרב הירשנזון השווה באופן עקבי בין המבנה הפדרלי והחוקה של ארצות הברית לבין הבריתות המקראיות, וראה בהן מודל לחיי מדינה מודרניים. לשיטתו, הסכמים בינלאומיים מקימים חובה דתית גמורה. הוא הזהיר בחריפות כי פגיעה בכללי המלחמה המוסכמים על האומות תציג את עם ישראל כעם פראי ורוצח, ותגרום לחילול השם החמור ביותר: "ואין לך חילול השם גדול מעשות נגד חוקי האינטערנאציאנאליטעט לבלי להחיות כל נשמה".
הרב חיים הירשזון
רוצה לומר – עבור הרב הירשנזון, הציות לחוקי הציוויליזציה אינו רק עניין של תועלת פוליטית, אלא חובה דתית עמוקה המונעת את ביזוי התורה בעיני העולם.
פסיקת בית המשפט העליון בישראל – קול המשפט בשאון הקרב עם הקמתה, הכריזה מדינת ישראל בהכרזת העצמאות על נאמנותה המלאה לעקרונות מגילת האומות המאוחדות ולערכי היסוד של זכויות האדם. לאורך השנים, נדרש בית המשפט העליון להכריע פעם אחר פעם במתח המובנה שבין צורכי הביטחון הקיומיים לבין שלטון החוק.
בפסק הדין המנחה בבג"ץ קוואסמה (1980), הדגיש השופט חיים כהן כי עצם הלגיטימיות של המדינה הלוחמת נשענת על שמירת החוק. הוא הסביר כי בעוד שאויבי המדינה פועלים מתוך זלזול מוחלט בחוק והפרתו, כוחה המוסרי של המדינה נובע דווקא מכפיפותה לכללים המשפטיים, וקבע כי שלטון החוק הוא הנשק המוסרי היעיל ביותר שבידי המדינה, נשק שאסור לו להיכנע לאויב. באותו פסק דין הוסיף השופט משה לנדוי כי קולו של החוק אינו נדם ואינו משתתק גם בעיצומם של מעשי האיבה והלחימה הסובבים את המדינה.
תפיסה זו נוסחה בלשון זהב על ידי השופט מישאל חשין בבג"ץ סביח (1996), עת קבע כי שלטון החוק משמיע את קולו ומחייב את כוחות הביטחון גם כאשר שופרות המלחמה מריעים בעוצמה.
הנשיא אהרן ברק סיכם משנה משפטית זו בבג"ץ אלמדני (2002), תוך הצבעה על ההרמוניה המלאה שבין ערכיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית לבין עקרונות שלטון החוק. ברק הדגיש כי המלחמה בטרור אינה נעשית בחלל משפטי ריק, אלא היא מאבק של המשפט עצמו נגד הקמים עליו, וכי הגשמת היעדים הלאומיים של המדינה מחייבת הכרה בלתי מתפשרת בכבוד האדם ובזכויותיו.
מסקנות והמלצות יישומיות סקירת המקורות ההיסטוריים, ההלכתיים והמשפטיים מובילה למספר מסקנות יסוד המגדירות את השילוב הראוי בין מורשת ישראל למשפט הבינלאומי המודרני:
הניתוח המשווה מלמד כי קיימת זיקה הדוקה בין עקרונות המשפט הבינלאומי ההומניטרי לבין ערכי המשפט העברי. דיני התורה וההלכה הקדימו במאות שנים
את גיבושם של כללי הלחימה המודרניים, ובפרט בציוויים המגנים על מקורות מחיה, מים ומזון של אוכלוסייה אזרחית, ובחובה להותיר נתיבי מילוט לנצורים.
מן הראוי לאמץ את הבחנתו של הרמב"ן לפיה פגיעה ברכוש ובסביבה מותרת אך ורק כאשר מתקיים צורך מבצעי מיידי, ישיר ומוכח. יש לשלול לחלוטין פעולות השחתה הנעשות דרך נקמה או גרימת סבל ללא תועלת טקטית, בהתאם לרוח פסיקתו ההומניטרית הרחבה של הרמב"ם.
ועוד - בהתאם למשנתם של הרב הירשנזון והרב ישראלי, יש לראות באמנות הבינלאומיות מנגנון חוזי מחייב היוצר סמכות משפטית והלכתית גמורה. פגיעה בהסכמים אלו ובנורמות המלחמה המקובלות בעולם התרבותי פוגעת במעמדה המוסרי של המדינה ומייצרת חילול השם חמור.
כפי שקבעו שופטי בית המשפט העליון, כפיפותה של המדינה לחוק אינה חולשה מבצעית אלא מקור עוצמה ביטחוני ומוסרי מן המדרגה הראשונה. החוק חייב להמשיך ולהשמיע את קולו הברור והמפקח גם בעיצומם של מעשי האיבה והקרבות הקשים ביותר.
על מדינת ישראל להמשיך ולשלב בין עוז הלחימה ונחישות מבצעית לבין הקפדה יתרה על מוסר הלחימה והגנה על אזרחים בלתי מעורבים. שילוב זה הוא המאפשר למדינת ישראל לעמוד בייעודה ההיסטורי והערכי, ולהוות מופע מוסרי מתוקן ומופת משפטי בין עמי התבל.
