בפסק הדין בעניין ת"א (מרכז) 40264-02-20 אב.ב נ' עמותת תלמוד תורה מחזיקי הדת דחסידי בעלזא תל אביב (2025) שניתן לאחרונה ועסק במעשי התעללות והכאה של מורים כנגד תלמידים במוסד חינוכי, הבאתי, בין השאר, את התייחסותו של המשפט העברי להכאת קטין לצרכים חינוכיים להלן אביא את הדברים בלשונם מתוך פסק הדין כסקירה קצרה לעמדתו של הדין העברי בסוגיית "חוסך שבטו שונא בנו" -
מכה חינוכית ?
(הרב המחנך) מנסה לאחוז בשניים - שאי אפשר שידורו בכפיפה אחת – מחד טוען, כי פגיעותיו בתלמידים היו קלות ומאידך טוען, כי הכאת התלמיד היא עניין המקובל על כלל הפוסקים ובעל ערך חינוכי. ובכן - לא זה ולא זה. המכה את תלמידו חוטא לתלמיד וחוטא לחינוכו, אין מַכָּה שהיא מכה קשה ומכה שהיא מכה מחנכת מַכָּה אסורה ככזו.
אומנם בעבר נמצא מי שהתיר להכות הכאה קלה בתלמיד, אולם כבר מימים ימימה "עוד מימי תנאים ואמוראים" כלשונו של מר א., סויגה המכה המותרת בסייגים מרובים. כך מקפידה התוספתא עם המכה תלמידו, גם אם מדובר בהכאה קלה, שכן, גם אם אין בדבר לפגוע בגופו של התלמיד יש בדבר לבזותו, להשפילו ולדכדך את נפשו הרכה, ובלשון התוספתא -
"היכהו..... בנייר, בפינקס, בעורות שאין עבודין (=עור לא מעובד), בטמוס (=תכריך של שטרות דבוקים אחד לשני) של שטרות שבידו (=חפצים רכים שאינם מותירים חותמם בגוף התלמיד) – נותן ארבע מאות זוז, ולא מפני שמכה של צער, אלא מפני שמכה של בזיון" (הדגשה שלי צ.ו; תוספתא, בבא קמ"א ט, ל"א).
גם הרמב"ם, ממנו מבקש (הרב המחנך) להביא ראייה לדרכו, סבור כי הכאת הילד על "דרך הנציון" (מתוך רצון להכאיב לו) כמוה כעובר על מצוות "לא תעשה" (הלכות חובל ומזיק ה' א). ואף הגר"א, הגאון מוילנא, בן המאה ה- 18, מדגיש כי על מעשה שנעשה בעבר אין להכות כלל (מובא, בין השאר, בדברי הרב משה פיינשטיין, שו"ת
"אגרות משה" חו"מ, חלק א' סימן ג'(. והרב יעקב ריישר )פראג, המאה ה-18( בספרו שו"ת "שבות יעקב" קנס מלמד שהיכה את תלמידו, לשלם את רפואתו, משום תקנה, שלא יהא רגיל לכעוס ולהכות: "שלא החכם יכעס, ולא הקפדן ילמד". על כן, ועל מנת "שלא לעבור על דברי חכמים, רק בערקתא דמסאני )=בשרוך הנעל, ע"פ סנהדרין ע"ד, עמ' ב(, פסקתי שישלם לרופא לרפאות )תלמידו( בטוב". וכן מציין הרב יעקב יחיאל וינברג )המאה 20 – ברלין, שוויץ וישראל( בספר תשובותיו שו"ת שרידי אש חלק ב סימן מט -
"כבר הזכיר כת"ר (=כבוד תורתו) את האיסור להכות בנו גדול, וצדק כת"ר באמרו שלאו דווקא מכה ביד אלא כל אמצעי כפיה בכוח עלול להביא לידי תוצאות הפוכות מהרצוי. וכבר הוכיחו הפדגוגים המודרנים, שהכפיה או ביצוע רצון בכוח מעורר בנער בגיל מבוגר עקשנות [עמוד תצא] יתר ונטיה למרידה. העצה הנאותה ביותר למצוא לנער זה עיסוק משעשע אחר, להעתיק את תשוקתו לשעשועים ממשחק זה של אחיזת עינים לעניינים אחרים מבלי שירגיש בכך" (הדגשה שלי – צ.ו)
למעשה על תוצאות הכאת הבן איננו נדרשים לעדות "הפדגוגים המודרנים", כלשונו של הרב וינברג, שהרי כך לימדונו חז"ל הקדמונים במסכת שמחות (פרק ב, מש' ד-ו) ממעשים נוראים שהיו בלוד ובבני ברק, בהם איבדו עצמם תלמידים לדעת בשל פגיעתם מהכאת הורה ומורה -
"מעשה בבנו של גורנוס בלוד, שברח מבית הספר, והראה לו אביו באזנו, ונתירא מאביו והלך ואבד עצמו בבור...מעשה בתינוק אחד מבני ברק ששבר צלוחית בשבת, והראה לו אביו באזנו ונתירא מאביו והלך ואבד עצמו בבור...מכאן אמרו חכמים: אל יראה אדם לתינוק באזנו, אלא מלקיהו מיד, או ישתוק ולא יאמר לו כלום."
מכל מקום, העולם צועד אל קידמתו ומה שהותר פעם בימים עברו, היום הוא אסור בתכלית האיסור, ויפים לכך הדברים שכתב הרב יצחק לוי במאמרו "יהדות והכאת ילדים" (תחומין י"ז, עמ' 157)
"לדעתי יש צורך להתייחס להכאה כעונש לפי המטרה והתוצאה, ובהקשר להתייחסות להכאה בכל דור ודור. אין ספק שהיום, כאשר יש יחס שלילי גמור לעונש ההכאה גם מצד אנשי המקצוע וגם מצד חוק המדינה, עונש ההכאה נהיה פחות ופחות אפקטיבי ויותר ויותר מזיק. ועל כן יש לעיין שוב ושוב בעניין
ההדרכה המעשית שיש לתת למורים ולהורים. בוודאי שאין להעלים עין מהורים וממורים הרודים בילדיהם ובתלמידיהם יותר מדי. אין בכך "תיקון עולם", אלא לעיתים קרובות קלקולו...נכון הוא שבמקורותינו מדובר על רב המכה את תלמידיו, וקיימת גם הדרכה על כך שההכאה תהיה במידה ובדרך שלא תכאיב...אבל אין להתעלם מכך שאמצעי זה הוא אופייני לתקופה. היתה תקופה שמכות שימשו כאמצעי ענישה בכל העולם, אבל אין כל התקופות שוות, והעידן שבו אנו חיים כיום שונה הוא. לעובדה זו יש השלכה באשר למידת "התועלת" שבעונש מסוג זה. כיום משיגות מכות את ההיפך המוחלט מכוונתו של המכה הן ממרידות ומשניאות" (הדגשה שלי צו)
כשם שיפים דבריו של האדמ"ור מסלונים הרב שלום נח ברזובסקי (בלארוס, ישראל, המאה ה- 20) :
"על פי דעת תורה, אין ספק שזה [מכות] מן הדברים שמיעוטם יפה, וכל המוסיף גורע, וזה מוליד רעות אם מרבים ומפריזים על המידה. ובמיוחד רע הדבר כשהמחנך מכה מתוך כעס, וחז"ל אמרו: כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה וכל מיני גהינום שולטים בו ונשמתו מסתלקת ממנו."
וראוי לסיים בעניין מדבריו של ר' חיים מוולזין (המאה 18, פולין)-
"בזמן הזה קשות אינם נשמעים, רק בדברים רכים וטובים.״
היינו אפילו דיבורו של מחנך לתלמידו צריך שיהיה בדברים רכים ולא במענה גס.
והבאנו רק טיפה מן הים, גרגר מן ההר וכפית מן החבית, שהרי עוד יש בסלם של הפוסקים רבות ונפלאות כנגד המכה תלמידו. ומכאן שיש לתמוה האם אפשר ש"חוק הסרגל" ישלוט בכיתה ויטען (הרב המחנך) שהדברים נעשו בהסכמת ההורים והמורים, ואף יוסיף ויתלה את המעל והעוולה בכלל החינוך הדתי מהמוסדות החרדים עד בואך אל החמ"ד ? והיכן רשומה הסכמה זו ? מניין למד זאת (הרב המחנך) ותיקן לעצמו היתר להכות את תלמידיו? תמהני.
כמובן שאין צורך לומר ולהרחיב במפורסמות, כי הדין הישראלי, שהוא דין אחד למאמין ומי שאינו מאמין - לחופשי ולחרדי, שולל "מכה חינוכית" מכל וכל. אכן, אין לכחד, בשנותיה הראשונות של המדינה, עדיין הכירה הפסיקה הישראלית – בעקבות המשפט האנגלי – בלגיטימיות של ענישה גופנית, כמו: הכאת ילדים מבוקרת, בנסיבות מסוימות, ע"י הורה ומורה, כדי לחנכם. והדברים קיבלו את ביטויים אף בסע' 24 לפקודת הנזיקין אשר הציב כהגנה לעוולת התקיפה הכאה חינוכית מצד הורה או מורה (הוראת החוק תוקנה ובטלה בשנת 2000), אלא שכבר בשלהי שנות התשעים של המאה שעברה הביע בית המשפט העליון את מורת רוחו מכך, כך בע"פ 1351/92 מ"י נ' יצחק כהן (1992), מפיו של כב' השופט לוין:
"עדים אנו לתופעה חברתית חמורה החוזרת ונחשפת באולמות בתי המשפט שוב ושוב. מתוך תחושת שתלטנות יש בחברתנו אבות לילדים ובעלים לנשותיהם, שנוהגים באלה, הסרים למרותם, בעריצות, באלימות ובהתעללות שאין הדעת סובלתם... "פילוסופית חינוך" נפסדת ומעוותת שיש לעקרה מהשורש, עד שלא ימצא לה בקהילתנו, איש שיחזיק בה ויאמץ אותה לליבו כדרך חיים".
וע"פ 4405/94 מ"י נ' אלגני (1994) ביקש לשרש דרכי התנהגות, כגון: משיכה באוזן התלמיד, או הכאת ידו בסרגל, ככאלה שאינם מתיישבים עם "חוק יסוד כבוד האדם וחירותו" :
"אלימות פיזית כלפי תלמיד אסורה היא. מלקות, מכות ומשיכות אוזניים – אין מקומם בבית הספר, חדר הכיתה הוא מקום הוראה ולא זירת אלימות. גופו של תלמיד ונפשו אינם הפקר. כבודו כאדם נפגע אם מוריו מפעילים כלפיו אלימות פיזית" (וכן ראו – ע"פ 5224/97 מד"י נ. שרה אור (1998)).
הדברים הובהרו בשנת 2000 באופן חד משמעי בהלכת פלונית ומאז הפכו לתורה חקוקה שאין לחלוק עליה (ע"פ 4596/98 פלונית נ. מד"י (2000)), בגדרה נשללה מן ההורה ומן המורה סמכות לענישה גופנית של ילדו, ובלשונה של כב' הש' ד. בייניש-
"הילד איננו רכוש הורהו, אסור כי ישמש שק איגרוף, בו יכול ההורה לחבוט כרצונו, כך גם כאשר ההורה מאמין בתום לב שמפעיל הוא את חובתו וזכותו לחינוך ילדו... יש לקבוע כי ענישה גופנית כלפי ילדים, או השפלתם וביזוי כבודם כשיטת
חינוך מצד הוריהם, פסולה היא מכל וכל, והיא שריד לתפיסה חברתית-חינוכית שאבד אליה הכלח ושמא יטען הטוען, כי בקביעתנו זו, גוזרים אנו על הציבור גזירה שלא יוכל לעמוד בה, שהרי בקרבנו מצויים הורים לא מעטים העושים שימוש בכוח שאינו מוגזם כלפי ילדיהם (כגון: מכה קלה בישבן או על כף היד) כדי לחנכם ולתת בהם משמעת, האם נאמר כי הורים אלה עבריינים הם? התשובה הראויה היא, כי במצב המשפטי, החברתי והחינוכי שבו אנו נתונים, אין להתפשר על חשבון סיכון שלומם ושלמותם של הקטינים. יש להביא בחשבון שאנו חיים בחברה בה האלימות פושה כנגע.
היתר לאלימות "קלה" עלול להתדרדר לאלימות שחומרתה רבה.
אין לסכן את שלמות גופו ונפשו של הקטין, בענישה גופנית כלשהי. אמת המידה הראױה צריכה להיות ברורה וחד משמעית, והמסר הוא, כי אין ענישה גופנית מותרת" (הדגשה שלי - צ.ו).
ואף בהכרעת הדין בעניינם של הנתבעים 2-7 בנדון הבהיר בית המשפט
"בית משפט זה אמר את דברו לא אחת באשר לאיסור המוחלט החל על כל אדם להכות ילדים, ובכלל זה הורים ומחנכים... יש לחנך ילד במתינות... ולא בכוח הזרוע, על דרך ההכנעה האלימה של הרצון החופשי וריסוק פוגעני של יצר ההתנגדות" (עש"מ 4875/06 מדינת ישראל נ' עאוני אבו זראקי (7/11/07) בסע' 8 לפסה"ד; ראו גם ע"פ 5986/08 אהובה כחלון נ' מדינת ")ישראל (10/11/08) בסע' 12 לפסה"ד
ואם כן זהו פשטו של מקרא ואין כל מקום לדרשו הכאה אסורה, וכאמור - אין לחלק בין הכאה להכאה.
על מנת לסגור המעגל נסיים ונאמר כי לסברתו של ד"ר יחיאל קפלן במאמרו המגמה החדשה בענין ענישה גופנית של ילדים לצרכי חינוך (ספר זכרון לחיים כהן, קריית המשפט כרך ג' עמ' 442).
"בניגוד לדיעה הרווחת, עמדתה של השופטת בייניש (בפס"ד "פלונית") אינה רחוקה מעמדתו הבסיסית של המשפט העברי בנוגע לענישה גופנית לצרכי חינוך" (הדגשה שלי – צ.ו).
וכי
"ההיתרים שניתנו לענישה בנסיבות מסוימות היו חריגים בודדים בנוף הכללי של המשפט העברי, שצעד בעקביות לעבר מגמה של העדפת חינוך בדרכי נועם על פני חינוך בדרך של ענישה גופנית, תוך הדגשת הסכנות הרבות הכרוכות בה" (שם, עמ' 452)
ואם כן נמצא כי אין בידיו של (הרב המחנך) הגנה כנגד עוולת התקיפה ועוולת הרשלנות ביחס למעשים המיוחסים לו.
