ראשיתו של הקפה במרחבי אתיופיה ותימן, ומשם הפליג המשקה והתפשט במרוצת המאה השש-עשרה לאורכה ולרוחבה של האימפריה העות'מאנית. המסורות העתיקות מספרות על חאלדי, רועה עיזים שהבחין בחיוניות יוצאת הדופן של עדרו לאחר שאכל מגרגירי השיח האדומים, וכך נחשפו לראשונה סגולותיו של הפול המעורר. בעוד שבשלטון המוסלמי ידע המשקה עליות ומורדות, כאשר שליטים כמו הסולטאן מוראט הרביעי ניסו לאסור את שתייתו בעונשים חמורים בעוד מופתי אסלאמיים התירוהו כמשקה שאינו משכר, פילס הקפה את דרכו במהירות אל תוך החיים הציבוריים והדתיים של הקהילות היהודיות.
הגעתו של הקפה למרכז הרוחני בצפת במאה השש-עשרה חוללה מהפכה זוטא באורחות חייהם של חכמי המקובלים. רבי יצחק לוריא, האר"י הקדוש, חברי בית המדרש המפורסם "בית אל" ורבי יוסף קארו, מצאו בנוזל הכהה כלי עזר ראשון במעלה לעבודת הבורא. המנהג להתעורר בחצות הלילה כדי לקונן על חורבן בית המקדש במסגרת תיקון חצות, ולהמשיך בלימוד תורה עמוק עד לעלות השחר, דרש התמודדות פיזית מתמדת עם חבלי השינה. הקפה הפך למעין "סם מעורר" מבוקש, שאפשר לתלמידי החכמים לשמור על צלילות מחשבתית וערנות בשעות הלילה המאוחרות.
לצד התועלת הרוחנית, העלה המשקה החדש שאלות הלכתיות בנוגע לאופן הכנתו בידי נכרים. רבי דוד בן זמרא, הרדב"ז, מגדולי פוסקי המזרח, נדרש לברר האם בבישול פולי הקפה על ידי נכרים יש משום איסור "בישולי גויים". בתשובתו ההלכתית צידד הרדב"ז בהיתר, מתוך נימוק שהמים מהווים את עיקר המשקה, ואילו הפולים עצמם אינם נאכלים כמות שהם. עם זאת, הקפיד הרדב"ז להציב סייג חמור והזהיר מפני שתיית קפה במסיבותיהם ובבתיהם של נכרים, בשל החשש לקלות ראש, קירבה יתירה והתבוללות.
במקביל, בעיר איזמיר שבטורקיה, עיין רבי חיים בנבנישתי, מחבר השו"ת "בעי חיי" והחיבור ההלכתי "כנסת הגדולה", בסוגיה זו בעומק רב. בעוד שבתחילת דרכו נהג לשתות קפה שבושל על ידי גויים, לאחר שחקר את יסודות הדין חזר בו והחמיר על עצמו להימנע מכך לחלוטין. הוא הסביר כי פולי הקפה עוברים שינוי משמעותי על ידי האור בעת קלייתם ובישולם, והגשת המשקה נעשית כיום דרך כיבוד וזימון רעים. בכתביו אף העיד כי האר"י הקדוש החמיר על עצמו ולא שתה קפה של גויים מצד הדין, אף שרוב הציבור במזרח המשיך לאמץ את סברות ההיתר.
הסערה ברחוב היהודי: פולמוס בתי הקפה ותקנות פראג
במרוצת המאה השמונה-עשרה נדד הקפה מן המזרח אל לב אירופה המרכזית, והעיר פראג הפכה לזירת התמודדות סוערת בין תרבות הפנאי החדשה לבין חומות הקהילה המסורתית. לאחר שגאורגיוס דאודטו הביא את הקפה לרחובות פראג בשנת 1704 וקיבל רישיון רשמי לפתוח בית קפה ב-1710, פשטה אופנת הישיבות בבתי הקפה בקרב תושבי העיר, ומשכה אליה גם רגליים יהודיות רבות.
בתי הקפה שנפתחו ברחוב היהודים ומחוצה לו לא שימשו רק כמקומות לשתיית משקה חם, אלא הפכו למוקדים תוססים של משחקי קלפים, דמקה, קריאת עיתונים ושיחות חולין. בעיני רבני הקהילה, נתפס בית הקפה כמתחרה ישיר ומסוכן של בית הכנסת ובית המדרש. הדרשן רבי זרח אידליץ, בספרו "אור לישרים", נשא קול זעקה נגד מה שראה כהרס רוחני, בציינו שבמקום שבו היו ישיבות ובתי כנסיות הוציאו בתי המשתאות של הקאפע את האדם מן העולם, תופעה שלא נראתה כדוגמתה בקהילות גדולות אחרות.
ביטוי ספרותי נוקב לחשש מפני ההשפעה החברתית של המשקה מצוי במאמרו הסטירי של יוסף חיים הלוי שנל, בעל "שארית יעקב". בטקסט דרמטי זה מתואר הקפה כנוכל שחור כעורב שהגיע מארץ רחוקה כדי למשול בבני האדם. המחבר מציג כיצד הקפה מגייס לעזרתו שני רעים – הסוכר המכסה על מרירותו והחלב המכסה על שחרותו – עד שהוא מתחפש בלבושם, ולבסוף בוגד גם בהם ונוטל את הכתר לעצמו. הקפה מואשם בפירוק בתים, בהתססת מדנים בין איש לאשתו ובין אבות לבנים, ובפיתוי אנשים המכלים את זמנם בעבורו.
עוצמת הבעיה החברתית והחששות מחילול שבת הביאו את בית הדין ופרנסי קהילת פראג, אשר משנת 1755 עמדו תחת הנהגתו הרמה של הנודע ביהודה, רבי יחזקאל לנדאו, לנקוט צעדים אופרטיביים חריפים ומפורטים. בפנקס בית הדין משנת 1756 נרשמו קנסות כבדים שהוטלו על מבשלי קפה יהודים, כמו לוי ויעקב "קאפע זיידר", שביצעו מלאכת הבערת אש בביתם בשבת על ידי גוי. באותה שנה יצא כרוז פומבי בבתי הכנסת האוסר על בעלי בתים ונערים לכלות את זמנם במשחקים ובבטלה בבתי הקפה.
שיאן של התקנות הגיע בעת מצור פרידריך השני מלך פרוסיה על פראג בשנת 1757. מנהיגי הקהילה ניצלו את שעת החירום כדי לתקן תקנות גורפות. בתחילה ביקשו לבטל את בתי הקפה ברחוב היהודים לחלוטין מפני הקלקולים הרבים – כגון כיבוי האש מתחת למכלי הקפה בשבת שהביא לפיתוי להשתמש בגוי להדלקה מחודשת – אך מתוך הבנת מגבלות הציבור ניסחו תקנה מאוזנת. ביום שבת הוטל איסור מוחלט ללכת לבית הקפה, והותר רק להביא את המשקה לבית היחיד. בימי חול הותר לשתות בבית הקפה רק בשעות קצובות. אסור היה לשתות קודם היציאה מתפילת שחרית, אך לאחר התפילה הותר לשתות במשך שעה אחת בלבד; בפרק הזמן שבין תפילת מנחה לתפילת ערבית הותר לשתות שעה אחת בקיץ ועד זמן ערבית בחורף. לגבי נשים ובתולות נקבע איסור מוחלט להיכנס לבית הקפה או לשתות בו בכל עת ובשום אופן.
המאבק הקהילתי לא נעצר שם. בשנת 1758, בשל הקושי המתמיד בשמירת השבת, חתמו מכיני הקפה בעצמם – ובהם ישראל אוטיץ, שמעון אבליש, אברהם קרפליש, פייבל שפירא ואחרים – על התחייבות מפורשת בפני בית הדין להגביל את המכירה בשבת עד חצי היום בלבד (עד שעה 12:00). בשנת 1761 הוטלה גזירת בית דין נוספת לשלוש שנים, שאסרה כליל מכירת חלב עם קפה או חלב לבדו בשבת, כדי למנוע מכשולי בישול וחלב נכרי. ואילו בשנת 1772 הותקנה תקנה בפנקס פראג האוסרת על מבשלי הקפה למכור משקה לנכרים בשבת, והותר למכור אך ורק ליהודים משום עונג שבת, הניתן כהיתר דחוק מכיוון שאין היחיד יכול להכינו בעצמו בביתו בשבת.
חומות השבת והקפה
זליגת שתיית הקפה לימי שבת קודש העמידה את חכמי אשכנז בחזית מאבק הלכתי מורכב. בספר "עולת חדש השלישי" נמתחה ביקורת נוקבת על יהודים שהיו הולכים בשבת לבית נוכרים כדי לשתות קפה ושוקולד (שוקו או קקאו), ואף הורו לגויים לחמם את התנורים בשבת בטענה שהם חולים מחמת צינה אם המשקה אינו חם.
הנודע ביהודה, רבי יחזקאל לנדאו, נדרש תכופות למכשולים אלו. בתשובתו ביורה דעה (סימן לו) קבע כי שתיית קפה בספלים של נכרים בבתי הקפה שלהם אסורה מדאורייתא ומדרבנן, שכן הכלים נבלעים מבשר וחלב של גויים ואינם בני יומן. רבי יחזקאל לנדאו יצא בתקיפות נגד תלמידי חכמים שהקילו בדבר, קרא להם "קלי דעת" שאינם בני יראה, ובדרשותיו לימי הסליחות קבל על אלה שנכנסים לבית הקפה, שותים משקאות שנעשו בשביל ישראל, ואחר כך באים לבית הכנסת ומבלבלים את המתפללים. עם זאת, במישור האישי, כאשר סידר הנודע ביהודה דרך תשובה ותיקון לתלמיד חכם חלש שביקש לכפר על עוונותיו, פטר אותו מתעניות חמורות כדי שלא לבטל את התמדתו בתורה, והתיר לו לשתות תה עם סוכר ולפעמים מעט קפה כדי לשמור על כוחותיו.
בעומק הדין ההלכתי של בישולי גויים וחלב נכרי עסק בהרחבה מרן החת"ם סופר, רבי משה סופר. בחידושיו למסכת עבודה זרה (דף לא) בוחן החת"ם סופר את יסודות ההיתר שכתב הפרי חדש לגבי קפה. החת"ם סופר מבהיר כי גרעיני הקפה אינם נימוחים במים אלא נותנים בהם טעם בעלמא, ולפיכך אין בהם משום איסור בישולי נכרים כאשר שפחה גויה מבשלת קפה בבית ישראל, או כאשר אדם מתאכסן בבית גוי ושותה עמו קפה בסתם כלים שאינם בני יומן, ובלבד שלא יושבים במסבה ובמושב לצים. עם זאת, בשו"ת חת"ם סופר (יורה דעה סימן קז) הוא מדגיש כי בנוגע להוספת חלב שחלבו נכרי או שימוש בכלים שבלוע בהם חלב גוים, מנהג אשכנז קדום ומחייב לאסור לחלוטין כשיטות המחמירות, ואין ליהודי אשכנז להקל בזה כלל, שכן קיבלו עליהם את איסורי רש"י והרמ"א.
במהלך המאה התשע-עשרה, עם התגברות תהליכי החילון, ניסו גורמים שונים בקהילות אירופה למצוא פתרון לצעירים שנמשכו לבתי הקפה של הגויים. ההצעה שהועלתה הייתה להקים "בית קפה יהודי" כשר שיפעל בשבת, תוך שהכנת הקפה והגשתו ייעשו על ידי נוכרי, ובכך למנוע חילול שבת בפרהסיה בבתי קפה של נכרים.
הפוסקים הגדולים יצאו חוצץ נגד יוזמות אלו. הגאון רבי שלמה קלוגר, בשו"ת "האלף לך שלמה", דחה את ההצעה בשתי ידיים, בקובעו כי התרת אמירה לגוי לבשל קפה בשבת עבור יהודים היא פרצה חמורה וחילול השם נורא. הוא הוסיף וביאר כי בבישול קפה במים שהצטננו וחזרו ובושלו יש משום איסור בישול מדאורייתא מכיוון שהמים קיבלו טעם חדש ומראה חדש, ואף יש בו חשש איסור צובע.
בעוצמה דומה הגיב הגאון רבי יהודה אסאד בשו"ת "יהודה יעלה". הוא נשאל על קבוצת צעירים ונכבדים שהקימו בית משתה ברחוב היהודים כדי לקרוא עיתונים בשבת, ביקשו להציב משגיחים וביקשו היתר שהגוי יבשל עבורם קפה מחדש בשבת. רבי יהודה אסאד השיב בחרדה ובכאב, וקבע כי בבישול הקפה ומזיגתו כרוכים איסורי דאורייתא חמורים של מבשל, מבעיר וצובע. עוד הוסיף שקריאת עיתונים בשבת אסורה משום קריאת שטרי הדיוטות וביטול עונג שבת, וסיכם שאין להחזיק ידי עוברי עבירה או להתיר איסור חמור כדי למנוע איסור קל יותר.
בין כוס מים לעבודת הלב
לצד המאבקים הציבוריים, עסק עולם ההלכה בדיונים עדינים ויומיומיים הנוגעים למשקה: הלכות ברכות והלכות תפילה.
כאשר הופיע הקפה לראשונה, התלבטו הפוסקים מהי הברכה הראשונה שיש לברך עליו. רבי משה חגיז, בספרו "הלכות קטנות", הסביר כי על אף שהקפה מופק מפרי האדמה, אין דרך לאכלו כשהוא חי אלא קולים ומבשלים אותו במים. על כן, הציבור נהג לברך עליו ברכת "שהכל נהיה בדברו", שכן המים הם עיקר המשקה והפולים מעבירים בהם טעם בלבד. בנוגע לקידוש, קבע כי אין לקדש על הקפה שכן אינו משכר ואינו נחשב "חמר מדינה" כדוגמת היין.
סוגיה מורכבת בהרבה הייתה הברכה האחרונה. לפי דיני הברכות, כדי להתחייב בברכה אחרונה על משקה יש לשתות שיעור "רביעית" בפרק זמן קצר של כדי שתיית רביעית. אולם, דרכו של עולם לשתות את הקפה כשהוא חם מאוד, בלגימות קטנות ואיטיות, כך שהשתייה מתפרסת על פני זמן ממושך. רבי משה חגיז ציין כי זקנו, רבי יעקב סספורטס, היה מברך ברכה אחרונה על הקפה אף שדעתו נטתה שלא לברך, בשל המחלוקת האם גמיעות קטנות מצטרפות לשיעור.
והנה אנקדוטה מדברי חכמי זמנינו - הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך היה צועד מדי יום לישיבתו בירושלים ועובר על פני בית קפה, שבו הוגשה ללקוחות כוס מים צוננים לצד כל ספל קפה חם. כשהתפלפל עמו חתנו, הגאון רבי זלמן נחמיה גולדברג, בדין ברכה אחרונה על קפה, אמר לו רבי שלמה זלמן בתמימות ובצדקות כי אנשי בית הקפה מגישים כוס מים צוננים מתוך חרדה להלכה, כדי שהלקוחות יוכלו לשתות מן המים שיעור רביעית בבת אחת ולברך "בורא נפשות" לכל הדעות. מכאן נפסק להלכה כי השותה קפה חם בלגימות איטיות אינו מברך ברכה אחרונה, אלא אם כן שתה משקה מצונן או כוס מים בשיעור רביעית בבת אחת.
סוגיה מרכזית נוספת היא שתיית קפה בבוקר לפני תפילת שחרית. הכלל ההלכתי הבסיסי אוסר על אדם לאכול או לשתות קודם שהתפלל, שכן אכילה ושתייה קודם התפילה נתפסות כגאווה. הרדב"ז בתשובתו אסר לשתות מים עם סוכר לפני התפילה לאדם בריא מטעם זה.
אולם, עם הפיכת הקפה למצרך צריכה יומי הממכר את הגוף לקפאין, זיהו הפוסקים את הצורך הפיזיולוגי. כך בספר "מחצית השקל", במשנה ברורה ובפניני הלכה הוסבר, כי מי שהורגל לשתות קפה בבוקר ובלא המשקה אין דעתו מיושבת עליו ואינו יכול לכוון בתפילתו, מותר לו לשתות קפה לפני התפילה. השתייה במקרה זה אינה נחשבת גאווה אלא צורך נחוץ להעמדת הכוונה בתפילה. עם זאת, נפסקה הבחנה ברורה: בעוד ששתיית הקפה והתה הותרה ליישוב הדעת, אכילת עוגות ומאפים לפני התפילה נותרה אסורה באיסור חמור, למעט חולה או אדם חלש ביותר.
הדיון ההלכתי המודרני סביב הכנת קפה בשבת זיקק את ההבדלים בין סוגי המשקאות. לגבי קפה שחור הנטחן מפולים קלויים, נחלקו הפוסקים האם חל בו הכלל "אין בישול אחר אפייה וקלייה". לדעת המחמירים, מכיוון שהפולים לא בושלו במים מעולם, עירויים במים רותחים בשבת מהווה מלאכת מבשל מדאורייתא, ולפיכך יש להכינו בשבת ב"כלי שלישי" בלבד. לעומת זאת, קפה נמס שעבר בישול במים רותחים בתהליך ייצורו במפעל ויבוש, נחשב למוצר מבושל, ורבים הפוסקים המקילים להכינו בכלי שני או שלישי בשבת.
הרי לנו מסעו של הקפה מתחיל מבתי הקפה באימפריה העותמנית אל כוסם של מקובלי צפת בלילות התיקון, דרך מאבקי הקהילות והתקנות המפורטות ברחובות פראג, ועד להתנחלותו המלאה על שולחן הלומדים בבית המדרש. יחסם של פוסקי ההלכה לקפה משקף את יכולתה של ההלכה היהודית לאזן בין שמירת גבולות הקדושה והשבת לבין הכרה בצרכיו המשתנים של האדם ובכוחות הנפש הנדרשים לו לעבודת בוראו.
