מי הן הנשים שעומדות מאחורי ה"חפץ חיים" |
התצלום המתעד את מנהיגה הרוחני של יהדות ליטא, רבי ישראל מאיר הכהן מראדין (הנודע בכינויו "החפץ חיים"), בחזית ביתו שבעיירה ראדין, הוא תצלום נדיר ומרגש של אחד מגדולי עולם היהדות בתקופה שקדמה לשואה הנוראה שעשתה שמות ביהדות מזרח אירופה.
החפץ חיים משוחח עם בנו ר' אריה לייב בפתח ביתו בראדין , מאחוריהם בפתח הבית שתי נשים, התמונה מתוך אתר יהדות פולין
Radun, 1932. Rabbi Yisrael Meir ha-Kohen (Kagan), known as the Chafets Chayim after the title of his first book, in his later years (d. 1933).
בעוד ששתי הדמויות הגבריות הדומיננטיות בקדמת התמונה – החפץ חיים ובנו בכורו – מוכרות היטב בהיסטוריוגרפיה הרבנית, זהותן של הנשים הניצבות בפתח הבית עוררו עניין רב בקרב חוקרים, ביוגרפים ומתעדים. בחינה היסטורית, ארכיונית ואיקונוגרפית מאפשרת להתחקות אחר זהותן המדויקת של דמויות אלו, נסיבות הצילום ושאלת מראית העדר כיסוי הראש לכאורה אצל האישה מימין. נעמוד על הדברים להלן.
הגדלת דמויות הרבנים
רקע היסטורי ונסיבות התיעוד החזותי
התצלום המקורי מתעד את החפץ חיים יושב מחוץ לבקתת העץ הדלה שלו בעיירה ראדין (אשר השתייכה באותה עת לפולין וכיום שוכנת בתחומי בלארוס), בסמוך לבניין ישיבת ראדין. מן הבחינה הכרונולוגית, חוקרים מתארכים את הצילום לשנותיו המאוחרות של הרב, ככל הנראה סביב שנת 1933 – שנת חייו האחרונה. התמונה השתמרה באוספי המשפחה, ועותק שלה נשמר בין היתר באוספו של ג'ק גוטליב באדיבות צאצאי החפץ חיים (לא ידוע מי צילם את התמונה אשר ככל הנראה צולמה "בגניבה" שכן החפץ חיים התנגד לצילום דמותו).
בקדמת התצלום מופיע החפץ חיים כשהוא יושב מימין על גבי כיסא, לבוש בקפידה וחבוש בכובע המצחייה הרוסי שאפיין אותו בערוב ימיו, ולא במגבעת הרבנית הסטנדרטית. לשמאלו יושב בנו בכורו, רבי אריה ליב הכהן פופקא (תרכ"א–תרצ"ט; 1861–1938), המצולם עם גבו או מצדו למצלמה כשהוא שקוע בשיחה עם אביו.
בפרסומים שונים צונזרו תמונות הנשים –
תמונה זו ללא דמויות הנשים מצאתי באתר "הקיבוץ הקדוש" של החוקר משה נחמני/8574il.org.hakibbutz://https
בנו של החפץ חיים – פועלו ונסיבות פטירתו
רבי אריה ליב הכהן פופקא היה יד ימינו של אביו במשך עשרות שנים. הוא סייע רבות בעריכת, הגהת והדפסת ספרי אביו (ובראשם ה"משנה ברורה"), ולאחר פטירת רב העיירה נתמנה לממלא מקומו וכיהן כרבה של ראדין. לצד גדולתו התורנית, היה מקורב לרעיון הציוני ולתנועת המזרחי בפולין, נטל חלק בכינוסיה והיה חבר נשיאות הוועידה השביעית של התנועה. לאחר פטירת אביו הוציא לאור את ספרי הזיכרונות "תולדות וקורות חייו של בעל החפץ חיים" ואת קובץ "מכתבי הרב חפץ חיים" (וורשה תרצ"ז).
נביא אך ורק אנקדוטה אחת מכתביו של הרב אריה לייב בהם הוא מתייחס לשאלה עד מתי יסמך הישוב הישן בירושלים על כספי החלוקה, ודומה כי דברים כגון דא המתייחסים לחברה לא יצרנית הנופלת כעול לצווארו של הציבור יפים גם לימינו אלה -
בשנת תרמ"ח ]1888[ ביקרנו בווילנה, אני ואבי ז"ל. שהה שם אז הנכבד המפורסם שנתאחדו בו תורה וגדולה ועושר, הרב אליהו קרטינגר ]לוינזון[ ז"ל, שהיה נשיא החלוקה בארץ ישראל (ממדינתנו). ליווהו בדרכו ר' יעקב ליפשיץ מקובנה. אמר לי אבי נלכה נא לקבל פני הרב אליהו, שהוא גדול בתורה וחכם מדיני. נכנסנו אליו, ונמשכה השיחה על דבר ארץ ישראל, והתאונן מאוד הרב אליהו על ההכנסות של החלוקה שנתמעטו מאוד, בעקבות התנועה החדשה של ישוב ארץ ישראל, ואמר, כי אלפיים משפחות עם זקנים וטף צפויים לרעב, ועצתו לשלוח דרשנים מדברים בקהל לעורר את העם ]לתרום לישוב הישן[, וכמו שעושים בעלי חובבי ציון. ליפשיץ ענה, כי אין זה כבוד החלוקה להיזקק לדרשנים. וזכורני ששאלתי את הרב אליהו: הלא יש בהם ]במשפחות הישוב הישן[ גם צעירים שכוחם במותנם לעמול ביגיע כפיהם! ותשובתו הייתה, כי אין להם שום מוצא לפרנסתם. ושאלתי שוב: האם לעולם לא ישתנה המצב הזה? אם כן במשך כמה דורות יתרבו כהנה וכהנה, עד שיהיו למחנה של רבבות מקבלים ]-חיים על תרומות[. מוטב לברור מתוך המחנה את הזקנים והטף עד שיגדלו, והגדולים ילכו לבקש עבודה ככל אדם, ובמשך דור אחד נוכל לנעול לשכת החלוקה. ושאלתי גם: הלא בני הקולוניות ]-המושבות[ מרוויחים כדי מחייתם, והתחילו לבנות גם ערים. ענה לי הרב אליהו: אין אלו 'ערים', כי חכמינו אמרו "כל עיר שאין בה עשרה בטלנים אינה עיר. ובקולוניות – אין שם לא תורה ולא תפילה. ועל דבר מחייתם, לול הספקת הברון רוטשילד, לא עמדו על רגליהם. ובזה נגמרה השיחה.
- מתוך הספר 'מכתבי החפץ חיים', עמ' 71
מכל מקום, זמן קצר לאחר הוצאת ספרי הזיכרונות בוורשה חלה רבי אריה ליב במחלה קשה. הוא אושפז בבית חולים בוורשה, ושם נפטר בכ"ג בכסלו תרצ"ט (16 בדצמבר 1938), בגיל .77 למחרת פטירתו התכנסה ישיבת רבנים מיוחדת בוורשה, ובה הוחלט שלא לקוברו בעיר הבירה אלא להוביל את ארונו חזרה לעיירתו ראדין. הוא הובא למנוחות בבית העלמין היהודי בראדין ונטמן בסמוך לאוהל קברו של אביו (ניתן לבקר כיום בקברו של החפץ חיים ושל בנו בעיירה ראדין )Radun (שבבלארוס, והמקום פעיל מאוד לקליטת מתפללים עם זאת, הגעה למקום דורשת היערכות לוגיסטית ובירוקרטית מיוחדת בעקבות המצב הפוליטי והמלחמה באזור מזרח אירופה(.
אך נחזור לראשונות - מי הן הנשים שעומדות בפתח הבית מאחורי הרב? נספר תחילה על אשתו הראשונה של הרב .
אשתו הראשונה של החפץ חיים וילדיהם
בטרם נישואיו השניים, היה החפץ חיים נשוי במשך עשרות שנים לרעייתו הראשונה, מרת פריידא (פרידא). פריידא הייתה בתם של רבי שמעון הלוי אפשטיין ומרת גיטל מראדין. לאחר פטירת אביו של החפץ חיים, נישאה אמו האלמנה דוברושה לרבי שמעון הלוי אפשטיין; כעבור מספר שנים נישא החפץ חיים לבתו של אפשטיין מנישואיו הקודמים, כך שפריידא הייתה למעשה אחותו החורגת. בספרות הביוגרפית מתוארת פריידא כאשת חיל צדקת ומסורה באופן יוצא דופן. כדי לאפשר לבעלה להקדיש את כל עתותיו לשקידה על התורה ולכתיבת חיבוריו, נטלה על עצמה את עול הכלכלה ופתחה חנות מכולת קטנה בראדין. החפץ חיים סייע בהנהלת החשבונות ביושר ובדקדוק הלכתי מופלג, אך עיקר עול הפרנסה רבץ על כתפיה. החפץ חיים רחש לה הכרת טובה עמוקה, ורבי אריה ליב העיד כי אביו נהג לומר שכל תורתו ומפעלו התורני עומדים לזכותה.
מרת פריידא חלתה בערוב ימיה, הועברה לצורך טיפול רפואי לעיר וילנה, ושם נפטרה בשבת כ"ב במנחם-אב תרס"ג (1903), ונטמנה בווילנה.
מנישואיו לפריידא נולדו ארבעה ילדים שהגיעו לפרקם: רבי אריה ליב הכהן פופקא הנזכר, בנו הבכור, רבה של ראדין, שהיה שותפו המרכזי בעריכת ספריו ונפטר בוורשה בשנת תרצ"ט (1938), הוא זה הנראה בתמונה. מרת גיטל הכהן, נישאה לרב אהרן הכהן, מחבר ספר "עבודת הקרבנות". בני הזוג עלו לארץ ישראל בשנת תרפ"ו (1926) והשתקעו בירושלים. רבי אהרן נפטר בירושלים בכ"ז בשבט תרצ"ו ונטמן בהר הזיתים, וגיטל האריכה ימים אחריו. מרת שרה לוינסון נישאה לרב צבי הירש לוינסון מוולוז'ין, שהיה ממנהלי ישיבת ראדין ויד ימינו של החפץ חיים בביצור הישיבה. שרה נפטרה בצעירותה עוד בחיי אביה. בנם, הרב יהושע ליב לוינסון, המשיך את דרך אביו בניהול הישיבה. אברהם הכהן, בנו השני מנישואין אלו, נפטר בדמי ימיו בשנת תרנ"ב (1891) כשהוא בן 23 בלבד.
מרת מרים פרידא - אשתו השנייה של החפץ חיים
לאחר פטירת רעייתו הראשונה נותר החפץ חיים לבדו בערוב ימיו, כשהוא מטפל בעול הנהגת הישיבה והפצת ספריו. בשנת תרס"ה (1905 בקירוב) נשא בזיווג שני את מרת מרים פרידא, בתו של הרב הלל מלאפיטש (בעל שו"ת ודרושי "בית הלל").
בעת נישואיהם הייתה מרים פרידא אלמנה צעירה, והייתה צעירה מהחפץ חיים בלמעלה משלושים שנה ! למרות פער הגילים הניכר, שררו בין השניים יחסי הערכה הדדית ושלום בית מופתי, והיא נטלה על עצמה במסירות את ניהול משק הבית וסיעודו של הרב בימי זקנתו בראדין.
עדות מובהקת למעמדה המרכזי וליחסו האוהב והמגונן של החפץ חיים כלפיה מופיעה בצוואתו האישית שנכתבה בשנת תרפ"ח (1928). בצוואה זו עיגן הרב במפורש את זכויותיה הכלכליות והאישיות כדי להבטיח את עתידה:
“יש לי אשה אחת, יאריך ה' ימיה, ושמה מרים פרידא תחי'... והיא תשב בביתי כל ימי חייה ותהיה ניזונת מנכסי כל ימיה. ואם תרצה לנסוע לרפואות יתנו לה מלבד הוצאות הבית...“.
מנישואיה הראשונים היו למרים פרידא שתי בנות. אחת מבנותיה אלו נישאה להרב הלל גינזבורג (בן רבי משה בנימין), אשר השתלב באופן מלא במשפחת החפץ חיים. הרב הלל גינזבורג הפך לאחד ממנהלי ישיבת ראדין ולמנהל הראשי של עסקיו ומפעל הדפסת והפצת ספריו של החפץ חיים. בצוואתו משנת תרפ"ח אף מינה אותו החפץ חיים לנאמן הבלעדי על הוצאת הספרים, הגדיר אותו כבן בית נאמן שטרח והציל את הספרים, והעניק לו אחוזים מרווחי ההדפסה כהכרת טובה על מסירותו.
לאחר פטירת החפץ חיים בשנת תרצ"ג (1933) ופרוץ מלחמת העולם השנייה, נמלטה הרבנית מרים פרידא מאירופה יחד עם בנה דרך סיביר ויפן, והיגרה לקנדה וממנה לארצות הברית. היא נפטרה בניו יורק בכ"ב באדר א' תש"ו (1946).
ילדי הנישואים השניים וגורלם
מנישואיו השניים של החפץ חיים לרבנית מרים פרידא נולדו שני ילדים: בן ובת:
הרב אהרן הכהן קגן, בנו הצעיר של החפץ חיים, נולד בסביבות שנת תרס"ו–תר"ע. בצוואת אביו משנת תרפ"ח (1928) מתואר כבחור צעיר בן :18 “והשני הוא הבחור המופלג, שהוא בן י"ח שנה בזה החודש, מר אהרן הכהן שיחיה“, והרב הועיד לו חלק בזכויות הדפסת ספריו לאחר שיינשא.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה וכיבוש מזרח אירופה, נמלט רבי אהרן יחד עם אמו מראדין. הם חצו את ברית המועצות ברכבת הטרנס-סיבירית, הגיעו ליפן ומשם הפליגו לצפון אמריקה, עד להגיעם למונטריאול שבקנדה בשנת 1942 (תש"ב). בין השנים תש"ב–תש"ה (1942–1945) כיהן כרב בית כנסת במונטריאול, ולאחר מכן עבר להתגורר בניו יורק בסמוך לאמו. הוא נודע כתלמיד חכם וזכה להערכה בקרב הקהילה היהודית בארצות הברית; בצד זה הוא לא הקים משפחה ולא הותיר אחריו צאצאים. מרת פייגא חיה (פייגל) זקס, בתו הצעירה של החפץ חיים, נולדה בראדין בסביבות שנת תרס"ז. בשנת תרפ"ג (1923) נישאה לרב מנחם מנדל יוסף זקס (בן רבי יעקב מרדכי), מעילויי ישיבת סלבודקה. בשנת תרפ"ו נתמנה הרב מנחם מנדל לאחד מראשי ישיבת ראדין. בני הזוג התגוררו בסמוך לבית החפץ חיים, ופייגל ובעלה סעדו את הרב בימי זקנתו והיו שותפים מרכזיים בהנהלת הישיבה.
בשנות השואה נמלטו בני הזוג זקס וילדיהם לארצות הברית, שם שימש רבי מנחם מנדל כר"מ בישיבת רבנו יצחק אלחנן (RIETS (בניו יורק. בערוב ימיהם עלו לארץ ישראל והתגוררו בשכונת קריית מטרסדורף בירושלים. בנם, הרב הלל זקס, כיהן כראש ישיבת "כנסת הגדולה" במודיעין עילית וממשיך דרכו המוסרית של סבו, ובתם מרת רבקה נישאה לרב גרשון אברהם ויזנפלד.
****
הצלבת הנתונים הביוגרפיים מעלה בבירור כי שתי הנשים הנראות עומדות בפתח הבית מאחורי החפץ חיים ובנו הן הרבנית מרים פרידא ובתה פייגא חיה. עדות מפורשת לכך מסר ההיסטוריון הרב ד"ר ברל ויין, המציין כי בתצלום המקורי מופיעות “רעייתו ובתו“ של החפץ חיים.
האם ייתכן שאשתו השנייה הייתה ללא כיסוי ראש?
מבט שטחי בתצלום הישן, בשל איכות ההדפסה והגרעיניות של הצילום המקורי, עשוי לעורר תהייה אצל צופה מודרני בשל מראה שנחזה כשערות כהות ומסורקות. ואולם, המחקר ההיסטורי והספרות התורנית מבהירים את התמונה - האישה בתצלום אינה בגילוי ראש כלל, אלא חובשת פאה נכרית (שייטל). בליטא ובפולין בראשית המאה ה20- נהגו נשות תלמידי חכמים ורבנים לחבוש פאות קלועות ומסורקות בקפידה. איכות הצילום התקופתי מקשה לעיתים על הבחנה בעין בין פאה איכותית לבין שיער טבעי.
העדות ההיסטורית על פאת אשתו השנייה
עדות משפחתית ישירה בעניין זה נמסרה מפי נכדו של החפץ חיים, הרב צבי זאקס. עדות זו נדפסה בספרות ההלכתית העוסקת במנהגי כיסוי ראש, ובה הובהר כי אשתו השנייה של החפץ חיים נהגה לצאת בפאה נכרית כפי המנהג המקובל בליטא ובמחוזות הולדתה. בעדות צוין כי אף שהחפץ חיים נטה בעצמו למידת חסידות והעדיף כיסוי במטפחת, קיבל את מנהגה מתוך שמירת שלום בית ולא כפה עליה את חומרותיו. עניין זה מתיישב באופן מלא עם משנתו ההלכתית של החפץ חיים עצמו. בחיבורו "משנה ברורה" (אורח חיים סימן ע"ה, ס"ק טו) מביא הרב את דברי ה"שלטי הגיבורים", הרמ"א וה"פרי מגדים", ופוסק כי במקומות שבהם נהגו הנשים לצאת בפאה נכרית מגולה יש להן על מה שיסמוכו.
לפיכך, הופעתה של אשתו בפאה נכרית תאמה לחלוטין את הנורמה ההלכתית והחברתית של התקופה.
מכל מקום, מעבר לערכו ההיסטורי והתיעודי, תצלום זה שימש מוקד לדיון ציבורי ומחקרי מקיף סביב תופעת הריטוש והצנזורה החזותית בספרות האורתודוקסית. כפי שחשף ותיעד הרב ד"ר ברל ויין, במספר ביוגרפיות ופרסומים מודרניים של תולדות החפץ חיים נמחקו דמויותיהן של הרבנית ובתו מפתח הבית בעבודת עריכה גרפית.
ההנגדה בין התצלום האותנטי – המשקף הווי משפחתי טבעי שבו נשות הבית ניצבות בפשטות בפתח ביתן ומלוות את שיחת הרב עם בנו – לבין הגרסאות המאוחרות שבהן פתח המבנה הושחר או מולא בלוחות עץ מלאכותיים, ממחישה את מנגנוני שכתוב הזיכרון החזותי שנועדו להתאים את התיעוד של העבר לקודים מחמירים בני זמננו.
סיכום
התצלום בפתח הבית בראדין מספק תמונת מצב משפחתית וביוגרפית שלמה של בית החפץ חיים בשנותיו האחרונות: בחזית יושב החפץ חיים ומשוחח עם בנו בכורו רבי אריה ליב הכהן פופקא (שנפטר בוורשה ב1938- ונטמן לצידו בראדין), ובמפתן הבית ניצבות אשתו השנייה הרבנית מרים פרידא (החובשת פאה נכרית כמנהג נשות ליטא) ובתה מרת פייגא חיה זקס.
