השבויות מבבל ולוח השנה
במרכזו של עולם התורה בתקופת המשנה והתלמוד עמדה שאלת הסמכות הריבונית: מי הוא המרכז הרוחני המוסמך להנחות את העם היהודי ולקבוע את אורחות חייו – האם מנהיגי ארץ ישראל ההיסטורית או שמא מנהיגי המרכז האינטלקטואלי החדש והתוסס בבבל ? אחד הסיפורים המרתקים, המורכבים והטרגיים ביותר המבטאים מתח זה הוא סיפור נפילתם בשבי של בנות האמורא שמואל. מעשה זה, הזוכה לעיבודים שונים בתלמוד הבבלי ובתלמוד הירושלמי, אינו רק דרמה הלכתית ומשפחתית פרטית; הוא מהווה משל עמוק ונוקב למאבק חסר פשרות על קביעת לוח השנה ועיבורו. באמצעות בחינת המקורות התנאיים והאמוראיים, ניתוחיה המחקריים של כלת פרס ישראל פרופ' ורד נעם וכתיבתו ההלכתית של הרב יהונתן שמחה בלס, נראה כיצד מאבק על סמכויות שילטוניות מוביל אל פי הפחת – סופה של שושלת גדול חכמי בבל.
דין השבויה וחומרת הכהונה
כדי להבין את עומק הדרמה בפרשת בנות שמואל, יש להקדים ולבחור את המסגרת ההלכתית הנוקשה של דיני השבויות בישראל. שבויה, על פי הגדרת חז"ל, היא אשה שנפלה תחת רשותם של נוכרים. בשל החשש הממשי כי השבאים אנסו אותה או קיימו עמה יחסים שלא ברצונה, חלה עליה חזקת טומאה הפוסלת אותה לחלוטין מלהינשא לכהן.
המשנה במסכת כתובות, פרק ב משנה ה (על פי כתב יד קויפמן: משנה ו), מציגה את שאלת נאמנותה של האשה במצב זה:
"האשה שאמרה נשביתי וטהורה אני, נאמנת, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. אם יש עדים שנישבית, והיא אומרת טהורה אני, אינה נאמנת".
הלכה זו נתמכת גם בתוספתא כתובות ב, ב, המחמירה עוד יותר וקובעת:
"באו עדים ואמרו... נשבית וטמאה היא, אע"פ שיש לה בנים, תצא".
ההלכה אינה מסתפקת רק בחששות ערטילאיים אלא מעמידה גבולות משפטיים נוקשים ביותר, עד כדי פסילת עדותו של אדם על עצמו. דוגמה קלאסית לחומרה זו מופיעה במשנה כתובות ב, ט, שם מובאת עדותו של רבי זכריה בן הקצב:
"המעון הזה! לא זזה ידה מתוך ידי משעה שנכנסו גוים לירושלים ועד שיצאו. אמרו לו: אין אדם מעיד על ידי עצמו".
עדותו האישית והנרגשת של רבי זכריה בן הקצב, שנשבע בבית המקדש ("המעון הזה!") כי לא נפרד מאשתו ולו לרגע קט במהלך כיבוש ירושלים על ידי חיילים זרים, נדחתה על ידי חבריו החכמים מפני המגבלות הפורמליות של דיני הראיות. אשתו נאסרה עליו, והוא נאלץ לייחד לה בית בחצרו אך להימנע מלהתייחד עמה. חומרת הדין הזו, המרחפת מעל ראשן של כל נשות כהן שנפלו בשבי, היא הרקע המתוח שעליו מתרחשת הדרמה המשפחתית של שמואל.
הדרמה בנהרדעא
בסוגיית התלמוד הבבלי במסכת כתובות כג, א, מובא סיפור המפגש הראשוני עם שבויות שהובאו לבבל. אביו של שמואל (אבא בר בא), מראשי חכמי בבל, נקט גישה פטרנליסטית ומגוננת כלפי השבויות שהגיעו לעירו נהרדעא :
"הני שבוייתא דאתיין לנהרדעא, אותיב אבוה דשמואל נטורי בהדייהו. א"ל שמואל: ועד האידנא מאן נטרינהו? א"ל: אילו בנתך הווין מי הוית מזלזל בהו כוליהאי?".
בדיאלוג קצר זה נחשף פער אינטלקטואלי ורגשי עמוק בין האב לבנו. אביו של שמואל מפקיד שמירה על שבויות שהיגעו לנהרדעא על מנת שלא יטפלו אליהן ויציקו להן (גם בפן המיני). שמואל בנו, בגישה קרה, רציונלית ופורמליסטית, תוהה: אם השבויות היו ללא שמירה לאורך כל הדרך הארוכה מהשבי ועד נהרדעא, איזה ערך יש לשמירה שאנו מציבים עליהן כעת? אביו, המייצג את החמלה ואת האחריות הקהילתית לחירותן ולכבודן של בנות ישראל, משיב לו בנזיפה קשה המקשרת בין הדיון ההלכתי המופשט לבין גורלו האישי של שמואל: "אילו היו אלה בנותיך, האם היית נוהג בהן בזלזול כזה?".
הגמרא מתארת כי דבריו של האב היו "כשגגה שיוצא מלפני השליט" – ביטוי מקראי המצביע על גזירה שמימית שמתגשמת בעקבות דיבור פזיז. ואכן, לא עבר זמן רב ובנותיו של שמואל עצמו נשבו בידי נוכרים והובלו לארץ ישראל.
המעבר לארץ ישראל: הערמה משפטית בבית המדרש
כאשר הגיעו בנותיו של שמואל לארץ ישראל, הן הביאו עמן לא רק את ייחוסן המפואר אלא גם תחכום הלכתי יוצא דופן שלמדו בבית אביהן. הן הבינו כי אם השבאים ייכנסו עמן לבית המדרש, הן ייחשבו לשבויות שיש עליהן עדים, וחזקת הטומאה תאסור אותן לחלוטין לכהונה. על כן, הן הגו תחבולה משפטית מתוחכמת:
"אוקמן לשבויינהו מאבראי ועיילי לבי מדרשא דר' חנינא. הא אמרה: נשביתי וטהורה אני, והא אמרה: נשביתי וטהורה אני, שרינהו. סוף עול אתו שבויינהו. אמר רבי חנינא: בנן דמוריין אינון. איגלאי מילתא דבנתיה דמר שמואל הווין".
על ידי השארת השבאים מחוץ לכותלי בית המדרש, מנעו הבנות את נוכחותם של עדי השבי ברגע הצהרתן על כך שנשבו ולא פגעו בהן מינית. משום כך, פסק להן רבי חנינא היתר נישואין מלא על פי הכלל "הפה שאסר הוא הפה שהתיר". רק לאחר שכבר ניתן פסק הדין, נכנסו השובים פנימה והתגלה כי מדובר בבנותיו של שמואל, גדול חכמי בבל.
לאחר שהותר מעמדן, פנה רבי חנינא אל האמורא הארץ-ישראלי רב שמעון בר אבא (המכונה בבבלי רב שמן בר אבא), שהיה כהן, ואמר לו: "פוק איטפל בקרובותיך" (צא ודאג לקרובותיך, כלומר, שא אותן לנשים כדי להוכיח ברבים את כשרותן). רב שמעון בר אבא היסס והקשה: "והאיכא עדים במדינת הים!" (והרי ידוע לכל שיש עדים מעבר לים המכירים בכך שהן נשבו, ואם יגיעו העדים הללו – יתבטל, לכאורה, פסק ההיתר!). רבי חנינא השיב לו בביטול: "השתא מיהת ליתנהו קמן, עדים בצד אסתן ותאסר?" (עכשיו לפחות אין הם לפנינו, וכי נאסור אשה על סמך עדים שנמצאים בקצה העולם?".
הטרגדיה - מות הבנות ופענוח החידה הקלנדרית
בעוד שהבבלי משאיר את הסיפור ברמת הדיון המשפטי המשחרר, התלמוד הירושלמי חושף מציאות קשה ובלתי מתפשרת. הירושלמי מספר כי שמעון בר אבא אכן נשא את הראשונה מבנות שמואל אך היא מתה, ולאחר מכן נשא את אחותה השנייה וגם היא מתה.
תמותה פתאומית זו של שתי כלות צעירות מבית נשיאותי עוררה סערה רבת עוצמה בבית המדרש. השאלה הראשונה שעברה בלחישה בין החכמים הייתה: "למה, בגין דשקרון?" (האם הן מתו מפני ששיקרו לבית הדין, ובאמת נטמאו בשבי?). תגובתו של הירושלמי היא חד-משמעית :
"חס ושלום, לא שקרון! אלא מן חטאת דחנניה בן אחי רבי יהושע, שעיבר את השנה בחוצה לארץ".
קביעה מדהימה זו קושרת באופן ישיר ובלתי נמנע בין מותן של בנות שמואל לבין חטא היסטורי של עיבוד השנה מחוץ לגבולות ארץ ישראל. הירושלמי אינו מבהיר את מהותו של אותו "חטא היסטורי".
כדי לפענח את פשר החיבור הזה בין האירועים, יש לפנות אל ביאורו ההלכתי של הגאון מוילנה בספרו "שנות אליהו" (בליקוטי מסכת ברכות). הגר"א מסביר כי על פי ההלכה, ילדה שנאנסה או נבעלה לפני שהגיעה לגיל שלוש שנים ויום אחד – בתוליה חוזרים, ומבחינה הלכתית היא נחשבת כמי שלא נבעלה מעולם, ומותרת לכהונה. לעומת זאת, אם עברה את גיל שלוש שנים ויום אחד ונבעלה, היא נפסלת לכהונה לחלוטין.
כאן חושף הגר"א את כוחו המטאפיזי של בית הדין בארץ ישראל. החלטת בית הדין לקדש את החודש ולעבר את השנה אינה רק קביעה דיונית, אלא יש לה כוח קוסמי לשנות את חוקי הפיזיקה והביולוגיה של האדם. אם בית הדין מעבר את השנה, גילה של הילדה נדחה הלכתית וביולוגית, ובתוליה עשויים לחזור בשל כך.
חנניה בן אחי רבי יהושע, שעיבר את השנה בבבל ללא סמכות, יצר לוח שנה אלטרנטיבי ומשובש. על פי הלוח הבבלי של חנניה, בנותיו של שמואל היו פחותות מגיל שלוש שנים ויום אחד בעת שנשבו. הן ידעו זאת, ועל כן העידו על עצמן בביטחון ובאמת פנימית מוחלטת שהן טהורות ("לא שקרון"). אולם, במציאות האובייקטיבית – זו שנקבעה על פי בית הדין המוסמך של ארץ ישראל – העיבור של חנניה בבבל היה חסר תוקף לחלוטין. לפי החשבון האמיתי של ארץ ישראל, הבנות כבר עברו את גיל שלוש שנים ויום אחד בעת השבי, ועל כן ביאת השבאים עליהן טימאה אותן בפועל ופסלה אותן לכהונה. משנישאו לכהן באיסור, פגעה בהן מידת הדין והן מתו.
ביאורו של ה"חתם סופר" מוצעת גרסה פיזיולוגית חלופית המבוססת על אותו עיקרון: הבנות היו גדולות, אך השובאי שבא עליהן היה קטן, וביאת קטן פחות מבן תשע שנים אינה נחשבת ביאה. הבנות חישבו את גילו של השובאי הצעיר לפי הלוח הבבלי של חנניה וסברו שהוא פחות מבן תשע, אך לפי הלוח האמיתי של ארץ ישראל הוא כבר היה בן תשע וביאתו פסלה אותן. בשני ההסברים, הטרגדיה היא תוצאה ישירה של פער זמנים הלכתי שנוצר עקב השאיפה הבבלית לעצמאות קלנדרית.
אולם דומה כי שני חכמים אלו – הגאון מוילנה והחת"ם סופר, הפריזו בדבריהם, נראה כי אין מדובר במקרה מוזר בו הבנות נאנסו עת היו בנות פחות משלוש או שנאנסו על ידי קטין שלא מלאו לו תשע...מותם נגרם בשל חטא של קרוב משפחתם זה אשר עיבר את השנה בבל ונטל בכך את סמכותם של חכמי ארץ ישראל לעבר את השנה.
האומנם קירבה משפחתית בין מעבר החודש בבל למשפחתו של שמואל
פירוש "קרבן העדה" על התלמוד הירושלמי מבהיר כי שמואל היה קרוב משפחתו של חנניה, ומשום כך נענשו בנותיו של שמואל על חטא קרובן שעיבר שנים בחוץ לארץ. כך גם חיבור "לקט הקוצרים" מציע קשר משפחתי-גנאלוגי מפורש ומציין: "ונראה דבנתיה דמר שמואל מזרעו של חנניה היו"
לפי שיטה זו, הבנות היו צאצאיו הפיזיים והישירים של חנניה, ולכן חטאו של סבן הקדמון בלקיחת הסמכות לקידוש החודש פגע ישירות בגורלן ובחייהן .
גישות אלטרנטיביות מציעות קירבה רעיונית והלכתית תחת קירבה משפחתית ישירה - הרב אפרים לאפ (ב"גיליון אפרים") מציע הסבר רעיוני לפיו חנניה מצא חן בעיני שמואל, ושמואל נטה במכוון לפסוק כמותו במקומות רבים, עקב ההליכה בדרכו וההסתמכות של שמואל על שיטתו של חנניה (שסימלה את עצמאות המרכז בבבל), נענשו בנותיו של שמואל על פי הלוח המשובש של חנניה. בספר "אמרי במערבא" מוסבר כי העונש על שמואל ויוצאי חלציו הגיע בשל עוון חנניה, מפני שגם שמואל עצמו אחז באותו קו מחשבה עצמאי, חישב חודשים ותקופות בבבל, ואף התגאה ואמר "יכילנא לתקוני לכולה גולה". היינו, הקשר בין השניים הוא אינטלקטואלי והגמוני – שניהם שאפו להעביר את סמכות הזמן והתורה מארץ ישראל לבבל, ומשום כך פגעה מידת הדין בבנותיו של שמואל כדי להוכיח את עליונותה הבלעדית של ארץ ישראל.
נרחיב בעניין זה להלן -
פולמוס העיבור: חנניה בן אחי רבי יהושע והמרד נגד המרכז
החטא המיוחס לחנניה מוביל אותנו אל אחד הפולמוסים הקשים ביותר בתולדות ההלכה היהודית – המאבק על קידוש החודש. התלמוד הירושלמי במסכת נדרים, פרק ו הלכה ח (מ ע"א), מתאר את הניסיון המרדני של חנניה לקבוע לוח שנה עצמאי בבבל :
"חנניה בן אחי רבי יהושע עיבר בחוצה לארץ. שלח ליה רבי תלת איגרן גבי רבי יצחק ורבי נתן. בחדא כתב: לקדושת חנניה. ובחדא כתב: גדיים שהינחתה נעשו תישים. ובחדא כתב: אם אין את מקבל עליך, צא לך למדבר האטד ותהא שוחט ונחוניון זורק".
איגרות אלו של רבי (רבי יהודה הנשיא, נשיא ארץ ישראל) היו רוויות אירוניה חריפה ואיומים חסרי תקדים. הפתיח למכתב - "לקדושת חנניה" היה לעג לסמכות שנטל חנייה לעצמו, והדימוי של הגדיים שהפכו לתישים רמז לו כי תלמידיו הצעירים בארץ ישראל גדלו והפכו לגדולי הדור שאינם זקוקים עוד לתורתו. האיום הסופי היה המחמיר מכל: אם חנניה ימשיך לעבר את השנה בבבל, עליו להכריז על עצמו כפורש מכלל ישראל וכבונה במות לעבודה זרה (בדומה לחוניו).
השליחים מארץ ישראל, רבי יצחק ורבי נתן, ביצעו אקט דרמטי של מחאה ציבורית בבבל :
"קם רבי יצחק וקרא כתיב באוריתא: "אלה מועדי חנניה בן אחי רבי יהושע". קם רבי נתן ואשלם: "כי מבבל תצא תורה ודבר יי' מנהר פקוד"".
קהל השומעים הבבלי נחרד לשמע שיבוש הפסוקים הללו והגיב מיד בתיקון קולני: "אלה מועדי ה'" ו"מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים". תיקון זה של הקהל הבבלי עצמו היווה הודאה בעל כורחם בסמכותה הבלעדית של ארץ ישראל על הזמן והתורה, ובלם את ניסיון הפילוג של חנניה.
שאיפותיו של שמואל והקשר למרכז הבבלי העולה
הקישור שעושה התלמוד הירושלמי בין בנות שמואל לבין חנניה אינו מקרי. שמואל, שהיה אסטרונום ומתמטיקאי מחונן ("שבילי דרקיעא נהירין לי כשבילי דנהרדעא"), שאף להעביר את מרכז הכובד הקלנדרי לבבל. הוא הכריז בגאווה בתלמוד הבבלי (ראש השנה כ, ב) :
"אמר שמואל: יכילנא לתקוני לכולה גולה".
שמואל האמין כי הידע המדעי שברשותו מאפשר לו לקבוע את לוח השנה עבור הגולה כולה, ללא צורך להמתין לעדים ולהחלטות של בית הדין בארץ ישראל. אולם, חכמי ארץ ישראל מיהרו להעמידו על מקומו ולהבהיר לו כי מדע לחוד וסמכות רוחנית לחוד. אבא אבוה דרבי שמלאי שאל את שמואל שאלות מורכבות מתוך "סוד העיבור" (המסורת הסודית של עיבור השנה) :
"ידע מר האי מילתא דתניא בסוד העיבור: נולד קודם חצות או נולד אחר חצות? - אמר ליה: לא. - אמר ליה: מדהא לא ידע מר - איכא מילי אחרנייתא דלא ידע מר".
שמואל נאלץ להודות כי למרות בקיאותו האסטרונומית, הוא אינו מחזיק במסורת הסודית של העיבור, הנמצאת אך ורק בידי חכמי ארץ ישראל.
אך יתרה מכך, שמואל נטה לפסוק כשיטתו של חנניה גם בעניינים קלנדריים ופולחניים אחרים, כפי שעולה ממסכת תענית י, א :
"תניא, חנניה אומר: ובגולה עד ששים בתקופה. אמר רב הונא בר חייא אמר שמואל: הלכה כחנניה".
שמואל זיהה את עצמו פעם אחר פעם עם האסכולה המבקשת להעניק לבבל אוטונומיה דתית והלכתית. רצון זה לקדש את החודש ולעבר את השנה באופן עצמאי בבבל היה שורש המתח העמוק שבין שני המרכזים.
הריבונות על הזמן ככלי פוליטי
מחקריה של פרופ' ורד נעם על תקופת בית שני וחז"ל שופכים אור על הממד הפוליטי וההגמוני המסתתר מאחורי פרשה זו. במחקרה על מגילת תענית ויחסי המרכזים, היא מראה כי קביעת לוח השנה הייתה מאז ומתמיד כלי השליטה העוצמתי ביותר של ההנהגה הדתית. לוח השנה אינו רק כלי למדידת זמן, אלא הוא המגדיר את ימי המועד, את ימי הצום ואת המקצב הדתי והחברתי של העם כולו.
כאשר חנניה בבבל, ולאחר מכן שמואל, ניסו להציע לוח שנה בבלי עצמאי, הם איימו על עצם אחדותו של העם היהודי. הנהגת ארץ ישראל הבינה כי אובדן המונופול על הזמן פירושו אובדן המעמד הבכיר של ארץ ישראל כמרכז רוחני יחיד.
כפי שמנתח הרב יהונתן שמחה בלס במאמרו "כוחה של הוראה תורנית לטהר את השבויה", הניגוד בין הבבלי לירושלמי בפרשת בנות שמואל חושף הבדל מהותי בגישה למרחב ולזמן. בתלמוד הבבלי, טיהור השבויות מוצג כפעולה משפטית-קהילתית שיכולה להתבצע גם בבבל, תחת פיקוחו של אבוה דשמואל. לעומת זאת, התלמוד הירושלמי מתעקש כי רק בארץ ישראל, ורק תחת סמכותם של חכמי ארץ ישראל (כמו רבי חנינא), יכולה האומה שנשבתה בין העמים לחזור לטהרתה הראשונית.
הירושלמי רואה בניסיון של חכמי בבל לטהר שבויות ולעבר שנים באופן עצמאי משום "חטא קדמון" של גאווה. התוצאה הטרגית שבה בנות שמואל מתות מיד לאחר נישואיהן לכהן ארץ-ישראלי משמשת כפולמוס אנטי-בבלי חריף. דרך סיפור זה, חכמי ארץ ישראל מעבירים מסר נוקב לעמיתיהם בבבל: אתם יכולים לבנות ישיבות מפוארות, לשלוט בכוכבים ולפתח פלפול הלכתי מבריק, אך ברגע שתנסו לקחת לעצמכם את הריבונות על הזמן המקודש ולעבר את השנה מחוץ לגבולות הארץ – תאבדו את היכולת להבחין בין טהור לטמא, והאסון המטאפיזי יכה בבתיכם שלכם.
המסקנה: שורש הטרגדיה בעיבור השנה בגולה
שחזור ההתרחשויות בפרשת בנות שמואל מוביל למסקנה היסטורית ותיאולוגית אחת, ברורה ומנומקת: כל הטרגדיה המטאפיזית שאירעה לבנותיו של שמואל – נפילתן בשבי הנוכרים, המבוכה ההלכתית בבית המדרש ומותן הטראגי והפתאומי לאחר נישואיהן לרב שמעון בר אבא – לא הייתה עונש מקרי או גזירה שרירותית.
כל השלשלת הטרגית הזו התרחשה אך ורק בשל רצונם העיקש של אנשי בבל, ובראשם חנניה ושמואל, לקדש את החודש ולעבר את השנה בעצמם, שלא על פי קביעתם המוסמכת של חכמי ארץ ישראל.
הניסיון הבבלי ליצור ריבונות הלכתית מנותקת ובלתי תלויה במרכז בארץ ישראל שיבש את התיאום העדין שבין הזמן ההלכתי לבין המציאות הביולוגית והפיזיולוגית בעולם. הבנות, שהסתמכו בתום לב על הלוח הבבלי השגוי, סברו כי הן מוגנות הלכתית מפני חילול הכהונה. אולם ביקום שבו את הזמן האלוהי מוסמכת לקבוע אך ורק ארץ ישראל, הלוח הבבלי התברר כאשליה. המציאות הכתה בבנותיו של שמואל באכזריות, והוכיחה כי מי שמנסה לקרוע את הזמן מגבולות הארץ, גוזר על שושלתו כליה ועל תורתו שיבוש וחורבן.
