במהלך המחצית הראשונה של המאה השש-עשרה, בעקבות גירוש ספרד משנת 1492 והמרות הדת הבלתי-רצוניות בפורטוגל משנת 1497, גלים נרחבים של אנוסים חיפשו מקלט בטוח ברחבי אגן הים התיכון. עיר הנמל האיטלקית אנקונה, השוכנת לחופו של הים האדריאטי במחוז מארקה, הפכה לצומת מסחרי ואסטרטגי ראשון במעלה שחיבר בין מרכז אירופה, נסיכויות איטליה והלבנט העות'מאני. העיר נבנתה על מדרונותיהם של הרי האפנינים, בין הר מונטה קונרו לבין הר מונטה אסטניו שעל פסגתו ניצבה מצודת העיר, והטופוגרפיה היחידה במינה של מפרצה העמוק והמוגן העניקה לה את שמה, שמשמעותו ביוונית עתיקה היא מרפק.
הנוכחות היהודית באנקונה הייתה בעלת שורשים היסטוריים עמוקים, כפי שמשתקף במחקריה של מרטינה ממפיירי (ראו בקישור - יהדות אנקונה – סיפורה של קהילה, סיפורה של עיר | באיטליה), המצביעים על תיעוד לפעילות יהודית בעיר כבר משנת 967 לספירה, כאשר ארכיבישוף רוונה העניק פיסת אדמה בעיר ליהודי בשם אליהו. עדויות נוספות למרכזיותה של הקהילה מופיעות בסליחות שחיבר הרב שלמה בן משה בן יקוטיאל דה רוסי מרומא בעקבות רעידת האדמה שהרסה את בית הכנסת בעיר בשנת 1279, ובאיגרות המיסוי ששלח המשורר הרב עמנואל הרומי בשנת 1300 לקהילת רומא כדי להקל על עול המסים הכבד שהוטל על יהודי אנקונה.
התושבים היהודים התרכזו בעיקר ברחוב היהודים או רחוב האמבטיה, שנקרא כך על שם המקווה שנבנה בו, בתווך שבין כנסיית סן ניקולה לבין כנסיית סן אגוסטינו. מתוך קהילה תוססת זו צמחו מלומדים דגולים, ובהם הרופא והחוקר הרב אמאטוס לוזיטאנוס, הוא חואן רודריגו דה קסטלו ברנקו, שנולד בפורטוגל למשפחת אנוסים, נדד לפררה והתיישב באנקונה בשנת 1547. באנקונה נהנה הרב לוזיטאנוס מחופש דת ומעמד חברתי נישא, ושמו הטוב כרופא מומחה הוביל לכך שזומן לטפל באחותו של האפיפיור יוליוס השלישי ואף באפיפיור עצמו. כדי לעודד את הצמיחה הכלכלית ולעמוד בתחרות המסחרית מול הרפובליקה של ונציה, העניקו האפיפיורים פאולוס השלישי ויוליוס השלישי בשנות הארבעים של המאה כתבי חסות רחבים לאנוסים מפורטוגל. כתבים אלו הכירו בכך שרבים מהסוחרים שהיו רשומים כנוצרים שבו בפועל ליהדותם, והבטיחו להם חסינות מלאה מפני רדיפות האינקוויזיציה. הסדר זה משך לאנקונה הון עתק, קשרי מסחר בין-לאומיים ומומחיות בנתיבי הסחר הימי, והיהודים והאנוסים ששבו לדת אבותיהם הפכו למנוע הצמיחה המרכזי של הנמל.
התפנית
התפנית הדרמטית והעקובה מדם התרחשה בשנת 1555 עם בחירתו של פאולוס הרביעי, הוא ג'ובאני פייטרו קראפה, לכס האפיפיורות ברומא. כאיש הקונטרה-רפורמציה וממקימי האינקוויזיציה הרומית, אימץ פאולוס הרביעי מדיניות אנטי-יהודית קיצונית, אשר באה לידי ביטוי בפרסום הבולה האפיפיורית החמורה Cum Nimis Absurdum ב-14 ביולי 1555. הבולה דרשה מצד אחד להגביל קשות את צעדיהם של כלל היהודים באיטליה, לחייבם לענוד סימן מזהה – כובע צהוב או ירוק לגברים ומטפחת ירוקה לנשים – ולתוחמם בגטאות שנסגרו בלילות. לצד זה הפנה האפיפיור את עיקר חמתו וזעמו כלפי האנוסים ששבו ליהדות, תוך התעלמות מוחלטת מהבטחות וכתבי החסות של קודמיו. האפיפיור ביטל את החסינות, ציווה לאסור את כל היהודים שהיו בעברם אנוסים, להחרים את רכושם ולכלוא אותם במרתפי האינקוויזיציה בעוון כפירה בנצרות. למעלה מחמישים אנוסים נעצרו והועמדו למשפט דתי קשה. באביב של שנת 1556 הגיעה הטרגדיה לשיאה, כאשר עשרים וארבעה מאחיהם – עשרים ושלושה גברים ואשה זקנה אחת – אשר עמדו בגאון ובמסירות נפש ולא הסכימו להתכחש לאמונתם היהודית, חויבו בעונש מוות בחנק ובשרפה והועלו על המוקד בכיכר העיר, כיכר דלה מוסטרה. כפי שתיעד בן התקופה הרב בנימין נחמיה בן אלנתן בכרוניקה שלו, עשרים ושבעה העצורים הנותרים, אשר נשברו או שנדונו לעונש שונה, נשלחו לשרת בספינות המשוטים, ה"גאלרי", כשהם כבולים בכבלי ברזל על רגליהם לכל ימי חייהם. שמות עשרים וארבעה הקדושים שנשרפו פורטו והונצחו בחיבוריהם ההיסטוריים של הרב בנימין נחמיה ("כרוניקת הרב בנימין נחמה בן אלנתן מקיביטנובה") והרב גדליה אבן יחייא בספרו "שלשלת הקבלה", והאירוע המזעזע הותיר פצע פתוח ועמוק בלב העולם היהודי כולו. בעקבות הרדיפות
נאלצו מלומדים רבים להימלט על נפשם; הרב אמאטוס לוזיטאנוס נמלט לפיזארו, ומשם המשיך בנדודיו לדוברובניק ולסלוניקי, עד שנפטר שם במגפה. פליטים אנוסים רבים נוספים הצליחו להימלט מבעוד מועד מאנקונה ומצאו מקלט בעיר הנמל הסמוכה פיזארו שבדוכסות אורבינו. דוכס אורבינו, גווידובלדו השני, ניאות לקלוט את הפליטים ולהעניק להם חסינות מפני ציפורני האפיפיור, אך התנה זאת בתנאי מפורש שהסוחרים היהודים יסיטו את כל נפח המסחר הימי מנמל אנקונה אל נמלו שלו בפיזארו, ובכך יביאו לשגשוג כלכלי ולרווחים נרחבים לממלכתו.
זעקתם המרה של פליטי אנקונה והמוקד הבוער בכיכר העיר הדהדו במהירות אל מרכזי התורה, המנהיגות והמסחר באימפריה העות'מאנית. באיגרת חריפה ונוגעת ללב ששיגרו הפליטים אל הקהילות בסלוניקי ובקושטא, אשר נשמרה בכתבי התשובה של הרב יוסף אבן לב, הם קראו לאחיהם לנקוט בצעד חסר תקדים של ערבות הדדית, נקמה ואמברגו כלכלי. במכתב זה כתבו הפליטים מתוך תחושת חורבן וכאב עמוק:
"ועתה זרע את כהני ה'... נקום לקול זעקת אלה האביונים להנקם מאויביהם מן הארץ אשר אררה ה'? ואם אין כח אבנים כוחינו, להלחם עלינו בחזקה, הן ה' יעצור בעמו והוא יריב את ריבם, והנגלות לנו... שה יתיהדו שמה".
החרם
את הכפפה המדינית והכלכלית הרימו שתי דמויות מרכזיות ורבות עוצמה בדיאספורה היהודית: הגבירה דונה גרציה נשיא, היא ביאטריס דה לונה, וחתנה - דון יוסף נשיא, הוא ז'ואן מיגואס. דונה גרציה, שהייתה אשת עסקים חובקת עולם מפורטוגל, התיישבה בקושטא בארמון מפואר שרכשה על חוף הבוספורוס, שם חזרה ליהדות בגלוי, כילכלה מדי יום עניים רבים, הקימה ישיבות ותמכה בתלמידי חכמים ובפדיון שבויים. דונה גרציה ודון יוסף נשיא, שהחזיקו בהשפעה רבה בחצר הסולטאן סולימאן המפואר, החליטו כי אין להסתפק באבל ובקינות בלבד, אלא יש להפעיל כוח כלכלי מאורגן. היוזמה שהובילו קראה להטלת חרם מסחרי מוחלט על נמל אנקונה. לפי התוכנית, נדרשו כל הסוחרים היהודים באימפריה העות'מאנית – ובמיוחד במרכזי המסחר הגדולים בקושטא ובסלוניקי – להפסיק לחלוטין את שילוח הסחורות והאוניות לנמל אנקונה ולהפנות את כל הצי הימי לנמל פיזארו. היעד היה כפול: מחד, למוטט את הכנסות המכס של מדינת האפיפיור ולהוכיח לו את המחיר הכבד של רדיפת היהודים; ומאידך, לתגמל את הדוכס מאורבינו על חסדו ולעמוד בהבטחה הכלכלית שניתנה לו בתמורה לקליטת הפליטים.
יוזמת החרם עוררה מיד פולמוס הלכתי, מוסרי וציבורי סוער, שפילג את גדולי הפוסקים במזרח ובארץ ישראל והוליד מסכת ענפה של שאלות ותשובות. בראש מחנה התומכים בחרם התייצב הרב יוסף אבן לב, מחכמי קושטא ומגדול המשיבים בדורו, שכיהן כראש ישיבת הפורטוגזים שהוקמה בחסותה של דונה גרציה. בשאלות ותשובות מהר"י בן לב (חלק א' סימן ל"ט וחלק ב' סימן נ"ד) ביסס הרב אבן לב את התוקף המשפטי, הקהילתי והמוסרי של החרם. הרב אבן לב פסק מפורשות כי למנהיגות הציבורית ולחכמים קיימת הסמכות המלאה להטיל תקנות מחייבות ולהשתמש בעונשים ונידויים כדי לכפות על היחידים לציית לחרם:
"בידי הקהילה סמכות להכריח את חבריה שלא לעבור על החרם, ועל כל יחיד ויחיד מוטלת החובה להכניף עצמו לתקנת הציבור ולגזרת החכמים... ואם ימאן שמוע ויבדל מקהל הגולה".
הרב אבן לב טען כי החרם נובע מן הצו ההלכתי של ערבות הדדית ומידת הכרת הטובה לדוכס אורבינו, וכי חלילה ליהודים להצטייר כמי שמפקירים את אחיהם הנרדפים או מפרים הבטחות לשליט שפתח את שעריו להצלת נפשות. אל עמדה זו הצטרף מן המרכז התורני בצפת הרב משה טראני, בשאלות ותשובות המבי"ט (חלק א', סימן רל"ז). הרב משה טראני צידד בתוקף החרם וקבע כי הציבור מחויב לעמוד בדיבורו שנמסר לדוכס מאורבינו:
"כיון שהובטח הדוכס מאורבינו שיבואו האניות לפיזארו חלף קבלת פליטי אנקונה, הרי שחל חיוב גמור על הציבור לעמוד בדיבורם ולהטיל חרם על המסחר עם אנקונה... כדי שלא לחלל את השם וכדי לעמוד במנהג התקנה שנתקנה לתועלת הנרדפים".
עמדה תומכת זו זכתה גם לגיבוי עקרוני מצידו של הרב יוסף קארו, מחבר ה"שולחן ערוך", שראה בהתארגנות הכלכלית כלי ראוי והכרחי להגנה על הכלל.
לעומתם, קמה אופוזיציה הלכתית ותקיפה בהנהגתו של הרב יהושע צונצין, שהיה במקור מאיטליה, היגר לאימפריה העות'מאנית וכיהן כרבה של הקהילה האיטלקית במאיורקה שבקושטא. בספרו "שו"ת נחלה ליהושע" (סימנים ל"ט - מ') יצא הרב צונצין בסדרת טיעונים מפורטת וקבע כי ההסכמה לחרם היא אך ורק "דבר הרשות" ואינה חובה הלכתית, תוך שהוא תוקף בחריפות יוצאת דופן את הניסיון לכפות את החרם ואת השפעתם של בעלי ההון על הפסיקה. הרב צונצין כתב בגילוי לב נדיר:
"לא אשא פני איש ואל אדם לא אכנה, המשפט לאלקים הוא ולו הכסף ולו הזהב, יבא בעל הכרם ויפרע מבעלי מחשבות הבונים חרבות בפיתויים וריצויים, וייטיב ה' להטובים ההולכים בתורתו ובו בטח לבי כי יתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש...".
הרב צונצין פירט ארבעה טיעונים מרכזיים נגד החרם: ראשית, טענת פיקוח נפש וסכנת נקמה, שכן הטלת מצור כלכלי על אנקונה תעורר את חמתו של האפיפיור פאולוס הרביעי ותביא לנקמה אכזרית ביהודים אבדי התושבים הוותיקים באנקונה ובמדינת האפיפיור שאינם אנוסים, אשר עשויים לשלם בחייהם וברכושם; שנית, המגבלה הפיזית והלוגיסטית של נמל פיזארו, שהיה צר ורדוד בהרבה מנמל אנקונה העמוק ואינו מסוגל לקלוט את אוניות הסוחר הכבדות של הצי העות'מאני; שלישית, הפסד ממון כבד וחורבן כלכלי לסוחרים יהודים שכבר היו קשורים בחוזים, חובות והתחייבויות פתוחות מול סוחרים באנקונה; ורביעית, ביקורת נוקשת על האנוסים מפורטוגל, אשר לאחר ששבו ליהדותם בחרו לקבוע את דירתם בארצות הגויים תחת שלטון האפיפיור – מקום שבו היו צפויים מראש לסכנת נפשות – במקום לעבור ולהשתקע בתחומי האימפריה העות'מאנית הבטוחה. הרב צונצין אף ציין כי חכמי איטליה שנמצאו בסמוך לאירועים מילאו פיהם מים ונמנעו מלדבר על הפרשה מחשש לסכנה, בעוד שבמזרח הסלים הדיון.
הפולמוס ההלכתי חשף גם מתחים פנים-קהילתיים חריפים בתוך הציבור היהודי בקושטא, ובייחוד יריבות ומחלוקות בין הקהילות הספרדיות לבין הקהילה האשכנזית. הרב יהושע צונצין תיאר בספרו כיצד סוחרים אשכנזים, דוגמת הרב יוסף אשכנזי, סירבו להצטרף לחרם בשל קשריהם העסקיים באנקונה, וכיצד הופעל עליהם לחץ כבד מצד דון יוסף נשיא. הרב צונצין מתאר את הדרמה החברתית והכלכלית שליוותה את הפולמוס:
"אך קרה מקרה שבק"ק של אשכנזים אשר פה קושטנדינה יש מחלוקת ישן נושן, ונחלקו לשתי כתות וכל כת וכת יש להם בעל תורה אחד להיות להם מעיר מעזור. וברבות הקטרוגים בין בעלי התורה ההם קם אחד מהם והלך להתרעם לגבירה ולשר כה"ד יוסף הנשיא, כי הוא קובע בישיבתם ולו הספקה מהם ארבעים לבנים בשבוע אשר בהם הוא מתפרנס, והלכו עמו קצת בעלי בתים להעיד...".
דון יוסף נשיא איים לקצץ בתמיכה הכספית השבועית שסיפק לרבנים ולאנשי הישיבות האשכנזיות אם לא יצייתו לחרם, דבר שהוביל ללחצים פוליטיים ולפילוג פנימי עמוק. בסופו של דבר, בהעדר קונסנזוס הלכתי, לנוכח קשיי העגינה בנמל פיזארו, ומכיוון שהאינטרסים הכלכליים האישיים והרווחים המיידיים של רבים מהסוחרים גברו על המניעים האידאולוגיים והלאומיים, הלך החרם ושקע בהדרגה לאחר תקופה קצרה שבה שותקה אנקונה. מותו של האפיפיור פאולוס הרביעי בשנת 1559 תרם אף הוא להרגעת הרוחות ולביטול הלהט המקורי של המהלך.
אף על פי שהחרם נכשל במישור המבצעי המיידי, הפרשה הותירה חותם בל יימחה בספרות השו"ת הבלקנית והעות'מאנית של המאה השש-עשרה. ספרות התשובות בתקופה זו, שפרחה לצד פוסקים נוספים דוגמת הרב שלמה הכהן, הוא המהרש"ך, והרב שמואל די מדינה, הוא המהרשד"ם, לא שימשה רק כקודקס של פסיקה מופשטת, אלא כפלטפורמה חיה לניתוח מעמיק של תהליכים מדיניים, חברתיים, משפטיים ומוסריים. התשובות שנכתבו באותה עת מתאפיינות באריכות ניכרת, בניתוח אנליטי מפורט ובניסיון מתמיד לגשר בין עקרונות צדק וערבות לאומית לבין אילוצים גיאופוליטיים ופיקוח נפש יומיומי. עידן סוער זה של אמצע המאה השש-עשרה עמד בסימן תודעה היסטורית המבקשת לחבר בין עולם ההלכה לציפייה לגאולה ולהגנה על פליטים. תודעה זו באה לידי ביטוי בשתי יוזמות כבירות נוספות בני הזמן: הראשונה היא פולמוס הסמיכה בצפת בשנת 1538, שבו ניסה הרב יעקב בירב, בהשתתפות הרב יוסף קארו והרב משה טראני, לחדש את מוסד הסמיכה והסנהדרין בארץ ישראל. המניע המיידי ליוזמה זו היה הענקת פתרון הלכתי לאנוסים ששבו ליהדותם וביקשו להיפטר מעונש כרת בידי שמיים על ידי קבלת מלקות בבית דין סמוך איש מפי איש – מהלך שהתפתח לפולמוס עז מול הרב לוי בן חביב, הוא הרלב"ח, רבה של ירושלים, שטען נגדם על חוסר הסכמה כוללת של כל חכמי ארץ ישראל ועל תפיסה השוללת חידוש סמכות אנושי ללא התערבות ניסית; והשנייה היא מפעל שיקום טבריה בשנות השישים של המאה על ידי דונה גרציה ודון יוסף נשיא, אשר חכרו את העיר מהסולטאן במטרה לבנות בה מרכז תעשייתי ומקלט בטוח ליהודים ולפליטים מארצות הנוצרים.
אחד האפיקים המרכזיים שבהם הונצח זכר האירוע והפצע הלאומי של אנקונה היה תחום הליטורגיה והקינות. זיכרון הרוגי המלכות שנעקדו על קדושת השם הונצח בקינות מיוחדות לתשעה באב שחיברו הרב מרדכי בן אליהו צבלאניס, הוא דבלאניש, והרב יעקב די צאנו. קינות אלו נאמרו במשך דורות רבים בבתי הכנסת באיטליה, ובמיוחד בבית הכנסת האיטלקי באנקונה – מבנה עתיק שנחרב על ידי השלטונות בשנת 1932 ותכולתו ותשמישי הקדושה שלו הועברו לבית הכנסת הליבנתיני בעיר. בקינתו המרטיטה של הרב מרדכי בן אליהו צבלאניס, המכונה "קינת שרופי אנקונא", מובעת בעוצמה תחושת השכול, היתמות והאבל הכבד על אובדן אנשי המעלה והחסידים:
"שבי אלמנה בית אביך בת יהודא וישראל רבת בנים אומללה שכולה וגלמודה כל היום וכל הלילה. הורידי כנחל דמעה ועפעפיך יזלו מים מאין הפוגות. טרם אכלה לדבר וחבר בעבורך על שברך אמרים מרים כלענה. ענה מרדכי מ"ר רב"א ושפל רוח ועצב ונאנח גם היום מרי שיחי רוחי חובלה כי נפלה עטרת בנים נבונים נכונים לעומת בני ישראל למשמרת, חסידים מיוסדים על אדני פז השלימות כשרים טהורים עמודי הגולה אנשים טהורים הנגשים אל ה' צדיקים חזקים כראי מוצק".
קריאת קינה זו בציבור בבוקר תשעה באב הרעידה את לב השומעים לאורך השנים; מעתיק כתב היד של הקינה, ששמע אותה מפי דודו הרב יחיאל מונדולפו בבית הכנסת של הספרדים בעיר פיזארו, העיד כי שמיעת הטורים הללו הייתה עושה בבשרו "חידודין חידודין ומכל אנחה דבקה עצמי לבשרי".
פרשת חרם אנקונה, על כל מורכבותה ההלכתית, הכלכלית והאנושית, נותרה עד היום כעדות מרתקת לניסיון ראשוני של עם מפוזר ומפורד להשתמש בעוצמה כלכלית ודיפלומטית כנשק של צדק, ערבות הדדית וזיכרון היסטורי.
