"אנו אין כחנו לחיות בלא תלמוד, כי הוא חיותנו ונשמתנו"
עוד על משפט פריז ושריפת התלמוד בעקבותיו
במהלך המאה השלוש-עשרה התחולל שינוי עמוק ומבני במערכת היחסים שבין הכנסייה הקתולית לחברות היהודיות במערב אירופה, שינוי שערער את יסודות הקיום היהודי באזור. במשך מאות שנים נשענה המדיניות הכנסייתית כלפי היהודים על הדוקטרינה האוגוסטינית המסורתית, המוכרת במחקר כדוקטרינת "עדות האמת". על פי תפיסה זו, שנוסחה בידי אוגוסטינוס במאה החמישית, יש לאפשר ליהודים להמשיך ולהתקיים בקרב החברה הנוצרית, ובלבד שמעמדם יישמר כמעמד מושפל, מדוכא ומשועבד. השעבוד והגלות שנגזרו על העם היהודי נתפסו כהוכחה היסטורית ניצחת לאמיתות בשורתו של ישו ולצדקתה של הכנסייה, בעוד שדבקותם העיקשת של היהודים בספרי המקרא שימשה עדות חיצונית ומהימנה לאמיתות נבואות הברית הישנה שהתגשמו, לשיטת הנוצרים, בברית החדשה. סובלנות תיאולוגית מותנית זו העניקה לקהילות ישראל הגנה משפטית בסיסית מפני שמד כולל, וקיבעה את מעמדן כמיעוט נסבל אך מבוזה במרחב הפיאודלי.
אולם, בראשית המאה השלוש-עשרה החלו בקיעים חמורים לערער את התשתית הרעיונית הזו. תהליכי העיור, ריכוז הכוח המלוכני, צמיחת האוניברסיטאות והתגבשותה של תודעה דתית נוצרית קנאית ומלכדת, הביאו להקשחת עמדות גוברת כלפי כל גורם שנתפס כחריג. ועידת לטראנו הרביעית, שהתכנסה בשנת 1215 בראשותו של האפיפיור אינוקנטיוס השלישי, סימנה נקודת מפנה מכרעת במאבקה של הכנסייה במינות הפנימית ובאמונות הלא-נוצריות. החלטות הוועידה קבעו שורה של צווים מגבילים שנועדו לבודד את היהודים מן המרקם החברתי הכללי, ובכלל זה הטלת איסור גורף על החזקת משרות ציבוריות וחיוב היהודים בנשיאת סימן היכר מיוחד על בגדיהם, שלימים לבש צורה של טלאי צהוב או אדום ולבן. לצד החקיקה המגבילה, עלייתם של המסדרים הקבצניים החדשים, ובראשם המסדר הדומיניקני והמסדר הפרנציסקני, יצרה כוח משימה אינטלקטואלי ודתי נלהב שהציב לעצמו מטרה לטהר את העולם הנוצרי מספיקות אמוניים ולפעול לניצורם הפעיל של המיעוטים.
בקרב חוגים אלו התגבשה תובנה תיאולוגית חדשה שהובילה לשינוי רדיקלי ביחס אל היהודים: ההכרה בכך שהיהודים בני הזמן אינם חיים עוד על פי חוקי המקרא בלבד, אלא כפופים למערכת נורמטיבית ותרבותית חדשה לחלוטין – התלמוד הבבלי וספרות התורה שבעל פה. גילוי זה, שהתאפשר הודות לפעילותם של יהודים מומרים שחצו את הקווים והביאו עימם ידע תורני ולמדני, הכה בתדהמה את התיאולוגים הנוצרים. מנקודת מבטה של הכנסייה, התלמוד לא נתפס עוד כגילוי פנימי של פרשנות לגיטימית, אלא כמעשה מינות חמור המשחית את התורה המקורית ומעוות את הכתובים. בכך נשמט הצידוק האוגוסטיני המסורתי לקיומם של היהודים, שכן אם היהודים אינם שומרים על חוקי משה אלא נשמעים לקודקס הלכתי ואמוני אחר, אין להם עוד זכות ליהנות מן ההגנה שהעניקה להם הכנסייה לאורך הדורות. התלמוד הפך מנכס תרבותי יהודי לאובייקט של חקירה ושיפוט אינקוויזיטורי, אירוע שהציב את עצם המשך קיומו הרוחני של העם היהודי במערב אירופה בסכנה מוחשית וחסרת תקדים.
ניקולס דונין והפנייה לאפיפיור גרגוריוס התשיעי
התנופה המעשית למתקפה הכנסייתית המאורגנת נגד הספרות התלמודית נבעה מיוזמתו האישית של יהודי מומר בשם ניקולס דונין, בן העיר לה רושל שבמערב צרפת. דונין היה תלמיד חכם שרכש השכלה רבנית מקיפה, ולפי עדויות היסטוריות למד בישיבתו של רבי יחיאל מפריז. עוד בטרם נטש את דת אבותיו, החל דונין לגלות עמדות רציונליסטיות ביקורתיות או כפירה מפורשת בסמכותה המחייבת של התורה שבעל פה, תופעה שהובילה לעימות חריף עם הנהגת הקהילה. בשנת 1225 החליט רבי יחיאל מפריז להטיל על דונין חרם ונידוי גמור, טקס משפיל שנערך בבית הכנסת בקול שופר ולעיני קהל ועדה. כפי שנרשם בהקדמה לפרוטוקול העברי של ויכוח פריז, רבי יחיאל תיאר בדיעבד את נידויו של דונין במילים קשות המלמדות על עוצמת הקרע: "ואתם ידעתם כי לכל דבר צריך פשר, ועל כן הבדלנוהו ונדונוהו". במשך כעשר שנים חי דונין בשולי הקהילה כמנודה ומוחרם, תוך שהוא צובר משקעי טינה, תסכול עמוק ושאיפת נקם כלפי הממסד הרבני שהקיאו מתוכו.
בשנת 1235 עשה דונין את הצעד המכריע והמיר את דתו לנצרות. כניסתו לחברה הנוצרית לוותה בפרץ של עוינות אקטיבית וכעס עצור כלפי הקהילה היהודית; הוא לקח חלק בעידוד הצלבנים במהלך הפרעות שפרצו באותה עת באנז'ו ובברטאן, פרעות שבהן נטבחו אלפי יהודים ומאות נאלצו להמיר את דתם. זמן קצר לאחר מכן, בין השנים 1238 ל,1239- הצטרף דונין לשורות המסדר הפרנציסקני, ורתם את ידיעותיו המופלגות בשפה העברית ובספרות התלמודית למסע צלב אינטלקטואלי נגד היצירה היהודית. דונין ניסח כתב אישום מפורט ושיטתי שכלל שלושים וחמישה סעיפים נגד התלמוד, ונסע עימו ישירות לחצר האפיפיור גרגוריוס התשיעי ברומא. בכתב אישום זה טען כי התלמוד מלא בגידופים כלפי ישו ואמו, דברי בלע נגד האל, עיוותים מכוונים של המקרא, ואיבה מושרשת כלפי הנוצרים המונעת מן היהודים להשתלב כנתינים נאמנים בחברות שבהן הם מתגוררים.
האפיפיור גרגוריוס התשיעי, שהיה משפטן קנוני מובהק ופעל בנחישות לביצור האורתודוקסיה הקתולית, השתכנע מחומרת הדברים שהציג בפניו דונין. ב9- ביוני 1239 הוציא האפיפיור סדרה של איגרות מלכותיות וכנסייתיות תחת הכותרת "אם הדברים נכונים" (sunt vera si), אשר מוענו למלכי צרפת, אנגליה, קסטיליה ואראגון, וכן לארכיבישופים הבכירים. באיגרת תיאר גרגוריוס את התלמוד כספר שטני המדיח את היהודים מן התורה האלוהית: "הם נוטשים את תורת משה והנביאים, והולכים בעקבות מסורות אנושיות המכונות תלמוד, אשר בהן נכללים דברי בלע ותועבות כה רבים, עד כי בושה להזכירם".
האפיפיור הורה לכל השליטים לפשוט על בתי הכנסת ומוסדות הלימוד היהודיים ביום השבת הראשון של צום הלנט, להחרים את כל הספרים העבריים ולמסרם לידי המסדרים הקבצניים. מכל שליטי מערב אירופה, היה לואי התשיעי, מלך צרפת, היחיד שנשמע להוראה במלואה. בפקודתו של המלך פשטו אנשי המשמר המלכותי על בתי היהודים בצרפת בשבת של חודש מרץ ,1240 החרימו כמות עצומה של כתבי יד, וריכזו אותם לקראת משפט ראווה חסר תקדים בארמון המלכותי בפריז.
דיוקנאות המשתתפים בוויכוח
המשפט שהתכנס בפריז ביוני 1240 הפגיש שתי אליטות אינטלקטואליות ורוחניות שנאבקו על הלגיטימציה של התרבות היהודית. בצד הנוצרי עמד בראש המערכה המומר ניקולס דונין, שהיה התובע, החוקר והיועץ הראשי של בית הדין. דמותו של דונין גילמה את הטיפוס המורכב של המומר בעל הידע הלמדני העמוק, אשר הפך את היכרותו הבלתי-אמצעית עם בית המדרש היהודי לכלי נשק הרסני. בשונה מן התיאולוגים הנוצרים שלא שלטו בשפה העברית ולא הבינו את המבנה המורכב של הדיון התלמודי, דונין ידע לאתר במדויק את המובאות הבעייתיות ביותר, לנתקן מהקשרן המקורי, ולתרגמן למונחים המעוררים פלצות בעיניים נוצריות. הוא פעל מתוך תחושת שליחות קנאית, ששילבה אמונה בצידקת דרכו החדשה עם טינה אישית בלתי-נשכחת כלפי המורים והחברים שנידוהו עשור קודם לכן.
לצידו של דונין עמדה צמרת השלטון המדיני והדתי של צרפת. את החסות המלכותית למשפט העניק המלך לואי התשיעי, מונרך אדוק מבחינה דתית עד כדי סיגוף עצמי, אשר תפס את תפקידו הריבוני כמי שנועד להשליט את מלכות השמיים עלי אדמות. לואי התשיעי, שהוכרז לימים כקדוש בכנסייה, החזיק בעמדות עוינות במיוחד כלפי היהודים וסירב לקבל כל פשרה בענייני דת; ז'ואנוויל, הביוגרף המלכותי שלו, אף ייחס לו את האמרה הנודעת כי הדרך הראויה להתווכח עם יהודי שאינו מאמין היא בנעיצת חרב בבטנו. לצדו של המלך ישבה אמו רבת-העוצמה, המלכה האם בלאנש מקסטיליה, ששימשה עוצרת הממלכה. בלאנש הייתה מדינאית חריפה ופרגמטית, אשר נכחה בדיונים, האזינה לטיעונים והתערבה לא פעם כדי למנוע הידרדרות של המשפט לאלימות פיזית ישירה כלפי הרבנים, תוך שהיא מעניקה להם הבטחה מפורשת להגנה על חייהם ועל שלמות גופם.
את חבר השופטים הכנסייתי איישו דמויות מפתח מן התנועה הסכולסטית המתפתחת של אוניברסיטת פריז. בראשם עמד גיום מאוברן (auvergne'd guillaume), הבישוף של פריז, תיאולוג ופילוסוף בעל שיעור קומה, אשר ביקש לשלב בין הפילוסופיה האריסטוטלית לבין הדוגמה הנוצרית, וראה בביעור המינות היהודית שלב חיוני בהגנה על המחשבה הנוצרית. לצידו ישב אודו משאטורו (de eudes châteauroux), קנצלר אוניברסיטת פריז ואיש אמונו של האפיפיור, שהיה אינקוויזיטור מחמיר וחסר פשרות, אשר הוביל את הקו המיליטנטי ביותר נגד הספרות הרבנית. אל חבר השופטים הצטרפו ראשי המנזרים הדומיניקנים והפרנציסקנים בפריז, וכן נציגים בכירים מן האקדמיה הסכולסטית, אשר תפסו את המשפט כמבחן מוסרי ודתי עליון להגנת האורתודוקסיה.
מנגד, מול חבר שופטים עוין ומאיים, ניצבה משלחת של ארבעה מחשובי מנהיגיה הרוחניים של יהדות צרפת, מגדולי בעלי התוספות. בראש המשלחת עמד רבי יחיאל בן יוסף מפריז, המכונה רבינו יחיאל הגדול, ראש ישיבת פריז הנודעת. רבי יחיאל היה המנהיג התורני הבלתי מעורער של צפון צרפת, למדן חריף ועמוק שחינך מאות תלמידים והחזיק באוטוריטה הלכתית רחבה. הוא נשא על כתפיו את עיקר עול ההתעמתות הישירה, והפגין בדיונים תעוזה אינטלקטואלית, כבוד עצמי וכושר תמרון רטורי מופלא מול שופטיו. שותפו השני במשלחת היה רבי משה בן יעקב מקוצי, מחבר ספר מצוות גדול (הסמ"ג). הרב משה היה לא רק פוסק הלכה בעל מעמד ראשון במעלה, אלא גם דרשן עממי מוסרי ומשפיע שסייר בקהילות ספרד ודרום צרפת, והטיף ליושר מוחלט, להגינות ביחסים עם שכנים לא-יהודים ולהתרחקות מכל שמץ של הונאה וגזל. עמדתו המוסרית האוניברסלית של בעל הסמ"ג שימשה משקל נגד חיוני להאשמותיו של דונין בדבר שנאת אדם המובנית בתלמוד.
הנציג השלישי היה רבי יהודה בן דוד ממילון (melun), מגדולי בעלי התוספות בדורו, אשר עמד בראש בית מדרש חשוב ונודע בחידושיו המבריקים ובשיטתו הדיאלקטית הנוקבת. רבי יהודה נחקר בנפרד מרבי יחיאל כדי שבית הדין יוכל לעמת את עדויותיהם, ועמד במבחן בחוסן פנימי ובנאמנות מוחלטת למסורת רבותיו. הנציג הרביעי היה המשך לתקן את הטעון תיקון (thierry-château), ראש ישיבה ומן הפוריים והבולטים שבבעלי התוספות המאוחרים, שפסקיו והגהותיו מילאו את קובצי התוספות בצרפת. ארבעת החכמים הללו ייצגו את שיא פריחתו של מפעל התוספות – מסורת לימוד ייחודית שהתאפיינה באנליזה טקסטואלית מעמיקה, השוואת סוגיות מקבילות ויישוב סתירות פנימיות במרחב התלמודי, מסורת שהועמדה כעת בסכנת השמדה פיזית ורוחנית.
זירת הדיון המשפטי
ב12- ביוני 1240 נפתח בארמון המלכותי בפריז הדיון המשפטי שהפך לאחת מנקודות הציון הדרמטיות בתולדות ימי הביניים. בניגוד לוויכוח ברצלונה שיתקיים בשנת 1263 ויתנהל כעימות תיאולוגי מובנה שבו נשמרה לרמב"ן חירות דיבור יחסית, ההליך בפריז עוצב מלכתחילה כמשפט פלילי ואינקוויזיטורי כנגד ספר - התלמוד. הנוצרים ראו בטקסט התלמודי ישות נאשמת החשודה במינות, בכפירה ובביזוי הנצרות, בעוד שחכמי היהודים לא זומנו כבעלי פלוגתא שווים, אלא כעדים מומחים המייצגים את הנאשם ואמורים לתת דין וחשבון על תוכנו. מטרת בית הדין לא הייתה בירור עיוני של האמת, אלא אישור פורמלי של ההאשמות שהעלה דונין לשם חריצת גזר הדין.
כדי לשבור את רוחם של המגנים ולמנוע תיאום עמדות, נקט בית הדין טקטיקה אינקוויזיטורית של בידוד מוחלט. ארבעת הרבנים הופרדו זה מזה ונכלאו בחדרים נפרדים ללא כל יכולת ליצור קשר ביניהם. רבי יחיאל מפריז הוכנס ראשון אל אולם המשפט, כשהוא מוקף בעשרות אנשי כמורה, תיאולוגים, נציגי בית המלוכה וקהל רב של אזרחים סקרנים. רבי יחיאל סירב בתחילה להישבע על האמת כמקובל בבתי הדין הנוצריים, מתוך תפיסה הלכתית המחמירה באיסור שבועה, והסכים להעיד רק לאחר שהמלכה בלאנש קיבלה את טיעונו ושחררה אותו מן השבועה הפורמלית. במשך יומיים שלמים עמד רבי יחיאל לבדו מול סוללת השאלות וההתרסות שהטיח בו דונין בלטינית ובצרפתית, כשהוא נדרש להגיב באופן מיידי ומאולתר על סוגיות תלמודיות מורכבות שהוצגו בפניו באופן מעוות.
לאחר סיום חקירתו המתישה של רבי יחיאל, הובא לאולם רבי יהודה ממילון. חבר השופטים הציג בפניו את אותן שאלות בדיוק, מתוך כוונה לאתר סתירות מהותיות בין עדויותיהם ולהוכיח כי היהודים מסתירים את תורתם האמיתית או משקרים בפני בית הדין. רבי יהודה הפגין קור רוח מרשים, ותשובותיו תאמו באופן עקבי להפליא את קווי ההגנה שהציג רבי יחיאל, דבר שהפתיע את השופטים אך לא ריפה את ידיהם מכוונתם המקורית.
שחזור מהלך המשפט נשען כיום על שני מקורות עיקריים שמשלימים ומבקרים זה את זה: הפרוטוקול העברי הידוע כספר ויכוח רבנו יחיאל מפריז, שנערך ככל הנראה בידי רבי יוסף בן נתן אופיציאל (בעל ספר יוסף המקנא), והפרוטוקולים הלטיניים הרשמיים, אשר גובשו בהמשך במסגרת החיבור הנרחב לקטים מן התלמוד (talmut de extractiones) בעריכתו של הנזיר הדומיניקני תיבו מסזאן. שני המקורות מעידים על עימות תרבותי חריף, שבו התנגשו שתי תפיסות עולם בלתי מתפשרות סביב מעמדו של הטקסט המקודש.
מוקדי הפולמוס ואסטרטגיות ההגנה של חכמי פריז
כתב האישום שהוביל ניקולס דונין התמקד בחמישה מוקדים עיקריים, שנועדו להמחיש את אופיו המזיק והמסוכן של התלמוד בעיני הנצרות. המוקד הראשון, והטעון ביותר מבחינה פוליטית ורגשית, עסק בהאשמה כי התלמוד כולל דברי נאצה, גידוף והשמצה ישירים נגד ישו הנוצרי, אמו מרים והכנסייה. דונין ציטט שורה של מקורות מן התלמוד הבבלי במסכתות ברכות, שבת, סנהדרין וגיטין, המזכירים דמות בשם ישו הנוצרי, אשר מתואר כמי שכישף והסית והדיח את ישראל, ונידון לשבת בגיהנום בצואה רותחת. כמו כן הוצגו מדרשים המזכירים את בן סטדא או בן פנדירא, שיוחסו למרים כאישה שסטתה תחת בעלה. בתגובה להאשמה חמורה זו, שסיכנה באופן ישיר את שלומן הפיזי של קהילות ישראל, גיבש רבי יחיאל מפריז קו הגנה היסטוריוגרפי תקדימי. הוא טען באופן נחרץ כי הדמות המוזכרת בתלמוד אינה ישו מנצרת שבו מאמינים הנוצרים, אלא אדם אחר בעל שם זהה שחי דורות רבים לפניו, בימי התנא יהושע בן פרחיה בשלהי תקופת החשמונאים. בספר הוויכוח העברי תועדה תשובתו:
"וכי לא הייתה כזאת מעולם שנולדו שני אנשים בעיר אחת ושם אחד להם ומתו במיתה אחת? הלא רבים כאלה בארץ!".
טיעון זה ביקש להפקיע את הטקסטים התלמודיים מהקשרם הנוצרי, ולהגן על הקהילה מפני האשמה בביזוי אמונת הרוב.
המוקד השני נגע ליחסו של התלמוד לאומות העולם ולמוסר הבין-אישי. דונין שלף שורה ארוכה של מאמרי חז"ל והלכות המפלות, לכאורה, בין יהודי לגוי, ובראשן האמרה המפורסמת ממסכת סופרים ומסכת עבודה זרה "טוב שבגוים הרוג", האיסור להעניק מתנת חינם לגוי הנלמד מן הפסוק "לא תחנם", ההיתר לגבות ריבית מנכרי, והאיסור לרפא חולה גוי בשבת. דונין ביקש לשכנע את השופטים כי התלמוד מחנך לשנאה אתנית גורפת, וכי הנוצרים נתפסים בעיני שכניהם היהודים כנחותים מבעלי חיים. בתשובתם להאשמות אלו יצרו חכמי צרפת מהלך הלכתי ותרבותי בעל חשיבות היסטורית מרחיקת לכת.
רבי יחיאל ורבי משה מקוצי עמדו בתוקף על ההבחנה היסודית שבין עובדי העבודה הזרה הקדומים – שבעת עממי כנען והבבלים שעבדו לפסלים ועסקו בתועבות מוסריות – לבין העמים הנוצריים שבקרבם חיים היהודים בהווה, אשר מכירים בבורא עולם ומקיימים סדר משפטי ומוסרי. הם הצביעו על המציאות הממשית כהוכחה חותכת: היהודים מקיימים יחסי מסחר הדוקים עם הנוצרים, משתתפים בירידיהם, מלווים ולווים מהם, מעניקים להם מתנות ומחללים עליהם שבת במקרי פיקוח נפש, דבר שלא היה עולה על הדעת אילו ראו בהם עובדי אלילים במשמעות התלמודית המקורית. ההיסטוריון יעקב כ"ץ עמד על כך שבאירוע זה נחשף מפנה היסטורי כפול,
שכן המשפט בפריז אילץ את חכמי היהדות לנסח באופן מפורש ומחייב את תפיסת הסובלנות ההלכתית כלפי הנוצרים.
המוקד השלישי והרביעי עסקו בהגשמת האל ובביזוי האלוהות, לצד הצגת האגדות התלמודיות כדברי הבל חסרי שחר. דונין הציג מדרשים שבהם מתואר האל כמי שבוכה על חורבן המקדש, מניח תפילין, שואג כארי, שרוי בצער עמוק, או כמי שמודה לחכמים באומרו "ניצחוני בניי". בעיניים נוצריות המושפעות מן המחשבה התיאולוגית הסכולסטית של אוניברסיטת פריז, תיאורים אלו נתפסו כחילול השם וכהשפלת כבוד האל הנשגב. כמו כן, הציג דונין מעשיות פנטסטיות, כגון סיפורי רבה בר בר חנה על גודלו של הלווייתן, עוג מלך הבשן וזרועותיו וכיוצ"ב, כדי להוכיח שהתלמוד הוא יצירה פרימיטיבית ונלעגת. רבי יחיאל הגן על האגדות הללו וטען כי מדובר במשלים אלגוריים ובסודות עמוקים שאינם מובנים כפשוטם, אך בד בבד הדגיש את מעמדה המישני של האגדה במסורת הרבנית. כפי שהדגיש רבי יחיאל בטיעוניו, אין ההלכה נקבעת על פי סיפורי אגדה ואין פוסקים מתוכם עיקרי אמונה, וממילא אין בהם כדי לפסול את סמכותו של התלמוד כספר חוקים והלכה.
המוקד החמישי תקף את עצם הלגיטימיות של התורה שבעל פה מול התורה שבכתב (אשר יש כאלה הסבורים שהוא היה עיקר הויכוח). דונין טען כי היהודים הפכו את התלמוד לעיקר, העמידו אותו מעל כתבי הקודש המקוריים, וייחסו לחכמים סמכות על-אנושית לעקור מצוות מדאורייתא, להוסיף איסורים מרובים ולשבש את כוונת המקרא. בתגובה לכך הציגו חכמי צרפת את העמדה האורתודוקסית המוצקה בדבר האחדות המוחלטת של התורה שבכתב והתורה שבעל פה. רבי יחיאל הבהיר לבית הדין כי ללא התורה שבעל פה אין ליהדות שום תוקף או יכולת קיום מעשית, שכן המקרא אינו מפרש כיצד מניחים תפילין, מהם גדרי השבת, כיצד שוחטים בשר או כיצד כותבים ספר תורה. במענה תקיף הודיע רבי יחיאל לשופטים כי היהודים מוכנים למסור את נפשם על התלמוד, וכי שלילת ספרי התורה שבעל פה שקולה להשמדתם הפיזית של המאמינים:
"אנו אין כחנו לחיות בלא תלמוד, כי הוא חיותנו ונשמתנו, ואיך נוכל להתקיים בלעדיו?"
גזר הדין, השהייתו והמוקד בכיכר העירייה
בתום ימי החקירה והדיונים, שבהם התבצרו שני הצדדים בעמדותיהם, התכנס חבר השופטים בראשות הבישוף גיום מאוברן והקנצלר אודו משאטורו. בהתאם למגמה האינקוויזיטורית שהכתיבה את המהלך כולו, מצא בית הדין את התלמוד אשם בכל סעיפי האישום, ופסק כי מדובר בספרות מינות, כפירה וחרפה דתית שיש להכריתה מן העולם. בית הדין גזר כליה על כל כתבי היד והורה להעלותם באש.
אולם, חרף ההכרעה הברורה, ביצוע גזר הדין לא התרחש מיד, אלא עוכב במשך תקופה ממושכת. עיכוב זה נבע ממאמצי שתדלנות אינטנסיביים שהפעילו מנהיגי הקהילות היהודיות בצרפת, אשר ניצלו את פטירתו של האפיפיור גרגוריוס התשיעי בסוף קיץ 1241 ואת תקופת בין-המצרים האפיפיורית שנוצרה עד לבחירתו של אינוקנטיוס הרביעי, לצד התערבות ממתנת של המלכה האם בלאנש מקסטיליה שנטתה להשהות את ההוצאה לפועל של הצו.
במשך עשרות שנים נחלקו החוקרים באשר לתאריך המדויק שבו הועלו הספרים על המוקד, כאשר בספרות המחקר הישנה רווחו שתי הצעות מרכזיות: יוני 1242 או יוני .1244 אולם, מחקריו ההיסטוריים המקיפים של פרופסור שמחה עמנואל פיזרו את הערפל סביב סוגיה זו, והוכיחו כי שריפת התלמוד הגדולה הראשונה והטראומטית התרחשה ביום שישי, ערב שבת פרשת חוקת, ט' בתמוז ה'ד', המקביל ל17- ביוני .1242 עמנואל הראה כי אירועי שנת 1244 ייצגו גל נוסף ומשלים של השמדת ספרים, שהתרחש בעקבות הוצאת הבולה האפיפיורית "אומה כופרת" (gens impia) בידי אינוקנטיוס הרביעי, שבה אישרר מחדש את הצורך בביעור התלמוד. לפיכך, מועד השריפה שנחרת בזיכרון ההיסטורי היהודי לדורותיו כיום אבל לאומי נקבע באופן מובהק לקיץ .1242
ביום השריפה הוצאו אלפי כרכי התלמוד ממחסני המלך בפריז והובלו בשיירה ארוכה ומאיימת אל כיכר העירייה המרכזית, פלאס דה גְרֵב (grève de place), השוכנת על גדות נהר הסן. הכיכר, ששימשה באופן מסורתי כאתר הוצאות להורג פומביות, התמלאה בהמוני תושבים נוצרים שבאו לחזות במחזה. המקורות ההיסטוריים, היהודיים והנוצריים כאחד, מתעדים שיירת משא ענקית של ספרים שהובלו במיוחד למקום. כרוניקות לטיניות בנות הזמן ציינו כי עשרים ושלוש או עשרים וארבע עגלות מלאות בכתבי יד הובאו לכיכר. עדויות אלו עולות בקנה אחד עם המסורת הרבנית
המופיעה בספר "שבלי הלקט" שחיבר רבי צדקיה הרופא באיטליה, המוסר בעדות ראויה לציון:
"ועל מה שאירע בימינו על רוב עונותינו אשר גרמו לנו, ונשרפה תורת אלוקינו בשנת חמשת אלפים וד' שנים לבריאת העולם, ביום שישי פרשת וזאת חקת התורה, כעשרים וארבעה קרונות מלאים ספרי תלמוד והלכות והגדות נשרפו בצרפת, כאשר שמענו למשמע אוזן".
עדות זו נשנית גם בספר תניא רבתי, המזכיר עשרים קרונות מלאים בספרים.
היקף ההשמדה היה עצום ובלתי נתפס בקנה מידה של ימי הביניים, עידן שבו כל כרך וכרך נכתב בעבודת יד מפרכת על גבי יריעות קלף משובחות. החוקרים מעריכים כי עשרים וארבע העגלות הכילו בין עשרת אלפים לשנים-עשר אלף כתבי יד שלמים, שכללו סטים שלמים של התלמוד הבבלי והירושלמי, פירושי רש"י, קובצי תוספות מקוריים, מדרשי הלכה ואגדה וספרי פסיקה ראשוניים. במשך כשתי יממות תמימות, מיום שישי ועד מוצאי שבת, הושלכו הספרים לתוך מדורת ענק והועלו באש, כאשר העשן הסמיך כיסה את שמי פריז. היהודים התכנסו בבתיהם ובבתי הכנסת בבכי ובמספד מר, כשהם חוזים באובדן המוחלט של אוצרם הרוחני והתרבותי שנאסף וטופח במשך דורות רבים של יצירה למדנית מזהירה.
הדי האסון בספרות ההלכה
השריפה ההמונית בפריז עוררה גל עמוק של אבל, יגון וזעזוע שחצה גבולות גיאוגרפיים והותיר חותם בל יימחה בספרות הדור. עדות הראייה הפיוטית והמטלטלת ביותר לאירוע הונצחה בידי רבי מאיר בן ברוך מרוטנבורג, המהר"ם מרוטנבורג, מגדולי פוסקי אשכנז, אשר שהה באותה עת כאיש צעיר בלימודים בישיבתו של רבי יחיאל מפריז והיה עד למראות הקשים בכיכר העיר. בהשראת האסון חיבר המהר"ם את קינתו המפורסמת שאלי שרופה באש, שנכתבה במתכונת שירו של רבי יהודה הלוי, ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך. כפי שהאיר פרופסור זאב הרוי במחקרו, המהר"ם חולל בקינה זו מהפכה מטאפורית: בעוד שרבי יהודה הלוי ביכה את חורבן ירושלים הממשית ואת שממות ציון הגיאוגרפית, המהר"ם העתיק את האבל הלאומי אל הספרות התורנית הנשרפת, והפך את התלמוד עצמו ל"ציון הרוחנית" של עם ישראל בגולה. בקינה זו פונה המהר"ם אל התורה השרופה כאילו הייתה ישות חיה ודוממת כאחת:
"שַׁ אֲלִ י שְ רּופָ ה בָ אֵ ש לִ שְ לוֹם אֲ בֵ לַׁ יִךְ , הַׁ מִ תְ אַׁ ּוִים שְ כֹ ן בַׁ חֲצַׁ ר זְבֻלָ יִךְ ; הַׁ ּׁשוֹאֲ פִ ים עַׁ ל עֲפַׁ ר אֶ רֶץ וְהַׁ ּכוֹאֲ בִ ים, הַׁ מִ שְ ּתוֹמְ מִ ים עֲלֵ י מוֹקֵ ד גְ וִילָ יִךְ ".
בשורות הקינה שילב המהר"ם זעקה מרה כנגד הרשעות השלטונית והאינקוויזיטורית שהובילה לגזרת הכליון: "עוֹד ּתִ גְ זוֹר לִ שְ רוֹף דָ ת אֵ ש וְחֻ קִ ים, וְלָ כֵ ן אַׁ שְ רֵי שֶ יְשַׁ לֶ ם לָ ךְ גְ מּולָ יִךְ ". הקינה, שנכתבה במשקל המתפשט המורכב, התקבלה במהירות בכל קהילות אשכנז ונכללה בסדר הקינות הנאמרות ביום תשעה באב, תוך שהיא מציבה את שריפת התלמוד בשורה אחת עם חורבן בית ראשון ושני ושריפת ההיכל. הזעזוע לא נותר בתחום הפיוט בלבד, אלא חדר במישרין אל עולם ההלכה והמנהג המחייב. בעקבות התיעוד בספר שבלי הלקט ובספר תניא רבתי, נקבע מנהג בקרב יחידים וקהילות באשכנז ובאיטליה לצום ולהתענות מדי שנה ביום שישי שלפני שבת פרשת חוקת. מנהג זה הובא לימים בספר מגן אברהם על שולחן ערוך אורח חיים, ונפסק הלכה למעשה בידי בעל המשנה ברורה בסימן תק"פ סעיף קטן ט"ז, שכתב:
"כתב התניא ביום הששי פרשת חוקת, נהגו היחידים להתענות, שבאותו היום נשרפו כ' קרונות מלאים ספרים בצרפת".
החיבור שנוצר בין פרשת חוקת לשריפת התורה נשען גם על דרשת הפסוק "זאת חוקת התורה", שנתפס במסורת הרבנית כרמז לגזרה שמימית בלתי נתפסת שנגזרה על התורה עצמה.
ההדים הרעיוניים של האסון חלחלו גם לחוגי הפילוסופים היהודים באיטליה, אשר ביקשו למצוא פשר פנימי לחורבן הרוחני הנורא. עדות בולטת לכך מופיעה באיגרתו של הפילוסוף רבי הלל בן שמואל מווירונה, אשר קשר בדיעבד בין שריפת ספרי הרמב"ם (ספר מורה הנבוכים וספר המדע) במונפלייה בשנת ,1232 בעקבות הפולמוס המיימוני הסוער שבו מסרו מתנגדי הרמב"ם את כתביו לחוקרי האינקוויזיציה, לבין שריפת התלמוד בפריז עשר שנים לאחר מכן. רבי הלל טען כי השריפה בפריז הייתה עונש מידה כנגד מידה משמיים על הפגיעה בכבודו של הרמב"ם, וציין כי רבנו יונה מגירונדי, מראשי המתנגדים, הבין את הטעות המרה ונדר לעלות לקברו של הרמב"ם בטבריה לבקש מחילה.
עם זאת, פרופסור שמחה עמנואל הוכיח במחקרו כי תיאור זה של רבי הלל מווירונה אינו עומד במבחן הביקורת ההיסטורית; מדובר ביצירה ספרותית-פולמוסית מגמתית שנועדה לחזק את מעמד הפילוסופיה המיימונית, שכן הפער הכרונולוגי של עשור
שלם בין שריפת ספרי הרמב"ם (1232) לשריפת התלמוד (1242) שולל כל אפשרות לסמיכות זמנים סיבתית.
במישור המדיני, המאבק על התלמוד לא תם ביום השריפה. הקהילה היהודית המשיכה להפעיל לחצים דיפלומטיים כבדים על הכס הקדוש, כשהיא טוענת כי נטילת התלמוד משבשת לחלוטין את היכולת לקיים את הדת היהודית, שהוכרה כדת נסבלת על פי המשפט הקנוני. בשנת 1247 נראה היה כי חלה תפנית בעמדת הוותיקן: האפיפיור אינוקנטיוס הרביעי הוציא איגרת חדשה, שבה הודה כי שלילת ספרי התלמוד במלואם אינה מוצדקת, והורה ללגאט האפיפיורי אודו משאטורו לבדוק מחדש את הספרים המוחרמים, לסלק ולצנזר מתוכם את הקטעים הפוגעים בנצרות, ולהשיב את שאר הטקסטים לידי בעליהם היהודים. אולם, אודו משאטורו, שהיה פנאט דתי ואינקוויזיטור נחוש, התנגד בכל תוקף להחלטת האפיפיור. הוא כינס מחדש ועדת מומחים בפריז שכללה את אלברטוס מגנוס ותיאולוגים בולטים נוספים, אשר קבעו כי התלמוד כולו נגוע בכפירה עד כי לא ניתן לבודד ממנו קטעים מותרים. במאי 1248 אשרר אודו באופן סופי ורשמי את פסק הדין המקורי, והורה על השמדה מוחלטת של כל עותק תלמודי שיימצא בממלכת צרפת, ובכך חתם את הגולל על הסיכוי להשבת הספרים.
ההשלכות ארוכות הטווח על עולם הישיבות ודעיכת המרכז היהודי בצרפת
שריפת התלמוד בפריז הכתה מכה אנושה בעולם הישיבות ובמפעל בעלי התוספות בצרפת, שהיה באותם ימים לבו הפועם של עולם הלמדנות היהודי. בעידן שקדם להמצאת הדפוס, שבו כל ספר היה פרי עבודה סיזיפית של מעתיקים מומחים שעלותה נאמדה בהון עתק, השמדתם של אלפי כרכים בבת אחת יצרה שממה טקסטואלית בלתי הפיכה. בתי המדרש המפוארים בפריז, באיו, קורביל ושמפאן מצאו את עצמם באחת ללא ספרי היסוד ההכרחיים ללימוד השוטף. שיטת הלימוד של בעלי התוספות – שהתבססה על עיון השוואתי, צולב וסימולטני בעשרות סוגיות הפזורות ברחבי הש"ס כולו – הפכה לבלתי אפשרית מבחינה מעשית כאשר ללומדים לא הייתה גישה לטקסט התלמודי המלא. פרופסור שמחה עמנואל, בספרו שברי לוחות: ספרים אבודים של בעלי התוספות, עמד על כך שהשריפה קטעה באחת את המשכיותן של מסורות למדניות בנות למעלה ממאה וחמישים שנה, והובילה
לאובדנם הטרגי של עשרות רבות של חיבורים, פירושים וספרי שו"ת של ראשוני חכמי צרפת ששוב לא שוחזרו לעולם.
מציאות קשה זו של חסרון ספרים חוללה שינוי מהותי באופייה של היצירה ההלכתית בצרפת. בהיעדר עותקים שלמים של התלמוד, נאלצו חכמי התקופה לנטוש בהדרגה את כתיבת התוספות האנליטיות הרחבות, ולעבור לכתיבת ספרי פסקים, קודקסים הלכתיים ותמציות מעשיות שנועדו להבטיח את שימור ההלכה היומיומית בקרב הקהילות. תופעה זו מסבירה את פריחתם של ספרי הפסיקה המרכזיים של אותה עת: רבי משה מקוצי השלים את חיבורו ספר מצוות גדול (הסמ"ג), שנועד לשמש כעין אנציקלופדיה הלכתית נגישה המרכזת את כל הדינים הנחוצים ללא צורך בעיון ממושך במקורות התלמודיים האבודים. בעקבותיו פעל חתנו של רבי יחיאל מפריז, רבי יצחק מקורביל, אשר חיבר את ספר מצוות קטן (הסמ"ק, המכונה גם ספר עמודי גולה), ספר קצר, בהיר ומחורז שחולק לשבעה עמודי לימוד כנגד שבעת ימי השבוע, ונשען במידה רבה על פסקיו והדרכותיו שבעל פה של חותנו רבי יחיאל.
במקביל לשינוי הספרותי, חל תהליך מהיר של התפזרות האליטה התורנית והעתקת מרכזי הכובד הגיאוגרפיים. רבי מאיר מרוטנבורג, שנחרד ממראות השריפה בפריז, עזב את צרפת ושב למולדתו בגרמניה, שם ייסד את בית מדרשו המפורסם בעיר רוטנבורג על נהר טאובר. ישיבתו משכה אליה תלמידים מכל רחבי אירופה והפכה למרכז התורני הראשי של יהדות אשכנז, דבר שהעביר את ההגמוניה הלימודית מצרפת אל גרמניה. רבי יחיאל מפריז עצמו, שנותר ללא ספריו וללא ישיבתו המקורית, ניסה לשקם את חייו ואת קהילתו מחוץ לגבולות הממלכה הצרפתית. במשך דורות רבים רווחה במסורת ההיסטורית ההנחה כי רבי יחיאל עלה לארץ ישראל בראש שיירה גדולה של תלמידים והקים את "בית המדרש של פריז" בעיר עכו. אולם, מחקרו פורץ הדרך של פרופסור שמחה עמנואל הוכיח כי הנחה זו בטעות יסודה; מתוך ניתוח מדוקדק של כתבי יד של ספר הפסקים לרבי יצחק מקורביל התברר כי אף שרבי יחיאל תכנן לעלות ארצה ובניו אכן הגיעו אליה ונטמנו בה, ניסיון העלייה של רבי יחיאל עצמו כשל, והוא נפטר ונקבר על אדמת צרפת בסביבות השנים 1260–.1264
השבר של משפט פריז ושריפת התלמוד היה נקודת הפתיחה לתהליך דעיכתה המוחלטת של יהדות צרפת בימי הביניים. הפגיעה האנושה בביטחונם המשפטי של היהודים, אובדן ההגנה הכנסייתית המסורתית והתעצמות ההסתה העממית והנזירית, התירו את דמם של בני הקהילות. המלך לואי התשיעי המשיך במדיניות נוקשה של נישול כלכלי, החרמת רכוש וגזירות דתיות כנגד היהודים עד מותו. ההידרדרות הגיעה לשיאה הטרגי כמה עשורים מאוחר יותר, כאשר המלך פיליפ הרביעי (היפה) הוציא בשנת 1306 צו גירוש כולל לכל יהודי צרפת והחרים את כל בתיהם ונכסיהם.
המרכז היהודי המפואר של צרפת, שהעמיד את רש"י, רבנו תם, ר"י הזקן וגדולי בעלי התוספות, חרב לחלוטין ולא שב עוד לאיתנו. להבות האש שאחזו בעשרות קרונות הספרים בכיכר העירייה בפריז בערב שבת פרשת חוקת ,1242 לא כילו רק גווילי קלף ואותיות פורחות, אלא סימנו את סופה של תקופת זהר רוחנית ואת שקיעתה הסופית של אחת הקהילות המפוארות ביותר בתולדות עם ישראל.
